פרק כ"ג הוא מענה איוב על דברי אליפז. כדי להבין את תשובתו, עלינו לסכם תחילה את טענתו של אליפז, ואז לראות כיצד איוב מגיב עליה. טענת אליפז כללה שני דברים: תשובה על ייסורי הצדיק, ותשובה על הצלחת הרשעים.
בעניין ייסורי הצדיק טען אליפז שהצדיק לא עבד את השם בשלמות: היו לו פניות חיצוניות, ציפייה לגמול ולשכר, וגם יראת העונש. זו אינה עבודה תמימה, אלא עבודה שיש בה גם חשבון של "מה משתלם לי". לכן הקדוש ברוך הוא מצרף אותו בייסורים ומזכך אותו, וזה חלק מן הניסיון כדי להיטיב לו באחריתו בעולם הבא. הניסיון הוא לראות האם בייסורים הללו האדם יישבר ויבעט ויאמר "שווא עבוד אלוקים", או שיבין שכל זה ניסיון, ואדרבה: העולם צריך להיות במצב של הסתר, שאם לא כן יעבוד אדם את השם בגלל מה שמשתלם לו ולא מפני שכך השם ציווה.
אותו יסוד עצמו היה תשובתו של אליפז בנוגע להצלחת הרשעים: מגמתה שתהיה לאדם בחירה חופשית, שיוכל להחליט בעצמו אם לעשות טוב או רע. שאילו העונש לרשע היה בא באופן מיידי, היו הכל בורחים מן הרשע לא מפני שזה רצון השם אלא רק כדי להינצל מן הרע, ולא לשם שמיים.
וכך גם מה שאמר לו "תעתיר אליו וישמעך ונדריך תשלם". אין זו המלצה כללית "תעבוד את השם". אליפז אומר לו: דע לך, שאם מתוך מה שאתה רואה שלרשע יש טובה והצדיק סובל אתה תבטל את כל העניינים הגשמיים ותתחזק באמונה ותעבוד את השם בשלמות - על ידי זה תגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, שכאשר תעתיר אליו הוא מיד ישמע אותך, ותגיע למדרגה שכל ענייני הגשמיות כבר אינם מעניינים אותך. אין כאן הדרכה איך לעבוד את השם, אלא אמירה איזו דרגה משיגים דווקא מתוך החושך. דווקא כשאני רואה במציאות שכביכול משתלם יותר להיות רשע, ובכל זאת אני עובד את השם, מבטל את החומר, מוותר על ההנאות והתאוות כדי להתקדש ולעשות רצון השם - בזה אני רוכש דרגה גבוהה הרבה יותר מעבודה הבאה מתוך ציפייה לתשלום שכר ולהשפעת טובה בעולם הזה. הקושי עצמו הוא שמגדיל את שכר האדם ומביא אותו לדרגות עצומות.
על שני הדברים יש לאיוב תשובה ניצחת. על הטענה הראשונה, שהצדיק מתייסר מפני שאינו עובד בתמימות מוחלטת אלא יש לו פניות חיצוניות, פחד מעונש ורצון לקבל שכר, הוא משיב: כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא ייתן לי ייסורים כה קשים ונוראים רק על פניות חיצוניות, רק על כך שלא הגעתי לשיא השלמות? הרי "ירא אלוקים וסר מרע", צדיק גדול. איוב עצמו אינו מסכים עם הטענה וסבור שעבד את השם בשלמות, אך אומר: לו יהי כדבריך, שהיה חיסרון בשלמות - האם בשביל חיסרון בשלמות מגיע עונש נורא כזה? האם הפרתי את מצוות השם? האם רשעתי כל כך רק מפני שאולי עשיתי גם כדי לקבל פרס או מתוך פחד מן העונש? בשביל זה מגיע חרון אף כה קשה? הרי מעולם לא עשיתי עבירה או מעשה רע שבגללו ראוי להינקם ממני.
ועוד הוא אומר: אילו יכולתי להתווכח עם השם, שהוא יודע את האמת, היה מתברר שגם דבריך אינם נכונים, שכן גם פנייה חיצונית לא הייתה לי. כל עבודתי הייתה נטו לשם שמיים. ואפילו אם ברגע מסוים, לזמן קצר ביותר, הייתה בי שאיפה שהשם ימלא רצוני בדבר מסוים או ישלים בקשתי בעניין כלשהו, שיש בה כביכול פנייה חיצונית - כל זה היה רגעי בלבד, ואילו עבודתי התמידית הייתה לעשות רצון השם ולהתקרב אליו. ומאחר שבכל זאת באו עליו הייסורים, חוזר איוב לטענתו הקדומה: נעזבתי ביד המערכה, מערכות הכוכבים והשמיים, ואין השגחה פרטית, וכל הקורה אותי בא על פי הכוכבים והמזלות. כך על פי תפיסתו של איוב.
במאמר השני, שיבוא בפרק הבא, יסתור איוב את דברי אליפז בעניין שלוות הרשעים. יש רשעים שהורסים ומחריבים את היישוב, גורמים מלחמות וצרות צרורות - מדוע אין הקדוש ברוך הוא משמיד אותם ומסיר את רעתם? לכאורה צריך להציל את בני האדם מרעתם, ולכל הפחות את המזיקים הגדולים ראוי לבער. ואם תטען אליפז שבביעורם ילמדו הבריות שכדאי לעבוד את השם ויעבדוהו למטרת שכר ולא לשמו - הרי אינני מבקש שיבער את כל הרשעים. לרוב הרשעים יתן טובה, אין לי בכך עניין. אני מדבר רק על עושי הצרות המקצועיים, על הרשעים הגדולים שגורמים צרות לאלפים ולמיליונים - שמהם ייפרע. ואין בזה פגיעה בבחירה החופשית, שהרי עדיין רשעים רבים יש שטוב להם, ויאמרו הבריות שאפשר להיות רשע וליהנות בעולם הזה; אני מדבר רק על הקודקודים, רק על אלה שמרבים ברשע.
ודוגמה נוספת: ישנם רשעים היושבים במדבריות ובמקומות מרוחקים, ומדי פעם יוצאים בגיחות להרוג, להצר ולשדוד. אילו היה השם הורגם במערותיהם ובמקומות מחבואם, איש לא היה יודע מכך. מדוע אין הוא נפרע מהם? כאן כבר אי אפשר לתרץ שהדבר בא לשמור על הבחירה החופשית, שהרי איננו יודעים כלל מה עלה בגורלם. השם יטביע אותם בים ותם הדבר: אין יודע מי היה, איפה היה ולאן הלך. מכאן ראיה נוספת לשיטתו שאין השם משגיח בפרטים אלא הכל נקבע על פי מערכות הכוכבים, ומשם ישוב לטענתו הקדומה: מדוע לא לקחני השם בטרם נולדתי, ולא הייתי מגיע לסבול כאן בעולם הזה.
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ (ב) גַּם־הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל־אַנְחָתִי׃
אומר להם איוב: גם היום, אף שכעסי ושיחי מרים מאוד מרוב צרותי, בכל זאת "ידי כבדה על אנחתי" - הייתי יכול לכבוש את אנחתי, לשים יד על הפה ולהתגבר שלא להיאנח.
(ג) מִי־יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד־תְּכוּנָתוֹ׃
אך כל זה בתנאי אחד: שאמצא את השם כדי להתווכח עמו פנים אל פנים. אז הייתי מתגבר על אנחתי ומתווכח עמו ביישוב הדעת, כאילו אין לי אנחות וכאילו אינני סובל. במילים פשוטות: אילו נתן לי השם להוציא את הקיטור, היה לי הרבה יותר קל. אך הוא אינו מוכן לענות לי, ולכן אני נאלץ לטעון כלפיכם את טענותיי ולומר לכם את השגותיי על הנהגת הבורא; אילו היה שומע לי, הייתה אנחתי נחלשת.
ומהו "אבוא עד תכונתו"? שתי דרכים יש לפניי: או "ואמצאהו" - שאדע לאיזה מקום הוא הולך ואפגשנו בדרך; או "אבוא עד תכונתו" - עד הבית שבו הוא שוכן. וברור שאין הכוונה לדרך כפשוטה ולא לבית כפשוטו, שהרי מלא כל הארץ כבודו ו"אי זה בית אשר תבנו לי", אלא לשון מליצה היא. "אמצאהו בדרך" - להבין את הנהגתו, את הדרך שבה הוא מנהיג את העולם; "אבוא עד תכונתו" - להשיג את הדבר מצד עצמו ועניינו, להשיג את הבורא עצמו. וזה הרי "לית מחשבה תפיסה ביה כלל".
(ד) אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת׃ (ה) אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי וְאָבִינָה מַה־יֹּאמַר לִי׃
מי ייתן שכאשר אבוא אליו תהיה לי האפשרות לערוך לפניו משפט, להיות נידון בפניו, לטעון את טענותיי ולהתווכח עמו. ובשעת הוויכוח "ופי אמלא תוכחות" - יהיו בפי טענות והוכחות לצדקתי; ואז "אדעה מילים יענני" - שאוכל להבין את הלשון ואת המילים שהשם מדבר בהן; "ואבינה מה יאמר לי" - שאבין את עצם הרעיון, שהרי לפעמים אדם מבין את המילים ואת הרעיון בכללותו אינו מבין.
שלושה מכשולים יש כאן: במצבי כיום איני יכול להישפט כנגדו, שכן אני צועק אליו והוא אינו עונה לי. ושנית, גם אם יענה לי, אין אני מבין את שיחתו, שהרי שפתו של השם אינה שפתנו. ושלישית, גם אם אבין את שיחתו ואת לשונו, עדיין יש עומק המושג, להבין את דעתו. במילים פשוטות מבקש איוב פגישה עם בורא עולם, להתווכח עמו בשפה שלו, ושיטען לו טענות שיוכל להבינן בשכלו. הוא מציב תנאים למפגש: יש לי ויכוח, יש לי טענות, ריבונו של עולם - ענה לי עליהן במשהו שאוכל להבין.
(ו) הַבְּרָב־כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי לֹא אַךְ־הוּא יָשִׂם בִּי׃ (ז) שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ וַאֲפַלְּטָה לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי׃
לשון הכתובים כאן סתומה מאוד, ולכן מבאר המלבי"ם שהסדר מעט מסורס, וכאילו נאמר: "שם ישר נוכח עמו, הברוב כוח יריב עמדי, לא אך הוא ישים בי". כלומר: כשאעמוד עמו פנים מול פנים, מי יתווכח בעבורי? היושר. היושר והצדק יעמדו ויתווכחו בשבילי וישאלו כביכול את בורא עולם: וכי בעבור זה ש"לא אך הוא ישים בי", יריב עמדי ברוב כוח?
כלומר: אתה טוען, אליפז, שאני סובל ומתייסר מפני שלא עבדתי את השם בשלמות גמורה נטו לשמו. על כך היושר מתווכח בשבילי ואומר: וכי רק מפני ש"לא אך הוא" - שלא אך ורק עבודת השם הייתה לנגד עיניו במאת האחוזים אלא היו גם פניות חיצוניות - בשביל זה מגיע לו שברוב כוח יריב עמו? בשביל זה מגיעים עונשים כה קשים וייסורים כה נוראים? במילים פשוטות: גודל העונש עצמו מוכיח שדבריך אינם נכונים, שהרי לפי שיטתך אני נענש על דקדוק קל, ולא ייתכן שעל דקדוק כזה יבואו עונשים כה עצומים.
"ואפלטה לנצח משופטי" - על ידי טיעון כזה אינצל לנצח מן המשפט ואצא זכאי. שהרי לא ייתכן לתת ייסורים כה קשים על אדם שאפילו לפי טענתך, אם מצאת בו עוון - אתה עצמך מודה שהוא דק מן הדק. ואילו את המצוות שציווה הקדוש ברוך הוא קיימתי בשלמות ולא עשיתי שום עבירה.
(ח) הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא־אָבִין לוֹ׃ (ט) שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא־אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה׃
כאן אומר איוב: אני מחפש את הקדוש ברוך הוא כדי לדון כנגדו ולהתווכח עמו, ואיני משיגו. איני יכול לבוא עד תכונתו. "הן קדם אהלוך ואיננו" - אם אלך לבקשו בצד מזרח, איננו שם. "ואחור ולא אבין לו" - אלך משם לכיוון מערב. ומדוע מערב? שכביכול השכינה במערב; צבא השמיים הולכים ממזרח למערב, הכוכבים והשמש, והגמרא אומרת שהולכים להשתחוות לפני כיסא הכבוד. ואף על פי כן, גם שם "לא אבין לו" - לא אוכל להשיגו.
אחרי מזרח ומערב נותרו צפון ודרום. "שמאול בעשותו ולא אחז" - הקדמונים ציירו את צד צפון כרוח פרוצה: כביכול הקדוש ברוך הוא יצר את עולמו משלוש רוחות ורוח אחת הניח פרוצה, פתוחה בלא חומה, כאילו לא השלים את הבניין וכאילו הניחו בלי קירות. והייתי סבור שדווקא משם, מן הצד הפתוח, אפשר יהיה לראותו. על כך אומר איוב: אף שאת השמאל "לא אחז" - לשון "ויאחז את הבית בעצי ארזים", שלא סגר שם בקיר ובחומה - אף על פי כן איני יכול לראותו שם.
ומדוע? "יעטוף ימין ולא אראה" - כי באותה שעה עטף וכיסה הקדוש ברוך הוא את הכל בצד ימין, עד שאיני יכול לראות מאומה. אמנם שם הניח פתוח, אך את כל מה שצריך לכסות כיסה בצד הימני, ונמצא שכביכול הוא מסתתר, ואיני יכול להשיגו בכל צד שאפנה.
בפרקנו משיב איוב לאליפז על שתי טענותיו. על ייסורי הצדיק הוא טוען: גם אם היו בי פניות חיצוניות כדבריך, אין זה עוון שראוי לו חרון אף כזה; גודל העונש עצמו סותר את תירוצך, ו"שם ישר נוכח עמו" - היושר יטען בעדי ואצא זכאי. ובאמת אף פנייה לא הייתה, ואם היה רגע של בקשה - היה זה רגעי בלבד, ועבודתי התמידית לשם שמיים. ועל שלוות הרשעים הוא מקשה מן הרשעים הגדולים ומן הרשעים הנסתרים שבמדבריות, שהענשתם לא הייתה פוגעת בבחירה כלל. מכאן חוזר איוב לטענתו שהעולם נמסר למערכת הכוכבים. ובתוך כל זה זעקתו העיקרית היא הבקשה למפגש: שיֵדע היכן למצוא את הבורא, שיוכל לערוך לפניו משפט, ושיבין את מילותיו ואת כוונתן - אך בכל ארבע הרוחות הוא מחפש ואינו מוצא, "ומפני כל צד שאפנה איני יכול להשיגו".