וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר׃
בפרק זה איוב נכנס אל הנוסטלגיה. הוא מתחיל להיזכר בהצלחתו, בעושרו, ברוב בניו ובכל המעלות שהיו לו בעבר, ולעומת זה ברוע מעמדו היום ובעומק ההשפלה שאליה הגיע. ומתוך ההשוואה הזאת הוא יטען בהמשך: הרי אין בי עוון כזה שיכול לגרום שמצבי יתהפך כך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי׃
הלוואי והשם יחזיר אותי למצב של "ירחי קדם", לאותם זמנים שהייתה לי בהם הצלחה עצומה, שהקדוש ברוך הוא שמר אותי בהם מכל רע.
בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ׃
חז"ל דורשים את הפסוק הזה על הוולד שבמעי אמו: נר דלוק מאהיל מעל ראשו, וזו ההארה של החוכמה שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם, ומלמדים אותו שם את כל התורה כולה, והוא רואה מסוף העולם ועד סופו. וכשהתינוק יוצא לאוויר העולם - סוטרים לו על פיו ומשכיחים ממנו את כל התורה כולה. ויש לשאול: הרי לא כתוב שמכבים את הנר, ולא כתוב שנגמרה הראייה מסוף העולם ועד סופו. אז מה הפשט?
אמר פעם אחד מגדולי ישראל: מהיכן בא הכוח של הנר הדלוק מעל הראש ושל הראייה מסוף העולם ועד סופו? מכוח התורה שלימדו אותו. ברגע שמשכיחים ממנו את התורה - ממילא אין נר, וממילא אינו מסוגל לראות דבר. וכנגד זה, צדיקי הדורות וגדולי ישראל, שהתורה עמהם, היו מסוגלים לראות מסוף העולם ועד סופו.
מספרים על הבבא מאיר, שפעם אחת נחטף יהודי באנגליה, והגיע אליו קרוב משפחה ולחץ ולחץ, עד שלקח עט ושרטט לו את כל המבנה שבו הם נמצאים. אמר לו: קרובך חי ושלם, הנה איפה הם, אלו רחובות, ומהיכן להיכנס. ובאמת שלחו לשם את כוחות הביטחון, מצאו אותו והצילו אותו. מאיפה הכוח הזה? "בהילו נרו עלי ראשי" - כשיש תורה, הנר הזה עדיין דולק. אבל ברגע שהמלאך נוטל את התורה, אין נר ואי אפשר לראות דבר.
ואולם לפי דרכנו כאן, איוב מדבר על החיים הגשמיים שאחרי הלידה: הייתה לי הצלחה כזאת, כאילו נר של אלוה מאיר מעל ראשי. הנר הזה השפיע עליי חוכמה ודעת, עד שגם בחושך יכולתי ללכת לאורו, כביכול איני צריך עיניים כלל. כי האור הזה אינו אור גשמי אלא אור רוחני, ולכן אין בו מגבלות - רואים בו עד אין קץ.
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חׇרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי׃
"ימי חורפי" אינם מלשון עונת החורף כנגד הקיץ, אלא מלשון חריפות ומהירות. אדם חריף הוא אדם מהיר קליטה, וחריף פירושו ממהר. וכלשון הגמרא "חרפי ואפלי" - המוקדמים והמאוחרים, שהגדל מהר יותר נקרא "חרפי", וכנגדו "כי אפילות הנה". ואם כן "ימי חורפי" הן השנים המוקדמות שלי, ימי הנעורים.
וכאן איוב מתאר את הצלחתו בענייני הבריאות: הכוחות הטבעיים שלי היו מונהגים אז על ידי סוד השם, על ידי השפעה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא עליי, עד שגופי היה שלם. "אהלי" כאן משל: הגוף שהוא כאוהל לנשמה.
בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי סְבִיבוֹתַי נְעָרָי׃
הצלחה גדולה הייתה לי: השם היה עמדי, וגם נעריי, בניי, היו סביבותיי.
בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן׃
כאן איוב מתאר את הצלחת קנייניו. "ברחוץ הליכי בחמה" - כל מהלכיי היו כאילו רחצו אותם בחמאה, הכל הלך חלק, מעולם לא היו לי תסבוכות ולא בעיות. "וצור יצוק עמדי פלגי שמן" - אפילו דברים שמצד טבעם אינם ראויים לרווח ולהצלחה, אפילו צור יצוק שאי אפשר לחדור בו, כשאני הגעתי לשם הוא נהפך לפלגי שמן, הסלע נמס לידיי. במקום שכל מי שהשקיע בו הפסיד - אני שמתי כסף והרווחתי. ו"שמן" גם מבטא עושר, כשם ששמונה היא מעל שבע, מלשון שומן ועשירות. גם מסלע הייתי עושה כסף.
בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי קָרֶת בָּרְחוֹב אָכִין מוֹשָׁבִי׃
"שער" הוא תמיד מושב הזקנים, מקום המשפט, כמו שנאמר בלוט שישב בשער אותו היום, שמינוהו שופט עליהם. "קרת" היינו עיר. וכשהיה מגיע אל מקום מושבו בין האנשים - היו רואים אותו.
רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ׃
הנערים היו רואים אותי ונחבאים מהדר כבודי. והישישים, שכל העולם קמים מפניהם, הם קמו בפניי. ולא רק שקמו לרגע, אלא "קמו עמדו" - קמו ונשארו עומדים.
שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם׃
השרים, שדרכם תמיד לתת הוראות ופקודות, כשהייתי מגיע היו עוצרים במילים, סופרים ושוקלים את מילותיהם. אני הייתי זה שנותן להם הוראות. "וכף ישימו לפיהם" - שם את כף ידו על פיו, כלומר בולם את פיו לפניי.
קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה׃
הנגידים, העשירים והחשובים, שדרכם להתפאר בעושרם ולספר תמיד על עצמם והולכים עם האף למעלה - כשהייתי מגיע נדבקה לשונם לחכם, וקולם נחבא כשהיו רואים אותי.
כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי׃
אוזן ששמעה את שמעי, אמרה: זהו האדם המאושר באושר הגדול ביותר. ואל תאמר שמדובר במי ששמע מרחוק, שהרי לפעמים יש גוזמאות - מספרים על אדם שהוא עשיר גדול, וכשמתקרבים אליו מתברר שהגזימו. לכן מוסיף: "ועין ראתה ותעידני" - גם אלה שהתקרבו וראו מקרוב העידו שאמת מה שסיפרו על עושרו. הצלחה גדולה כל כך, שגם הקרובים אליו העידו עליה.
בעניין זה אומרים: למה אומרים "עשיר כקורח"? הרי גם המן היה עשיר, והיו עוד עשירים בהיסטוריה. אלא שכל עשיר קוראים עליו "עשיר, עשיר", וכשהוא נפטר פתאום מתברר שיש בניין לא גמור, וחובות לבנק, ולא כצעקתה - העריכו אותו הרבה יותר ממה שהיה באמת. רק לגבי אדם אחד לעולם לא יתברר שלא היה עשיר כל כך, וזה קורח, שנבלע עם כל רכושו באדמה, ומעולם לא היו עובדות שהזימו את השמועות על עושרו, ועושרו נשאר לעולם כאגדה. וזהו שאומר איוב: אל תאמר שרק "אוזן שמעה ותאשרני" ואנשים אוהבים להגזים, אלא גם "עין ראתה ותעידני" - אלה שראו את העובדות בשטח העידו שכך אני באמת.
כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ׃
אומר המלבי"ם: הזקנים הם אלה שמהם נוטלים עצה ועושים משפט; השרים הם אלה שנועדו לייסר את עושי העוול; והנגידים הם אלה שעושים צדקה וחסד. ואיוב אומר: היה לי יתרון על כולם. אני הוא שהייתי ממלט את העני ואת היתום הבא לשווע ולצעוק לישועה ואין עוזר לו, אני הייתי מצילו מצרתו ומידי העושקים אותו.
בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן׃
ברכתו של האדם האובד מן העולם, הנפטר, תבוא עליי. מדוע? כי את לב אלמנתו אני מרנין. אשתו אלמנה וילדיו יתומים, ומי שדאג להם הייתי אני. וכך האובד, שכבר נמצא בעולם האמת, מברך אותי על שיש מי שדואג עדיין לאשתו ולילדיו. עוד בטרם היו קרנות וקופות העיר ליתומים ולאלמנות - איוב היה הראשון שעשה זאת.
והגמרא במסכת בבא בתרא דף ט"ז דורשת: "ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין" - מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן. היה נוטל מהיתומים את השדה, והיתום היה חושב שהשדה אבודה, שהרי איוב תקיף ואין עם מי לדבר; ואחרי שבוע שבועיים היה מקבל בחזרה שדה זרועה ומושבחת - ואז היה מברך אותו.
ו"לב אלמנה ארנין" - כשהייתה אלמנה שאין קופצים עליה, היה איוב קורא שמו עליה ואומר שהיא קרובתו. מיד היו אומרים: אתה יודע מי זו? קרובה של איוב! ומשפחת איוב היא משפחה חשובה - ומיד היו לה הצעות שידוכים רבות, שהכל חיפשו להתקרב למשפחתו.
ואומרים בעלי המוסר, שחסדו של איוב היה חסד של גוי, שהרי ליהודי אסור לגזול כדי להשיב יותר, אסור לגזול כדי לחנך, ואסור לגזול כדי לתת תועלת - אסור לגזול. ואיוב היה גוזל כדי להחזיר יותר, וזה אינו מעשה נכון על פי התורה.
צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי׃
הצדק היה לי כלבוש, והמשפט כמעיל וצניף שצונפים אותו מבחוץ. ומה ההבדל? "צדק" הוא מה שאדם עושה לפנים משורת הדין, לרחם ולתת צדקה. אומר איוב: זה היה מיוחד רק לי, ורק אני הייתי עושה כן, ולכן המשיל זאת ללבוש התחתון, לכותונת. ואילו "משפט" ויושר על פי שורת הדין - גם אחרים היו עושים, ולכן הוא כבגד חיצוני, כמעיל וצניף. הצדקה הייתה הבגד הפנימי של איוב, הדבר הייחודי לו.
עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי׃
לא הייתי כאותו אדם המרכיב את העיוור על הפיסח ואומר: הנה, עכשיו תסתדרו לבדכם - כמשל העיוור הרוכב על הפיסח, שיחדיו הם קוטפים מן האילן. אלא לכל אחד מהם נתתי בנפרד; אני לבדי הייתי עיניים לעיוור ואני לבדי רגליים לפיסח. והנמשל: הייתי נותן עצות לאנשים שהם עיוורים בדבר, ולאנשים שאין להם רגליים בעניין ואינם יודעים כיצד ללכת וכיצד לפעול - הייתי יושב עמם ומייעץ להם עצה טובה, שידעו כיצד להתנהג נכון.
אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִיב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ׃
הייתי אב לאביונים - והאביון הוא עני גמור שאין לו מאומה ומתאווה לכל דבר, מלשון "אבה", שרוצה. ולא רק זאת, אלא אפילו ריב של אדם שלא הכרתי - הייתי חוקר אם הוא צודק בריבו כדי לדון את דינו. וזה דבר שרוב בני אדם אינם נוהגים בו, שרוב האנשים אומרים לעצמם: מה אכפת לי, מה זה נוגע אליי, אל תתערב. ואיוב אומר: לא, הייתי חוקר ומברר, וכשראיתי שנעשה עוול לא נרתעתי.
וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל וּמִשִּׁנָּיו אַשְׁלִיךְ טָרֶף׃
הייתי מזהה מי הוא עושה העוול לאותו אדם, ודן את דינו. "מתלעות" ו"מלתעות" היינו הך, כמו "שמלה" ו"שלמה". המשל הוא לחיה האוחזת את טרפה במלתעותיה: הייתי שובר את שיניו ומוציא מפיו את הטרף ומחזירו לבעליו. ולא הסתפקתי בהשבת הגזלה לנגזל, אלא גם על השוד והעושק שכבר עשה וכבר אכל הייתי מענישו - בשבירת מתלעותיו.
וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים׃
אחרי כל ההצלחה הגדולה הזאת הייתי בטוח שהצלחתי תימשך לנצח. "קיני" היינו ביתי: האמנתי שכל ימיי אשאר עם ביתי ועושרי במצבי הטוב. "וכחול ארבה ימים" - היה בזמנם עוף הנקרא "חול", שכביכול אינו מת, או שמת וחוזר לחיים, וחי לעולם. והייתי בטוח שחיי יהיו ארוכים כחיי אותו עוף, ושלעולם לא תשקע שמש הצלחתי.
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי׃
היו לי כל הנתונים להמשיך בהצלחתי לתמיד. הוא ממשיל עצמו לעץ ששורשיו פתוחים אל המים ומושקים תמיד. "וטל ילין בקצירי" - אין חשש שגופי ייחלש או יזדקן, שהרי הטל מלין בו לחות תמיד. ואם כן יכולתי להצליח לעולם, ואין חשש שיקרה לי דבר רע.
כְּבוֹדִי חָדָשׁ עִמָּדִי וְקַשְׁתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיף׃
הכבוד שלי היה מתחדש כל הזמן: בתחילה כיבדוני מחמת היראה, ואחר כך ראו שאני באמת ראוי לכבוד וכיבדוני מצד האהבה. ויש הבדל גדול בין המכבד מצד היראה למכבד מצד האהבה. ועוד: לא היה זה כבוד הסכמי, כלומר שהחליטו ביניהם שמוסכם לכבד את איוב. יש אדם שמכבדים אותו גם בלי שום הסכמה: אתה מגיע אליו ורואה שכולו אומר כבוד, שמצד עצמו הוא ראוי לכבוד והוא איש מעלה. וזהו "כבודי חדש עמדי" - מצד מעלתי, ולא מצד שסיכמו לכבדני.
"וקשתי בידי תחליף" - לא הייתי צריך קשת כדי לעשות מלחמות, אלא כולם שמעו לקולי מצד מעלתי וגדולתי, וזה החליף לי את הקשת. שהרי אדם שאינו מכובד ואין שומעים לו, צריך לעשות מלחמות כדי שיתקבלו דבריו, צריך קשת ורומח וחנית כדי להשליט את דעתו. אצלי לא היה כך: כבודי החליף את הקשת, שכיבדוני בלי שאצטרך לכפות את דעתי.
לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי׃
כאן מתאר איוב את הסימנים שבהם ניכר שנכנעו לו מחמת האהבה ולא מחמת היראה. הסימן הראשון: אדם הנכנע מפני היראה אינו משתדל שהשר יצווה עליו ציוויים; אם ניתנה פקודה הוא יעשה, כי הוא ירא, אבל הוא לא ילך לשאול: אולי יש לך עוד הוראה בשבילי? שהרי אינו אוהב אותו. אצלי לא כך היה: "לי שמעו ויחלו" - היו מייחלים לשמוע את דבריי, את הצווים ואת ההוראות שלי, ובאים לבקש את עצתי, ודוממים כשהם שומעים את עצתי.
אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי׃
הסימן השני: העושה מיראה עושה כל עוד אתה נוכח ומהווה עליו איום, אבל בסתר יעשה כרצונו. וכאן - גם בסתר, גם אחרי דבריי ולא רק בפניי, לא שינו את הציוויים שציוויתי אותם. והסימן השלישי: הנכנע מפני היראה עושה רק את מה שאמרו לו ואינו מתבונן באופי הציווי ובנוסחו; אם יש למלך או לשר דרשה שלמה שבסופה הוראה חדשה - אין לו סבלנות לשמוע, אלא רק "תגיד לי מה השורה התחתונה". ואצלי לא כך היה: "ועלימו תטוף מילתי" - הם ציפו לשמוע את כל דבריי ואת דברי המוסר שרציתי לומר.
וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לְמַלְקוֹשׁ׃
הסימן הרביעי: היו מייחלים לשמוע את מילתי הנוטפת עליהם, כאדם המייחל לטיפת המטר, וכצמח השואף למטר. וגם כשהייתי חוזר ומוכיח אותם שוב, היו מקבלים את התוכחה בשמחה כמו בפעם הראשונה. וזהו "ופיהם פערו למלקוש" - המלקוש הוא הגשם האחרון, והם פערו את פיהם לגשם האחרון כאילו הוא הגשם הראשון, כאילו הוא היורה. זה ההפך הגמור מאדם המקיים צווים מתוך יראה, שכשמאריכים בנאום הוא מתעייף ומבקש רק את המסקנות. אבל מי שעושה מתוך אהבה ומתוך כבוד - שומע בשקיקה, רוצה לדעת בדיוק מה נאמר, מה נוסף וכיצד בדיוק רוצים שיעשה, וכמֵה לשמוע עד המילה האחרונה.
אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן׃
גם כשהייתי מראה להם פנים שוחקות, לא היו מאמינים, כאומרים: לא ייתכן. לא התייחסו לצחוק הזה כאל צחוק של סחבק ושל מריעות, אלא "אור פני לא יפילון" - עדיין נשארה בהם יראה ממני. ולא יראת עונש חלילה, אלא יראת כבוד ויראת רוממות.
אֶבְחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם׃
הרבה פעמים כשאדם רוצה כבוד, הוא שומר על דיסטנס. כשיש מרחק, נוטים לכבד יותר; ואילו במי שהוא סחבק נוטים לזלזל. אומר איוב: אני לא הייתי צריך את זה. "אבחר דרכם ואשב ראש" - אף שבחרתי בדרכם, הלכתי עמם והתערבבתי בהם ולא שמרתי על מרחק, בכל זאת תמיד כיבדוני והושיבוני בראש. הייתה לי מעלה עצמית שהטילה עליהם יראת רוממות, וגם כששחקתי עמהם והתקרבתי אליהם לא בא הדבר לידי זלזול.
"ואשכון כמלך בגדוד" - הייתי כמלך בגדוד, המושל ופוקד ומכובד תמיד, ולא בגלל שהייתי בידידות עמם דיברו אליי בשפה פחות מכובדת. "כאשר אבלים ינחם" - ומצד שני הייתי דומה למנחם אבלים, שגם הוא יושב בראש, אך לא מצד השררה אלא מצד שהוא נותן להם דברי תנחומים, דברי מוסר ולקח טוב. כלומר: אל תטעה לחשוב שהיותי "כמלך בגדוד" מבטא רק פחד ומורא; אלא הייתי גם כמנחם האבלים, קרוב אליהם, רואה את צרותיהם ומדבר עמם על בעיותיהם. שניהם יושבים בראש, אך כל אחד מטעמו: המלך מחמת המורא, והמנחם מחמת הקירבה. ואומר איוב: אף על פי כן נהגו בי כבוד עצום כשל מלך בגדוד, אף שלא הטלתי עליהם מורא כלל.
בפרק זה איוב פורש את תמונת עברו המזהיר: ההשגחה שהאירה עליו כנר מעל הראש, בריאות הגוף בימי נעוריו, הצלחה מוחלטת בקניינים עד שמסלע עשה שמן, וכבוד עצום בשער העיר מצד נערים, ישישים, שרים ונגידים. ולא כבוד ריק היה זה, אלא כבוד הנובע ממעשיו: הצלת עני ויתום, דאגה לאלמנות ולנפטרים, צדקה לפנים משורת הדין כבגד פנימי ומשפט ישר כמעיל, עצה לעיוור ולפיסח, וחקירת ריבם של זרים עד לשבירת מלתעות העוול. מתוך כל זה היה בטוח שההצלחה נצחית - "עם קיני אגוע וכחול ארבה ימים" - וכבודו היה כבוד עצמי ומתחדש, שכניעת הבריות אליו הייתה מאהבה ולא מיראה, כמלך בגדוד שהוא בעת ובעונה אחת גם מנחם אבלים. ומכאן עתה יעבור איוב לתאר את עומק נפילתו, ולטעון שאין בידו עוון המצדיק היפוך כזה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.