בפרק כ"ז, לאחר שרעיו של איוב פסקו מלהתווכח עמו ולא מצאו תשובות, שב איוב להצטדק ולהסביר מדוע אינו מסכים לשיטתם ואינו מוכן לקבלה. השאלה המתבקשת היא: למה לא יאמר להם פשוט "אתם צודקים", גם אם בלבו יודע שאינם צודקים? על כך משיב איוב: החנופה שנואה מאוד לפני הקדוש ברוך הוא. אולי היה נעים לכם שאומר "כן, אני מקבל את דבריכם", אשתוק ואחניף לכם - אבל השם שונא חנופה, ולכן מוטב שאומר לכם ישירות בפניכם שאני חולק עליכם ושדבריכם הבל, מאשר שאחניף לכם. חביבים לפני השם דברי אמת יותר מדברי חנופה.
מכאן מתרעם איוב על ידידיו: כיצד אתם מסוגלים לומר דברים שאתם עצמכם יודעים שאינם נכונים? אתם טוענים שעונשו של הרשע הוא שבניו מתים וקנייניו אובדים לאחר פטירתו. אומר להם איוב: זו טענת הבל. איזה עונש יש כאן לרשע? הוא כבר נמצא במקום שבו אינו מרגיש דבר. ואיוב נאמן לשיטתו לאורך כל הספר, שאין השארות הנפש, ומשמת האדם הכול נגמר. אם כן, מה הענשת אותו בכך ששרפת את ביתו לאחר שהלך?
משל למה הדבר דומה: אדם מכר דירה, מסר את המפתחות, קיבל את מלוא התשלום והלך לדרכו. לאחר מכן נשרף הבית, ואתה אומר: "רציתי לנקום במוכר". במה נקמת בו? הוא כבר מכר, קיבל את כספו וקנה במקום אחר - לא עשית לו מאומה. כך, אומר איוב, לפי שיטתכם השם נפרע מן הרשע אחרי מותו, ובניו וקנייניו אובדים - אבל הוא איננו כאן לראות זאת ואינו יודע מכך. איפה העונש? הרעות לא השיגו אותו בעצמו; הוא חי את ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ו"אחריי המבול" - מה שיהיה אחריי אינו מעניין אותי. משמת האדם כבר אין אכפת לו מכלום: לא מהמשכיות, לא מנכסים ולא משום דבר. מדוע אין הקדוש ברוך הוא מעניש את הרשע כאן בעולם הזה, שיראה במו עיניו שדרכו כסל למו?
מתוך כך הוא ממשיך ומתלונן (וזה כבר עניינו של הפרק הבא, פרק כ"ח): מדוע השם מעלים את החכמה, עד שאין האדם יכול למצוא ולהבין את החכמה האלוקית? למה אין ניתנת לנו אפשרות לרדת לעומק דרכיו, להבין את סדרי ההנהגה ואת דרכי הבורא בניהול עולמו? למה יוכל האדם להשיג זאת רק לאחר שייפטר מן העולם? והרי איוב טוען שאחרי הפטירה אין האדם קיים כלל, ונמצא שאי אפשר להשיג לעולם את הנהגת השם. האם לא ראוי היה שהשם יבאר לנו את דרכי הנהגתו, ואז לא היו לנו עליו קושיות?
וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר׃ חַי־אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי׃
איוב נשבע: חי אל אשר הסיר את משפטי, ושדי אשר המר את נפשי. כביכול בשם שד"י המר את נפשי, שלא דן אותי בצדק וביושר.
כִּי־כׇל־עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי׃ אִם־תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם־יֶהְגֶּה רְמִיָּה׃
כל עוד הנשמה בי - אני מבטיח שלא תדברנה שפתיי עוולה. לא אדבר דברים שהם אחד בפה ואחד בלב, אלא רק דברים שאני חושב עליהם ומאמין בהם ויודע שהם נכונים. גם בשכלי לא אחשוב סברות כוזבות כדי להצדיק את השם כדרך שאתם עושים, וכל שכן שלא אהגה דברים אלו בלשוני - שהרי זו רמייה ומרמה.
מוסיף המלבי"ם שיש כאן שני מאמרים מקבילים: "כל עוד נשמתי בי" - זה חיי הגוף ונשמת אפי, וכנגדו "אם תדברנה שפתיי עוולה", שהוא הדיבור; "ורוח אלוה באפי" - זו הרוח הנשגבה, הרוח האלוקית, וכנגדה "ולשוני אם יהגה רמייה", שהוא כבר עניין נשגב יותר של מחשבה והגייה, להבדיל מן הדיבור שכנגד עיקר הגוף.
חָלִילָה לִּי אִם־אַצְדִּיק אֶתְכֶם עַד־אֶגְוָע לֹא־אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי׃
עד יום מותי לא אצדיק אתכם, ואפילו אגווע בשל כך - מוכן אני לסבול ובלבד שלא אצדיק אתכם. ועוד הוא אומר להם: וכי אם אצדיק אתכם לא תוסר ממני תומתי? הרי אם אצדיק דבר שאיני מאמין בו, שלדעתי הוא שקרי, זה יראה שאיני תמים, שאני אחד בפה ואחד בלב. לכן איני מוכן להסיר את תומתי ממני רק כדי למצוא חן בעיניכם ולהחניף לכם ולומר "אתם צודקים" בשעה שאני יודע ששקר יסודם.
בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ לֹא־יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי׃
זה מה שאני מרוויח: לבבי לעולם לא יחרף אותי. אדם שעשה מעשה שאינו ראוי, יש לו נקיפות מצפון - ומהן נקיפות המצפון? לבבו מחרפו: תתבייש לך, איך עשית דבר כזה? למה פגעת? למה הזקת? אדם מחרף את עצמו מבפנים. אומר איוב: כיוון שהחזקתי בצדקתי ולא ארפה ממנה, לעולם לא יכני לבי לומר לי שעשיתי דבר שאינו הגון, כי תמיד עשיתי את הדבר הנכון. ודרך אגב, יש אנשים שאינם סובלים לעולם מנקיפות מצפון - המצפון שלהם נקי לגמרי, פשוט מפני שמעולם לא עשו בו שימוש; הוא נשאר כמו חדש, בניילונים.
יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל׃
דבר כזה - לדבר שקר ועוולה ורמייה עד שיהיה כרשע - יעשה אויבי, אבל לא אני.
כִּי מַה־תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ׃ הֲצַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע אֵל כִּי־תָבוֹא עָלָיו צָרָה׃ אִם־עַל־שַׁדַּי יִתְעַנָּג יִקְרָא אֱלוֹהַּ בְּכׇל־עֵת׃
כאן טוען איוב שהאלוקים כביכול אומר לאדם: מה תקוותך כשאתה בא ומחניף לי, כשאתה אומר דברים שאינם על פי האמת רק כחנופה לבורא עולם? וזו בדיוק טענתו כלפי רעיו: הם באים להצדיק את בורא עולם בדברים אשר לא אמת, אף שהם יודעים שהצדק עמו ושהוא סובל שלא כדין - ובכל זאת הם מחניפים.
"מה תקוות חנף כי יבצע" - מה יוצא לך מזה? "יבצע" מלשון בצע כסף, כמו "מה בצע כי נהרוג את אחינו": האם יש לך רווח כספי, האם יוצא לך מכך שכר? "כי ישל אלוה נפשו" - "ישל" מלשון ישלה, מלשון אשליה: וכי גם את האלוה אתה מטעה כדרך שאתה מטעה בני אדם בחנופתך? אתה סבור להשלות את בורא עולם, שאתה אומר עליו טוב בשעה שבלבך אין אתה חושב כן. "הצעקתו ישמע אל כי תבוא עליו צרה" - זו מחשבתך, שאם אחניף לבורא עולם, כשאצעק אליו בעת צרה ייענה לי. "אם על שדי יתענג, יקרא אלוה בכל עת" - שיהיה לו עונג בהיותו מעובדי השם, ויאמר: הנה אני צדיק, אני עובד השם.
נמצא שהחנופה באה לאחת משלוש תכליות: או שאתה חושב להטעות בה את השם עצמו; או שעל ידה תישמע תפילתך, שהרי החנפת לו; או שאין כאן אלא הנאה עצמית - נפשית - שאני כביכול צדיק, הנה אמרתי טוב על בורא עולם. ועל כל השלוש אומר לו איוב: לא יצא לך מן החנופה מאומה.
אוֹרֶה אֶתְכֶם בְּיַד־אֵל אֲשֶׁר עִם־שַׁדַּי לֹא אֲכַחֵד׃
אני מורה ומלמד אתכם שתשמעו את דבריי, שהדברים הם כביכול ביד אל - לא אני אומר לכם אלא האלוקים אומר לכם. "אשר עם שדי לא אכחד" - הדברים שאני אומר לכם עתה הם דעתו ורצונו של בורא עולם, ואיך אוכל לכחד שזוהי האמת? ומה אני מלמד אתכם? שהשם אינו רוצה חנופה. הוא מעדיף לשמוע את החירופים והגידופים שלי מאשר את החנופה שלכם, שכן החירופים שלי הם האמת שלי, שאני מאמין בה ויודע שכך היא, לעומת חנופתכם שלא יצא לכם ממנה מאומה: לא שם, לא כבוד, ולא שתתפלל ותיענה. השם אינו רוצה חנפים ואינו רוצה כאלה שיסבירו אותו בדברים שאינם אמיתיים כדי למצוא חן בעיניו.
הֵן־אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה־זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ׃ זֶה חֵלֶק־אָדָם רָשָׁע עִם־אֵל וְנַחֲלַת עָרִיצִים מִשַּׁדַּי יִקָּחוּ׃
למעשה אינכם צריכים שאורה אתכם, שהרי אתם בעצמכם חזיתם וראיתם את הדברים. כל הוויכוח שלכם היה שאיוב נענש משום שאין תוכו כברו: כלפי חוץ צדיק וירא אלוקים, אבל לא בפנימיותו. אם כן, אתם מודים שהשם אינו רוצה מי שאין תוכו כברו. ומי שאין תוכו כברו הרי הוא מחניף: אומר "השם צדיק, השם בסדר", בעוד שבלבו הוא חושב עליו רעה.
ואם כן - "ולמה זה הבל תהבלו"? אם אתם מודים שמי שמדבר בחנופה ואין תוכו כברו נענש על כך, ולפי שיטתכם זו סיבת עונשי, מדוע אתם עצמכם אומרים דברי הבל ומחניפים לבורא עולם כדי למצוא חן בעיניו, ונותנים על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו הסברים שאינם אמיתיים? במילים פשוטות: מה שאתם מאשימים אותי, שעבודתי הייתה בחנופה ואין תוכי כברי - בזה עצמו חוטאים אתם. אתם מצדיקים את בורא עולם בשעה שאין תוככם כברכם, יודעים שאינכם צודקים ובכל זאת מתעקשים להצדיקו.
אִם־יִרְבּוּ בָנָיו לְמוֹ־חָרֶב וְצֶאֱצָאָיו לֹא יִשְׂבְּעוּ־לָחֶם׃
זו טענתכם: גם כשאתה רואה עתה שהרשע מצליח ובניו רבים - אל תתרגש, סופם למו חרב, סופם למיתה, וצאצאיו הקטנים לא ישבעו לחם. אל תתפעל מהצלחתו, עוד יהיה להם רע. אומר להם איוב: תשובה זו תשובת הבל היא.
שְׂרִידָו בַּמָּוֶת יִקָּבֵרוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה׃
אני רואה שהרשע מת מתוך שלווה. השריד שנשאר מן האדם הן עצמותיו, וכשיגיע זמן המוות ייקבר בקברו. ואלמנותיו אינן בוכות - מדוע? מפני שהשאיר להן די כסף להתחיל חיים חדשים. הון רב יש להם, והם חיים חיים טובים ושלווים ומצליחים, ולא קרב אליהם שום רע. אם כן על מה אתם מדברים, שסופו של הרשע להיות לו רע?
אִם־יִצְבֹּר כֶּעָפָר כָּסֶף וְכַחֹמֶר יָכִין מַלְבּוּשׁ׃ יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ וְכֶסֶף נָקִי יַחֲלֹק׃
בואו ואראה לכם כמה רשעים שטוב להם והם שלווים. אתם אומרים שהעושר לא יתקיים בידי בניו: נכון, הוא השאיר לאלמנה ממון רב, אך הבנים יבזבזו הכול בזמן קצר. "אם יצבור כעפר כסף" ו"כחומר יכין מלבוש" - מלבושים בכמות גדולה. ואתם אומרים לי: אל תתפעל, כל מה שהכין - הצדיק ילבש, והכסף שצבר יחלקנו הנקי. לאחר מותו זרים יירשו יגיעו, וממונו יאבד בעניין רע. לכן, לדבריכם, אל תתפעל מהצלחתו, שכן שוברו בצידו והמשבר יבוא בסוף.
בָּנָה כָעָשׁ בֵּיתוֹ וּכְסֻכָּה עָשָׂה נֹצֵר׃
המשל: העש - כמו תולעת המשי - מתעטף במעטפת שהיא ביתו, וכשהוא יוצא ממנה, מה שווה אותה מעטפת? כלום, והרוח נושאת אותה. וכן הסוכה שעושה הנוצר, הוא השומר בכרם: כמה בדי ערבות וכמה קרשים זה על גבי זה; כשיגמרו לבצור את הענבים, די ברוח קלה והסוכה נופלת. כך אתם טוענים: בנה הרשע וילה - אף העש בנה לו וילה, וכשיצא ממנה נשאתה הרוח; אף הנוצר בנה לו כביכול וילה, וכשיצא ממנה התפרקה. ולכן, לשיטתכם, אל תתפעל.
עָשִׁיר יִשְׁכַּב וְלֹא יֵאָסֵף עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ׃
אומר להם איוב: הרי גם בשעת פטירתו היה עשיר, ואפילו אם מיד לאחר פטירתו יאבדו ביתו וקנייניו - הוא אינו מוטרד מכך. ואפילו לא ייאסף לקבורה, לא אכפת לו. לאחר מותו, אם תאבד את כל ממונו, אין הדבר נוגע אליו כלל. "עיניו פקח ואיננו" - וכי יפקח עוד עיניו ויראה מה נעשה לו? גמרנו, מת, ואיוב אינו מאמין בתחיית המתים. אם כן, איזו מין טענה זו שהרשע מקבל את עונשו באובדן קנייניו אחרי מותו? אין זה נוגע לו ואינו מפריע לו כלל. אין אלה אלא דברי חנופה לבורא עולם, ומתוכם עצמם מוכח שהם דברי הבל.
תַּשִּׂיגֵהוּ כַמַּיִם בַּלָּהוֹת לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה׃ יִשָּׂאֵהוּ קָדִים וְיֵלַךְ וִישָׂעֲרֵהוּ מִמְּקֹמוֹ׃
כל מה שאתם מתארים - שיכלה ממונו, יכלו בניו וייאבד הכול בעניין רע לאחר מותו - אינו נחשב כלל לעונש. ראוי היה יותר שתשיגהו בלהות בעצמו כמים שוטפים, שלא יחכה הקדוש ברוך הוא לאחר מותו אלא ייפרע ממנו מיד בחייו. "לילה גנבתו סופה" - שתגנוב אותו סופה, רוח קדים עזה, איזה הוריקן שיעיף אותו לכל הרוחות; "ישאהו קדים וילך וישערהו ממקומו" - שיבוא רוח סופה וסער ויניד אותו ממקומו. זה היה הרבה יותר טוב. מה הוא מרגיש אחרי פטירתו?
וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמֹל מִיָּדוֹ בָּרוֹחַ יִבְרָח׃
מלבד זאת, הרוח משליכה עליו בדרכה אבנים ועפר ועצים ואינה חומלת, וכל זה נופל עליו והורגו בלא חמלה. וכדוגמה למה שרוח סערה מסוגלת לעשות: פעם ירד בצרפת גשם של צפרדעים. כיצד קורה דבר כזה? רוחות עזות ביותר, כעין עין סערה על נחל, מרימות את מי הנחל עם כל אשר בו ומעיפות הכול, וכשיורד הגשם יורדות עמו הצפרדעים מן השמיים. רוח אדירה כזו עוקרת בתים.
אלא שאין זו המציאות. כך היה צריך להיות, אבל לא כך הוא. "מידו ברוח יברח" - הרשע בורח מכל הצרות האלה: אין לו רוח, אין לו אבנים, אין לו צרות, אין לו מיתה, אין לו כלום. הוא אינו רואה דבר מזה, שכן כבר נסע, כבר נפטר.
יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ וְיִשְׁרֹק עָלָיו מִמְּקֹמוֹ׃
הוא סופק כפיו כנגד הסופה ורוח הקדים וצוחק להן: אינן משפיעות עליי כלל, איני מרגיש אותן כלל. הרוח אינה יכולה לעשות לו מאומה, והוא עומד במקומו ושורק עליהן שריקת בוז, כאומר: מה אכפת לי, תהרוס הכול, אני כבר איני שם - הוא כבר בתוך הקבר.
בזה טוען איוב לחבריו: הוכחתי לכם שטענותיכם טענות הבל, ואינכם אומרים אותן אלא כמחניפים להשם, והחנופה רעה ומרה בעיני השם. לכן הבינו אותי כשאני אומר "חלילה לי אם אצדיק אתכם עד אגווע, לא אסיר תומתי ממני": בשום אופן לא אצדיק אתכם בטענות שאין בהן כדי לשכנע ואין בהן אמת. אני אעמוד על עומדי עד שאוכיח לכם שהשם מייסר אותי שלא כדין ושלא בצדק, ושרשעים קמים בעולם הזה ונהנים אף שראוי היה שיסבלו, וצדיקים כמוני סובלים אף שראוי היה שיהיה להם רק טוב.
בפרק כ"ז נושא איוב שוב את משלו ונשבע שכל עוד נשמתו בו לא ידבר עוולה ולא יהגה רמייה, ולא יצדיק את רעיו אפילו במחיר חייו, שכן חנופה - ובכלל זה חנופה כלפי שמיא - שנואה לפני הקדוש ברוך הוא, ואין החנף מרוויח בה דבר: לא להטעות את השם, לא להישמע בתפילתו ולא עונג אמת בנפשו. אדרבה, הוא מחזיר לרעיו את טענתם עצמה: אתם האשמתם אותי שאין תוכי כברי, ואילו אתם מצדיקים את הבורא בדברים שאתם יודעים שאינם אמת. ובגוף העניין הוא מוכיח שכל שיטתם - שגמול הרשע בא באובדן בניו וממונו לאחר מותו - אין בה עונש כלל, שהרי הרשע מת בשלווה ואינו מרגיש דבר ממה שקורה אחריו. אילו היה זה עונש אמיתי, היה ראוי שתשיגהו הסופה בחייו. מכאן הוא מסיק שדבריהם הבל, ושהוא עומד על עמדתו שהוא מיוסר שלא כדין.