פרק י"ח הוא המענה העשירי שבספר, מענה בלדד השוחי. בלדד פותח בקצף על דברי איוב, שמתוכם עולה כאילו הוא מסופק בהשארות הנפש, או אינו מאמין בה כלל. ואם כך, טוען בלדד, מותר האדם מן הבהמה אין: כמות זה כן מות זה, רוח אחד לכל, כולם בסוף מתים, וכולם בסוף רוחם יורדת לארץ.
ואם באמת כך, שואל בלדד: למה ברא הקדוש ברוך הוא את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו? למה נפח בו נשמת חיים, נשמה משכלת, וכל הצורה האנושית שנעשתה בדמות צורה של מעלה? למה ניתנה לו בחירה חופשית? לשיטתך, איוב, אין שום עניין ומטרה ומעלה לאדם על הבהמה כלל.
אלא ודאי: אם אתה רואה שהקדוש ברוך הוא נטע באדם כוחות רוחניים עצומים שאין כמותם ואף לא בדומה להם בשום בעל חיים, מתבאר מזה שעיקרו של האדם הוא נפשו, כוחות רוחו. וכוחות עצומים ואדירים כאלה לא ייתכן שיאבדו וירקבו ברקבון הגוף. הגוף אובד, הגוף נרקב, הגוף הולך אלי קבר - אבל אותו דבר נשגב ונפלא של "ויפח באפיו נשמת חיים" חייב להיות נצחי, חייב לחיות לעד. שאם לא כן, השווית אדם לבהמה.
מתוך הנחת יסוד זו בונה בלדד מחדש את שיטתו בשאלת הצלחת הרשעים. נזכיר: על "צדיק ורע לו" עוד מצאנו הסברים - אולי אינו באמת צדיק, אולי חטא חטא כלשהו לפי גודל מעלתו, אולי הרע הוא כדי לזכך אותו מקלקול ופגם קטן כדי לתת לו שכרו מושלם בעולם האמת. אבל על "רשע וטוב לו" קשה לנו לענות. מה תאמר, אולי הוא לא באמת רשע? רואים אותו מחלל שבת, רואים אותו עובר על החמורות שבעבירות - מה תאמר על זה?
כאן הולך בלדד לשיטתו: אם עיקר האדם הוא נפשו ומעלת הרוחניות שבו, הרי שכשמודדים הצלחה - מודדים את הנפש. אתה בא להראות לי רשע מצליח? הראה לי אותו מצליח הצלחה נפשית, הצלחה רוחנית אמיתית. וכל מה שאתה מראה לי הוא הצלחה גשמית, חומרית, חיצונית: עוד בניינים, עוד קניינים, עוד וילה, עוד רכב. זה לא האדם, זו לא מהותו ולא נצחיותו - זו הבהמה שבו. ומה הראית לי, שלבהמה יש קצת יותר כסף? אלה תענוגי הגוף, ואין זו הצלחה. שהרי בסופו של דבר לא תישאר לו מזה שארית, ונפשו הרוחנית תלך לכרת ולאבדון עולם, לא תאיר באור החיים ולא תזכה לנעימות נצח.
דומה הרשע לאדם שקפץ ממגדל רב קומות. אתה מצלצל אליו בדרך למטה ושואל מה שלומך, והוא עונה: איזה אוויר יש כאן, איזה נוף, לא ייאמן - עד שהשיחה ניתקת באחת, וכבר מובן מה הסיום. וכי על זה תקרא הצלחה? הנפילה מן המגדל עד האספלט אורכת אולי עשרים שניות, וזו התרסקות. עשרים שניות הן המון זמן אם משווים את עולמנו לעולם הנצח: היחס בין עשרים שניות לשבעים שנה גדול בהרבה מן היחס שבין שבעים שנות חיינו לחיי הנצח. אז מה אתה מראה לי שיש לרשע שישים־שבעים שנה של קנייני הגוף? מה עם נפשו לנצח נצחים, שהיא נכרתת? אין זה "טוב", וגם אין במה לקנא ואין על מה להתפלא, כשהעיקר חסר לו - הנפש הרוחנית, שקיומה הוא עיקר האדם, והיא הנצחיות והשכר האמיתי.
מעבר לכך אומר בלדד: גם מן הצד הגשמי לא תישאר לו שארית, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרתו מן הארץ. ובנקודה הזאת מעניין לראות שבלדד צדק. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" - בדקו לאורך ההיסטוריה למי נשאר שם ושארית, ותראו שרק לדבקים בה'. איפה המתייוונים? איפה עשרת השבטים שנהו אחרי עבודה זרה? לך חפש אותם באפריקה, באפגניסטן, בכל מיני חורים, כל אחד נשאר לו איזה סימן שמעיד עליו שהוא משרידי עשרת השבטים.
ודבר נוסף ששמתי לב אליו: כל פעם מוצאים שרידים של עשרת השבטים - ומה משותף לכולם? אף אחד מהם אינו בעל מעלה. שבט שגר באיזה חור באפריקה ונראה כאדם קדמון, שבט שגר באפגניסטן באוהלים או בחורבות. אינך רואה שם אנשים מתקדמים שקנו מעמד ומעלה. לעומת זאת, קח את הדבקים בה' בפזורותיהם, בכל הגלויות - ואף שהגלות עצמה דבר מצר ומצער ומקשה, רבים מהם הגיעו למעלות: גולת ספרד, שהאברבנאל היה בה יועץ המלך; יהודי אירופה, שהיו בנקאים ומנהלים, וכן בכל מקום ומקום הגיעו למעמד. זה מלמד שעונשם של עשרת השבטים עדיין נמשך: ה' הגלה אותם ופיזר אותם, ואין להם קיום, אפילו לא קיום גשמי, אפילו לא הצלחה של גוי.
וכך גם בהמשכיות. היו סיקריים, היו איסיים, היו צדוקים, היו קראים, היו שומרונים - איפה כל אלה? כתות שיצאו מן העם היהודי, ואין להן המשך. מי שקורא את האבן עזרא מתעמת עם הקראים, ואינו מבין עם מי בכלל יש להתעמת היום - עם חבורה קטנטנה של עמי ארצות שאינם יודעים על מה אתה מדבר. ואילו בזמנו היה זה כוח גדול: היה גאון שנעשה קראי, רב ענן, ואנחנו מדברים בתקופת הגאונים, ברמה של רב האי גאון, רב סעדיה גאון, רב פלטוי גאון - לפני הרמב"ם. והיו שם כמו חמישים אחוז קראים. הנסיבות היו שלא קיבל מינוי שציפה לו, ובעקבות זה הגיע לאן שהגיע. הכוונה היא רק להראות שהיו קבוצות גדולות מאוד של אמונות כוזבות - ומה נשאר מהן? שום דבר. היו פרנקיסטים, היה שבתאי צבי ואנשיו - כל מי שפרש אין לו המשכיות. וכן הרפורמים: אין להם דור שלישי, ההתבוללות אוכלת כבר בדור השני, ובשלישי כבר לא נשאר כלום. זהו שאומר בלדד: לא יישארו לרשע שארית וקיום, נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון ולא תזכה לאור באור החיים, וגם בניו לא ימשיכו אחריו ושמו ייכרת מן הארץ.
לעומת זאת הצדיק יש לו שם ושארית גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. נשמתו תזכה ל"נעימות בימינך נצח", ותחת הייסורים שסבל בעולם הזה יקבל שכר נצחי בעולם הבא, שכל מה שכאן הוא כאין וכאפס לעומתו. ומעבר לזה יש לו שכר גם בעולם הזה: דור המשך, שם ושארית, בניו סביב לשולחנו כשתילי זיתים.
בזה משלים בלדד את דבריו הקודמים, שייסורי הצדיקים הם על דרך התמורה: אתה מתייסר כאן, אבל תקבל טובה תמורתם. לאיוב היה קשה מאוד לקבל זאת. זה כמו שתראה רכב מעוך, הרוס, חלוד, מנוע גמור, ויאמרו לך: מהגרוטאה הזאת יֵצא רולס רויס. תאמר: בלי נס גלוי זה לא יקרה. כך אמר איוב: אני כולי במצב של מת שכבר החל ברקבון, ואתה אומר לי שעוד יהיה לי טוב?
וכאן הייתה טעותו של איוב: הוא הבין שבלדד מדבר בעולם הזה, ולכן הסתכל על הגוף ואמר שממנו כבר לא ייצא כלום. אבל התשובה היא: מי מסתכל על העולם הזה? "על דרך התמורה" אין פירושו על הגוף הזה, אלא על הנשמה, על ההשארות הנצחית, על השכר העצום שם. וזה נותן היבט אחר לגמרי גם לטענות איוב, שטען בצדק לכאורה: נתת לי שנים טובות, אחר כך אתה מביא עליי עשר שנים רעות, ואומר לי שאחר כך אקבל שנים טובות - עזוב אותי מן השנים הרעות, תן לי מיד את הטובות, למה לעשות לי רע כדי להביא אחריו טוב? קצר לי את החיים ונדלג עליהן. ועוד טען שאין סיכוי שיהיה לו עוד טוב בעולם הזה - ובזה טעה, שהרי נראה בסוף שהקדוש ברוך הוא הכפיל את מצבו לטובה. אבל כשמדברים על חיי העולם הבא ועל הנצח, אין בכלל מה להשוות: כאב קטן כאן הוא שכר עצום ונצחי שם, שאין לו קץ. אלה כבר מושגים אחרים לגמרי. ובזה, כלשון המלבי"ם, תשובותיו של איוב "כלו בעשן כלו" - נתבטלו, ודברי בלדד עומדים וקיימים. ומכאן נבוא ללשון הכתובים.
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר׃ עַד־אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר׃
אדם המתווכח על פי ראיות, הוכחות ושכל - מתי מסתיים הוויכוח שלו? כאשר יביא את ההוכחה האחרונה, את "המכה בפטיש", טענה שאין אחריה תשובה ואי אפשר עוד להשיג עליה. אז יש קץ לוויכוח: גמרנו, הוכחתי לך. אבל מי שבא להתווכח בלי ראיות, חושב לשים קץ לוויכוח על ידי שילאה ויעייף את הצד השני בדברים, מעין "פיליבסטר", וכאילו בזה סיים את הוויכוח. וזהו "עד אנה תשימון קנצי למלין" - עד מתי אתם סבורים לשים קץ לוויכוח בריבוי מילים? בריבוי מילים אין שמים קץ, בהוכחות שמים קץ. "תבינו ואחר נדבר" - הוויכוח צריך להתנהל בראיות ובהתבוננות: התבוננו, שימו את הדברים על לבכם, יהיו לכם ראיות - ואז נדבר. ריבוי דברים אינו תחליף להוכחות.
מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם׃
איך אתה מכחיש את השארות הנפש? איך ייתכן שאתה כופר בכך שנפש האדם עולה למעלה? שהרי אם תכחיש את השארות הנפש, נמצא ש"מותר האדם מן הבהמה אין" - ולמה תחשיב אותנו כבהמות? "נטמינו" הוא מלשון אוטם, כלשון "ונטמתם בם" שדרשו בו חז"ל טמטום הלב: למה אנחנו נחשבים בעיניכם אטומים כבהמה?
טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק־צוּר מִמְּקֹמוֹ׃
"טורף נפשו באפו" - "אפו" הוא כעס: על ידי כעסך אתה מחליט שהנפש בת מוות, שבעת מיתת הגוף מתה גם הנפש ואין השארות. אתה טורף, כלומר הורג, את נפשך בכעסך. וכי בגלל כעסך תוכל לקבוע שהנפש תמות ואין לה קיום והמשך?
וממשיל לו במשל: לארץ יש יסוד, צור חזק, כביכול נתון במרכז כדור הארץ ומושך הכול אליו, ואפילו תיחרב הארץ כולה - אותו יסוד, אותו סלע חזק, לא ימוש ממקומו ויישאר על עומדו. כך האדם: יסודו הוא הנפש האלוקית שבו, ואף שהארץ - הוא הגוף - תתבטל, הצור לא ייעתק ממקומו. "הלמענך" - וכי בגללך, בגלל שאתה מבקש להתלונן על מעשה ה' ולמצוא סיבות לכך שנוהגים עמך שלא כהוגן, נאמר שכשתיעזב הארץ (הגוף, שיובל אלי קבר) ייעתק גם הצור (הנשמה) ממקומו? רק מפני שאתה כועס ויש לך קושיות נחליט שבמות הגוף מתה גם הנפש?
גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא־יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ׃
זה אמת ברשע: כשימות, תמות גם נפשו מיתת עולם. וזו התשובה לשאלתך על "רשע וטוב לו": הטוב שלו זמני מאוד, כמו זה שקפץ מן הבניין ועודנו מרחף באוויר ונהנה ממזג האוויר הנעים. אבל טובה אמיתית היא השארות הנפש, מציאות רוחנית - וממה אתה מתפעל, משבעים שנות הנאה בעולם הזה?
ודקדוק בלשון: לפעמים נר דועך ופתאום הלהבה קופצת וחוזר ונדלק, ואף קל יותר להדליק נר שרק עתה החל להיכבות, שהרי הפתילה חמה והוא מעלה עשן, והעשן הוא גז. קרב גפרור אל העשן של נר שכבה ותראה איך השלהבת נשאבת ויורדת מאליה אל הפתילה, בלי שתקרב אותה אל הפתילה כלל. "שביב" הוא אותו גץ שדרכו לשוב ולהדליק את האש. ואומר בלדד: אצל הרשע "לא יגה שביב אשו" - לא יחזור, כי נפשו תיכרת ולא תשוב לראות עוד באור החיים, ויהיה לו כרת נצחי.
כאן צריך לסייג ולהביא את דברי האר"י הקדוש על "לבלתי ידח ממנו נדח", שבסופו של דבר כל הנשמות יגיעו לידי תיקון, ואפילו הרחוקות ביותר, כנפשו של בלעם. בלעם הוא הדוגמה לנפש הנידחת ביותר ולמעשים המאוסים ביותר, עד שאמרו חז"ל: בלעם, כל מאי דמצית למדרש ביה - דרוש. כל גנאי שתרצה לדרוש בו, דרוש, והכול אמת; איפה שתירה חץ - פגעת. ועם כל מעלתו, שהיה "יודע דעת עליון", כל מה שתאמר עליו לגנאי נכון לגביו. ואף על פי כן אומר האר"י הקדוש שסופו לבוא לידי תיקון, ומאריך בזה.
וזה פשוט, שהרי כדי שיהיה תיקון צריך שישובו כל הנשמות שבגוף ושתתוקן נשמתו של אדם הראשון, וכולנו מרכיבים של נשמת אדם הראשון. אלא שהאדם יכול לתקן כאן בעולם הזה על ידי מעשה המצוות - כל מצווה מובילה לתיקון. ואם לא, נעשה התיקון בדרך של זיכוך, והוא העונש שלאחר המוות. ולכן אל תטעו: העונש שאחר המוות אינו במושג של עונש, מעין "לא שמעת לי, עכשיו אעניש אותך". גיהנום פירושו זיכוך, תהליך שהנשמה עוברת כדי להיפרד מסיגיה - כשם שגלגול הוא זיכוך לנשמה. הדרך הקלה היא להפריד את הסיגים בקיום המצוות ובעשיית רצון ה'. כשאתה נוטל ידיים אתה מברך "אשר קידשנו במצוותיו" - כל מצווה מקדשת אותי ומרוממת אותי, ואני מזדכך בה. וכשאין עושים כך, בא זיכוך אחר, קשה יותר, לא כעונש ולא כנקמה.
לפי זה מתיישבת שאלה מוכרת: אדם אומר קדיש על פלוני, וכתוב שהוא מעלה אותו - ומה עם העונש שהוא צריך לקבל? הרי אם אדם יושב בכלא, אני יכול לומר עליו קדיש שנתיים ולא יוציאו אותו ולא ינכו לו שליש, מה עניין זה לזה? אלא שגיהנום אינו עונש אלא זיכוך, ולכן אם למדו משניות לעילוי נשמתו, אמרו קדיש ועשו פעולות שירוממו אותו - הגיע לזיכוך בלי צורך במלוא הייסורים. על "עונש" באמת לא היה שייך להבין איך אמירת דבר מה תפטור ממנו, אבל מעשינו מזככים. ולפי זה גם מה שנאמר כאן שנפש הרשע תמות מיתת עולם, אי אפשר לקבלו כפשוטו, אלא שיצטרך לעבור זיכוך גדול וקשה עד שיזדכך מכל הסיגים והפסולת שדבקו בו מן העבירות.
אוֹר חָשַׁךְ בְּאׇהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ׃
אל תתפעל מהצלחת הרשע. בשעה ש"אור חשך באהלו" - האור הם החיים הגשמיים, שיכבו ויורידוהו למטה מעשרה טפחים, אל הקבר - אזי "ונרו עליו ידעך": הנר מרמז לנשמתו, ויחד עם חיי הגוף יתבטלו גם חיי הנפש, שנפשו תיכרת ותמות מיתת עולם. אם כן, אל תתפעל מהצלחתו הזמנית.
יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ׃
כאן מתאר בלדד את איכות מפלתו. כשיגיע לזקנה "יצרו צעדי אונו" - צעדיו נעשים צרים, אין הוא פוסע עוד בצעדים רחבים. וגם החוכמה עוזבת אותו, עד ש"תשליכהו עצתו" - העצה והתבונה משליכות אותו, והכול מכין אותו לקראת סופו.
כִּי־שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל־שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ׃
עתה הוא מתאר את מיתתו, ואת המציאות שהרשע עתיד לסבול, כחיה הנלכדת בפח יקוש, כלומר במלכודת. הציידים היו פורסים רשת סביב המלכודת, וכשהיה בעל החיים מסתבך ברשת היו מושכים אותו מיד אל הבור, אל הפח, ושם היה נופל ולא יכול לפעול מאומה. כל עוד הוא בחוץ עוד יכול לקרוע את הרשת, אבל משנמשך אל הבור הוא כלוא, ושם כבר יכולים להורגו בחיצים או לעשות בו כרצונם. תחילה "שולח ברשת ברגליו" - נלכד ברשת שנפרסה סביב הפח; ואחר כך "ועל שבכה יתהלך" - לכל מקום שילך הוא הולך עם הרשת, כבר כלוא וכבר תפוס.
יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים׃
יאחזו אותו בעקבו בקלות גדולה, ואף שנתפס רק בעקב, כבר "יחזק עליו צמים" - "צמים" מלשון צמה, מלשון קשר, שהרגליים נקשרות והוא נתון בתוך הפח.
טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב׃
הציידים היו רגילים להטמין חבל באדמה במקום שהחיה דורכת בו, וכשהייתה עוברת היו מושכים את החבל ולוכדים אותה. כך הרשע העומד ממילא למיתה: "טמון בארץ חבלו", המלכודת של החבל הטמון באדמה, "ומלכודתו עלי נתיב" - על הדרך שבה הוא עתיד לפסוע.
סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו׃
הציידים היו דואגים שהחיה תגיע דווקא אל המקום שרצו, ובדרך כלל בכלבי ציד שרדפו אחריה והפחידוה עד שהגיעה לשם. כך כאן: הבלהות, כביכול השדים, עומדים סביבו ומבעתים אותו כדי שיגיע אל הפח, מבהילים אותו כדי להפילו אל תוך המלכודת.
יְהִי־רָעֵב אֹנוֹ וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ׃
מהו הנמשל לפח? המוות. כשימות הרשע יילכד, ולא תהיה המשכיות לנשמתו, ויהיה לו מוות נצחי. "יהי רעב אונו" - "אונו" הוא מי שגורם לו אנינות, כלומר צער, כאדם היושב אבל ואונן; אותו גורם של האנינות והצער כמו רעב, כחיה המשחרת לטרף. כך ממשיל את המוות המשחר וממתין שיבוא האדם שאמור למות.
וכך באמת המשילו חז"ל: הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות. תחילה יצר הרע מחטיא את האדם; אחר כך עולה ומסטין: ריבונו של עולם, מה מגיע לאדם הזה חיים? עושה עבירות כאלה, על זו חייב מיתה, על זו חייב כרת - כבר מזמן צריך לקחתו. וכששולחים ליטול את נשמתו, מי מקבל את פניו? מלאך המוות, אותו אחד עצמו. עבודה יסודית. ועל כן נאמר שאינו נח עד שרואה את האדם בקבר. אפשר היה לחשוב שדי לשטן בכך שהחטיאו, אבל כל עוד האדם חי יש לו תקווה; רק כשרואהו בקבר מרגיש השטן שסיים את עבודתו: אין יותר חזרה בתשובה, אין תיקון, אין כלום, הוא כבר בידיו.
יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת׃
אותו שטן הממתין לו, שהביאו לשם, "יאכל בדי עורו" - יתחיל רקבון הגוף. "בדיו" הוא גופו, או מלשון סעיפים - כבדי הארון, וכבדי האילן שהם הענפים המסתעפים - ולפי זה יכול להיות שמדובר גם בבניו, כדברי המלבי"ם. ומי אוכל את כל זה? "בכור מוות", הוא השטן, שהוא כביכול בכורו של המוות. כלומר, אחרי שהחטיאו הוא עוד רעב לו וממתין לטורפו. "ואיד נכון לצלעו" - ממתין לשוברו.
יִנָּתֵק מֵאׇהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת׃
"מבטחו" היא הנפש הנצחית, שהיא מבטחו של האדם - שאף אם אמות, נפשי עדיין קיימת. ואומר בלדד: גם היא תנותק מאהלו ותצא מן הגוף, "ותצעדהו למלך בלהות" - תוליך אותו ביד השטן וביד השדים לייסרו ולהענישו. נמצא שאין השאול בית מנוס לו, אלא משם מתחיל "סרט" חדש על כל מה שעשה בעולם הזה.
תִּשְׁכּוֹן בְּאׇהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ יְזֹרֶה עַל־נָוֵהוּ גׇפְרִית׃
נפשו תשכון באהלו "מבלי לו" - מלשון דבר בלוי: הגוף הבלוי והנרקב בקבר, וכביכול נפשו נרקבת עמו. ולא די בכך, אלא "יזורה על נוהו גפרית", לשורפו באש הגיהנום. במילים פשוטות: אל תתפעל מהצלחת הרשע בעולם הזה, זו הצלחה זמנית שהנצח לעומתה יהיה קשה מאוד וסבל גדול מאוד. אין לקנא בהצלחה כזאת שאינה נחשבת למאומה.
מִתַּחַת שׇׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ׃
"מתחת שורשיו יבשו" מרמז לגוף, שירקב וייבש בקברו כאן בארץ. "וממעל ימל קצירו" - הם מעשיו ופעולותיו, והכוונה לנפשו, שגם היא "ימל", מלשון ימולל וייבש, ולא יהיה לה קיום.
זִכְרוֹ־אָבַד מִנִּי־אָרֶץ וְלֹא־שֵׁם לוֹ עַל־פְּנֵי־חוּץ׃
על ידי כך יאבד זכרו וזכר מעשיו מן הארץ, וגם לא יישאר לו שם בעולם העליון שהוא מחוץ לארץ הזאת. נמצא שלא בעולם הזה יישאר לו זכר ולא בעולם הבא - וזהו "על פני חוץ", שאף שם לא יהיה לו שם ולא ייזכר.
יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל־חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ׃
אף במציאות הרוחנית העליונה יישב בארץ חושך ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא השכר הנצחי; משם יהדפוהו מאור אל חושך. "ומתבל ינידוהו" - ינידו אותו גם מן העולם הזה, שלא יישאר לו כאן שם ושארית, כפי שהזכיר כבר שיאבד זכרו מן הארץ.
לֹא־נִין לוֹ וְלֹא־נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו׃
גם בניו יאבדו, ולא יישאר לו שריד "במגוריו", היינו אף לא מדרי ביתו. ושימו לב לדבר החוזר לכל אורך הספר: הם מדברים אליו במשל, ואינם אומרים לו ברחל בתך הקטנה שכוונתם אליו - אבל הם מתארים אותו. הם אומרים לו: ראה מה אתה סובל, זה בגלל מעשי רשע שלך; והנה הרשע גם לא יישארו לו נין ונכד - ומה קרה לאיוב? מתו כל בניו. הם מדברים במשל, אך כוונתם עליו. ואנו נראה בהמשך, כפי שראינו לאורך כל הספר, שאיוב מתמרמר מאוד על כך, וכואב לו שהם אומרים משלים חמורים על רשעים ומדביקים אותם אליו, ועוד מביאים מכך ראיה: הנה אתה סובל, סימן שאתה הוא הרשע שבסיפור.
עַל־יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר׃
עונשו יהיה כה מבהיל, עד שגם בדורות הראשונים וגם בדורות האחרונים לא שיערו ולא תיארו לעצמם עונש מסוג זה. "נשמו" מלשון השתוממו - יתמהו: איזה עונש נורא ואיום. ואפילו הקדמונים, אפילו זקני צפת, לא מכירים כדבר הזה: "וקדמונים אחזו שער", מלשון נסערו, נדהמו ונבהלו מגודל עונשו של אותו רשע.
אַךְ־אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא־יָדַע־אֵל׃
אין הדבר כטענתך שאין השארות הנפש. הצדיקים - נפשם צרורה בצרור החיים; וגם סתם בני אדם, שאינם במדרגת צדיקים אך לא הרבו לפשוע, אף להם חלק לעולם הבא. אבל "אלה", אלה שדיברתי בהם עתה, הם "משכנות עוול": רשע גמור מן הרשעים הגדולים שהרבו לחטוא - אלה יהיו משכנותיו, ייכרת ולא יהיה קיום לנפשו ולא לזרעו אחריו. ובזה, כאמור, מתכוון בלדד לרמוז לאיוב. "וזה מקום לא ידע אל" - זה יהיה מקום עונשו של מי שלא ידע ולא הכיר את האלוקים.
בלדד השוחי בונה את כל מענהו על יסוד אחד: עיקר האדם הוא נפשו הנצחית, וממילא כל מדידת "הצלחה" חייבת להיעשות במטבע הנפש ולא במטבע הגוף. מכאן הוא משיב על "רשע וטוב לו": הטוב שלו הוא כהנאת הקופץ מן המגדל, רגעי וזמני, ובסופו התרסקות - שנפשו נכרתת, שמו וזכרו אובדים ואין לו המשך לא בזרעו ולא בעולם הבא. הפסוקים מתארים זאת במשלי הצייד: רשת, פח, חבל טמון, בלהות המבעיתות אל המלכודת, ובכור מוות הרעב לטרוף. ומן הצד השני, הצדיק זוכה לשם ושארית בזה ובבא, וייסוריו הם "על דרך התמורה" - לא תמורה בגוף הזה, אלא שכר נצחי לנפש, שכל צער שבעולם הזה כאין וכאפס לעומתו. ובזה, כלשון המלבי"ם, כלו תשובותיו של איוב בעשן, ודברי בלדד עומדים.