בפרק י"ט נבאר תחילה את עיקר טענתו של איוב, ולאחר מכן נלך על סדר הכתובים. בשלב הזה איוב עדיין אינו משיב תשובה של ממש לבלדד השוחי; הוא ממתין עד שכל שלושת רעיו יאמרו את דבריהם, ורק אז יטען את טענותיו. אלא שבפרק הזה הוא מתמרמר וכואב על עצם הפגיעה בו: על הדברים הקשים, על החירופים והביזיונות. גם אם דיברתי דברים שאינם ראויים - אין אדם נתפס על צערו ועל יגונו, ולמה אתם מתייחסים אליי בחומרה כזו?
איוב מתלונן שכולם נהפכו לו לאויבים. כאילו לא די בצרות העוברות עליו, צריך הוא גם את ה'רעים' הללו במרכאות כפולות, הבאים ומדברים כנגדו רעה בלא חמלה. ולא זו בלבד, אלא שהוא מבקש שמשפטו יימסר לדורות הבאים: כשישמעו הבאים אחריי את מה שעברתי ויראו את מה שקיבלתי שלא כדין - הם יצדיקו אותי. ובעצם יש כאן מסירת דין לשמיים: איך באים ורודפים אדם נגוע ומוכה, סובל ומיוסר? ולבסוף הוא אומר להם שעליהם לירא ולחשוש מעונש ה' שייפרע מהם על ההנהגה הזו כלפיו.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. עַד־אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים.
אומר להם איוב: עד כמה תוגיון נפשי - מלשון תוגה וצער - עד כמה תצערו אותי? "ותדכאונני במילים" - תדכאו אותי במילים חריפות וקשות שאתם אומרים לי.
זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא־תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ־לִי.
"זה עשר פעמים תכלימוני" - זו כבר הפעם העשירית שאתם מכלימים אותי. ואכן עד כאן יש לנו עשר מענות, ולפי רש"י גם מענה איוב עצמו נחשב בכלל המניין: הגם שאלו אינם דבריהם, עצם הדבר שאני נדרש להתעמת עם מה שאתם אומרים מוכיח שאתם אומרים עליי דברים קשים, ולכן גם דיבורי נכלל בכלל העשר.
"לא תבושו תהכרו לי" - אתם מדברים בשפה מליצית, על רשע, על אדם שקיבל דין שמיים ויד ה' הייתה בו בגלל רשעו, הכל בצורה עקיפה. אינכם אומרים: אתה, איוב, כך וכך. אומר להם איוב: אינכם מתביישים לדבר כך, בשעה שניכר שאתם מתכוונים אליי? כביכול אתם מדברים על איזה רשע אנונימי בגוף שלישי המקבל דין שמיים, ובעצם ברור שכל אותם תיאורים על דינו של הרשע מכוונים למה שאני קיבלתי.
וְאַף־אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי.
גם אם אקבל את דבריכם שטעיתי בעיקרי האמונה, שטעיתי בטענותיי שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח ושעונשי הוא שלא כדין - על זה לא מגיע עונש כה גדול. אתם טוענים שבגלל טענותיי אני מתייסר, אבל טענותיי הן לכל היותר טעות, ועל טעות אין מקבלים סבל וייסורים כאלה.
ועוד: "איתי תלין משוגתי". יש אדם שהוא טועה ומטעה, ואז אנו אומרים לו: מילא טעית לעצמך, על טעות אפשר להתנצל, אבל מה היה לך ללכת ולהטעות אחרים? על כך אומר איוב: כל הטעות שלי היא פרטית. גם אם טעיתי, לא הטעיתי אף אחד. המשוגה שלי מקומה עימי; לא הלכתי לפרסם את דבריי ברבים ולא הטעיתי אחרים. אם כן, למה מגיע לי עונש נורא כל כך רק על טעות?
אִם־אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִי.
אתם רוצים להגדיל את עוונותיי כדי שתהיה התאמה בין העונש לבין העוון, ולכן אתם אומרים: בוודאי יש לך עוון נורא ואיום, שאם לא כן אין הקבלה בין העונש לעוון. אתם חייבים לתת הסבר מדוע אני מתייסר ייסורים קשים כאלה, ולכן "עליי תגדילו" - מגדילים את עווני כדי ליצור השוואה בינו לבין העונש הנורא שאני מקבל. "ותוכיחו עליי חרפתי" - ומהיכן אתם מוכיחים שאני רשע? מתוך הייסורים עצמם שאני סובל, מהם אתם מוכיחים כביכול שיש בי עוון. אומר להם איוב: אין מזה ראיה כלל.
דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי־אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף.
תדעו לכם שאתם טועים. הייסורים שאני מקבל אינם על פי דין, אלא בעיוות הדין, וזהו עוול. "עיוותני" - עשה לי דין מעוות; "ומצודו עליי הקיף" - סגר עליי במצודה שלא במשפט, שלא כדין ושלא כהוגן. לכן אל תשפטו אותי ואל תסיקו מסקנות על עוונותיי מתוך ייסוריי, שהרי ייסוריי אינם בצדק ואינם בדין.
הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט.
על זה עצמו אני צועק חמס - שנעשה עימי עושק שלא כדין - "ולא אענה". זה כאדם שנפלו עליו שודדים והוא צועק הצילו, ואין עונה, אין מי שיבוא להצילו. אם כן אין ברירה אלא ללכת אל שופטי ארץ: "אשווע" - אלך ואשווע אל מקום המשפט, "ואין משפט" - אין מי שידון את הרשעים כדינם, אין לפני מי להישפט.
אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים.
עדיין נותרה לי תקווה: אמנם כאן יש שודדים ואין משפט, אבל אלך אל העיר הגדולה, שם יש בתי משפט גדולים ושם אוכל לתבוע צדק. אלא שכשאני יוצא לדרך אל בתי המשפט - "אורחי גדר ולא אעבור", שמו לי גדרות, אין יציאה, אינך יכול לגשת ולהתלונן. אמרתי: לא אלך בדרך הראשית אלא בנתיבות, בדרכים צדדיות, ובלבד שאגיע אל העיר הגדולה להציג את דיני לפני השופטים הגדולים. אבל "על נתיבותיי חושך ישים" - הוא מחשיך את דרכי כדי שלא אמצא את מקום הנתיבות ולא אוכל להגיע אל העיר ולהגיש את הקובלנה על העוול שנעשה לי.
כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי.
עד כאן הוא מתאר טבעת חנק שסגר עליו הקדוש ברוך הוא בייסורים קשים ונוראים, בלי אפילו זכות טענה: אין שופטים, אין בתי משפט בעיר הגדולה, ואין אפשרות להגיע לשם. כל זה משל לכך שכביכול אומרים לו: תסבול ותשתוק, אין לך אפילו זכות לבוא ולהצדיק את עצמך במשהו. ומוסיף: אחרי שה' הקיף עליי את מצודו וגדר את אורחי, גם "כבודי מעליי הפשיט ויסר עטרת ראשי" - נטל ממני את עטרת ראשי. איוב היה אדם מכובד מאוד ועשיר גדול, ונלקחו ממנו העושר והגדולה.
יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי.
הרג את בניי מסביבי, "ויסע כעץ תקוותי" - כעץ שעוקרים אותו משורשיו. ואף שלפעמים כשעוקרים עץ נותרים חלק מן השורשים באדמה ומהם יצמח עץ חדש, כאן לא כן היה: הקדוש ברוך הוא עשה לי ייסורים שאין מהם תקומה, לא נותרו שורשים שמהם אצמיח ישועה ורפואה.
וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו.
כביכול גירה בי ה' את אפו, ו"אפו" כאן מתייחס כאל עצם מופשט בפני עצמו: גירה בי את כעסו עד שהאף עצמו חשב אותי כאילו אני צר ואויב לו.
יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאׇהֳלִי.
שלח עליי גדודים הבאים עליי כולם למלחמה; "ויסולו עליי דרכם" מלשון מסילה - כבשו את דרכם עליי, עד שחנו סביב לאוהלי. הוא מרמז כאן על הצרות שתכפו ובאו עליו: גדודי שבא, הכשדים, כל אלה שבאו בזה אחר זה, כמי שחונים סביבו ואינם עוזבים עד שמחסלים אותו. וייתכן גם שהוא מתכוון לרעיו: הידידים שהיו אמורים להיות לו לעזר ולמגן, לא די שלא הגנו ולא סייעו בידו, אלא שהם באים עליו כגדודים, חושבים אותו כמי שנלחם כנגד ה' ומכחיש את השגחתו, ובאים לקנא קנאת ה' ולהילחם בו.
אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי. חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי.
כיוון שגדודי כעס וחמה חונים סביבי, ולקחו אותי כביכול כ'פרויקט' - ממילא "אחיי מעליי הרחיק". מי רוצה לבוא למקום כזה? מי רוצה להכניס את עצמו לצרה כזו ולסכנה כזו? "ויודעיי" - מכריי - "זרו ממני", לשון נתפזרו. וזה מקור המילה מזור, שפירושה רפואה, שהיו זורים על הפצעים סממני רפואה, כלשון הכתוב "לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן". חלק מהרפואה היה לזרות סממנים על המכה, ולכן נקראת רפואה 'מזור'. אף כאן "זרו ממני" לשון פיזור.
"חדלו קרוביי" - הקרובים לי חדלו להגיע, "ומיודעיי שכחוני" - המכירים אותי כבר שכחו מאיוב. שכידוע, כשאדם מצליח יש לו הרבה רעים וקרובים, וכשהוא כושל פתאום הוא רואה שאין איש לידו.
ויש ביטוי נאה בזה בפסוק "ואחר ממכרו גאולה תהיה לו", ובשנת היובל "ושבו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". שואלים: 'איש אל אחוזתו' מובן, שהקרקעות שבות ביובל, אבל מה עניין 'איש אל משפחתו'? ומסבירים: כשאדם דך, מך, עני, רש ואביון - כולם רחקו ממנו, כולם אומרים 'ההוא? קרבה? לא נראה לי שהוא קרוב שלי'. ואם פתאום רואים שנעשה עשיר - 'אתה יודע שיש לנו איזה בן דוד משותף?' פתאום הוא מכיר אותו, דורש בשלומו ובטובתו ומקדים לו בוקר טוב גדול. מה קרה? יש לו ממון. וזהו: "ושבו איש אל אחוזתו" - תחזור לאחוזתך, ופתאום אומרים 'תראו כמה אחוזות, עשרים שנה לא ידענו שיש לו כאלה אחוזות', וממילא "ואיש אל משפחתו תשובו" - פתאום תראה איזו משפחה גדולה יש לך, ואפילו כאלה שלא הכרת יתברר לך שהם משפחתך. למה? יש כסף, אז כולם באים.
וכמו שמספרים על הקיבוצים: יש אנשים ששנים לא שמעו מהם, ופתאום הם באים ומזכירים 'רבותיי, אנחנו חברים בקיבוץ' - כבר שלושים שנה אתה גר בעיר! אלא ששמעו שעומדת להיות הפרטה, עומדים למכור את נכסי הקיבוץ, ואז כל אחד מגיע ואומר 'אתם זוכרים שאני פה? אבא שלי מהמייסדים'. פתאום כל אחד נזכר שגם הוא שותף. זה מה שאיוב אומר: כשבאו עליי צרות כאלה, ממילא אחיי הורחקו, יודעיי זרו ממני, וכל המכירים אותי ואוהביי התרחקו ממני.
גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נׇכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם.
"אמהותיי" מלשון אמות, שפחות. ואומר להם: הלוואי ותחשבו אותי כאדם זר, הלוואי ותכבדו אותי כדרך שמכבדים אדם זר, ולא כדרך שאתם אמורים לכבד את בעל הבית שלכם. אבל בעיניהם הייתי כנוכרי, כמי שבא מארץ רחוקה שאין מכירים אותו כלל, לא מאיזה לאום הוא ולא מאיזו לשון. הלוואי שתתייחסו אליי כאל זר ולא כאל האדון שלכם - כבר יהיה לי טוב יותר.
לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ־פִי אֶתְחַנֶּן־לוֹ.
אפילו כשאני קורא לעבדי - והרי העבד באופן טבעי אמור לירא מאדונו ולכבדו - "קראתי ולא יענה". קורא עשר פעמים, ולבסוף 'לא שמעתי'. פתאום הוא לא שומע. מצבי נעשה כה ירוד, שאפילו בני ביתי ועבדיי, שאמורים תמיד לעשות את רצוני, אינם עונים לי כשאני קורא להם. "במו פי אתחנן לו" - אני מתחנן ומבקש, ואין זה מועיל; אקרא לו והוא לא בא ולא עונה.
רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי.
ולא תחשבו שמדובר רק בעבדים: גם לאשתי רוחי זרה, כביכול אני נחשב לה כזר. "וחנותי" - תחנוניי - זרים גם לבני בטני. ומאחר שבניו מתו, צריך להבין מיהם "בני בטני": או נכדים, בני בנים, או בנים נוספים שהיו לו מפילגשים. ובכל אופן, מה שאני מתחנן אליהם נעשה זר להם.
גַּם־עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ־בִי.
"עווילים" הוא צירוף של שתי דרגות נמוכות. 'נער' הוא דרגה נמוכה, כמו שאמרו על יוסף "ושם איתנו נער עברי" - דרך ביזיון, נער, עושה מעשה נערות. ודרגה נמוכה נוספת היא עושה עוול. נערים עושי עוול - צירוף של שתי דרגות נמוכות. "גם עווילים מאסו בי" - אפילו נערים עושי עוול מאסו בי. ולא זו בלבד, אלא "אקומה וידברו בי" - כשאני מסיים את הוויכוח ואני קם, הם מדברים בי מאחורי גבי. תראו את האנשים השפלים ביותר, אף להם יש השגות עליי, גם הם מדברים כנגדי.
תִּעֲבוּנִי כׇּל־מְתֵי סוֹדִי וְזֶה־אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ־בִי.
כל אותם "מתי סודי", אנשי סודי, אלה שהייתי מדבר עימם בעניינים הפרטיים ביותר שלי - הם מדברים עליי דברי גנאי, תיעבוני. ולמי הוא מתכוון? לשלושת רעיו, שדיברו איתו קשות ולא נהגו בו כדרך הראויה. ומיהו "זה אהבתי"? זהו בלדד השוחי, שנחשב לו לאוהב יותר מכולם, משום שבוויכוח הראשון לא נקט בשיטתם של אליפז וצופר שמיד טפלו עליו אשמת חטא ועוון ואמרו שהוא סובל בגלל עוונותיו. בלדד בתחילה לא נקט בקו הזה, ולכן אמר איוב: היה לי איזו אהבה כלפיו, אמרתי - הנה לפחות אחד אינו מחפש בי חסרונות. אבל גם הוא "נהפכו בי", גם הוא התהפך עליי לרעה.
בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי.
מה קורה לאדם שרזה עד מאוד? העור דבוק לבשר. לפעמים רואים תמונות כאלה, והן מבהילות ממש: כבר אין רואים בשר, רק עור וסימני עצמות - תמונות מביאפרה ותמונות מהשואה שמצילנו, דברים נוראים ואיומים. זה מצד אחד. ומצד שני הבשר דבוק אל העצמות, שהרי אין שומן שיפריד. וזהו "בעורי ובבשרי דבקה עצמי": עצמותיי דבקו מבחוץ בעורי ומבפנים בבשרי, שכבר אין שומן ואין בשר והכל נדבק לעצמות.
"ואתמלטה בעור שיניי" - "אתמלטה" מלשון להפליט ולהמליט, שאני מוציא בשיניי את המאכל שאכלתי; ו"בעור" מלשון בעיר, בהמה. אומר להם: נעשיתי כבעיר, כבהמה המעלה גרה וטוחנת שוב בשיניה את מה שאכלה. אלא שהבהמה מעלה גרה מפני שאין לה שיניים ולא טחנה היטב בתחילה, ואילו אני מקיא את אוכלי אף שיש לי שיניים. כלומר: כל מה שאני אוכל נפלט ממני, המעיים וכלי העיכול אינם עושים את פעולתם, מפני שהם סרוחים וכבר דבוקים לעצמות מרוב דלות ומחלה, עד שאם אוכל אני דבר מה - אני מקיאו.
חׇנֻּנִי חׇנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי. לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ.
מבקש מהם: ידידיי ורעיי, עשו עימי חנינה. הרי אתם רואים ש"יד אלוה נגעה בי", שיש בי נגעים קשים מיד ה'. ובא להמשיל: כשיש טרף שמן, מובן מדוע קופצים עליו - יש בו בשר, יש מה לאכול. אבל אני, כל גופי מנוגע בנגעים, עורי דבק לעצמי ובשרי דבק לעצמי מבפנים. אם כן למה תרדפוני? מה תרוויחו? "ומבשרי לא תשבעו" - אין בי בשר שתוכלו לאכול ממנו.
"למה תרדפוני כמו אל" - אתם רודפים אותי בלי שום הנאה ובלי שום תועלת, ובזה אתם נוהגים כמו אל, שהרי לפי טענת איוב גם האלוקים רדף אותו בלא תועלת, בלא הנאה ובלא שום סיבה. אז מה יוצא לכם מזה, הוא שואל אותם.
מִי־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ.
אומר להם: אמנם בדור הזה אתם מרשיעים אותי, מוצאים בי פגמים וחסרונות, וכל אחד טופל עליי אשמה אחרת, ואין לי תקווה לצאת זכאי אצלכם. אבל דבר אחר אני מבקש: הלוואי וייכתבו דבריי וטענותיי וייחקו בספר. למה? כדי שיישארו לדורות הבאים, שאני בטוח שבדורות הבאים יקום מישהו בעל שכל ישר ויצדיק את זכותי ואת מעשיי.
בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן.
איני מסתפק בכך שייחקו בספר, שהרי ספר עלול להימחק. אני רוצה שייחקקו בעט ברזל ועופרת, ולא בכל מקום אלא בתוך סלע - "בצור יחצבון" - שיישארו קיימים עד הדור האחרון.
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל־עָפָר יָקוּם.
בטוח אני שיימצא בזמן מן הזמנים אדם שיקרא את הדברים שכתבתי, יריב את ריבי, יצדיק את דיני ויוכיח שאתם טועים בטענותיכם על רשעתי, ושבאמת קיבלתי את עונשי שלא כדין. "ואחרון על עפר יקום" - ואפילו אם יהיה זה מן הדור האחרון שיקום עלי אדמות, בסופו של דבר יימצא מישהו שיצדיק אותי ויאמר שהצדק עימדי ולא עם הטענות שטענתם.
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ־זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה־לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי. כִּי תֹאמְרוּ מַה־נִּרְדׇּף־לוֹ וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא־בִי.
הם אמרו לו: דע לך שיש השארות הנפש, ובסופו של דבר תתענג על ה' ותקבל כפל כפליים טובה; הגוף דבר גשמי וחולף שאינו אלא בעולם הזה, והעיקר הוא המציאות הרוחנית, יש עולם הבא. ואיוב, כזכור, כפר בהשארות הנפש וכפר בחיי העולם הבא, ולכן הוא משיב להם מתוך מראה גופו.
"נקפו" הוא כמו 'ניגפו', כלשון חכמים "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה" - שאדם מקבל פצע באצבעו או שנחתכת אצבעו רק לאחר שקבעו עליו מלמעלה. וזהו: אחרי שאתם רואים שעורי ניקף וניגף בפצעים ובמוגלות, ושכבר נמס ולא נותר ממנו מאומה, וכפי שתיאר קודם שבשרי כולו מדוקדק ודבוק לעצמות - איך ייתכן ש"מבשרי אחזה אלוה"? כיצד יעמוד הבשר הזה לפני האלוקים ויקבל גמול ושכר על הדברים הטובים שעשה?
גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי־חֶרֶב כִּי־חֵמָה עֲוֺנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן.
עכשיו בא איוב אליהם בתוכחה: גורו לכם מפני החרב והדין המתוחים עליכם, על שיש בכם עוון של דברים שאינם נאים. ציערתם אותי בחינם, וזו סיבה שעליכם לחשוש מאוד מאוד.
"כי חמה עוונות חרב" - כשאדם מצר ומצער אדם מישראל, ידע שעל דבר כזה יקבל עונש בחמה קשה ונוראה, והעונש מגיע בסאה גדושה. וידוע שיש על כך סיפורים רבים, שאנשים שנענשו בעונשים קשים, לרוב היה זה בעקבות שציערו בעבר מישהו וגרמו עוגמת נפש לאדם. וכן כתוב בתורה: "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו... וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". מכאן אתה למד שעל צער לזולת יש עונש נורא.
"למען תדעון שדון" - כדי שתדעו שיש דין בעולם ויש משפט בעולם. הכתיב הוא 'שדין' - שיש דין, והקרי 'שדון' - שה' דן את עולמו. אומר להם איוב: אתם טוענים שהכל בדין ובמשפט והכל בצדק, ויפה מאוד לדקלם זאת, אבל עדיין אינכם יודעים זאת בידיעה ברורה. ומתי תדעו? כאשר הקדוש ברוך הוא ייפרע מכם וייסר אתכם על מה שאתם עושים לי עכשיו ועל הצער שאתם גורמים לי - אז תדעו שיש דין בעולם. לא רק תדקלמו, לא רק תאמרו לי 'דע לך שאתה מקבל, מגיע לך, יש דין והאדם חוטא ומשלם' - אלא כשתחטפו זאת אתם על עצמכם, על שציערתם אותי, אז תהיה לכם ידיעה ברורה שדין יש בעולם ושאדם משלם על מעשיו.
בפרק י"ט איוב אינו משיב עדיין תשובה סדורה לבלדד, אלא זועק את זעקת הנפגע: עשר פעמים הכלימוהו רעיו במילים מליציות שכל כוונתן אליו, הגדילו את עוונו כדי להתאימו לעונש והוכיחו את חרפתו מתוך ייסוריו עצמם. הוא טוען שאף אם שגה, שגגתו פרטית ואינה מטעה איש, ושהדין נעשה עימו במעוות: מצודה סביבו, אין צועק ואין עונה, אין משפט ואין דרך להגיע אליו. הוא מתאר את נפילתו מכבוד לעוני, את התרחקות האחים, הקרובים, המיודעים, השפחות והעבדים, את זרותו לאשתו ולבני בטנו, את בוז העווילים ואת בגידת אנשי סודו וגם של בלדד שאהב. מתוך גוף שנמס עד שדבקו עצמותיו בעורו ובבשרו הוא מבקש חנינה: מה תשבעו מבשר שאין בו? בייאושו מן ההווה הוא מוסר את דינו לדורות ולשמיים - שייחקקו דבריו בעט ברזל ועופרת בצור, כי בטוח הוא שיקום מי שיצדיקו - ומזהיר את רעיו: גורו מפני חרב, כי על צער הזולת נפרעים בחמה, ואז תדעו ידיעה ברורה, לא מדוקלמת, שיש דין ויש דיין.