פתיחה: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
פרק ל' הוא המשכו הישיר של פרק כ"ט. שם תיאר איוב את גדולתו ואת כבודו בעבר, וכאן הוא בא ואומר: בוא ואתאר לך כיצד ירדתי ונפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כל הפרק הוא תיאור של היפוך מוחלט: מי שזקנים עמדו מפניו נעשה ללעג בפי פחותי הדור, ומי שבגדיו היו כבוד נעשה לבוש עפר ואפר.
פסוק א: שחוק הצעירים
וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי׃
אנשים שבעבר היו ישישים לפניי היו קמים ועומדים, ולא היו יושבים עד שאשב אני. והיום - צעירים ממני לימים, ילדים ממש, שוחקים עליי. ולא סתם צעירים, אלא אותם צעירים אשר את אבותיהם מאסתי אפילו לשית עם כלבי צאני.
הילקוט דורש כאן: 'ועתה שחקו עלי צעירים' - היה איוב אומר לאליפז, לא בנו של עשו אתה? אילו היה אביך עומד ומבקש ממני שאזון אותו עם כלביי, הייתי פוסלו ולא מקבלו. כלומר, אפילו בתור בהמה, אפילו לזון אותו יחד עם הכלבים שלי לא הייתי מוכן לפרנס את אביך - ועכשיו אתה בא ושוחק עליי? וזה מה שחבריו השיבו לו כשטען כלפיהם שהוא זקן: 'גם שב גם ישיש בנו' - גם אנחנו זקנים וישישים, אל תלמד אותנו, אל תחשוב שאתה עושה עלינו רושם.
והמלבי"ם מוסיף הסבר: הצעירים שוחקים עליו דווקא מחמת זה - 'אשר מאסתי אבותם'. כיוון שבזמנו, כאשר אבותיהם באו לבקש ממנו עבודה ופרנסה, ואפילו לשים אותם עם כלבי צאנו לא הסכים, מצאו עתה הבנים מקום להינקם בו: את אבינו לא רצית לפרנס אפילו עם כלביך, ועכשיו הגיעה שעתנו. כביכול מצאו הזדמנות לגבות את חובם.
פסוקים ב-ד: מי היו אותם אנשים
גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח׃
לא רק את האבות מאסתי, אלא אפילו את כוח ידיהם של הצעירים עצמם. הם אמנם צעירים ויכולים לעבוד בכוח ידיהם, ובכל זאת אמרתי: למה לי? לא רציתי אותם אפילו לשמור על צאני. ומדוע? 'עלימו אבד כלח' - אבד כוחם.
בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה׃ הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם׃
תמיד היה להם חסר וכפן, ותמיד ישבו כגלמודים - בודדים, נפרדים מבני אדם, ועל ידי זה אבד כוחם וכלחם. 'העורקים ציה' - תמיד היו סובבים בציה ובחושך; 'אמש' הוא לשון חושך ואשמורת הלילה, כמו 'ויוכח אמש'. מקומות של שואה ומשואה, מקומות שוממים שאין בהם גידולים ואין בהם פירות ואין בהם בני אדם.
ומה היה מאכלם? תערובת של עלי שיחים ושורשי רתמים - רתמים, שהגמרא מזכירה 'גחלי רתמים'. אוכל גרוע ביותר, מאכל בהמות ממש, של אנשים הגרים במדבר. ו'מלוח' - יש אומרים מלשון דבר מלוח, ויש מבארים מלשון 'ממולח טהור קודש', שפירושו מעורבב. וזה הטעם שמלחים נקראים מלחים: הם מערבבים את המים במשוטים. כלומר, מאכלם היה תערובת של עלי שיחים ושורשי רתמים.
פסוקים ה-ח: מגורשים מן היישוב
מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב׃
כשהיו מגיעים לעיר, היו מגרשים אותם משם ומריעים עליהם כעל גנבים שנכנסו לעיר. בני העיר היו צועקים עליהם: צאו מכאן. איוב בא להמחיש: אלה שהיום לועגים עליי - ראה איזה אנשים שפלים הם. אנשים שגרים במדבריות, שאוכלם מאכל בהמות, ושכשהגיעו לעיר גירשו אותם.
בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים׃ בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ׃
כך היו צועקים עליהם בני העיר: אל תיכנסו לעיר, לכו לשכון בערוצי הנחלים, בחורי העפר ובכפים - כעין בקעות או גבעות קטנות. לכו והיו בין השיחים, ותחת החרולים שהם קוצים - שם מקום משכנכם.
בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ׃
ומדוע נהגו בהם כך? מפני שהם בניהם של נבלים ובני בלי שם: להוריהם אין שם בציבור ובקהל, אינם ידועים ואינם אנשי שם. ואפשר גם שלא היה ידוע כלל מי הוריהם - 'בני בלי שם'. לכן 'נכאו מן הארץ', או מלשון נכה רוח, או מלשון נדכאו וגורשו מן הארץ, שלא נתנו להם להתחבר בחברת בני אדם.
פסוקים ט-יא: ואלה הם המלעיגים
וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה׃
אחרי שאיוב מתאר את שפלותם של אותם אנשים, הוא מגיע לנקודה: ועתה הם מחברים עליי שירים. עד עכשיו לא הייתה להם מילה לומר, שהרי היו רחוקים מבני אדם; עכשיו מצאו מישהו שאפשר לענות בו סרה. 'נגינתם הייתי' - שרים עליי, מדברים עליי, יש להם על מה לשוחח.
תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא חָשְׂכוּ רֹק׃ כִּי יִתְרִי פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ׃
תיעבו אותי, התרחקו ממני, ואף יורקים בפניי. 'יתרי' הוא מלשון מיתר, כמו שמצאנו אצל שמשון 'אם יאסרוני בשבעה יתרים לחים' - שהיו קושרים את האסורים ביתרים. 'פיתח' אינו לשון פתיחה והתרה כמו שנדמה, אלא, כמבואר במלבי"ם, כמו 'פיתוחי חותם', דבר חקוק: חקק עליי את היתרים הללו לקשור אותי ולענותני.
'ורסן מפני שילחו' - בעבר היה להם רסן מפניי, היו קשורים ביראתם ממני, ועתה שילחו את הרסן. נמצא שנוצר מצב הפוך לחלוטין: אני הייתי פתוח והם היו קשורים, ועכשיו אני הקשור והכלוא, והם משולחי רסן, מרשים לעצמם לומר כנגדי ככל העולה על דעתם.
פסוקים יב-יד: פרחח קם עליי
עַל יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם׃
עתה עומדים לימיני פרחחים ונערים. 'פרחח' - או מלשון אפרוח, אחד שבקושי התחיל להפריח, עודנו קטן; או מלשון מצורע, שהצרעת פורחת בו, שהוא ביטוי לשפלות. ואלה שקמו עליי הם אותם אנשים ש'רגלי שילחו' - שעד היום, כשהייתי רואה אותם ביישוב, הייתי מגרשם אל המדברות.
'ויסולו עלי ארחות אידם' - 'איד' הוא לשון שבר. האיד שהיה שלהם, שהיו מגורשים ומתועבים בעיני בני אדם, סללו אותו עתה עליי: אני היום המגורש, אני היום המרוחק מבני אדם תחתם. כך התהפך מצבי לגמרי מן הכבוד שהיה לי בעבר לשיא ההשפלה.
נָתְסוּ נְתִיבָתִי לְהַוָּתִי יֹעִילוּ לֹא עֹזֵר לָמוֹ׃
גם אלה שחשבתי שיועילו לי כנגד הוותי - כנגד שברי - דהיינו חבריי, שסברתי שיסייעוני כשיראו בשברי, לא רק שאינם עוזרים, אלא 'נתסו נתיבתי', כמו נתצו, מלשון ניתוץ. יש לי נתיבה - דרך של צדקות ושל יראת השם - והם לא די שלא הצדיקוני, אלא ניתצו את דרכי ואמרו לי: רשע אתה, עשית עבירות בסתר, אינך הצדיק שאתה מתיימר להיות. חמסו ממני את כבודי. 'לא עוזר למו' - אין מהם עוזר שיבוא ויסייע לי; נהפכו לי לאויבים.
כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ׃
הם באים עליי כפרץ מים, כזרם אדיר, וכשואת ענן. וזו מליצה על שטף דבריהם של רעי איוב: עד עתה היה לי אור ושמש, והם באים כענן המכסה את השמש; ולא די בכך, אלא שבר ענן יורד ממנו כמבול. כלומר, גם החשיכו את שמשי וגם דבריהם כמבול המאיים להטביעני.
פסוק טו: הרוח שעושה שני הפכים
הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי׃
המשל של העב נמשך: העב נישא על ידי הרוח, הרוח מביאה את העננים והרוח נוטלת אותם. והנה אותה רוח עצמה עושה לי שני דברים מנוגדים, ושניהם רעים. מחד גיסא היא מביאה עליי את העב המחשיך את שמשי ומוריד עליי גשם של צרות; ומאידך גיסא 'תרדוף כרוח נדיבתי' - את נשמתי, שהיא קרובה אליי, היא מבקשת להרחיק ולגרש ממני. דבר קרוב היא מרחיקה, ודבר רחוק היא מקרבת. וזהו 'ההפך עלי בלהות'. 'וכעב עברה ישועתי' - הצרה העומדת על ראשי גורמת שאין לי ישועה, אלא ישועתי עברה כענן שנשאתו הרוח.
פסוקים טז-יז: הימים אוחזים והלילה מנקר
וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי׃ לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן׃
נפשי נשפכת עליי כמים הנשפכים מן העבים. והמשל כאן: הימים אוחזים אותו והלילה מנקר את עצמותיו - כדרך שכאשר רוצים חלילה להכות אדם, אחד תופס אותו שלא יברח והשני מפליא בו מכותיו.
והנמשל: אילו היה תמיד לילה, שהרי הייסורים מתגברים בלילה, כבר מזמן הייתי מת. מה שמחדש בי כוח הוא היום; היום מגיע ומרפא. כמו שיודעים - להבדיל - מאותם שהיו עוצרים ומענים אותם כדי להוציא מהם דברים בחקירות, שתמיד היה שם רופא: מענים עד שמגיע למצב סכנה, מרפאים אותו, ואחרי שנרפא אפשר להתחיל לענות מחדש, שאם לא כן יאבדו אותו. כך המציאות: אילו היה תמיד לילה הייתי אובד מגודל הייסורים, אבל הקב"ה מביא לי יום, והיום אוחז אותי בחיים, ואז בלילה הבא יש מקום להוסיף ולייסר, וחוזר חלילה. זהו 'יאחזוני ימי עוני' - הימים אוחזים בי ונותנים בי כוח, כדי ש'לילה עצמי ניקר מעלי'.
'ועורקי לא ישכבון' - העורקים הם הגידים, צינורות הדם. אינם נחים: אדם הנתון בלחץ או בחום, לבו דופק במהירות ודמו זורם במרוצה. כך עורקיי נמצאים תמיד במרוצה, מרוב הלחץ התמידי שאני שרוי בו.
פסוקים יח-יט: העפר והאפר כלבוש
בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי׃ הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר׃
הלבוש חוגר את האדם וסובבו כאזור למותניו. ומה נעשה ללבושי ולכותנתי? העפר והאפר, שהרי איוב עולל בעפר ראשו. אלה נעשו לי כלבוש ממש, דבוקים בגופי כמו כותונת. והלבוש הזה מתחלף כל הזמן 'ברוב כוח': פעם לבוש עפר ופעם לבוש אפר. 'יתחפש' הוא לשון שינוי - מחליף את עצמו. וזהו 'הורני לחומר' - השם השליכני לחומר, אני יושב על האדמה, ולפעמים אני נמשל לעפר ולפעמים לאפר.
פסוקים כ-כג: בקשת המוות
אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי׃ תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי׃
איוב משווע אל השם ומצפה לישועה - ומהי בקשתו? למות. וכאן דלתות הכתוב מקבילות: תחילת הפסוק הראשון נמשכת בתחילת הפסוק השני, וסופו של הראשון בסופו של השני. כלומר: 'אשווע אליך ולא תענני' - ומה שאני מבקש הוא 'תהפך לאכזר לי'. ריבונו של עולם, התאכזר אליי סוף סוף ופטור אותי מן הייסורים, טוב מותי מחיי. ואתה אינך ממלא שאלתי, אלא אדרבה 'עמדתי ותתבונן בי' - אתה מתבונן בי ושומר עליי מכל משמר שלא אמות, כדי שיתארכו ימי ייסוריי וסבלי.
'בעוצם ידך תשטמני' - הפעל עליי את ידך במלוא העוצמה, ואל תיתן לי ייסורים מדודים שמביאים אותי עד פסיעה לפני המוות ושם עוצרים. כפי שראינו שהקב"ה אמר לשטן: שבור את החבית ושמור את יינה, 'אך את נפשו שמור'. ואומרים שזה היה קשה מאוד לשטן - להביא את איוב עד פסע מן המוות ולא שיקפוץ פנימה, קרוב מאוד למיתה ולא שימות.
תִּשָּׂאֵנִי אֶל רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי תּוּשִׁיָּה׃ כִּי יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי׃
וכיצד תיטלני? 'תשאני אל רוח' - שיתפרדו חלקי גופי, ואילקח מן העולם אל הרוח ואעלה השמימה. 'ותמוגגני תושיה' - 'תושיה' כאן מלשון חולשה, כמו 'צור ילדך תשי', לשון תשות כוח; ועל ידי החולשה יתמוגג, יימס גופי ויתפרדו כל חלקיו.
'כי ידעתי מוות תשיבני' - אני יודע שעל ידי החולשה אגיע בסוף אל המוות, שהוא 'בית מועד לכל חי'. אין לי ציפייה ותקווה לחיות לעולם; יש מקום שכל חי ייוועד אליו בסופו של דבר, ולכן נקרא בית הקברות 'בית מועד לכל חי', מלשון התוועדות - שם בסוף כולם מתוועדים.
פסוק כד: בקבר אין עוד מה לאיים
אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ׃
'בעי' - מלשון עיים, הכוונה לקבר. 'ישלח יד' - אחרי שאדם נקבר הוא כבר בטוח מן המוות; אי אפשר עוד לאיים עליו במיתה ואי אפשר לאיים שייקחוהו מן העולם, שהרי כבר מת ולא ימות פעם נוספת. 'אם בפידו להן שוע' - אם על ידי פידו, שהוא לשון שברו כמו אידו, יש לו ישועה. זו טענת איוב לאורך כל הדרך: המוות אינו איום עליי, אדרבה, אני מצפה ומחכה מתי כבר ייקחני השם, שהרי חיי קשים פי כמה מן המוות. וכשאגיע לקבר, שוב אין לשלוח בי יד, ובשברי תהיה לי ישועה.
פסוקים כה-כז: וכי לא בכיתי לקשה יום?
אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן׃
איוב אומר בתמיהה: וכי אני לא בכיתי בעבור אדם שראיתיו קשה יום? וכי לא עגמה נפשי לאביון, וכי לא הצטערתי בצרתו? אם כן, מדוע נענשתי כך?
כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל׃
תמיד חיפשתי רק את הטובה עבור בני האדם, תמיד קיוויתי לטוב - ומדוע אם כן בא רע? תמיד ייחלתי שתהיה לכולם אורה, ובמקום זה באו אופל וחשיכה. למה מגיעים לי הצרה והסבל שאני סובל כיום?
מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי עֹנִי׃
'מעי רותחו' - יש בי כעין קדחת פנימית, חולי ואש שורפת בקרבי. 'קידמוני ימי עוני' - ימים של סבל וצער מרוב עוני ומרוב צרה, וזה בלא הפסקה. פעמים שיש לאדם סבל, אבל הסבל זמני ועובר; ואילו כאן 'ולא דמו' - בלא דממה, בלא הפסקה והשתקה, אלא בלא הפסק כלל.
פסוקים כח-כט: זעקה שאיש אינו שומע
קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ׃
הגעתי למצב שהלכתי קודר ומושחר, כמו שהשמש קודרת ומשחירה - ואף שלא שזפתני שמש. ואז קמתי לשווע בקהל רב, בציבור, והתחלתי לבכות על רוע מזלי.
אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה׃
ובמקום שיעודדוני וינחמוני, נדמיתי בעיניהם כתן וכבנות יענה, שדרכם לקונן תמיד. במילים פשוטות: אף אחד לא התייחס לבכיי ולצעקתי. אמרו: הנה שוב איוב הבכיין, שכל הזמן אומר רע לי ומר לי, עשו לי ולקחו לי. איש לא התייחס ברצינות לכאב שלי ולזעקה שזעקתי בקהל.
פסוקים ל-לא: הכינור שנהפך לאבל
עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב׃
עורו השחיר מרוב הצרות. וגם כאן דלתות הכתוב מקבילות, כפי שהסברנו כמה פעמים: תחילת הפסוק כנגד תחילת הפסוק הבא, וסופו כנגד סופו. נמצא שקוראים כך: 'אח הייתי לתנים - עורי שחר מעלי', הייתי דומה לתן בקינתו ובשחרירות עורו. 'ורע לבנות יענה - ועצמי חרה מני חורב', הייתי חבר לבנות היענה במה שקוננתי על צרותיי, ואף דמיתי להן בכך שבנות יענה שוכנות במדברות, ולכן 'עצמי חרה', לשון שריפה והתייבשות מרוב חורב, כיענים שבמדבר שעורם מתייבש מן היובש.
וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים׃
הכינור והעוגב הם כלי נגינה של שמחה; וכינורי נהפך לנגן מנגינות אבל, ועוגבי נעשה לקול בוכים. ובזה עצמו דמיתי לתנים ולבנות יענה, שהתחלתי להשמיע מנגינות נוגות על גודל צערי ואסוני.
לסיכום:
בפרק ל' מצייר איוב את ההיפוך המוחלט שעבר עליו: מי שזקנים עמדו מפניו נעשה לנגינה ולמילה בפי בני נבל ובני בלי שם, אותם פחותים שאבותיהם לא היו ראויים בעיניו אפילו לשית עם כלבי צאנו. הוא מתאר את שפלותם - יושבי מדבר, אוכלי עלי שיח ושורש רתמים, מגורשים מכל יישוב - כדי להמחיש עד כמה נפל: היום האיד שלהם סלול עליו, הרסן שלהם משולח והוא הקשור והכלוא. גם רעיו, שקיווה שיועילו לו בשברו, ניתצו את נתיבתו ובאו עליו כפרץ ושבר ענן. ומכאן ואילך הוא שופך את נפשו: הימים אוחזים בו רק כדי שהלילה יוכל להוסיף ולנקר את עצמותיו, לבושו עפר ואפר, והוא משווע לאכזריות שתפטרנו מייסוריו - ואינו נענה. ולבסוף הטענה הגדולה: הרי בכיתי לקשה יום ועגמה נפשי לאביון, קיוויתי לטוב וייחלתי לאור - ומדוע נהפך כינורי לאבל ועוגבי לקול בוכים.