פתיחה: מדוע שינה צופר את שיטתו
בפרק כ' אנו שומעים את מענהו השני של צופר הנעמתי, וכדי להבינו יש להקדים את עיקרי טענותיו. במענה הקודם אחז צופר בשיטה פילוסופית: מה שאנו קולטים בחושים איננו בהכרח מה שקיים באמת. העיניים, האוזניים והידיים מטעות אותנו, ואיננו רואים את הדברים כפי עצמותם. מכאן טען לאיוב: ייתכן מאוד שאתה נדמה בעיני עצמך ובעיני הבריות כצדיק, ובאמת אינך כזה, שהרי אולי הדרישות ממך גבוהות יותר ואינך עומד בהן. ואל תשיב "אנחנו רואים", כי הראייה עצמה יכולה להטעות.
והארכנו לבאר שהיום הדבר ברור לכל: איש לא ראה מעולם גלי רדיו, ואנו יודעים שהם פועלים. איש לא ראה קרינה, ואנו יודעים שהיא קיימת. איש לא ראה את האטום, וכל שכן לא את חלקיקיו שהם התפצלויות שלו, ואף על פי כן ברור לנו לחלוטין שהם קיימים.
על טענה זו הרבה איוב להלעיג. אמר לו: דבריך אינם הגיוניים ואינם מתקבלים על הדעת. מה זאת אומרת שכולם טועים? אם הכול רואים שאדם רשע, הרי הוא רשע, ואם הכול רואים שאדם צדיק, הרי הוא צדיק. אל תאמר לי שיש דברים נסתרים ושאיננו רואים את הדברים כפי עצמותם. את השיטה הזאת כלל לא קיבל איוב.
הבין צופר שטענה כזאת תופסת רק אצל מי שעוסק בפילוסופיה בעומק העיון, ולאו כל מוחא סביל דא. לכן הוא פונה עתה לענות לאיוב לשיטתו, בתשובה שתתקבל גם על דעתו. וזו תמצית דבריו: אף שאתה רואה רשע מצליח משגשג ופורח, הרי רשעים בימי קדם היו נבזים, שפלים ונרדפים, וגם עתה נכונו לרשעים שפטים. הם ימותו במיתה משונה, הונם יכלה, ורכושם ייעשק דווקא בידי אותם עשוקים שהם עצמם עשקו.
ועוד הוא אומר לו: אל תתפעל משלוות הרשעים ואל תאמר "הנה תראה שלעשיר טוב". הבחינה והניסיון מוכיחים ששלווה זו אינה מאריכה ימים, ובסופו של דבר הם משלמים מחיר יקר על כל מעשיהם, ולא יקבלו טוב אלא סבל בלבד. שימו לב: צופר אינו מדבר כאן על העולם הבא ולא על תפיסה על־חושית, אלא רק על דברים הנתפסים בחושים ומורגשים. אני לעצמי, אומר צופר, מבין שאין אנו רואים את הדברים כפי עצמותם, אך אתה הלועג לתפיסה זו וטוען שהנתפס בחושים הוא האמת, קבל את תשובתי לשיטתך: אף על פי השגת החושים אפשר לראות כיצד הרשע משלם מחיר על כל מעשיו.
פסוקים א-ג: "שעיפיי ישיבוני" - ירידה לרמת השומע
וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר׃ לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי׃
במענה הראשון אמרתי שההשגה אינה שלמה, ההבנה אינה אמיתית והחושים מטעים, אך אני רואה שאתה לועג לכך. "שעיפיי" הם מחשבותיי, ומחשבות נקראות סעיפים לפי שהן דבר המסתעף מן המוח ומשכל האדם. ומה אומרות לי מחשבותיי? "ישיבוני" - שוב בך מן הדעה הקודמת שחילקה בין השגת החושים להשגת השכל, וענה לו תשובה אחרת. "ובעבור חושי בי" - אענה לך לפי השגת החושים שבי, לפי מראית העין ולפי הבחינה מן הניסיון, במה שמושג בחושים.
מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי׃
"רוח מבינתי יענני" - עד עתה עניתי לך תשובה על פי דעת רוחי ובינתי, על פי עומק העיון. אלא שראיתי ש"מוסר כלימתי אשמע": אתה מייסר אותי ומכלים אותי על טענותיי, לפי שהן למעלה מהשגתך, וכיוון שאינך מבין אתה לועג. ואם אין לך בזה השגה, אין לי ברירה אלא לענות לך לפי השגתך.
הדבר דומה לאדם השואל אותנו שאלה ואנו עונים לו תשובה פילוסופית, והוא יוצא בהרגשה שלא קיבל תשובה. ואז אנו עונים לו תשובה פשטנית מאוד, ומיד הוא אומר: עכשיו קיבלתי תשובה, ונרגע. ולאמיתו של דבר התשובה האמיתית היא הפילוסופית, המעמיקה, היורדת לעומק הדבר. אלא שכיוון שהשגותיו של השומע קטנות, יש לענות לו לפי רמתו ולתת לו הסבר לפי שכלו. לכן אומר צופר: חזרתי בי רק מפני ששמעתי ממך דברי כלימה ומוסר, ואוריד את הרמה ואענה לך כפי שאתה מסוגל להבין.
פסוקים ד-ה: מבחן ההצלחה הוא מבחן הזמן
הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי־עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי־אָרֶץ׃
אתה רוצה להוכיח שהרשע מצליח, ומראה לי איך יפרחו כעשב ובאיזה שגשוג הם שרויים. אבל ההצלחה אינה נקבעת לפי פרק זמן קצר. גם אדם הקופץ מן הגג יכול לומר בדרך: איזה מזג אוויר, איזו רוח, איזה נוף. המתן שלוש ארבע שניות ותראה את הבום. הצלחה נבחנת לאורך זמן, שהיא מתקיימת ושהיא אמיתית. לכן "הזאת ידעת מני עד" - יש לבחון את הדבר בחינה היסטורית, מאז ומקדם, "מני שים אדם עלי ארץ", מאז שיש אדם בעולם.
כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי־רָגַע׃
מה שאתה רואה את הרשעים מצליחים ומרננים - זה רק "מקרוב", בתקופה האחרונה בלבד אנו עדים למצב הזה. אבל בימי קדם הרשעים לא הצליחו ועשו בהם שפטים. אם כן אינך יכול להוציא מכאן קביעה מוחלטת שהצלחת הרשע תמידית. ועוד: "שמחת חנף עדי רגע" - השמחה שאתה רואה בו אינה נמשכת אלא זמן קצר, ואוטוטו תראה שהצלחתו נגמרת ושמחתו לא תאריך ימים.
פסוקים ו-ט: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
אִם־יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ׃ כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ׃
אדרבה, לפעמים מרוממים ומרוממים את האדם כדי שהדחיפה תהיה מגובה והבום יהיה כמו שצריך. אתה מראה לי לאיזו קומה הגיע הרשע, ואני אומר לך שזה עצמו לרעתו: "כגללו לנצח יאבד" - כשמגלגלים אדם מגובה כזה, הוא אובד לנצח. ולמה העלו אותו לגובה? כדי לגלגלו משם מטה. "רואיו יאמרו איו" - מפלתו תהיה כה מיידית, עד שמי שראהו רק זה עתה ישאל: היכן הוא? הרי הרגע דיברתי עמו, ופתאום נעלם.
כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה׃
"כחלום יעוף" - עובר פתאום, ומסתכלים על כל הצלחתו כאילו לא הייתה במציאות. כך דרכו של עולם: לאחר שדבר מתבטל, מה שהיה נעשה כחלום. מי זוכר היום את מגדלי התאומים? מי זוכר ראש ממשלה שהיה ואיננו? היה, נגמר, היה. אומרים: אה, כן, פעם היה דבר כזה, כמו חלום ישן. מי זוכר את ההתנתקות ואת המעשים שנעשו? מה שנשאר זה רק המשפטים של כל אותם שותפים שהרימו יד, והיום כולם במצעד לבית המשפט, כל אחד על עוונותיו ומסיבותיו הוא. "ולא ימצאוהו" - פתאום נעלם, כאדם המתעורר ומגלה שהיה זה חלום. "ויודד" מלשון נדודים, שיינדד כחזיון לילה.
עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף וְלֹא־עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ׃
כביכול ראינוהו פעם אחת בחלום ושוב איננו נראה. ובדרך כלל כשאדם נעלם ממקומו, עדיין נשאר רשימו: המקום עצמו. אבל כאן "ולא עוד תשורנו מקומו" - גם המקום ייעלם, ולא יישאר ממנו שום זכר.
פסוקים י-יא: מיתה חטופה בעיצומו של הכוח
בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ׃
עתה מתאר צופר כיצד תבוא מפלת הרשע באופן מיידי, בלי הדרגות, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא יהיה בשיא כוחו, ובניו יהיו באמצע מלאכתם: "ירצו דלים", מרוצצים את החלשים והמסכנים. והוא עצמו "ידיו תשבנה אונו" - עסוק בגזל העשירים, שלכך צריך און ועוצמה, ושב אל מעשיו הרעים. כביכול הוא באמצע העשייה ממש.
עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עֲלוּמָו וְעִמּוֹ עַל־עָפָר תִּשְׁכָּב׃
אתה רואה אותו בכל עוצמתו ובכל תוקפו, מלא עלומים, אדם בריא וחזק כעלם. ואז, באמצע הכול, "ועמו על עפר תשכב" - פתאום תראהו שוכב על עפר. ברגע אחד יורד אלי קבר, לא מתוך חולי ולא מתוך צרות שעברו עליו, אלא מיתה חטופה. סופו של הרשע יהיה מהיר וקרוב.
פסוקים יב-טז: הקיבה החזקה שנהפכה לארס
אִם־תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ׃
כאן מושל צופר את מפלת הרשע למגפה שהייתה מוכרת בזמנם, מעין החולירע, שבה אדם בריא ומעיו בריאים, ופתאום נחלשו מעיו עד שאינו יכול לאכול דבר, והמאכל המשובח ביותר הוא בעיניו כרעל, כדברים המרים והקשים ביותר, וזה הורגו כאילו ארס נמסך בגופו.
"אם תמתיק בפיו רעה" - מעיו היו כה בריאים וחזקים, עד שגם אם יאכל מאכל רע היה מתוק לו. אדם בריא יכול לאכול אף דברים שאינם בריאים ואינו נופל מזה ואינו ניזוק. ופתאום מה יקרה? "יכחידנה תחת לשונו": אותו אדם שהדברים הגרועים ביותר היו מתוקים לו, יאכל עתה אוכל טוב ובריא ומוצלח, וכבר תחת לשונו יכחיד אותו האוכל ויקלקל אותו.
יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ׃
ואפשר להוסיף הסבר נוסף ב"יכחידנה תחת לשונו": אף שהוא אוכל את הדברים הגרועים ביותר, הם מתוקים בפיו ואינו מושפע מהם כלל, אין זה גורם לו קלקול קיבה ולא שום בעיה, והוא מכחיד את אותו דבר רע תחת לשונו כאילו לא אירע דבר. ולפי זה "יחמול עליה ולא יעזבנה" - גם כשזה בתוך חכו והחיך טועם שיש כאן משהו שאינו כל כך טוב, הוא חס עליו ואינו רוצה להשליכו, שהרי כבר בפיו הוא. "וימנענה בתוך חכו" - אינו מונע זאת מחכו אלא ממשיך ולועס ואוכל, ואף שקשה הדבר לגוף, הוא היה כה בריא ששום דבר לא הזיק לו.
לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ׃
והנה ברגע אחד הכול מתהפך. אפילו יאכל לחם, שהוא דבר טוב ומועיל, מעיו נחלשו כל כך ברגע אחד עד שהלחם נהפך בקרבו והיה כ"מרורת פתנים", כמרירות ארס של נחשים.
חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵל׃ רֹאשׁ־פְּתָנִים יִינָק תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה׃
אף דבר חזק, טוב ובריא שבלע, יקיאנו, שמעיו נחלשו עד שייאלץ להקיאו, כאילו הקדוש ברוך הוא בהשגחה מוריש ומוציא זאת מבטנו. ואז יידמה לו כאילו "ראש פתנים יינק", כאילו ינק ארס מראשו של נחש, "תהרגהו לשון אפעה", שעל ידי ארסו של האפעה, שהוא מין נחש, ימות במיתה משונה ופתאומית. זה כל עניינו: להמשיל את המפלה המיידית. עד עתה היה הכול כה מוצלח שאפילו דברים גרועים היו נהפכים בקיבתו לטוב, ופתאום יגיע למצב שיאכל את המשובחים ביותר ויהיה לו כאילו ינק ארס נחש.
פסוקים יז-יח: ההצלחה אינה שווה את היגיעה
אַל־יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה׃ מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס׃
ועוד מוסיף צופר: גם כשהרשע הצליח והתענג בתענוגים וההצלחה האירה לו פנים, וכל סביבותיו נהרות של דבש וחמאה, שהם רמז לשפע הגדול, גם זה אינו נחשב הצלחה. שאם נשקול את העונג ואת ההצלחה הזאת כנגד הצער והיגיעה שהיו לו עד שהגיע לשם, נמצא כמה עמל ויגיעה השקיע, ואין הצר שווה בנזק המלך. כל העונג שהיה לך אינו שווה את הצער העצום שהשקעת כדי להגיע אליו.
וכמשלו של החפץ חיים: היה בעיירה שוטה אחד שנעדר יומיים. פגשוהו וְשאלוהו: ינקל, לאן נעלמת? אמר להם: אל תשאלו, פתחו מפעל לטבק בעיר הגדולה (טבק הרחה שהיו נוטלים מקופסאות), והודיעו שביום הראשון לפתיחה כל הבא מקבל קופסת טבק. שאלוהו: ומה עשית? אמר: הלכתי לעיר הגדולה. אמרו לו: הרי הנסיעה עולה יותר! אמר: איזו נסיעה, הלכתי ברגל. וצחקו הכול על טיפשותו של אדם שהלך יום הלוך ויום חזור בשביל "אשמעק טבק", בשביל הרחה אחת של טבק.
אמר החפץ חיים: אנו צוחקים על אותו סכל, אבל הרי לאחר מאה ועשרים יגיע אדם למעלה וישאלוהו: למה ירדת לעולם הזה שבעים שנה? בשביל אשמעק טבק? בשביל תענוגות והבלים שהיום כאן ומחר בקבר? מילא היית הולך להביא הון, מגיע לעיר הגדולה, מתעשר וחוזר, ניחא. אבל כשאני רואה את כל הטרחה ואת כל הדרך שעשית, וחזרת עם קופסת טבק, הרי זה מביש. יאמר אדם: קנינו מכונית, הייתה לנו וילה, עשינו כך וכך. אומרים לו: בשביל קופסת טבק הלכת שבעים שנה, בשביל זה הורידו אותך לעולם ובראו עולם שלם? יהי רצון שלא נעמוד במצב הזה לאחר מאה ועשרים.
וזהו שאומר צופר: אדם טורח ומתאמץ ומתייגע ואומר "השגתי!", ואומרים לו: ראה כמה התייגעת, כמה התאמצת, וכל ההנאה והעונג שהיה לך בסוף אינם שווים זאת. משל למי שנסע במיוחד מרחקים בשביל פיצה. האם הפיצה שווה את כל הטרחה ואת כל הזיעה עד שהגעת אליה?
לכן "אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה": גם אם תראה שהוא משיג פלגים של נהרות דבש וחמאה, אל תתפעל. "משיב יגע" - הוא עצמו לא יראה בהם נחת, כי ייזכר ביגיעה שיגע כדי להגיע לזה, ויראה שכל אותן פלגות דבש וחמאה כאין וכאפס לעומת היגיעה שהשקיע בהן. "ולא יבלע כחיל תמורתו" - מן המעדנים שיהיו לו לא יבלע כפי החיל והכוח שנתן תמורתם, שאין לו תמורה מלאה למה שהשקיע. "ולא יעלוס", מלשון יעלוז: אין לו במה לשמוח, שמה שיקבל מאותם מעדנים אינו שווה כנגד הכוח שנתן תמורתם. ההשקעה כפולה ומכופלת מן התוצאה.
משל לאדם האומר: זכיתי בעשרים אלף שקלים במפעל הפיס. שואלים אותו: כמה זמן אתה ממלא? אומר: עשרים שנה. וכמה אתה משקיע בשנה? אלף שקלים. נמצא שקיבל בדיוק את מה שהשקיע, ואף הפסיד, שאילו הפקיד בבנק היה מקבל ריבית. וכל שכן מי שהרוויח עשרים אלף והשקיע ארבעים. אין תמורה למה שהשקעת. כך גם כאן: אל תתפעל מנהרי נחלי דבש וחמאה, ראה כמה השקיע וראה שלא קיבל כלל תמורה כנגד החיל והכוח שנתן.
פסוק יט: גזל שאין בו תכלית
כִּי־רִצַּץ עָזַב דַּלִּים בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבְנֵהוּ׃
חוץ מזה, אין לו שום הצלחה אף מקנייניו. הרשע הזה "עזב דלים", שגזל מהם את ביתם והותירם בעוני ובמחסור, כדי שיהיה לו בית שיוכל לבנותו מחדש. אלא שלא יספיק לבנותו, כי בתוך כך ימות מיתה חטופה כמו שהסברנו. נמצא שייסרת אדם כדי להשיג משהו, ובסופו של דבר גם אתה לא הגעת אל התכלית שלשמה עשית את כל אשר עשית.
פסוקים כ-כא: הרעבתנות שאינה יודעת שובע
כִּי לֹא־יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט׃
גם מן האוכל שהוא אוכל לא ייהנה. "לא ידע שלו בבטנו" - מרוב שהוא רעבתן גדול, אינו יודע לעולם להשקיט את בטנו, ותמיד מתאווה לעוד ועוד. "בחמודו לא ימלט" - תמיד הוא חומד עוד אוכל, וכביכול בטנו אינה מוציאה אותו; מתוך הרעבתנות המאכל נמצא תמיד בבטנו, כאילו אינו רוצה שייצא, שחבל לו על מה שהשקיע ואכל.
אֵין־שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ׃
מרוב רעבתנותו אינו מניח שום דבר מן המאכל. וידוע על פי תורת המוסר ודרך ארץ ושבירת המידות, שכשאדם אוכל לא יגמור את הכול אלא ישאיר משהו, כדי לשבר את תאוות האכילה. אבל אצלו "אין שריד לאכלו": כשגמר לאכול אפשר ליטול את הצלחת ולהכניסה למייבש הכלים, נקייה לחלוטין, ולא מפני שלא אכל, אלא שניגב אותה היטב היטב ולא הותיר שריד. זהו ביטוי מליצי, אומר המלבי"ם, להראות את רעבתנותו וקמצנותו, שכל מה שיש לו הוא אוכל ומתאווה שכביכול האוכל לא ייצא ממנו לעולם, כדי שלא תהיה בטנו במחסור. "על כן לא יחיל טובו" - האוכל שהוא אוכל לא ייתן לו כוח ולא ישפיע עליו חיל וטובה, לפי שאינו צר באכילתו, ובטן רשעים תחסר.
פסוקים כב-כג: יד העשוקים ויד ה'
בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ כׇּל־יַד עָמֵל תְּבֹאֶנּוּ׃
ואף אם לא יחסר לו אוכל, ותמיד יהיה לו כדי סיפוקו ויאכל כדי שובעו, עם כל זה "יצר לו", מצד אחר יהיה לו צער וצרה. ומדוע? "כל יד עמל תבואנו" - העמלים הם העשוקים, הדלים והרצוצים שרוצץ, והם יבואו להילחם בו וישלחו בו ידם כדי להוציא את בלעו מפיו. הם יכוהו ויוציאו ממנו בכוח את מה שעשק מהם, ותמיד יהיו לו צרות מחמתם.
יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ יְשַׁלַּח־בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ׃
ואף אם ידו של העשוק לא תשיגנו ולא תצליח להכניעו, ויישאר בידו למלא את בטנו בלא חיסרון, גם אז לא יצליח. שאם יד העשוק אינה משגת, יד ה' משגת, והשם יילחם בו, כי השם עושה משפט עשוקים. "ישלח בו חרון אפו" - את חרונו וכעסו ישלח עליו, "וימטר עלימו בלחומו", הם לחומי רשף, מלאכי החבלה שנועדו לפגוע באותם רשעים, והם שיפגעו בו.
פסוקים כד-כה: החץ הבא מבפנים
יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה׃
ואף אם ינסה לברוח מנשק ברזל ויימלט מידיהם של העמלים והעשוקים הבאים להילחם בו בחרבות ובקרדומים, לא יועיל לו, "תחלפהו קשת נחושה". הקדוש ברוך הוא יילחם בו, והקשת מסמלת את הירי למרחוק, שהשם יורה בו חיצים כקשת. וקשת נחושה היא קשת של נחושת, שנחשבה לקשת החזקה ביותר.
שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים׃
כשאדם יורה חץ בחברו, הוא יורה אותו מבחוץ פנימה. אבל חץ זה הוא חץ משמיים, מאת השם יתברך, ולכן אין הקדוש ברוך הוא יורה מבחוץ אלא כביכול מוציא את החץ מתוך גופו של האדם החוצה. וזהו "שלף ויצא מגוה" - השם שולף ומוציא את החץ מתוך גווייתו. ומהו החץ בנמשל? המחלה והסבל הפנימי של הרשע, שהורס אותו מבפנים. אין צורך בדבר מבחוץ, אלא איבריו הפנימיים נהרסים מתוך תוכו, ובזה תימחץ גווייתו מבפנים החוצה.
"וברק ממרורתו יהלוך" - גם הברק שישלח עליו הקדוש ברוך הוא לא יבוא מבחוץ אלא ממרורתו, מתוך המרה שלו, מבפנים ולחוץ. ויכול להיות זה גם ברק של מרה שחורה, שהרי מדובר כאן במרה, ומרה פירושה שהאדם שוקע בדיכאון. והמרה השחורה הזאת תפיל עליו אימים ופחד, "יהלוך עליו אמים". אנשים השקועים במרה שחורה, השם יצילנו, רואים חזיונות מבהילים, מדמים שרודפים אותם וחיים בפחדים. ומאין זה בא? זהו הברק שממרורתו יהלוך, שמתוך המרה השחורה יוצא כביכול ברק מבפנים המכה בו ומפיל עליו אימים.
פסוקים כו-כח: חשיפת הנסתר
כׇּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ׃
אף שבצפוניו ובנסתריו שורר חושך, שהוא מסתיר את מעשיו הרעים ועושה במחשך מעשיו כדי שאיש לא יראה, ושם אין אור ואין אש, עם כל זה הקדוש ברוך הוא ימציא שם אש: אש לכלות את כל אשר לו, ואור כדי שיתגלו מצפוניו ויתפרסמו מעשיו הרעים לכול. וכנגד האש נאמר "תאכלהו אש לא נופח", אש שלא נפחו בה במפוח, והיא תרוצץ אותו וגם את השריד אשר באהלו. אף מה שנשאר בביתו, שאותו לא הוצרך להטמין, גם הוא יישרף באש.
יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֺנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ׃
כנגד מה שהסתיר את מעשיו ועשאם במחשך, מן השמיים יגלו את עוונו, והארץ תתקומם כנגד עוונותיו ומעשיו הרעים ותבוא אף היא להענישו, ומעשיו יתפרסמו בגלוי.
יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ׃
על ידי שהארץ תתקומם להענישו, יתגלה עוונו. יבול ותבואת ביתו הניגרות ביום אפו, היינו העושר וההון היורדים לטמיון, הם עצמם יגלו את עוונו ויכריזו: ראו למה קיבל ייסורים כאלה, למה הוא סובל כל כך, בגלל המעשים השליליים שעשה.
פסוק כט: חלק אדם רשע
זֶה חֵלֶק־אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל׃
הכליה שתבוא על כל אושרו, על ממונו ועל משפחתו ועל כל אשר לו, תהיה בדרך ניסית ולא בדרך טבעית, וזה עצמו יכריז שהוא רשע. "זה חלק אדם רשע מאלוהים" - זהו החלק המגיע לו על פי רשעתו, מידה כנגד מידה מאת השם. "ונחלת אמרו מאל" - זו הנחלה המגיעה לו מן האל. כלומר, אופן הייסורים עצמו יעיד שהוא סובל ומתייסר על מעשיו הרעים, ויוכיח שמעשים שליליים היו בו.
לסיכום: צופר הנעמתי יורד במענה זה מן השיטה הפילוסופית שאחז בה, ועונה לאיוב לשיטתו, על פי השגת החושים בלבד. הוא טוען שהצלחת הרשע אינה נמדדת ברגע אלא לאורך ההיסטוריה, ושרוממותו היא עצמה הכנה לגלגולו מטה. מפלתו תהיה מיידית וחטופה, בעיצומו של כוחו; בריאותו האיתנה תתהפך לארס; שפע הדבש והחמאה שלו אינו שווה את היגיעה שהשקיע בו; בתי הגזל שגזל לא ייבנו; רעבתנותו לא תשקיט אותו; יד העשוקים ויד ה' תשגנה אותו; החץ יבוא מתוכו פנימה; ומצפוניו החשוכים יתגלו לאור. ובתוך כל זה מהדהד משלו של החפץ חיים על אותו שוטה שהלך יום הלוך ויום חזור בשביל קופסת טבק, אזהרה שלא נעמוד לאחר מאה ועשרים ונשאל: בשביל זה ירדת לעולם, ובשביל זה נברא עולם שלם?