פרקנו ממשיך את דברי איוב, ואנו נכנסים אליו מאמצעו, מן הפסוקים המדברים על חיפוש הבורא: "הן קדם אהלוך ואיננו". ברור לכולנו שהלשון כאן מליצית - איוב אינו מתכוון שיצא ללכת ולחפש את הקדוש ברוך הוא במזרח עם משקפת. הוא בא לבטא רעיון רוחני עמוק בשפה מליצית, וסביבו נסוב כל המשך הפרק: מהי השגת האלוקות, ומה יכול אדם לדעת מדרכי ההנהגה.
"קדם" ו"אחור" - שני אופני השגה
הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ׃
שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה׃
אומר המלבי"ם: להשיג את הקדוש ברוך הוא מצד עצמו נקרא השגת פנים. כך ביקש משה רבנו "הראני נא את כבודך", והשיבו הקדוש ברוך הוא "וראית את אחורי". כלומר, להשיג את השם בבחינת פנים אין שום שייכות. וחלילה לטעות ולצייר פנים ואחור כפשוטם, שהרי לשם יתברך אין פנים ואין אחור, אין לו גוף ולא דמות הגוף. בחינת פנים פירושה הבחינה הגלויה, ובחינת אחור פירושה הבחינה הנסתרת. כשאני רואה אדם מאחוריו הוא נסתר ממני; כשאני רואה אותו מלפניו הוא גלוי. להשיג את השם בגילוי - "לא יראני האדם וחי". מה שכן שייך הוא רק מצד אחור.
הקדמה: הצמצום והשתלשלות העולמות
כדי להבין מהי השגת אחור צריך הקדמה, שכבר עסקנו בה בשיעורים קודמים: להשיג את השם בעצמותו אינו שייך כלל, ולית מחשבה תפיסה ביה כלל. כל הביטויים שאנחנו מבטאים כלפי הקדוש ברוך הוא אינם אלא לאחר שברא עשר ספירות ועולמות. כך פותחים ספרי הקבלה: קודם שברא הקדוש ברוך הוא את העולמות כולם, היה רצונו הפשוט ממלא את הכל. לא היה עולם כלל, אלא הוא יתברך לבדו היה המציאות היחידה. וכדי ליצור עולם, היה צריך כביכול לצמצם את אורו במקום מסוים, כדי לאפשר שיהיו ברואים זולתו; שהרי כל עוד הכל מלא אורו יתברך, כל נברא היה נבלע מיד מרוב האור וחוזר להיות הוא יתברך.
ולכן, כדברי האר"י הקדוש ורבי חיים ויטאל, צמצם הקדוש ברוך הוא את אורו באמצע כמין כדור, ויצר חלל פנוי שבו אין כביכול אורו יתברך. הבנת סוד הצמצום יש בה אריכות עצומה - האם הצמצום כפשוטו או אינו כפשוטו, מחלוקת גדולה בין המקובלים שלא ניכנס אליה. לתוך אותו חלל הוריד הקדוש ברוך הוא קו דק של אור, ומאותו קו הושפעו ונבנו כל העולמות כולם. על הקו נתלבש עולם אדם קדמון, ועליו נתלבשו אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, עד עולם העשייה הגשמי שלנו.
וכאן העיקר: כשאנו מדברים על השם יתברך, אין אנו מדברים כביכול על מה שמחוץ לאותו עיגול, שהרי שם אין לנו השגה כלל. מה שיש לנו בו השגה כלשהי הוא מה שלאחר הצמצום, באותו קו דק שממנו התחילו להתלבש ספירות. ולמה הוריד השם קו דק כמין צינור? כל הספירות הן מלבושים, צמצומים, מסכים שנועדו לאפשר לנו לקבל את האור העצום הזה - כמו שנאי בחשמל. לכן בעולם האצילות, הגבוה שבעולמות, אין נגיעה כלל לסטרא אחרא, "לא יגורך רע"; בבריאה כבר יש שייכות יותר, ביצירה יותר, ובעשייה עוד יותר. ככל שיורדים יש יותר התגשמות ופחות רוחניות. בלי הצמצומים האלה היה הדבר כאדם המבקש להדליק מנורה מתחנת כוח - הוא היה נשרף עמה. אין לו כוח ואין לו כלים לקבל. לכן צמצם הקדוש ברוך הוא וצמצם, עד שהמקבלים שבתחתית - אנחנו, בעולם העשייה הגשמי - יוכלו לקבל.
מתוך כך נבין: כשאנו אומרים י-ה-ו-ה, אלוקים, ואפילו "אין סוף" - כל אלו מתייחסים רק לתוך העיגול, לאותו קו דק ולכל המתפשט ממנו. אבל אל הקדוש ברוך הוא בעצמותו לא רק שאין מחשבה תפיסה, אלא אף שם אין. וגם "אין סוף" אינו שם המתאים שם, שהרי כל ביטוי שאתה מבטא בו את השם יתברך - הכנסת אותו לתוך הגדרה ולתוך תבנית, והוא יתברך בלתי מוגבל. ולמה בכלל מכנים "אין סוף" ולא "אין התחלה"? הרי דבר שאין לו התחלה אין לו סוף. אלא ש"אין סוף" אינו סוף גשמי, אלא אין סוף בהשגה: משברא השם את העולם נתן לנו תחילתה של השגה - תשיג עשר ספירות, תשיג ארבעה עולמות, תשיג את המציאות הרוחנית, משהו אנו מתחילים להשיג; אך להגיע לסוף ההשגה אין לנו סיכוי. לעומת זאת במציאות שמחוץ לצמצום, בעצמותו יתברך, אף "אין סוף" אינו שייך לומר, שהרי אין שם אפילו התחלת השגה, ואין שם תארים ולא שמות ולא השפעות ולא כלום.
מהי השגת אחור
יוצא אפוא שכל מה שאנו משיגים בשם יתברך הוא בבחינת אחור. שכן להשיגו כביכול מעבר לאותו כדור, במקום שקודם הצמצום - זו בחינת פנים, ואין לנו בה השגה כלל. מה כן אנו משיגים? את שלאחר הצמצום, דרך הבריאה המשתלשלת ממנו, וזו בחינת "וראית את אחורי ופני לא יראו". והמשל: כשאני רואה אדם מאחוריו אני מנסה לזהות את פניו ועלול לטעות - אולי ראובן? לא, רחב מדי. אולי שמעון? לא, גבוה מדי. מתוך האחור אני מנסה להשיג את הפנים. כך אנו משיגים את העניינים הרוחניים דרך המציאות הגשמית: "מבשרי אחזה אלוה".
ראה כיצד מדברים על הספירות: ג"ר - שלוש ראשונות, כתר חכמה ובינה, קרויות ראש ומוחין ולמעלה. חסד וגבורה - דרועא ימינא ודרועא שמאלא. תפארת - איהו גופא. יסוד - יסוד. נצח והוד - תרין שוקין, תרין סמכין, כלשון פתח אליהו. והמלכות למטה. כלומר, דרך העולם הגשמי אנחנו מצליחים איכשהו להשיג את המציאות הרוחנית, כיצד בנויים העולמות וכיצד הספירות יורדות ומשתלשלות. כך גם י"ג תיקוני דיקנא שלמדנו באדרא רבא בחג השבועות, ושאומרים אותם גם בתשליך. ושוב - צריך להיזהר מאוד כשמדברים בעניינים קבליים שלא לצייר חלילה למעלה זקן ופאות ושיער; אלא "מבשרי אחזה אלוה", ו"בצלם אלוקים עשה את האדם" - שיש למעלה כביכול דמות של מערכת ההשפעות של כל העולמות, ובמעשיו כאן משפיע האדם, נותן חסד ומעורר את דרועא ימינא להשפיע, וכן הלאה. כך גם תיקוני דיקנא: אני מבין שיש מצב של השפעה למעלה בפרצוף אריך המשפיע דרך הדיקנא, והמקובלים מאריכים כיצד נעשות ההשפעות, חסדים, גבורות ודינים.
אבל כל זה נקרא אחור ולא פנים. שהרי אני מסיק מן הגשמי על האלוקות, וזו השגה של הסקת מסקנות לוגיות: אם אחד דומה לשלוש ושתיים דומה לשלוש - אחד דומה לשתיים, אף שמעולם לא בדקת ישירות את אחד מול שתיים. זה היקש, לא ראייה ישירה. כך התבוננותנו בעולם הגשמי ומסקנותינו על האלוקות - ראיית אחור היא, לא ראייה ישירה.
ביאור הפסוקים: קדם, אחור, שמאל וימין
וזה מה שאיוב אומר: "הן קדם אהלוך ואיננו" - אם אני רוצה להשיג את השם מצד אמיתתו ועצמותו, איננו, נעלם הדבר מן האדם. ולמה נקט לשון "קדם"? לפי שהוא קדמונו של עולם, עוד לפני שברא את העולם, עוד לפני צמצום האור; ומי יוכל להשיג את עצמותו יתברך קודם שצמצם אורו? דבר כזה אינו שייך כלל. "ואחור ולא אבין לו" - גם ההשגה שכן שייכת לי, מצד המציאות הקיימת בעולם, אינני מבין אותה, כלומר איני משיג את הדבר בתבונתי להעמיק בו ולהבינו הבנה שלמה.
"שמאל בעשותו ולא אחז" - כתוב בספרים הקדושים שהנהגת הטבע נקראת הנהגת שמאל, ואילו הנהגת החסדים והניסים נקראת ימין, כלשון "מוליך לימין משה" שנאמר בקריעת ים סוף. אומר איוב: אם אחקור אחר ההנהגה המסודרת מצד הטבע, אראה שאין בה סדר. השמאל - הנהגת הטבע - חסרת שלמות, "ולא אחז", כאילו אותה דופן לא נבנתה עד הסוף: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, חוסר סדר וחוסר היגיון בהנהגת הבריאה כביכול, אין כאן צדק.
"יעטוף ימין ולא אראה" - אם כן אסתכל על הימין, אחקור אחר ההנהגה הניסית שהיא ההנהגה השלמה שבה ניכרת הנהגת הבורא - אלא ש"לא אראה": אין העולם מתנהג על פיה, אלא על פי הנהגת הטבע. נמצא שגם משם אין לי השגה.
וכאן צריך לזכור את דברי החזון איש, שהרצון היותר מתמיד של הקדוש ברוך הוא הוא הטבע. אם תשאל מה בין טבע לנס, תאמר: נס - השם רצה שיהיה. וכי את הטבע לא רצה? אלא שההנהגה הטבעית היא הרצון המתמיד: השם רוצה שכל בוקר תזרח השמש כאן ותשקע שם. ויש רצון חד פעמי, כשיהושע במלחמה - "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". הכל רצונו יתברך. וטעות היא לחשוב שהעולם עובד כמכונה, והמכונה פועלת מאליה וכשבעל הבית רוצה הוא מתערב. לא כן: ברגע שהשמש זרחה - הוא הזריח אותה, וברגע ששקעה - הוא השקיע אותה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - אין זה פועל בצורה רוטינית קבועה מששת ימי בראשית, אלא בכל יום השם מחדש מעשה בראשית ומחיה את כולם בכל רגע, רק שיום אחד החליט לעשות זאת בצורה שונה. זהו עומק הביטוי "שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה".
"בחנני כזהב אצא" - טענת איוב על שלמות עבודתו
כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי בְּחָנַנִי כַּזָּהָב אֵצֵא׃
אומר איוב: הגם שאיני יכול לדעת את דרכיו ולהבין את הנהגותיו, הרי הוא כן יכול להבין אותי, להשיג אותי ולמצוא אותי. ואם כן למה אינו ניגש אלי, למה אינו בא להיות עמדי? ואז "בחנני כזהב אצא" - יבחן אותי ואצא כזהב, בלא סיגים ובלא פסולת, שלא הייתה בעבודתי שום מחשבת פיגול.
בַּאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט׃
כל צעדי היו באשורו, ללכת בדרך השם. כל מטרתי וכל שאיפתי לא היו לצורך האושר הרוחני ולא לצורך ההצלחה הגשמית, אלא להגיע אל האושר שבהשגתו יתברך. "דרכו שמרתי ולא אט" - הלכתי רק בדרך השם ולא נטיתי, "אט" מלשון נטייה, לא נטיתי לדרך אחרת, וכל מעשי היו אך ורק לשם שמים.
מִצְוַת שְׂפָתָיו וְלֹא אָמִישׁ מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו׃
"מצוות שפתיו ולא אמיש" - עשיתי רק כפי מה שהשם מצווה, ולא כפי שהשכל האנושי שלי מורה. "מחוקי צפנתי אמרי פיו" - שמרתי את אמרי פיו של הקדוש ברוך הוא יותר מאשר את חוקי, מלשון "הטריפני לחם חוקי": היה יותר חשוב לי לשמור מצוות השם מאשר להשיג פרנסתי, מאשר לדאוג לעצמי לאוכל ולמחיה.
בדומה לזה מסופר על החפץ חיים, שכשהיה כבר זקן והייתה מחלוקת באיזה מקום, הלך לשם כדי להוכיחם. אמר להם: תדעו לכם שזקנתי ושבתי, ולא הייתי מגיע לכאן עכשיו גם אם היו מבטיחים לי אלף רובל. ומיד תיקן את עצמו: מה אלף רובל? גם אם היו מבטיחים לי אלף מצוות לא הייתי בא לכאן. כלומר, רצה לומר דבר גדול הרבה יותר: מה לי לדבר על כסף? אפילו אם תחשיב לי את זה כאלף מצוות לא הייתי מוכן לבוא, אלמלא שאני יודע שיש כאן עניין חשוב מאוד לעורר עליו. וזה המושג שאומר איוב: "מחוקי צפנתי אמרי פיו" - יקר היה לי לשמור את אמרי פיו של הקדוש ברוך הוא יותר מלחם חוקי, יותר מפרנסתי ומכספי.
"והוא באחד" - חזרה לטענת הידיעה והבחירה
וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ׃
הקדוש ברוך הוא "ידע דרך עמדי", והוא "באחד": ידע עוד מלפני כן שאני אעבוד אותו, וידע שעבודתי תהיה זכה וצרופה בלא סיגים, וידע שרגלי ידבקו רק באשורו. כל זה ידע מראש. ומכאן חוזר איוב לטענתו הקדומה: אם כן לא הייתה לי בחירה חופשית, וכל מעשי ידועים מראש, ולא ייתכן שהייתי בוחר בדרך אחרת ממה שידע מתחילה. שאם תאמר שידע דבר אחד ולבסוף קרה אחרת - כזה דבר שייך אצלנו, לא אצלו יתברך. אצל השם הידיעה הקדומה היא גם הידיעה העכשווית וגם הידיעה העתידית, ואין אצלו שינויים. וזהו "והוא באחד": השם הוא אחדות אמיתית, ולא ייתכן בו ריבוי ידיעות ולא שינוי ידיעה. אם כן מראש ידע שאהיה צדיק, וכאילו ברא אותי כצדיק.
"ומי ישיבנו" - מי יוכל להשיב את גזירת השם, שהרי גזירתו לא תשתנה; שאם תשתנה, נמצא שחל שינוי כביכול בבורא, שהיה דבר שלא ידע ועתה נתחדש לו, וזה לא ייתכן. אם כן הגזירה הקדומה היא המוכרחת להתקיים. "ונפשו איותה ויעש" - מי הוא זה שיוכל לומר: אני עשיתי כך מפני שנפשי איוותה, אני בחרתי בבחירה חופשית? הרי השם ידע מראש שתעשה, וידיעתו הכריחה אותך לעשות. ואם תאמר אעשה להפך - וכי חלילה לא ידע?
את השאלה הזאת כבר תירצנו, ולא נחזור עליה כאן: הקדשנו לה שיעור שלם, שבו הסברנו כיצד באמת יש ידיעה מוחלטת לקדוש ברוך הוא על כל מה שיעשה האדם, ואף על פי כן אין זה מכריח את האדם לבחור היפך רצונו החופשי. מי שירצה יוכל לשמוע זאת בשיעורים הקודמים. איוב חוזר מדי פעם לטיעוניו שטען בעבר, ולכן הוא טוען שוב: הייתי מוכרח במעשי הטובים מכוח ידיעתו ומכוח הגזירה הקדומה, ואם כן לא מגיע לי שכר עליהם.
"על כן מפניו אבהל" - האם עבד לשם שכר או מיראת עונש
כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי וְכָהֵנָּה רַבּוֹת עִמּוֹ׃
עַל כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ׃
איוב אמר קודם שעבודתו הייתה שלמה בלא שום פנייה חיצונית, לא לשם רווח ולא לשם שכר ולא לשם הנאה גשמית, אלא לשם שמים בלבד. עתה הוא מודה שאולי ניצנצה בו לפעמים מחשבה של "כי ישלים חוקי" - שכדאי לי אולי היום להתפלל יותר בכוונה כדי שישפיע עלי גם פרנסה טובה, נטייה של תועלת עצמית. "וכהנה רבות עמו" - כל מה שאני צריך, כל ענייני שאני זקוק להם, חיים ובריאות וחן ועושר ובנים, הכל ממנו יתברך.
וכן "על כן מפניו אבהל" - לפעמים נבהלתי מפניו, כלומר לא רציתי להמרות את פיו מחמת פחד העונש. וגם זה חיסרון בעבודת השם, שהרי נמצא שאתה עובד אותו מפני שאתה מפחד שיענישך ויתן לך גיהינום. אומר איוב: אם היה כדבר הזה, דע לך שעלה בדעתי לרגע בלבד ומיד ביטלתי את המחשבה, מיד התגברתי על אותו רצון פנימי השואף לרווח גשמי או הנרתע מעונש. "אתבונן ואפחד ממנו" - הייתי מתבונן בכך שאני חסר בעבודת השם אם אני עובד מתוך פחד או מתוך תקווה לשכר, ואז "אפחד ממנו" - מיראת הרוממות: וכי כך עובדים את השם, בשביל קבלת שכר? וכי כך עובדים אותו מתוך יראת עונש? ויראת הרוממות היא כבר יראה ראויה, ועל ידה הייתי מתחזק בעבודת השם. במילים פשוטות: גם אם מה שאתם אומרים עלי נכון, זה היה לרגע כמימרא, וחלילה לומר שעבדתי בתמידות לצורך רווח או מפחד עונש.
"ואל הרך לבי" - הייסורים הקשים ממוות
וְאֵל הֵרַךְ לִבִּי וְשַׁדַּי הִבְהִילָנִי׃
כִּי לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וּמִפָּנַי כִּסָּה אֹפֶל׃
וכאן מקדים איוב תשובה לטענה המתבקשת. יאמרו לו חבריו: הנה עכשיו, משבאו עליך הייסורים, אינך עומד בניסיון ואתה מדבר דברים קשים כלפי הבורא - הרי זו הוכחה שכל עבודתך הייתה לשם רווח. כל עוד היה לך טוב ושפע, היית צדיק, דיברת תמיד בשבחו של בורא עולם וקירבת את כולם לעבודתו; משהתחילה העסקה להיות לא משתלמת, התחלת לדבר קשות. הרי זו ראיה שעבדת לשם שכר ומפחד העונש ולא באמת לשם שמים.
משיב איוב: לא כך. "ואל הרך לבי" - השם עשה לי צער כזה, עוגמת נפש כזו וייסורים כאלה, עד שריכך את לבי, "ושדי הבהילני". ומה היה העיקר? "כי לא נצמתי מפני חושך" - הלוואי שהייתי נצמת, "נצמתי" מלשון התייבשות וכריתה; אילו היה השם מביא עלי את החושך ונוטל את נפשי, אפילו מיתה הייתי מקבל באהבה. אלא שלא זה מה שעשה לי, אלא השאיר אותי לחיות בחיי החושך האלה, בייסורים הקשים ובסבל הנורא, ועל זה הרך לבי.
וזהו שאמרו חז"ל: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה - הוו פלחין לצלמא. חנניה מישאל ועזריה לא עבדו לצלם משום שלא ייסרו אותם אלא זרקום לכבשן האש. אבל אילו היו מייסרים אותם, ואומרים להם: לא נהרוג אותך, נשאיר אותך בחיים ונענה אותך - היה מגיע שלב שבו היו אומרים: הפסק את הייסורים, ואעבוד למה שתרצה. נמצא שייסורים קשים הרבה יותר מן המוות.
לכן אומר איוב: "ואל הרך לבי". הלוואי והיה נוטלני, בשמחה הייתי מוסר נפשי על קדושת שמו יתברך. אבל ייסורים הקשים ממוות אי אפשר לסבול. "ומפני כיסה אופל" - אילו היה מצמית אותי מפני החושך, היה מכסה ומסיר מעלי את הרעה; אבל משלא הצמית אותי אלא הביאני אל החושך ואל הייסורים הקשים, ממילא כיסה מפני אופל, ואני נתון עתה באפלה נוראה, והיום קשה לי הרבה יותר משהייתה נוטלת נפשי. ובמציאות כזו אי אפשר להוכיח ממה שאני מדבר עכשיו שלא עבדתי לשם שמים. כל עבודתי הייתה לשם שמים, והייסורים הנוראים שיש לי עתה הם שהביאוני לטעון את מה שטענתי.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פורש איוב את יסוד ההשגה באלוקות: "קדם" - עצמותו יתברך קודם הצמצום, שאין בה תפיסה ואף לא שם; "אחור" - מה שאנו משיגים דרך הבריאה המשתלשלת, השגה של הסקה ולא של ראייה. ומשני עברי ההנהגה אין לו מענה: לא מן השמאל, הנהגת הטבע, שבה נראה חוסר סדר, ולא מן הימין, הנהגת הניסים, שאין העולם מתנהג על פיה - אף שבאמת הכל רצונו יתברך, והטבע עצמו אינו אלא רצונו המתמיד המחדש בכל יום מעשה בראשית. ומתוך כך טוען איוב על שלמות עבודתו: זכה מסיגים, בדרכו ולא בשכלו, יקרה לו ממזונו; וגם אם ניצנצה בו פעם מחשבת שכר או פחד עונש, מיד ביטלה ועלה ליראת הרוממות. ואת הדברים הקשים שבפיו עתה הוא תולה לא בחיסרון באמונתו, אלא בייסורים הקשים ממוות: הלוואי ונצמת מפני החושך, אך משהושאר לחיות באפלה, רך לבו.