פרק כ"ח בספר איוב פותח במה שנראה כשיעור בגיאולוגיה: איוב מתאר את המתכות היקרות והאבנים הטובות הנחבאות בבטן האדמה, ומונה חמישה אופנים שבהם הן מתגלות לאדם. אך כל התיאור הזה אינו אלא הקדמה לתורף דבריו: אם את הזהב ואת הספיר, הנסתרים במעמקי הארץ, הצליח האדם למצוא בתחבולותיו - את החכמה, הדבר היקר מכל, לא מצא ולא ידע אפילו היכן לחפשה. נלך על סדר הפסוקים.
כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ׃ בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה׃
איוב פותח ואומר: גם הדברים היקרים והנדירים בטבע, גם הדברים הנסתרים - מיני הזהב היקרים, היהלומים, האבנים הטובות - יש דרך להגיע אליהם. "כי יש לכסף מוצא": אנשים חקרו ודרשו ומצאו את מקומו, היכן הוא המקום שממנו חופרים באדמה להוציא כסף. "ומקום לזהב יזוקו": יש לנו גם דרך לדעת מהו מקום הזהב, המקום שממנו מזקקים את הזהב מן העפר. וכן הברזל נלקח מן העפר, ויש אבן שיוצקים אותה וממנה יוצאת הנחושת - ו"אבן" כאן אינה עפר או אבן רגילה, אלא אבני נחושת.
קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל־תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת׃
אחרי שביאר שלמתכות היקרות בעיני בני אדם יש מקום ומוצא באדמה, בא איוב להסביר מהי הדרך שעל ידה מוצאים אותן. אף שהן נמצאות במקום של חושך, במעבה האדמה, היה להם בזמנם "אבן אופל וצלמוות". אבן זו הייתה אבן שעל ידי שהיו מניחים אותה במקומות מסוימים היו יודעים על ידה היכן נמצאת בבטן האדמה מתכת יקרה - כעין מגנט שעל ידו ניתן לדעת היכן יש ברזל. מי שנשא את האבן הזו היה מרגיש על ידה היכן יש מתכות יקרות. והיא נקראת "אופל וצלמוות" מפני שצבעה היה שחור, ויש אומרים מפני שמשכנה היה במקום הנקרא גיא צלמוות, מקום אפל שאינו מקום יישוב.
ולכן "קץ שם לחושך": דבר שהיה נמצא בחושך ובאפלה, אותן מתכות יקרות שנסתרות מאיתנו - נגמר החושך, אין יותר חושך, הן יוצאות לגילוי. "ולכל תכלית הוא חוקר" - על ידי מה הוא חוקר? על ידי אבן אופל וצלמוות. זו דרך אחת לגילוי אותן מתכות יקרות.
פָּרַץ נַחַל מֵעִם־גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי־רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ׃
מאין באה "הבהלה לזהב" באמריקה? מן הנחלים. הזהב נמצא במקומות של הנחלים, מעורב עם החול שבתחתית הנחל, ואותו היו מסננים ומשם מוציאים את הזהב. אומר איוב: "פרץ נחל מעם גר" - "גר" מלשון ניגר, מים ניגרים. לפעמים הנחל פורץ מן המקום שממנו הוא ניגר ומפלס לו נתיב חדש, ואז המקום שבו זרמו המים עד עכשיו מתייבש. מקום עמוק שלא הייתה לנו אליו גישה נחשף כעת.
"הנשכחים מני רגל" - מקום שאדם לא יכול היה לדרוך שם, שהיה נחל ורגל לא דרכה בו; או מלשון "רוגל", המחפשים והמרגלים אחר הזהב, שהמקום הזה היה כשכוח מהם מפני שלא הייתה להם אליו גישה. וכעת, משפרץ הנחל את גבולו ועבר למקום אחר - "דלו מאנוש נעו": אותם מקומות שהיו נסתרים מבני אדם ונעו מהם, "דלו", כלומר התרוממו והפכו להיות גלויים. זו דרך שנייה שעל ידה מתגלות המתכות היקרות.
אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא־לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ־אֵשׁ׃ מְקוֹם־סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ׃
לפעמים המתכת מתגלה על ידי רעידת אדמה - "מוסדי הרים ירגזו". האש שנמצאת מלמטה בבטן האדמה יוצרת רעידות, ועל ידי זה התחתונים עולים למעלה והעליונים יורדים למטה. הארץ נהפכת, כעין הר געש או רעידת אדמה שחלקים תחתונים הופכים להיות עליונים, והארץ כביכול מקיאה את עפרות הזהב ואת אבני הספיר.
וזה מה שהוא אומר: "ארץ ממנה יצא לחם" - ארץ שבאופן טבעי הייתה ראויה לזריעה, ארץ של תבואה, "ותחתיה נהפך כמו אש" - בעומק האדמה יש פעילות וולקנית. ועל ידי אותה התהפכות, שהתחתון יעלה למעלה והעליון יירד למטה, במקום שדה תבואה יהיה "מקום ספיר אבניה": יתגלו פתאום ספירים ואבנים יקרות שהיו בתחתית האדמה, "ועפרות זהב לו" - אותן עפרות זהב ניתנות כעת ביד האדם.
נָתִיב לֹא־יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה׃ לֹא־הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי־שָׁחַץ לֹא־עָדָה עָלָיו שָׁחַל׃ בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים׃
לפעמים ישנו נתיב נעלם, מקום שבו מים יורדים מראש ההר אל מחילה שבצד ההר הסמוך לו. נדמיין שני הרים, אחד גבוה ואחד נמוך. הגשמים יורדים מן ההר הגבוה ונכנסים לפיר שבין ההרים ונבלעים שם בתוך האדמה, והמים מתמלאים למטה. על פי חוק כלים שלובים, אם יתמלאו שם מים בכמות גדולה - נניח שהמים ישקלו מאה טון וההר הקטן ישקול חמישים טון - והמים נכנסים תחתיו, ההר פשוט יתהפך. הכוח של המים היורדים עצום, וכשהם נכנסים מלמטה יש להם כוח לדחוף את ההר שמצידם ולהפוך אותו. מי שיעיין בפירוש המלבי"ם הקלאסי, בספרים הישנים, ימצא בסוף הספר ציור המראה את הצורה שבה נעשים הדברים. אומר המלבי"ם: דברים כאלה בטבע היו ידועים כבר בזמנו.
ועל פי זה מתבארים הפסוקים. "נתיב לא ידעו עיט": "נתיב" הוא צינור, כעין צינור מים היורד מראש ההר אל המחילה שמתחת להר הקטן כדי להפכו. המקום הזה נסתר ונעלם, עד שגם עופות השמיים אינם מכירים אותו - "ולא שזפתו עין איה", והאיה היא סוג של עוף. "לא הדריכוהו בני שחץ": גם הברואים הנוראים ומטילי האימה אינם מכירים אותו. "לא עדה עליו שחל": "שחל" הוא אריה, ו"עדה" מלשון טרף, כלשון "בבוקר יאכל עד" - אף האריה אינו מגיע לאותו מקום נסתר לחפש שם את טרפו.
ובאותו מקום נסתר נכנסים המים, ועל ידי זה "בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים": אותו נתיב המגיר מים שולח כביכול את ידו בחלמיש והופך את ההרים משורשם, כפי שהסברנו.
בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל־יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ׃
על ידי זה הוא בוקע את מה שמבוצר על היאורים. היאור נכנס תחת ההר, וההר המבוצר שמעליו חסם עד עכשיו את המים מלצאת. "בצורות יאורים בקע" - מי ביקע את ההרים הבצורים? היאור. היאורים ביקעו את ההר המבוצר. וממילא, כשההר נהפך - "וכל יקר ראתה עינו": נמצאים למטה הדברים היקרים, אותן מתכות ואבנים יקרות שהיו בעומק בטן האדמה, ועכשיו הן באות לידי גילוי.
מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר׃
לפעמים הקדוש ברוך הוא חובש את מרוצת הנהרות וגורם שהנהר יברור לו נתיב חדש, מקום שלא היה דרכו משם. קודם לימד אותנו שבנתיב הישן, המתייבש, מתגלים אוצרות; כאן הוא מלמד שגם בנתיב החדש מתגלים אוצרות, שהנהר בשטיפתו ובמרוצתו שוטף את כל מה שבדרכו, ומתגלים הדברים הנמצאים בתוך בטן האדמה.
"מבכי נהרות חבש" - "חיבש" מלשון תחבושת, שהיא קשירת דבר, וכמו "לחבוש בבית האסורים": השם קושר את מהלך הנהרות ומכריח וכופה את הנהר ללכת בדרך מסוימת. ועל ידי זה "ותעלומה יוציא אור": הקדוש ברוך הוא מוציא לאור את התעלומה. מה היא התעלומה? אותם דברים שבנתיבים החדשים היו מתחת לפני האדמה ולא הכרנו ולא ידענו; הנהר מתחיל לשטוף, ופתאום מתגלים לנו כל מיני מתכות יקרות ואבנים טובות ומרגליות הנמצאות בעובי בטן האדמה.
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה׃
כאן עובר איוב לתורף דבריו. החכמה היא הדבר היקר ביותר בעולם, ובה נאמר "אם תערכנה ככסף ואם כמטמונים תחפשנה" - ואף על פי כן, "מאין תמצא"? במילים פשוטות: את הכל מצאנו, אבל את החכמה לא מצאנו.
ושתי שאלות יש כאן. האחת - "החכמה מאין תמצא": לא ידועים לנו האופנים שעל ידם תימצא החכמה ותתגלה, באיזו תחבולה מגלים את תעלומות החכמה. והשנייה - "ואי זה מקום בינה": מילא אם היינו יודעים היכן היא נמצאת ורק לא היינו יודעים כיצד להוציאה; אבל אנחנו אפילו לא יודעים היכן היא נמצאת, וזה גרוע יותר. שאם היינו יודעים את המקום, אולי עוד היינו מחפשים תחבולות; אבל עכשיו אין לנו אפילו במה לחפש תחבולות, שהרי איני יודע כלל היכן הוא מקום הבינה.
אנחנו יודעים שמקומה של החכמה אצל השם, ושהחכמה אינה מושגת לא על ידי מחקר, לא על ידי עיון ולא על ידי בינת האדם, אלא מאת השם בלבד, ומקבלים אותה רק ממנו. לכן כותב האר"י הקדוש שאין לקבל את דברי המקובלים הקדמונים, חוץ מכמה שמנה בשמם - הריקאנטי, הרמב"ן ועוד - ומלבדם אמר שאין לעיין בספרי המקובלים המוקדמים יותר. מדוע? כי אין קבלתם מפי אליהו הנביא. בנושא של קבלה אתה צריך לקבל; קבלה אינה דבר שאומרים בו "נראה לי" ומחווים בו דעות. מה יאמר אדם, "נראה לי שיש ספירות כך וכך"? אם לא למדת אילו ספירות יש, מניין תדע מה יש? לכן אנו חייבים לקבל מפי רב. ולמה נתקבלה תורתו של האר"י ז"ל כל כך? מפני שכל תורתו היא מפי אליהו הנביא, וממילא זו קבלה המקובלת בידינו שהיא מאת השם.
זהו שאומר לך: "החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" - אין לאדם שום השגה בזה, אלמלא שהשם יערה עליו רוח ממרום וייתן לו את החכמה ממקור החכמה. אבל מצד עצמנו איננו יודעים כיצד להשיגה.
חכמה היא לדעת ולהבין ולחקור את הדבר, לדעת את יסודותיו - "כוח מה", מה הכוח הפועל בכל דבר. בינה היא מה שבא לאחר שיש בידי היסודות, ועל פיהם אני מבין דבר מתוך דבר. דוגמה: אחרי שאדם למד את כללי המתמטיקה, אתה יכול לתת לו שאלות סבוכות לפתרון, אף שאת השאלה הזאת עצמה לא למד - אבל הוא מבין דבר מתוך דבר: אם שם במצב כזה עושים כך, הרי שכאן במצב כזה החשבון צריך להיות כך. וכל הגמרא מבוססת על בינה, על הבנת דבר מתוך דבר.
ואומר איוב: לא רק שלא נודע לנו מקום הבינה, אלא אף שורשה ויסודה, שממנה תיקח התחלותיה, לא ידענו. שהרי אי אפשר לתת לאדם לפתור שאלה סבוכה בנעלמים כשלא למד כלל נעלמים. ואם תאמר, הרי לומדים דבר מתוך דבר - אמת, אבל תן לי יסוד ואני אלמד ממנו דבר מתוך דבר; אם אינך נותן לי אפילו יסוד, ממה אתחיל את ההיקש? זהו "אי זה מקום בינה": אין לנו אפילו התחלות שמהן נתחיל להקיש ולדמות.
כמו שדיברנו פעם על אנשים שחוו חוויה של מוות קליני, ואמרו שהיה להם גוף - גוף רוחני. כששאלו אותם אם יכולים לתאר את הגוף הזה, אחד אמר "זה כמו ענן", אחר אמר "כמו עשן", ולא הייתה להם הגדרה. ואחד הגדיר את ההגדרה המדויקת ביותר: אני לא יכול, אין לי מילים לתאר זאת. וזאת מפני שכל תיאור מצריך לתת דוגמה מדברים ומעובדות הידועים לך. אני אומר: הדבר הזה קשה. קשה כמו מה? קשה כמו דיקט. אתה יודע מה זה דיקט, ומעתה תבין שגם הקלסר קשה כמו דיקט - נתתי לך דמיון למשהו שאתה מבין, ואתה יכול לאחוז בו. אבל כשאיני יכול לומר לך "זה דומה ל...", מפני שאין לך התחלה, נשאר הדבר מושג ערטילאי בשבילך, ולא עזרתי לך ולא קידמתי אותך בכלום. דומה הדבר למי שמנסה להסביר לעיוור מהו צבע לבן; לא ראה צבע מימיו. מה תסביר לו - "לבן כמו חלב"? הוא יאמר לך: אה, זה איזה רטוב. הוא אינו יודע מה זה, אינו מכיר צבעים כלל. זהו "אי זה מקום בינה": מהם היסודות שמתוכם אוכל להתחיל להבין דבר מתוך דבר? גם זה נשגב מבינתנו.
לֹא־יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים׃
שני חסרונות יש בהשגת החכמה לעומת השגת הזהב ואותם דברים יקרים שאמרנו שיש לנו בהם השגה. במתכות היקרות כל אדם יודע את ערכן: יש להן ערך בבורסה, מי שיש לו מטיל זהב הוא עשיר. אדם יודע מהו ערך הזהב, יודע למה הוא צריך אותו, יודע מה יכול לקנות בו; כל אדם יודע כמה זהב יכול למלא את מחסורו ולסדר לו את החיים. אבל החכמה - "לא ידע אנוש ערכה". אדם אומר: אם אהיה חכם יותר, מה זה יעזור לי? אינו מעריך את מעלת החכמה. וממילא, מתוך שאני יודע מה ערכו של הזהב אני רודף אחריו - מה עושה אדם כל היום? רודף אחרי כסף, מפני שהוא יודע את ערכו. אבל את ערכה של החכמה אין אנשים יודעים, וממילא מבקשיה מועטים. וזה חיסרון גדול לעומת הכסף והזהב, שאנשים מבינים היטב את ערכם ולפחות מחזרים אחריהם.
ודבר נוסף: אף אם ידע את ערכה ואף אם יחפש אותה - המתכות והפנינים נמצאות במקום מסוים, ואילו החכמה "לא תמצא בארץ החיים", אינה נמצאת כאן במציאות הגשמית והחומרית.
תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי־הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי׃
המתכות היקרות נמצאות בתהום, בעומק האדמה, וכבר נתנו חמישה אופנים איך הן מתגלות לנו. אבל כאשר אני הולך ומחפש את החכמה, "לא תמצא בארץ החיים": התהום אומר "לא בי היא", אין היא כאן. והמתכות והפנינים נמצאות אף במצולות ימים ובנהרות; אני שואל את הים, והים אומר "אין עמדי", אין זה נמצא איתי.
לֹא־יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ׃
ואף על ידי חליפין אין להשיגה: לא בדרך של חליפין ולא בדרך של מקח וממכר.
איוב מונה חמישה אופנים שבהם מתגלים אוצרות הארץ: אבן אופל וצלמוות שכעין מגנט מגלה מתכות; נחל שפרץ לו נתיב חדש והותיר את מקומו הישן חשוף; רעידת אדמה והתהפכות התחתונים למעלה; מים שנכנסים מתחת להר ומהפכים אותו משורשו; ונהר שנחבש לנתיב חדש ושוטף בדרכו את התעלומות. בכל אלה הצליח האדם לגלות את הנסתר. ומכאן הוא בא לשאלתו: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" - את החכמה לא ניתן לגלות בתחבולות, איננו יודעים את דרכי השגתה ואף לא את מקומה, ואף לא את היסודות שמהם נתחיל להבין דבר מתוך דבר. החכמה אינה נקנית במחקר ובעיון אלא בקבלה מאת השם, ולכן גם ערכה אינו מוכר לבני אדם כערכו של הזהב, ולכן מבקשיה מועטים. לא התהום ולא הים, לא חליפין ולא מקח וממכר - אין בהם דרך אל החכמה.