בקטע שלפנינו ממשיך אליפז התימני בדבריו אל איוב, ונכנס לעומקן של טענות המכחישים בהשגחה. תחילה הוא מציג את טענתם: מתוך חוסר הסדר הנראה בעולם, שרשע מצליח וצדיק סובל, מסיקים הכופרים שאין הקדוש ברוך הוא משגיח כלל, ושכל הנעשה כאן הוא מהלך קבוע של גרמי השמים. אחר כך הופך אליפז את הקערה ומראה, שדווקא מתוך אותו חוסר סדר מוכרחים להגיע לאמונה בהישארות הנפש ובעולם הגמול. ומכאן הוא ממשיך למסקנות מעשיות לאיוב: כיצד לעבוד את השם לשם שמים, ומהו התענוג האמיתי של האדם.
אוֹ־חֹשֶׁךְ לֹא־תִרְאֶה וְשִׁפְעַת־מַיִם תְּכַסֶּךָּ׃
אומר לו אליפז: מתוך שאתה רואה חוסר סדר בהנהגת השם, שיש רשע מצליח ויש רשע נכשל, אתה חושב בדעתך שאין השגחה, שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו רואה מה קורה כאן למטה. אולי יש חושך המפסיק בינו לבין הנעשה בארץ, או שמא "שפעת מים תכסך" - כאילו יש מים או עננים המסתירים מלפניו את העולם. כשם שאצלך החושך גורם שלא תראה, ושפעת מים מכסה ומעלימה מעיניך, כך אתה מדמה שאם ההנהגה נראית חסרת יושר, אולי קשה לו כביכול לראות מרחוק.
הֲלֹא־אֱלוֹהַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי־רָמּוּ׃
השמים הם מקום משכנו כביכול של בורא עולם, והם גבוהים מן הארץ. "וראה ראש כוכבים כי רמו" - הרי הכוכבים עצמם רמים ומרוחקים מאוד מן הארץ, ואם הם כה גבוהים, קל וחומר בעל הכוכבים שהוא למעלה מהם. ומכאן קופצת המחשבה: המרחק כה גדול, וכיצד יוכל לראות עד כאן?
וְאָמַרְתָּ מַה־יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט׃
"מה ידע אל" - אתה חושב לעצמך שאולי השם כביכול אינו יודע מה נעשה כאן, שאם לא כן אין לך הסבר כיצד ההנהגה מסודרת בצורה כה בלתי מסודרת. "הבעד ערפל ישפוט" - וכי ייתכן שהוא רואה מבעד לערפל את כל מה שבני אדם עושים כאן, את העוול ואת הרשע, ושותק? אם כן, מסיקים הם, אולי אינו רואה כלל.
עָבִים סֵתֶר־לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ׃
"עבים סתר לו ולא יראה" - טוענים הם שהעבים מסתירים ממנו את הנעשה בארץ. ובחלקו השני של הפסוק עובר אליפז לטענה נוספת של הכופרים. לפעמים רואים רשעים שקיבלו את עונשם, כמו דור המבול שנמחו במים. על כך טוענים הכופרים שאין זה נובע כלל ממעשיהם הרעים, אלא "חוג שמים יתהלך": גם התופעות שאתה רואה אינן באות בתכנון או בדרך נס, אלא הן חלק ממחזור קבוע שהגיע זמנו. כשם שליקוי חמה וליקוי לבנה ניתנים לחישוב ולחיזוי בתאריך מדויק, ואין רואים בהם תופעה על טבעית, כך גם כל אסון שפוקד את הרשעים - כך, אומרים הם, בא מצד סידור הכוכבים וסדר המערכה, השפעת כוכב זה באופק זה, המולידה השפעות שגורמות למשקעים בשיעור חריג ולמבול. "חוג שמים" - כמחוגה: הכוכבים הולכים תמיד בסדר קבוע.
הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמוֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי־אָוֶן׃
וכי ייתכן שהאורח הקבוע של העולם ישתנה בגלל "מתי און", מעט אנשים ששינו את דרכם לרע? האם בשביל שינוי מעשיהם של רשעים ישתנו הכוכבים ממעשה בראשית? הרי בדיוק להיפך - "חוג שמים יתהלך", המציאות אינה משתנה על ידי מעשי בני אדם. זו טענת הכופרים: אל תטען שיש שכר ועונש, ואל תטען שהשם נפרע מן הרשעים אפילו לא בדרך נס. וכשתאמר להם: הנה ראיתי מציאות, הנה קריעת ים סוף, ישראל עברו ומצרים טבעו - יתנו תמיד הסבר טבעי, גאות ושפל, ומשה היה אצטגנין גדול שידע והכיר את הזמן המדויק. כי השמים הם כמחוגה, פועלים באופן קבוע על פי השפעת הכוכבים, ובדיוק באותה שעה הייתה השפעה כזו. וכל מה שקורה בעולם הוא שגרה קבועה, ואם תהיה צדיק או תהיה רשע - לא ישתנה מאומה.
אֲשֶׁר־קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם׃
אותם רשעים המכחישים את ההשגחה טוענים גם על הנכרתים במי המבול. "קומטו" - נכרתו. "ולא עת" - האם לא הזמן ההוא הוא שחייב ש"נהר יוצק יסודם", שיסוד העולם, המים שמששת ימי בראשית, ניתך ממצבו הקפוא ונעשה למעיינות תהום ולמבול? במילים פשוטות הם שואלים: מה הקשר בין זה לבין מעשיהם? על פי אותה עת היה אמור לקרות אסון בקנה מידה עולמי, וכך קרה. מצב המערכת, הכוכבים והפעולה התמידית של גרמי השמים הם שגרמו, ואין הדבר קשור כלל למעשי הרשעים שבאותו דור.
הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וּמַה־יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ׃
עתה מביאים המכחישים ראיה לדבריהם: הנה הרשעים אומרים לקדוש ברוך הוא סור ממנו, אין אנו מעוניינים בך ובהשגחתך, ועם כל זה - "ומה יפעל שדי למו", מה עשה להם השם? האם הצר להם? אדרבה, אתה רואה אותם מצליחים מאוד. מכאן, טוענים הם, שאין השגחה על מעשי בני אדם, שהרי כמה שהרשיעו ולא פעל כנגדם מאומה.
וְהוּא מִלֵּא בָתֵּיהֶם טוֹב וַעֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי׃
ולא זו בלבד שאינו נפרע מהם, אלא "מילא בתיהם טוב". לפי שיטתך שהטוב בא מהשגחת השם, היה ראוי שתימנע מאנשים אלו טובה, שהרי רשעים הם. "ועצת רשעים רחקה מני" - אחרי כל מה שראינו, ההבנה כיצד מנהיג הקדוש ברוך הוא את הרשעים ונותן להם טובה רחוקה ממני, ואין לנו אפשרות להשיגה.
ולאן חותר אליפז בכל זה? וכי נעשה פתאום לרשע? אלא הוא מחדד ומדגיש את מה שאמר קודם. אתה חושב שבכדי הרשעים מצליחים? אין להצלחתם שום היגיון פנימי, ולא בכדי היא באה. הם מצליחים כדי שבזה יעמוד הצדיק למבחן: האם יישאר תמים באמונתו, או שמא יתפעל מהצלחת הרשעים וישנה את דרכיו ויאמר שוא עבוד אלוהים, למה לי להתייגע כשהרשע כה טוב לו והצדיק סובל. נמצא שאדרבה, חוסר הסדר מורה על השגחה, שהרי הקדוש ברוך הוא בהשגחתו דאג שיהיה מצב המעורר תמיהות, וכך תיבחן אמונת הצדיק ודבקותו. אבל כאשר הכל טוב לצדיק, מה חוכמה יש בכך שהוא בוטח ודבק בהשם?
יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְנָקִי יִלְעַג־לָמוֹ׃
הצדיקים, בראותם את חוסר הסדר, מבינים שאי אפשר שהקדוש ברוך הוא מסיים כאן את העולם. שהרי הרשע קיבל כאן טובה והצדיק רעה, ואין צדק. מזה עצמו אתה מוכרח להגיע למסקנה שיש עולם אחר, עולם הגמול, שבו מביא הקדוש ברוך הוא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכשיודעים זאת - "יראו צדיקים וישמחו", יגיע הזמן שנשמח ונקבל שכר ועונג נצחי על כל עבודתנו. "ונקי ילעג למו" - הנקי לועג לרשעים, שאף שכאן הם הולכים בשמחה ובכיף, מזמרים ונראים מצליחים ורוכבים על הגל, אומר לו הנקי: השמחה שלך זמנית, ואחריה נצח. מה אתה שמח כאילו עשית רשע והצלחת? עוד תטעה, אתה עתיד לקבל על זה את עונשך בהישארות הנפש.
אִם־לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ׃
הדלתות כאן מקבילות, אומר המלבי"ם: "יראו צדיקים וישמחו" - כנגד "אם לא נכחד קימנו"; "ונקי ילעג למו" - כנגד "ויתרם אכלה אש". למה ישמח הצדיק? משום ש"לא נכחד קימנו" - הדבר הקיים בנו לנצח, הנפש, אינו נכחד אלא נשאר קיים לעד. והראיה, כאמור, שאי אפשר שהצדיק יקבל כאן רעה והרשע טובה ואין צדק; על כרחך שהנפש קיימת ותקבל גמולה בעולם הגמול. "קימנו" כמו קיומנו, הדבר הקיים בנו, והוא הנשמה, שהרי הגוף נרקב. ולמה ילעג הנקי? "ויתרם אכלה אש" - מה יתרון האדם מן הבהמה? הנפש הרוחנית. אומר לו הנקי לרשע: אף שהצלחת כאן ואין אתה רואה עונש על מעשיך, הרי היתרון שלך על הבהמה, הנפש האלוקית, סופו שתאכלנו אש הגיהנם, שהרי יש הישארות הנפש. ואם כן, מה יש לך לשמוח, כשאתה עומד לקבל עונש כה נורא.
זהו היסוד שאליפז מעמיד: עצם זה שאני רואה שהצדיק סובל והרשע נהנה, מכריח את המסקנה שיש הישארות הנפש, ושסוף סוף ייתן הקדוש ברוך הוא לצדיק טוב ולרשע רע - בעולם הגמול. ומכאן הוא מסיק מסקנות מעשיות לאיוב.
הַסְכֶּן־נָא עִמּוֹ וּשְׁלָם בָּהֶם תְּבוֹאַתְךָ טוֹבָה׃
איוב ידידי, "הסכן נא עמו" - התרגל להיות עם האלוקים ולהתהלך עמו, ועשה את כל מעשיך לשם שמים ולא לתקוות גמול, שהרי הגמול אינו כאן. ודווקא משום כך לא שם השם את הגמול כאן, כדי שתעשה את עבודתך בשלמות. "ושלם" - ואז תגיע למדרגת שלמות, בלי מגמות של קבלת פרס. "בהם תבואתך טובה" - ועל ידי הרשעים המקבלים כאן טובה, דווקא בהם יוכר שעבודתי הייתה מאהבה ולשם שמים. שהרי הראיה בידי: יכולתי לעשות כמעשיהם, הנה כמה טוב להם וכמה הם מצליחים, ואף על פי כן בחרתי בדרך הנראית קשה יותר. למה לי לוותר על תענוגי החיים ועוד לסבול כאן בלי לקבל שכר? אלא ודאי מורה הדבר על גודל אמונתי, שנאמן בעל מלאכתי שישלם שכר פעולתי. ועל ידי כך תקבל טובה בעולם הגמול ובעולם הנשמות, כי מזה הוכח שעבודתך אמיתית.
קַח־נָא מִפִּיו תּוֹרָה וְשִׂים אֲמָרָיו בִּלְבָבֶךָ׃
אל תתנהג על פי הנימוסים השכליים, על פי מה שאתה מבין בשכלך ומה שנראה לך הגיוני, אלא "קח נא מפיו תורה" - קח את התורה האלוקית שבאה בנבואה. "ושים אמריו בלבבך" - הלב מסמל את הבחירה, "בלבבך" בשני יצרים, יצר טוב ויצר רע. הלב שלך, הבוחר והרוצה, לא ינהה אחרי טובת הגוף והנאותיו, אחרי מה שמשתלם כאן ואחרי התועלת שלך, אלא אמרי השם ישכנו בלבך והם יטו אותך לעשות את המעשה הראוי כמצוות השם, בלי פניות חיצוניות. נמצא שדווקא ממה שאני רואה את הרשעים נהנים ואת הצדיקים סובלים, אני מתחזק באמונה שיש שכר נצחי אחרי פטירת האדם, ויודע שהשם בוחן אותי: האם אנהה אחרי הצלחתם הזמנית או אדבק בעבודתו.
אִם־תָּשׁוּב עַד־שַׁדַּי תִּבָּנֶה תַּרְחִיק עַוְלָה מֵאָהֳלֶךָ׃
מצד אחד אמר לו להוריד את התורה מלמעלה למטה: קח מפיו תורה, התנהג על פי ציווי השם אף שנראה לך שמשתלם אחרת, עד שהתורה תשכון בתוך לבך. ומצד שני הוא אומר לו להעלות את נפשך מלמטה למעלה ולקרבה אל האלוקים. שתי בחינות אלו מצאנו בהר סיני: "וירד ה' על הר סיני" - הקדוש ברוך הוא יורד אל האדם; "ומשה עלה אל האלוקים" - האדם מצד עצמו מתעלה אל השם יתברך. כלומר, שתעלה את כל ענייניך הגשמיים אל השם, שכל עניינך יהיה לעשות רצונו יתברך ולא להפיק רווח ולא לשם מטרה גשמית.
"אם תשוב עד שדי" - אז "תיבנה", תהיה בבחינת בית ומעון לשכינה, כעניין "ושכנתי בתוכם". שהרי כשכל מטרתך עבודת השם וכל רצונך לעשות רצונו, בזה אתה מבטיח שהשכינה הקדושה תשרה בך. האבות הקדושים נקראו מרכבה לשכינה משום שביטלו את עצמם: כשאיני תופס מקום, יכול הקדוש ברוך הוא לשכון. אבל אדם שתופס מקום, שיש לו רצונות ומאוויים ושאיפות ועניינים גשמיים, פינה פחות מקום להשם יתברך.
"תרחיק עוולה מאהלך" - ועל ידי כך תהיה מציאותך רחוקה מעוולה. כי אדם גשמי, שיש לו שאיפות ותאוות, מגיע גם לידי עוולה: חוסר צדק, חוסר יושר, גניבה, חנופה ושקר, כדי להשיג את תאוותיו ורצונותיו. אבל אם כל רצונותיך ושאיפותיך יהיו לעשות רצונו יתברך בשלמות ולשם שמים, מתוך אמונה שהשכר עתידי, מובטח לך שתתרחק ממעשי עוולה ורשע. ויש בזה גם עניין נוסף: כשאדם נמשך אחרי העניינים הגשמיים, אפילו המותרים, מתוך כך הוא בא לידי איסור. וזו כוונת הרמב"ן ב"קדושים תהיו" - פרושים תהיו, קדש עצמך במותר לך. אין הכתוב מדבר באיסורים, אלא בתוספת מעבר לאסור, לפי שאם לא תקדש עצמך במותר לך אלא תתרגל למלא תמיד תאוותך בהיתר, יש חשש שכשלא ימצא לתאוותו סיפוק בהיתר יגיע גם לידי איסור. וממילא, אם גם בהיתר אני מרחיק עצמי ואיני נוטל את כל מה שהתירה התורה, על אחת כמה וכמה שלא אכשל במה שאסרה.
וְשִׁית־עַל־עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִיר׃
כל קנייני העולם הזה יהיו כאפס בעיניך, עד שאפילו המבצרים הגדולים יהיו בעיניך כעפר. ואת הזהב המשובח, זהב אופיר, תשאיר בצור הנחלים - תאמר לזהב הזה: הישאר בנחלים. כלומר, לא תבקש עוד להעשיר, לא תחפש ערים בצורות ולא תשאף לבנות לך וילה וטירה. ומדוע? מפני שכל מגמתך היא לעשות רצון השם, "תשוב עד שדי", ומה שאתה מחפש הוא "תיבנה" - לבנות את רוחניותך ולא את גשמיותך.
וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ׃
ומי יהיה המבצר שלך? "שדי בצריך". חשוב יהיה בעיניך שבעתיים לעשות רצון השם ולבנות לו בית, בלבבי משכן אבנה - זה יהיה מבצרך, ובו תמצא מעוז ומחסה מכל צר ואויב. שהרי מבצר משמעותו הגנה; אפשר לבנות מבצר אבן ולהיות בטוח שבו אני מוגן, אבל כשאדם מתקרב להשם - המבצרים שלו הם השם יתברך, וכשאני בוטח בו, ה' לי לא אירא מה יעשה אדם לי. "וכסף תועפות לך" - לא כסף גשמי חומרי וארצי, אלא כסף מלשון כיסופים, ותועפות מלשון התעופפות והתרוממות: תחת שהיית כוסף עד עתה לעניינים גשמיים, לבנות בתים ולחפש זהב אופיר, עכשיו כשאתה מתקרב להשם ויודע שעבודתך אינה לשם שכר בעולם הזה, תהיה כוסף להתרומם ולהגיע אל האלוקים, ולא תכסוף לגשמיות שבעולם הזה.
כִּי־אָז עַל־שַׁדַּי תִּתְעַנָּג וְתִשָּׂא אֶל־אֱלוֹהַּ פָּנֶיךָ׃
במצב זה כבר לא יהיו לך תענוגות גשמיים אלא תענוגות רוחניים, ובאמת התענוג האמיתי של האדם הוא תענוג רוחני, והתענוג הגשמי כאין וכאפס לעומתו. וכן להיפך: צער גשמי כאין וכאפס לעומת צער נפשי. אדם שיש לו כאב, אפילו קשה מאוד, מסוגל להתגבר עליו; אבל אדם שנקלע למשבר נפשי עלול להגיע למצב שאינו יכול לשאתו כלל. וכן מי שקיבל חס ושלום נכות - אפשר לחיות ולהסתדר עמה, אבל מי שיש לו בעיה בנפש, קשה מאוד לחיות אתה. לפי שמה שקורה בנפש חמור לאין ערוך ממה שקורה בגוף.
וכך גם בתענוג. בשביל מה מוכן אדם לסבול הרבה? בשביל כבוד. כמה ביזיונות אדם מוכן לסבול בשביל מעט כבוד: לרוץ ולרדוף ולבקש שיאמרו כך, שיזכירו את שמו, שיקראו לו ברמקול ויודיעו לכולם שהוא הגיע. כמה הוא מוכן לבזות את עצמו בשביל שיכבדוהו מעט. ואנשים מוכנים לעבוד ולהשקיע ולהוציא כספים, ומה הדבר שאדם הכי כוסף אליו? כסף; ובשביל מה הוא מוכן להוציאו? בשביל לקנות כבוד. ויש שמוכנים לסבול סבל קשה ועבודה קשה, ובלבד שיהיה להם כבוד. והטעם: הכבוד הוא הנאה רוחנית, ולכן היא הנאה גדולה.
ושימו לב להבדל. אדם שנהנה הנאה גשמית - חלפה ונגמרה; ממי שנשאר לו משהו מהפיצה של אתמול נשאר אולי כאב בטן. נהנית, ודאי, אבל זה עבר. לעומת זאת אדם שכיבדוהו במעמד מסוים, שזכה בפרס גדול ופיארוהו - כל פעם שהוא נזכר בכך הוא מתמלא מחדש בשמחה ובהתרגשות ובנחת. הכבוד הוא הנאה אמיתית. הנאות העולם הזה הן כמי ים: שתית, לגמת, וברגע הראשון זה מקרר את הגרון, אבל מיד יצרת צורך לשתות עוד. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים. כל מילוי תאווה גשמית יוצר חיסרון וצורך נוסף למלא את התאווה. אבל התאווה הרוחנית - "על שדי תתענג" - היא תענוג הממלא את האדם ואינו מחסר אותו.
וזהו שאומר לו: הנפש רוחנית היא, והתענוג הגדול ביותר, כדברי הרמח"ל, הוא הדבקות בהשם; הדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה היא הדבקות בבורא, ולזה הנפש כוספת. וכשלא תתעניין עוד בגשמיות ובכסף ובזהב וברווחים ובמבצרים, אז "על שדי תתענג" ותגיע לתענוג האמיתי. "ותישא אל אלוה פניך" - כל פניותיך וכוונותיך יהיו אל אלוה, לא בשביל הנאה גשמית וחומרית, אלא הנאה רוחנית צרופה. כי כל תענוג גשמי יש בו חיסרון, שהרי בהנאתו אין האדם אלא סולל את הדרך להנאה הבאה אחריה.
תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ וּנְדָרֶיךָ תְשַׁלֵּם׃
וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקָם־לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר׃
מסופר על בנו של החפץ חיים, שפעם פגשה אותו עדת חסידים וביקשו ממנו שיספר להם מופתים. שהרי החסידים אוהבים לשמוע מופתים, וסיפורי צדיקים אצלם מבוססים בעיקר על איזה מופת עשה הצדיק ואיזה נס גרם; לעומת הסיפורים בעולם הישיבות, שהם סיפורי מוסר - כיצד שיבר את מידותיו וכיצד התגבר על יצרו. אמרו לו: ספר לנו מופת מאביך. אמר להם: אבא, יותר משהיה מתפעל מצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, היה מתפעל מהקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים. מזה יש להתפעל - שהשם אמר, והאדם, על כל רצונותיו ותאוותיו, על כל הגשמיות והחומריות שהוא שרוי בה, ועל כל הניסיונות והפיתויים שמסביבו, הצליח להתגבר על הכל ולעשות רצון השם. אבל מה יש להתפעל מכך שהצדיק אמר ריבונו של עולם עשה כך, והשם עשה? וכי חוכמה גדולה היא לגזור על הקדוש ברוך הוא? החוכמה היא שאדם ישבר את טבעו, ומזה צריך להתפעל: לראות צדיק ששיבר טבעו ועשה דבר שאני ואתה איננו מסוגלים לעשות, מתוך התגברות על הטבע.
כִּי־הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ׃
עד עתה הייתה הנהגתך ודרכך שפלה: הלכת בענייני העולם השפל, הגשמיות עניינה אותך, הדברים החומריים וההשגות הארציות - "כי השפילו". אבל עכשיו, ברגע שתידבק בהשם, "ותאמר גווה" - תגביה את הכל לעניין רוחני, שמימי ואלוקי; תסור מן החומר ומתאוותיו, ונפשך תגביה עוף. ועל ידי שאתה ממעט מהנאות העולם הזה ותאוותיו, אתה מתחבר ומתקרב יותר אליו יתברך. וזהו "ושח עיניים יושיע": כשאינך מסתכל עוד על הגשמיות והחומריות אלא משפיל את מבטך מהן, השם יושיע אותך בישועה רוחנית. דווקא משום שאין לך שאיפות להגיע גבוה בגשמיות, תזכה לישועה ברוחניות, "ותאמר גווה" - התרוממות ברוחניות.
יְמַלֵּט אִי־נָקִי וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּיךָ׃
וכל זה בתנאי שאותו "שח עיניים" ימלט ויוציא מגופו וממחשבתו את ה"אי נקי" - את מה שאיננו נקי: את המידות הרעות, את ההנהגות המקולקלות ואת התאוות. אם ימלט מעצמו את הפגום והמקולקל, אז "ונמלט בבור כפיך" - על ידי בור כפיו, לשון נקיון כפיים, יהיה ניצל מכל נזק. ראשית, כמו שראינו, "תעתיר אליו וישמעך ונדריך תשלם". ושנית, יהיה ניצל מכל מחשבות רעות ומעבירות ומכשולות, כי נקיון כפיו הוא שיציל אותו מכל דבר חטא ועוון.
אליפז מציג תחילה את טענות המכחישים בהשגחה, שאין הקדוש ברוך הוא רואה מפני החושך והמרחק, ושכל הנעשה בעולם הוא "חוג שמים יתהלך" - מסלול קבוע שאינו משתנה במעשי בני אדם, ואפילו המבול לא בא בעונש אלא בעתו. ומזה עצמו הוא הופך את היוצרות: דווקא חוסר הסדר, שהרשע מצליח והצדיק סובל, מוכיח שיש השגחה ושיש עולם גמול, שהרי הקדוש ברוך הוא סידר מציאות מעוררת תמיהה כדי לבחון את אמונת הצדיק ודבקותו. "לא נכחד קימנו" - הנפש קיימת לעד ותקבל גמולה, ו"יתרם אכלה אש" - הרשע עתיד ליתן את הדין. ומכאן המסקנה המעשית: "הסכן נא עמו ושלם", לעבוד את השם לשם שמים בלי תקוות פרס; "קח נא מפיו תורה", לא על פי נימוסי השכל; "אם תשוב עד שדי תיבנה", להיות מעון לשכינה ולהתרחק מעוולה; להשליך את המבצרים והזהב, ולהיות כוסף להתרוממות; ואז "על שדי תתענג" - לזכות לתענוג האמיתי, תענוג הממלא ואינו מחסר. והעיקר, כדברי החפץ חיים, שהחידוש אינו בצדיק הגוזר אלא באדם המשבר את טבעו ומקיים את גזירת בוראו.