פרק כ"ד הוא המשך תשובתו של איוב לאליפז. עד כה סתר איוב את דעתו של אליפז בעניין ייסורי הצדיקים, ועכשיו הוא חוזר לסתור את דעתו בעניין שלוות הרשעים. אלא שלפני שהוא פותח בטענה עצמה, הוא מקדים הקדמה עקרונית חריפה: כביכול הקדוש ברוך הוא אינו משגיח כלל על המעשים הנעשים כאן למטה.
מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא־נִצְפְּנוּ עִתִּים וְיֹדְעָו לֹא־חָזוּ יָמָיו׃
הטענה היא טענה פילוסופית: הקדוש ברוך הוא נמצא מעל הזמן, ומי שנמצא מעל הזמן אינו יכול לדעת את המתרחש תחת ממשלת הזמן. ידיעתו של הקדוש ברוך הוא היא למעלה מן הזמן. וזהו "מדוע משדי לא נצפנו עתים" - למה תאמר בהחלטיות שהעתים והזמנים אינם נצפנים ונסתרים מאת השם, שהוא יודע גם את הדברים המתחדשים? הרי "ויודעיו לא חזו ימיו": החוקרים, אותם המעמיקים ומתבוננים באלוקות כדי להבינה, אינם יכולים כלל לצייר לעצמם שהקדוש ברוך הוא יהיה נתון תחת ממשלת הזמן והימים.
אנחנו איננו תופסים היטב את הקשר בין הדברים, משום שאין לנו תפיסה פילוסופית. מי שרוצה להכיר תפיסה זו צריך ללמוד את המורה נבוכים, ואת חובת הלבבות בשער הביטחון ובשער האמונה. התפיסה הפילוסופית היא תפיסה לוגית: אם אני תופס דבר מסוים בהיגיון, על פי הבנה לוגית אני קובע למשל שדבר אחד חייב להיות יחיד ובלתי מתחלק. אלו הנחות לוגיות שהיו מקובלות מאוד בזמנם, והיום איננו רואים בהכרח את הקשר, שכן היום אנו יכולים להבין שהקדוש ברוך הוא מעל הזמן ואף על פי כן יודע את המתרחש בתוך הזמן. אבל לפי תפיסתם, מי שמעל הזמן אינו יכול לדעת את המתחדש בתוך הזמן, שכן למעלה הדבר קבוע וכאן הדברים משתנים, וידיעתו היא עצמותו - וממילא לא שייך שידע כביכול מה נעשה כאן.
זוהי הפתיחה: איוב פותח בכך שהקדוש ברוך הוא אינו מתעסק במה שנעשה כאן. ולמה הוא מכוון? לטענה שכבר טען בעבר, שאין לאדם בחירה חופשית: כל מה שהשם יודע שהאדם יעשה, הוא מוכרח לעשותו, וידיעתו המוקדמת של בורא עולם היא הקובעת את מעשיו. ובמה הדברים תלויים למעשה? במי שהקדוש ברוך הוא מינה להנהיג כאן תחת הזמן - הכוכבים והמערכת, גרמי השמיים המשפיעים וקובעים באיזה מזל ייוולד אדם ומה יקרה לו. אבל אין זה מעניינו ומעיסוקו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מעל הזמן וכאן זה תחת הזמן, וכשתי פלנטות נפרדות שאין ביניהן תקשורת.
אחרי ההקדמה בא איוב וטוען כך: אליפז אמר שאין אפשרות שהרשע ייענש על מעשיו כאן מיד, שאם כן נשללה הבחירה החופשית. שהרי אם הרשע ייענש מיד, מי יתפתה עוד להיות רשע? אם אדם יודע שאם יחלל שבת ויסע בשבת מיד תקרה לו חלילה תאונת דרכים, מי ייסע בשבת? והרי המגמה איננה לנטרל את כבישי הארץ מנסיעה בשבת, אלא שהאדם יבחר מדעתו החופשית שלא להכעיס את השם ולעשות רצונו. אם השם מצמיד לאדם אקדח לרקה והוא עושה - לא הרווחנו בזה כלום, אין זו המטרה.
על כך משיב איוב: יש מצב שבו הקדוש ברוך הוא יכול למגר רשעים בלי שייפגע כלל בבחירה החופשית. באילו רשעים מדובר? ברשעים היושבים במקומות נידחים - בכרכי הים, במדברות ובמחילות - שאם הקדוש ברוך הוא ימגר אותם שם, אף אחד לא יידע. רבים מהם ממררים את חיי כל היישוב. מדוע אין הקדוש ברוך הוא מכלה אותם במאורותיהם? כאן אי אפשר לומר "ראה מה קרה לאותו רשע", שהרי הדבר נסתר מעיני בני אדם. אם כן, למה אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם - אם אכן יש השגחה פרטית כדבריך, אליפז?
גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ׃
יש רשעים הגוזלים את שדות העניים ומשיגים את גבולם, גוזלים עדר ורועים אותו על אותן שדות גזולות.
חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה׃
ולא די בכך, אלא שהם עושים את העוולות הגדולות ביותר, שהרי העוולה הגדולה מכל היא הפגיעה ביתומים ובאלמנות, ולהם אין מעצורים. "חמור יתומים ינהגו" - נוטלים ומנהיגים, כלומר גוזלים את חמורם של היתומים. "יחבלו שור אלמנה" - מלשון "לא תחבול בגד אלמנה"; גם שורה של אלמנה אינו מהווה בעבורם מחסום.
יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי־אָרֶץ׃
יש סוג נוסף של רשעים: ליסטים העומדים בפרשת דרכים ללסטם את הבריות. הם עומדים כשודדים על הדרכים ומטים מן הדרך אפילו את האביונים - שאף שאין לאביון מאומה, כבר הוא מפחד ללכת באותה דרך מפני הליסטים. עד כדי כך שאפילו עניי הארץ מתחבאים במגוריהם מפחד השודדים. ראה כמה אימה יתרה מטילים הרשעים הללו בעולם.
הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ בְּפׇעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים׃
יש סוג של רשעים שאינם גרים כלל ביישוב ובערים, אלא במדבר. "הן פראים במדבר" - כחיות טרף שבמדבר, וכמותן הם משחרים לטרף: בכל שחר הם יוצאים לבקש טרף, והטרף הוא בני אדם, לשדוד אותם ולחמוס אותם. "ערבה לו לחם לנערים" - הערבה היא כלחם לו ולנעריו ולבניו, כלומר מקום מגוריהם התמידי הוא בערבה; אין הוא דר ביישוב כלל אלא במדבר ובערבה.
בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ׃
עתה מתאר איוב את רוע מעלליהם. "בשדה בלילו יקצורו" - פועליו קוצרים את תבואתו בשדה; "בלילו" מלשון יבול, או מלשון בלילה, התערובת שבוללים לבהמות, כלשון "ויבל לחמורים". "וכרם רשע ילקשו" - הם גם בוצרים את כרמו, ואף את הלקש, הבציר המאוחר. הכול נעשה בידי הפועלים שלו.
עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה׃
וכיצד הוא נוהג באותם נערים, הם פועליו הקוצרים את שדהו ובוצרים את כרמו? את הפועלים המסכנים הללו מלינים ערומים בשדה, בלא לבוש לכסות את עורם, ואף אין נותנים להם כסות לכסות בה את גופם בעת הקור.
מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ־צוּר׃
והם נרטבים מן המטר ומן הזרמים היורדים מן ההרים, ואין להם מחסה, וכל שנותר להם הוא להתחבק עם הסלע כדי להינזק מעט ככל האפשר מן הרוחות, מן הגשמים ומן השטף הבא עליהם.
יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל־עָנִי יַחְבֹּלוּ׃
הם גוזלים את היתום משדי אמו, ועל העני הם חובלים - מלשון "לא יחבול רחיים ורכב", שהכוונה נטילת משכון. הם ממשכנים את העני בעד חובותיו, כדי שיהיה להם לעבד ויעבוד להם את שדותיהם וכרמיהם.
עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר׃
אותם יתום ועני מסכנים נושאים עומרים של תבואת הרשעים, והם עצמם רעבים. והרי התורה אמרה "לא תחסום שור בדישו" - כשהשור דש, תן לו לאכול מן התבואה שהוא דש. ובוא וראה כיצד נוהגים הללו עם פועליהם: ערומים ובלא לבוש, ורעבים נושאים עומר, מעבידים אותם ברעב ואף אינם נותנים להם לטעום ממה שהם נושאים.
בֵּין־שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ׃
"יצהירו" מלשון יצהר, שמן: אף שהם מפיקים שמן בין השורות של כרמי הזית, ואף שהם דורכים את היקבים - עם כל זה "ויצמאו", שאין נותנים להם לשתות אפילו מן השמן שהפיקו ומן היין שדרכו. הרי לפניך רשעות קשה ביותר, אפילו כלפי העובדים והפועלים אצלו.
מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ־חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא־יָשִׂים תִּפְלָה׃
עד כאן מעשיהם במדבר ובשדות, ועתה מעשיהם בערים. "מעיר מְתִים ינאקו" - "מְתִים" בשווא, כלומר אנשים חלשים; מן הערים צועקים החלשים מן השוד והחמס והגזל של אותם רשעים. "ונפש חללים תשווע" - דמי הנרצחים שנשדדו ונחמסו, קולם עולה למרום. "ואלוה לא ישים תפלה" - וזוהי קובלנתו של איוב: האלוה אינו מעניש אותם ואינו פוגע בהם, אף שהם מחריבים את העולם. "תפלה" כמו "ולא נתן תפלה לאלוקים", ומבאר המלבי"ם: לא נתן תפלה לגנות את הנהגתו, לאמור שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתָפֵל בלי מלח וטעם. כאן אפוא: הקדוש ברוך הוא אינו מגנה את הנהגתם, אינו מונע את מעשיהם הרעים ואינו הורגם במאורותיהם, באותם מקומות שבהם הם מתחבאים.
הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי־אוֹר לֹא־הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו׃
ומה תאמר, שהשם משאירם כדי שיישאר מקום לבחירה, כטענת אליפז? על כך משיב איוב: "המה היו במורדי אור". בדרך כלל אדם אוהב אור ובורח מן החושך, אבל הללו מורדים באור ובורחים ממנו. מי בורח מן האור? מי שרוצה לעשות במחשך מעשיו. מי אוהב חושך? הגנבים, ששעות עבודתם בלילה, שכן באור יש בעיה: יש מצלמות, רואים אותם. לכן הם תמיד במקום חושך, במקום נסתר, במחילות ובמאורות. "לא הכירו דרכיו" - לא הכירו את דרכי האור הגדולות, "ולא ישבו בנתיבותיו" - אף לא בנתיבות הקטנות; כלומר אפילו באור קלוש אינם יושבים, אלא מבקשים חושך גמור. ואם כן, מה הבעיה להורגם שם במחילותיהם? הרי לא תישלל בכך הבחירה החופשית. ואם כן יש כאן טענה: למה "אלוה לא ישים תפלה", למה אין השם מגנה את מעשי הרשעים ואינו משבית אותם?
לכאורה יש כאן קושי בטענתו של איוב: מניין לך שהשם אינו הורגם? הרי אני רואה שהם שבים ובאים שוב ושוב. ואם השם יהרגם - שוב לא יבואו, ואם לא יבואו נדע שמתו, ואם נדע שמתו שוב נשללה הבחירה. אבל אין זה הכרח: אם היו כאן שודדים והפסיקו לבוא, האם בהכרח מתו? לא. ייתכן שמצאו מקום אחר. וכן אם הקדוש ברוך הוא יהרגם במאורותיהם - הרי איננו יודעים היכן הם מתחבאים, ואיש אינו הולך לחפש את עצמותיהם. ממילא לא יידע איש שאותם שודדים שילמו מחיר יקר על מעשיהם ושכך הציל הקדוש ברוך הוא את היישוב. אין אפוא לימוד זכות זה: גם אם ישמידם, הבחירה החופשית נשמרת, שהרי לא ראינו בעונשם ובהשמדתם, ונוכל לחשוב שעברו למקום אחר ופתחו שם את עסקם, כיוון שכאן כבר חיסלו את הכול.
ושורש המחלוקת: איוב טוען שצריך "למען ישמעו ויראו", ואליפז טוען שדבר זה יפגע בבחירה החופשית. השם אינו רוצה שיראו וייראו, אלא רוצה שתראה שאפשר להיות רשע ולהצליח, ואף על פי כן תבחר להיות צדיק. שאם אני רואה בעונש מיד - מה עשיתי בזה? וכי מקבל אדם שכר על שאינו מכניס את ידו לאש? אין זו גבורה אלא אינסטינקט. אבל אם יבטיחו לי ממון תמורת הכנסת היד למקום שלא ייגרם לי בו נזק, ואף על פי כן אתגבר ואומר שהשם אינו רוצה - זו באמת צדקות.
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל־עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב׃
"לאור יקום רוצח" - בזמן האור הוא רוצח בשדה, ושם הוא קוטל עני ואביון בלבד, שהרי העשירים אינם הולכים למקומות סכנה, למדבריות ולשדות שהם מעון הרוצחים. "ובלילה יהי כגנב" - בלילות הוא בא וגונב בבתי העשירים.
וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה־נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא־תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים׃
הוא שונא את האור מסיבה נוספת, שעסקו בניאוף. עין הנואף שומרת ומצפה לנשף, הוא תחילת הלילה, שכן בנשף "לא תשורני עין", לא יוכלו לראות את מעשיו, ואז "וסתר פנים ישים" - מסתיר ומסווה את פניו שלא יכירוהו. וכך דרכו של הרוצה לנאוף: הוא ממתין ללילה, לשעה שהבעל לא יראה ושהדבר נסתר מן העין.
חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ־לָמוֹ לֹא־יָדְעוּ אוֹר׃
ועוד הוא זקוק לחושך, שבחושך הוא חותר את הבתים אשר "יומם חיתמו למו" - ביום סימנו לעצמם את הבית, לומר: הלילה אבוא לכאן. כך מביאה הגמרא שהיו עושים: רואה ביום מקום מסוים, ולמען לא יתבלבל בלילה מאיזה בית בדיוק מדובר, עושה סימן על הבית ובלילה בא לטפל בעניין. הגמרא מביאה שהיו מושחים את הבית בשמן אפרסמון, ובלילה היה מוצא את המקום לפי הריח. ואף בימינו כך: כשרוצים להפגיז בית מסוים, מניחים עליו מכשיר סימון ואז הפצצה מגיעה במאה אחוז לאותה נקודה ואינה מתפספסת למקומות אחרים; היום יש כבר שיטות מתוחכמות יותר עם קרן לייזר, אך פעם עשו בשיטה זו. "לא ידעו אור" - הם אינם רוצים לדעת אור, כי האור מזיק להם.
כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי־יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת׃
הבוקר דומה בעיניהם כצלמוות, כצל המוות; כשמגיע בוקר הם מסתתרים כאנשים המפחדים מן המוות, וכשם שאדם בורח ממיתה כך הם בורחים מאור היום. ומדוע? "כי יכיר בלהות צלמוות" - על ידי הבוקר מכירים הבריות את הבלהות שנעשו בחשכת הלילה: מה גזלו ומה נאפו. הכול ניכר רק בבוקר, ואז כבר שולחים אחריהם פלוגות לחפשם, ולכן הבוקר הוא בשבילם כפחד המוות.
קַל־הוּא עַל־פְּנֵי־מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא־יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים׃
אחרי שתיאר את מעשי השודדים, הגנבים, הרוצחים והמנאפים ביבשה ובמדבריות - גוזלים שדות, גוזלים בתים, גוזלים נשים מבעליהן - מתחיל איוב לתאר את שודדי הים. גם הם מתרחקים מבני אדם, שכן הם מחריבי היישוב ואינם יכולים להרשות לעצמם לשבת בקרב בני אדם שמא ייתפסו. "קל הוא על פני מים" - אומנותו להפליג על פני הים, ומבאר המלבי"ם שעובר בכלי גומא, סירות קלות שאפשר להגיע בהן במהירות ממקום למקום כדי לשדוד את עוברי הימים. "תקולל חלקתם בארץ" - את חלקתם שביבשה נטשו, שהרי אינם באים לכאן כלל. "לא יפנה דרך כרמים" - לעולם אינו פונה אל היישוב, אל מקום השדות והכרמים. הם רחוקים מבני אדם אף יותר משודדי המדבר, ואינם בחברת בני אדם לא בקיץ ולא בחורף.
צִיָּה גַם־חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי־שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ׃
בזמן הציה והחום, הוא הקיץ, הם גוזלים את הולכי האוניות בים. ובעת "מימי שלג", כשהים קופא ואין אוניות עוברות - "שאול חטאו", הם יושבים בשאול, במחילות עמוקות שבאיי הים, מקומות שאין בני אדם מגיעים אליהם. ומה הוא החטא שהם חוטאים שם בחורף? הרי אין שם את מי לגזול; אלא שם הם חוטאים בזנות, כפי שיתבאר יותר בפסוקים הבאים.
יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא־יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה׃
מתאר הכתוב: הוא מפתה נערה לזנות עמה, ולאחר שמילא בה את תאוותו הוא מואס בה ולוקח לו אחרת. ואותה הוא משקה כוס של עיקרין, כדי שלא יוכחש יופיה - שהרי לידה מכחשת את יופיה של אישה - ותישאר לעולם צעירה, והראשונה יושבת כאלמנה חיה, שוממה ועצובה. וזהו "ישכחהו רחם": אותה אישה שפיתה אותה שוב אינו זוכרה. "רחם" הוא ביטוי זול לאישה, שכשעניינה זנות מכנים אותה כך, כאילו זה כל עניינה. "מתקו רמה" - במתק לשונו רימה אותה, ו"רמה" כאן אינה מלשון רימה ותולעה אלא מלשון רמאות. "עוד לא יזכר" - שוכח אותה לגמרי. "ותישבר כעץ עוולה" - "עוולה" היא אותה נערה, כלשון "אוויל" שהוא נער צעיר המתנהג שלא כשורה, ובצירוף "עול ימים" שהוא הצעיר; ותישבר כעץ שהתייבש ונשבר, שאין לו אליה שום סנטימנטים, שונא אותה ועוזבה.
וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ יָקוּם וְלֹא־יַאֲמִין בַּחַיִּין׃
אחרי שתיאר את מעשיהם בחורף, חוזר לתאר את מעשיהם בקיץ, שנאמר עליו "ציה גם חום יגזלו", שבעת החום הוא הולך ושודד את האוניות. וכיצד? "ומשך אבירים בכוחו" - את האוניות החזקות והגדולות הוא מושך אל מקומו, מצליח להנהיגן ולהשתלט עליהן ולגזלן. "ולא יאמין בחיין" - הוא מביא אותן למקום סכנה, מקום שאין להאמין בו בחיים, שאין לאונייה סיכוי לשרוד ולהישאר שם. לשם הוא מביא את הספינה וגוזל אותה, ובדרך כלל היו מטביעים את האוניות לאחר מכן, כדי שלא יישאר סימן וזכר.
יִתֶּן־לוֹ לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן וְעֵינֵיהוּ עַל־דַּרְכֵיהֶם׃
אף שהמקום ההוא מסוכן והאוניות חוששות להתקרב אליו, משם הוא עומד לבטח ונשען, ממתין ואורב להן, ועיניו על דרכיהן - מסתכל באיזו דרך הן הולכות, כדי ללכת אחריהן ולמשכן אל מקומו, לגזלן ואחר כך להטביען.
רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ׃
"רומו מעט" - אם בעלי האוניות האבירים והעשירים מתרוממים מעט כדי להתבונן, יכולים היו לראות אותו במקום מסתורו שבו הוא מכין להם מארב, אבל אז "ואיננו", מיד הוא מוריד את ראשו ומתחבא מפניהם. "והומכו" - וכשהם מונמכים, מורידים ראשם, או שהם מגיעים למקום שהמים בו נמוכים ורדודים, "ככל יקפצון", שהוא מביאם למקום שבו הם כקופצים ראש אל תוך המים הרדודים ואל מקום הסכנה. "וכראש שיבולת" - שיבולת היא מערבולת או גל, כלשון יונה בתפילתו: "שיבולת שטפתני, סוף חבוש לראשי", וכמו שיבולת המים שבירדן, שבני אפרים לא ידעו להגותה ואמרו "סיבולת". הוא מביאם למקום שיש בו מערבולות וגלים או למקום נמוך, ועל ידי זה הספינה טובעת, "יימלו" - ייכרתו, כלשון ההלל "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם", שפירושו כי הכריתם, מלשון מילה שהיא כריתת הערלה. וכך הוא גוזל אותם, חומס אותם והורגם.
וְאִם־לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי׃
ואם אין הדברים כמו שאמרתי - מי יכזיבני, מלשון כזב, מי יאמר שדבריי אינם נכונים? מי יוכל לשים לאל את מילתי, לבטל את דבריי? ואם כן יש לי טענות חזקות על ההשגחה: מדוע אין הקדוש ברוך הוא הורג את אותם רשעים במקומם? הרי אינם מתקרבים אל היישוב, והם נמצאים במקום שמיתתם שם לא תפגע בבחירתו של איש, והקדוש ברוך הוא היה מציל בכך את כל היישוב מפניהם. אם כן, למה אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם?
פרק כ"ד הוא המשך תשובת איוב לאליפז בעניין שלוות הרשעים. איוב פותח בהקדמה פילוסופית שלפיה הקדוש ברוך הוא מעל הזמן ואינו יודע כביכול את המתחדש תחת הזמן, וממילא אין השגחה ואין בחירה. ואחר כך הוא בונה את טענתו המרכזית: הוא מונה את גזלני השדות המשיגים גבול וגוזלים חמור יתומים ושור אלמנה, את הליסטים שבדרכים המפילים אימה עד שעניי הארץ מתחבאים, את הפראים שבמדבר המשחרים לטרף, את התעללותם האכזרית בפועליהם הערומים, הרעבים והצמאים, את הרוצחים והגנבים והנואפים אוהבי החושך הבורחים מן הבוקר כמפני צלמוות, ואת שודדי הים הגוזלים בקיץ ומזנים בחורף במחילות שבאיי הים. כל אלה יושבים במקומות נסתרים שאיש אינו יודע את מקומם, ולכן טוען איוב שאילו היה הקדוש ברוך הוא מכלה אותם שם, לא היה בכך כל פגיעה בבחירה החופשית, שהרי איש לא היה רואה בעונשם. ועל כך קובלנתו: "ואלוה לא ישים תפלה" - מדוע אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם ומציל את היישוב מידם.