פרק כח עוסק בשאלה הגדולה: "והחכמה מאין תימצא". איוב פותח בכך שאת כל אוצרות הטבע יודע האדם לחפור ולגלות - כסף, זהב, ברזל ונחושת - אבל את החכמה האלוקית, את ידיעת דרכי ההשגחה, אין הוא מוצא. בחלק זה של הפרק אנו עומדים על השלב שבו איוב מברר שהחכמה איננה נקנית לא בכסף, לא באבנים יקרות, ואף לא נמדדת בכלי המדידה שבהם אנו מודדים דברים יקרים בעולם הזה. ובסוף הפרק מגיעה המסקנה: "הן יראת אדנ-י היא חכמה" - ומתוכה תבוא טענתו של איוב.
לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ׃
החכמה אינה מושגת על ידי חליפין. "לא יותן סגור תחתיה" - אי אפשר לתת דבר אחר תחת החכמה ולומר: הנה, קח את זה ותן לי חכמה. "ולא ישקל כסף מחירה" - וגם אם תשקול כסף רב, לא תקנה בו חכמה. לא זו הדרך לקניית החכמה.
לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר׃
דרך העולם שאת הדברים היקרים משבצים בתוך דברים פחותי ערך מהם, ועל ידי כך הדבר היקר מקבל מעלה - "תפוחי זהב במשכיות כסף". חשבו: מה יקר יותר, יהלום או זהב? יהלום, ודאי. יהלום במשקל של כמה גרמים יכול לעלות פי עשרה ופי מאה מזהב באותו משקל, וככל שהוא גדול יותר הוא מכפיל את עצמו פי כמה וכמה. וכאשר רוצים להציג את היהלום בצורה נאה, שמים דבר פחות ממנו ובתוכו משבצים אותו: טבעת מזהב, ובתוכה היהלום.
וזה מה שאומר הכתוב: "לא תסולה בכתם אופיר". "תסולה" לשון חיפוי, כמו "המסולאים בפז" - המחופים בזהב. החכמה כל כך יקרה, שאם תשבץ אותה בכתם אופיר ובשוהם יקר וספיר לא שיבחת אותה כלל, שכן כולם כאין כנגדה. אמנם שמים את הדבר היקר בתוך דבר פחות ממנו, אבל צריך שיהיה יחס: תפוחי זהב במשכיות כסף, יהלום בטבעת זהב. אף אחד לא ישבץ יהלום בעץ רקוב ויאמר "הנה נתתי רקע ליהלום" - זה לא שייך בכלל.
רש"י מפרש "תסולה" לשון שבח, מלשון "סולו לרוכב בערבות": לא תשובח בכתם אופיר, שהיא יקרה פי כמה וכמה ממנו. ולפי האבן עזרא וכן הרלב"ג, "לא תסולה" הוא מלשון עריכה: לא יהיה ערכה כערך כתם אופיר.
לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז׃
"לא יערכנה" - אם יבקשו לתת לה ערך ושווי, לא יוכלו לערוך כנגדה לא זהב ולא זכוכית. ולמה נזכרה כאן זכוכית, שהיא זולה בעינינו? מפני שבזמנם הייתה זכוכית יקרה מאוד - "כסא דמוקרא", "זגוגיתא חיוורתא", זכוכית לבנה מעין קריסטל, שהייתה יקרה אף יותר מזהב.
"ותמורתה כלי פז" - ולמה להוסיף כלי פז אחרי שכבר הזכיר זהב? משום שכלי הפז יקרים לא רק מצד חומרם אלא מצד המלאכה שהושקעה בהם. כמה עולה פמוט כסף? נניח אלף דולר. ואם אמכור את הכסף שבו לבד, אקבל מאתיים או חמש מאות דולר. אותו קילו כסף - ומדוע התייקר כל כך? מפני השקעת המלאכה. מי שעשה את הפמוט השקיע שעות ארוכות, וכל הפמוטים הללו הם עבודת יד; אף שנעזרים במכונות, החריטה והעיטור הם פעולה ידנית. הוא השקיע את זמנו ועשה כלי מיוחד. כך גם טבעות מעוצבות: עברנו פעם ליד חנות תכשיטים - טבעת בשישים אלף שקל, עגילים במאה ועשרים אלף. וכמה זהב יש שם? באלף שקל. כל השאר זה המעצב, עיצוב חד פעמי שאינו חוזר על עצמו, דוגמה שאין לאף אחת אחרת, לא דבר שהוציאו ממנו אלף בשטאנץ. כלומר יש מחיר לעצם העיצוב ולהשקעה שבכלי. וזה שאומר הכתוב: אף כלי פז, היקרים מצד יוקר המלאכה, אינם תמורה לחכמה, שמלאכת החכמה גבוהה ונעלית מהם.
ויש להעמיק בלשון "לא יערכנה". נתבונן בפסוק "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים". מה פירוש "ארוכה מארץ מידה"? האומרים שאורך התורה גדול מאורך הארץ - מה החידוש? ודאי שכן! התורה רוחנית ובלתי מוגבלת, והארץ מוגבלת. אלא מסבירים המפרשים ש"מידה" אינה גודל הדבר אלא כלי המדידה עצמו: המטר הוא "מידה".
וכיצד הדבר עובד? את המרחק מכאן לנתניה אני מודד בקילומטרים; את המרחק ביני ובינך במטרים; את המרחק ביני ובין הכוס בסנטימטרים; ואת המרחק בינינו לכוכבים בשנות אור. כל דבר נמדד כפי עניינו. וכשאני אומר לך שדבר פלוני נמדד בשנות אור, גם אם לא אמרתי לך את גודלו - אמרתי לך שגודלו עצום; ואם אמרתי שנמדד במיליוני שנות אור, אין אפשרות לשער כלל. זו הכוונה "ארוכה מארץ מידה": כלי המדידה שבו מודדים אותה ארוך יותר מן הכלים שבהם מודדים ארצות וגלקסיות.
כך גם כאן. כשאני בא להעריך בניין, אני אומר: שווה מאתיים מטילי זהב. אבל בחכמה - "לא יערכנה זהב וזכוכית": אין מעריכים אותה בכלל בכלי מידה של זהב וזכוכית. אלו היקרים שבנמצא, ובהם מודדים שווי של דברים, אבל את החכמה אין מודדים בהם כלל. היא גבוהה מהם כל כך, שמי שבא לשקול אותה בזהב לא בא עם המטר הנכון ולא עם המשקל הנכון. אין שוקלים ארגז עגבניות במשקל של צורפים. אין בין השניים אפילו התחלה של קרבה.
רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים׃
יש דברים שיוקרם אינו מצד ערכם העצמי אלא מצד מקומם, כמו ראמות וגביש. אומר המלבי"ם שאלו אבנים שאומרים עליהן שירדו ממרום, ו"ראמות" מלשון מקום רם ונישא. אף אלו "לא יזכר" - אין להזכירן כלל כדבר שבו נעריך את החכמה, שהרי מקום החכמה גבוה מהם לאין ערוך. "ומשך חכמה מפנינים" - המקום שממנו מושכים את החכמה עמוק יותר מן המקום שממנו מושכים פנינים ממצולות הים. עומקה רב ממקום הפנינים, וגובהה רם ממקום הראמות ואבני האלגביש.
לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה׃
גם היקר שבכל הדברים, פטדת כוש, אינו מגיע אליה. פטדת כוש יקרה כל כך, שאפילו כתם אופיר - הנחשב ליקר שבמתכות - נחשב לידה כעץ רקוב, ואין לשבץ אותה בו. ואף על פי כן, גם בפטדת כוש אין להעריך את החכמה. עדיין מדברים אנו בדברים גשמיים, ואין ביניהם ובין החכמה שום קשר שיאפשר לדמות זה לזה ולשאול "כמה פעמים פטדת כוש שווה החכמה". אלו רמות שונות לחלוטין.
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה׃
לאחר כל ההנחות שהסברנו, שמקום החכמה אינו כאן בעולם הזה אלא בעולם העליון, שואל איוב: מאין אפוא תבוא אלינו לעולם הזה? ומהו מקום שורשי ויסודות הבינה, שמשם נתחיל להבין את הדברים?
וראוי להזכיר כאן שהמקובלים מדברים הרבה על "החכמה מאין תימצא". מהו "האין" על פי הקבלה? ספירת הכתר. הכתר נקרא "אין" מפני שהוא נעלם מאוד. כשמחלקים את הספירות בשם הוי"ה - היכן הכתר? בקוצו של היו"ד. אפילו לא היו"ד עצמה, שהיו"ד היא כבר החכמה; הכתר הוא הקוץ שעל היו"ד, שהוא דבר נעלם שאין לנו בו השגה. אחריו הה"א, שהיא הבינה, הוא"ו - שש הקצוות, והה"א האחרונה - המלכות. מן הכתר משתלשלת ספירת החכמה, שהיא כבר דבר שניתן להשיגו, לעומת הכתר שאינו בר השגה. ולפי זה "החכמה מאין תימצא" - מציאותה והתהוותה מן ה"אין", דהיינו מן הכתר.
וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה׃
מציאותה בעולם הזה, במקום שבו מהלכים בני אדם ובעלי חיים, נעלמת מהם ונסתרת מהם. "ומעוף השמים נסתרה" - שאף בעולם העליון היא כביכול נסתרת, נעלמת מן השכל ונסתרת מן הראייה.
אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ׃
מהי החכמה האלוקית? לדעת את דרכי הנהגת הבורא, להבין את השגחתו, כיצד הוא משגיח בעולם ובאיזו חכמה הוא מנהל את עולמו. וזאת אמרנו שהיא נעלמת, שהרי אנו רואים לכאורה דברים שהם היפך החכמה: חוסר סדר, חוסר יושר, חוסר צדק - וזה מביא אותנו לקושיה.
וזו הייתה טענת חבריו של איוב: מתי תדע תשובות לכל השאלות? אחרי המוות. מתי תקבל שכר על כל צדקותיך, ומתי יקבלו הרשעים שאתה מלין עליהם את עונשם? אחרי המוות. אז עין בעין נראה את השגחת ה' ואת הנהגתו, ואז נבין שכל מה שנעשה כאן נעשה לטובה. כנגד זה אומר איוב: "אבדון ומות אמרו" - לפי תפיסתם של החברים, "באזנינו שמענו שמעה": הם המקום שבו אפשר באמת לשמוע את שמע החכמה, ובהם אפשר להתחיל להבין את הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו.
אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ׃
רק ה' יודע מהי דרך החכמה, כיצד היא מגיעה ומשתלשלת אל הנהגת התחתונים, לתת לרשע כחלקו ולצדיק כחלקו. הוא יודע את מקום החכמה, והוא מנהל את עולמו בצדק - רק הוא.
כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה׃
כאן מביא ראיה להשגחה הפרטית הקיימת גם על הארץ. כבר ראינו שהתפשטות האוויר היא ראיה לעניין זה, בביאור הפסוק "חק חג על פני מים עד תכלית אור עם חשך": שמקודם היה האוויר מעורב עם המים וממילא מילא את כל העולם כולו, והקדוש ברוך הוא הפריד בין האוויר ובין המים, ועשה שהשמש תחמם את המים ותעלה אותם אל העננים, ובכך מנע מצב שבו הים ילך ויגאה ללא סוף - שהרי בכל יום ויום מתאדים מיליארדי קילומטרים רבועים של מים מן הים, כפי שמתאדים לצערנו גם מן הכנרת.
"קצות הארץ" - שעל ידי זה נתגלו קצות הארץ. אלמלא השגחה זו, היו כל הנחלים הולכים אל הים, הימים היו הולכים ומתרבים, גשמים מוסיפים עליהם, והארץ הייתה מתכסה כולה במים. וכבר היום יש איים שהספיקו להיעלם בגלל ההתחממות בקטבים, שקרחונים עצומים הולכים ונמסים, וחלקים נכבדים בכל מיני מקומות בעולם הולכים ומתכסים במים. תארו לעצמכם שלא הייתה התאדות כלל - בתוך עשרים או שלושים שנה היה כל העולם מכוסה מים. השם מביט לקצות הארץ ודואג שקצות הארץ יצאו מעל פני המים, ועל ידי זה "תחת כל השמים יראה" - שהיבשה תיראה תחת השמים ולא תהיה מכוסה במים.
לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה׃
כיצד עשה זאת הקדוש ברוך הוא? "לעשות לרוח משקל" - שליסוד האוויר יש משקל וכובד. וראו פלא עצום: העניין שלאוויר יש משקל נתגלה רק במאות השנים האחרונות, ולא היה ידוע בתקופתו של איוב. עד היום, אדם שלא למד פיזיקה יאמר לך: איזה משקל יש לאוויר? הרי אני מניח כלי על המשקל, והמשקל מראה את משקל הכלי בלבד. אבל זו שטות גמורה: לאוויר יש משקל. קח שני חצאי כדור מתכת חלולים, חבר ביניהם וצור ואקום - האם תוכל להפרידם? אין שם אוויר דחוס, ובכל זאת אינך מצליח, מפני שלחץ האוויר מן הצדדים הוא משקל עצום. ואם תוציא את הלחץ שבחוץ, הם ייפרדו מיד. הוואקום עצמו נוצר מכך שבפנים אין אוויר ובחוץ יש אוויר - וזה משקל עצום.
והוא הדין במים. ילד ישאל: וכי למים יש משקל? הרי אני שוחה בתוכם ולא קורה לי דבר. אבל שוכבים עליי עתה שני מטרים מעוקבים של מים; אילו הייתי משכיב אדם על היבשה ומניח עליו כמות כזו, היה נעשה פיתה. ואם תשים צוללת בעומק שני קילומטר, תקבל אותה תוצאה - וכזו הייתה אחריתה של הצוללת הגרעינית שנעלמה לפני שנים. מהו לחץ אטמוספרי? משקל, פשוטו כמשמעו: ככל שאתה יורד עמוק יותר, יש יותר טונות של מים ששוכבים עליך. ולמה איננו נמעכים? מפני הפרשי הלחצים בין הלחץ שבתוכנו ובין הלחץ שבחוץ. אבל אם יוציאו מאדם את כל האוויר שבתוכו, ייצרו מצב של ואקום והוא יתכווץ כבלון שנשאב ממנו האוויר. וכל דבר כך: ברגע שנוציא ממנו את האוויר, כוח משקל האוויר שבחוץ ימעך אותו. ואיוב כותב זאת בפסוק מפורש - "לעשות לרוח משקל" - ובזמנו עוד הלעיגו על כך ושאלו מי מסוגל לשקול רוח.
"ומים תכן במדה" - מכיוון שלאוויר יש משקל וכובד, ומכיוון שהאוויר קל מן המים, לכן בכל מקום שיש אוויר ומים - המים יורדים למטה, שהם הכבדים. "תכן" בכ"ף, כמו "תכנת שבת", לשון העמדה על מתכונתו: השם העמיד את הדבר על מתכונתו שהאוויר יהיה קל מן המים, וממילא ירדו המים למטה, עלה האוויר למעלה, ונראתה היבשה. קודם לכן היו מעורבים יחד וכיסו את הכל.
וכאשר רוצה הקדוש ברוך הוא להוריד גשמים, מה הוא עושה? השמש מכה במי הים, המים נהפכים לאדים, מתערב בהם אוויר - וברגע שמתערב אוויר עם מים נעשה הדבר קל, וכשהוא קל הוא עולה למעלה. שם למעלה הוא מתקרר, נוצרת התעבות, ויורד גשם. מי עשה את כל זה? הקדוש ברוך הוא. משום ש"לקצות הארץ יביט" - רצה שיתגלו קצות הארץ ושתיראה הארץ תחת כל השמים, וכיצד עשה זאת? "לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה".
בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת׃
מכוח זה שהאוויר קל יותר ומתערב עם המים המתאדים מן הים, קבע הקדוש ברוך הוא חוק קבוע שהאדים עולים למעלה ועל ידי כך יורד המטר. "ודרך לחזיז קלות" - ועל ידי זה יוצא גם החזיז, והחזיז הוא הברק. נוצר מצב של עננים בעלי מטענים, וכשהם פוגשים זה בזה ומתנגשים נוצרים ברק ורעם, בום אדיר. ומה בא לאחר שבר ענן שכזה? גשמים בכמות גדולה מאוד. וכן הוא גם במפגש של אוויר קר ואוויר חם, שזהו סדרו של עולם.
אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ׃
אז ראה ה' את החכמה ואת חוקיה "ויספרה" - הוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל, מן המחשבה אל המעשה. "הכינה" - הכין ותכנן אותה לצורך הנהגת העולם. "וגם חקרה" - חקר את הדבר שיהיה הכל מכוון לפי מעשה הברואים ולפי התכלית הראויה והנצרכת לכל הנבראים.
לדוגמה: אילו היינו קרובים לשמש קצת יותר, כולנו היינו נשרפים. ואל תטעו - איני מדבר על מיליוני קילומטרים, אלא כמה קילומטרים בלבד. וכמה קילומטרים רחוקים יותר מן השמש, והיו הקוטב הצפוני והדרומי מתפשטים על כל העולם, והכל היה קרח וקור. הקדוש ברוך הוא יצר מצב של דקדוק עצום, שכל שינוי קל היה משנה לחלוטין את כל מציאות האדם.
פעם הראו לי מאמר שלם שכתב פיזיקאי, ובו הוכיח כמה העולם מדוקדק: הביא דוגמאות מן המים, מן האוויר, מן הלחץ האטמוספרי ואין סוף דוגמאות נוספות, שאם היה משהו מעט שונה לא הייתה מציאות כדור הארץ יכולה להתקיים וכל החיים לא היו יכולים להתקיים. הריכוז האטמוספרי של הנשימה, הגשמים, המים, השמש - הכל היה צריך להיות ברמה מדוקדקת מאוד, ואם היה קצת שונה לא היו כאן חיים. זה שאומר "הכינה וגם חקרה": השם חקר מהו המינון הנצרך כדי שהכל יוכל להתקיים בשביל בני האדם.
וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה׃
השם ברא את שכל האדם בצורה כזו שאינו יכול להשיג את מהות החכמה, ואת החכמה האלוקית ודאי שאינו יכול להשיג. הוא יכול רק לקבל אותה ממי שחכם ממנו, שאותו חכם קיבל אותה בקבלה - מאליהו הנביא, ממה שנתגלה מן השמים. אבל בהבנה עצמית אין לו אפילו יסודות והתחלה אל החכמה.
ולכן "הן יראת ה' היא חכמה": על ידי יראת השם יאמין האדם שחוקי החכמה ניתנו מאת השם, ואם יש בהם ריק - משהו שאינו מבין - יבין שזה מחמת חסרונו שלו, שהחכמה האלוקית היא חכמה גבוהה, עצומה ומושלמת. וכן ילך בחוקות החכמה. וזהו "ראשית חכמה יראת ה'" - זו ההתחלה להבנת החכמה, וזהו "יראת ה' מוסר חכמה".
"וסור מרע בינה" - גם הבינה, שהאדם מתבונן בה מדעתו, מה עיקר ההתבוננות בה? לא שתחקור כמה פינגווינים יש בקוטב. זה לא ייתן לנו מאומה. וגם אם תקבל תקציבים שמנים מן האוניברסיטה לחקר השפה הסינית העתיקה, לא עשית בזה כלום ולא קידמת את האדם מבחינה רוחנית במאומה. אלא "סור מרע בינה": על ידי שאדם סר מן הרע, ניתנת בינה בלבו להתבונן על פי המוסר שנתן לו השם לסור מן הרע. יותר מזה אין האדם יכול להחכים מעצמו, ואינו יכול להבין מהנהגת השם דבר.
עד כאן תיאור מציאות. ועתה טוען איוב: למה הסתיר השם מאיתנו את הכל? למה אומר השם שהחכמה הגדולה ביותר שיש לאדם היא שתהיה לו יראת השם ושיסור מרע, אבל להבין באמת את הנהגת השם, את החכמה האמיתית ואת דרכו של הקדוש ברוך הוא ביצירת עולמו - זאת הסתירו מאיתנו?
ואגב, הידעתם מהי הפרשה הנסתרת ביותר בכל התורה כולה? פרשת ששת ימי בראשית. שום דבר איננו מבינים שם: איך בדיוק נעשה הדבר, באיזו צורה, כמה זמן ארך, כיצד נוצר כל דבר - בהשתלשלות או מעצמו, השם אמר ויהי ונגמר. ולכן היא גם סתומה מאוד, ומטעם זה נאמר שאין דורשים במעשה בראשית בשניים, מפני שאלו דברים נשגבים מאוד.
וזו טענתו: למה הסתיר השם מאיתנו, ומדוע איננו מבינים את דרכי הנהגתו? שהרי על ידי זה הייתי יכול לדעת ולרדת לחקר ההבנה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ולקבל תשובות לשאלותיי.
בחלק זה של הפרק מבאר איוב שהחכמה האלוקית אינה נקנית בחליפין ואינה נשקלת בכסף, אינה משובצת בכתם אופיר ובשוהם וספיר, ואין מודדים אותה בזהב, בזכוכית, בכלי פז, בראמות ובגביש ואף לא בפטדת כוש - לא מפני שהיא יקרה מהם במקצת, אלא מפני שאין הם כלי המדידה שלה כלל. היא נעלמת מעיני כל חי ונסתרת מעוף השמים, ורק "אלהים הבין דרכה". ראיה לכך מן ההשגחה עצמה: הפרדת האוויר מן המים, משקל הרוח, תכנון המים במידה, חוק המטר ודרך הברק, והדיוק העצום שבו נברא הכל למען קיום האדם. ומסקנת הפרק: "הן יראת אדנ-י היא חכמה וסור מרע בינה" - זה החלק שנמסר לאדם. ומכאן טענתו של איוב: אם החכמה האמיתית נסתרה ממנו, כיצד יבין את סוד צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.