פרק י"ז אינו באמת פרק חדש, אלא המשך ישיר של טענת איוב מסוף הפרק הקודם. שם אמר איוב "שנות מספר יאתיו" - השנים שלי הושלמו, אין עוד שנים טובות; "אורח לא אשוב אהלוך" - אני הולך בדרך שאין חוזרים ממנה. מכאן ממשיך איוב לתקוף את יסוד ההנחה של רעיו: אין לי הוכחה שיש הישארות הנפש, ואין לי הוכחה שיש גמול לאחר המוות.
רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי׃
אליפז טוען לאיוב: אמת שחיי העולם הזה כלים בייסורים ובסבל, אבל "רוחי חובלה" - מלשון "לא תחבול", כלומר משכון. הרוח שבאדם היא כמו משכון המופקד אצלו, וכשיכלה הזמן יחזור המשכון אל בעליו: הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה, ואז יתקבל השכר.
על כך משיב איוב: "ימי נזעכו קברים לי". נזעכו כמו נדעכו. חיי האדם מוגבלים, והימים המוקצבים לו הם כל חייו ואין בלתם; אין המשך ואין חיים לאחר המוות. כל יום שעובר הוא עוד יום שנקבר - הזמן עצמו קובר אותי. ואם כך, כיצד אתה מבטיח לי שעוד עתיד להיות לי טוב, ושאקבל שכר בעד כל הייסורים האלה?
אִם־לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי׃
הימים הנדעכים שאמרתי שהם קברים לי - לא נשאר מהם שום רושם של טוב, אלא "התולים עמדי": הזמן מהתל בי, ורעת הזמן היא כל מה שנשאר לי. הצרות שעברתי, עמן אני נשאר, ולא יהיה טוב תמורתן.
"ובהמרותם תלן עיני" - כאשר יתחלף הזמן, מה שיישאר לי הוא הכאב. הרע שנעשה לי בעבר עדיין קיים במציאות והוא לנגד עיני. כך דרכו של אדם שעבר צרה: זמן רב לאחר מכן הוא עוד זוכר את המרירות, את הצרה ואת הסבל. הזמן עבר - והרע נשאר. ואם כן, כיצד אתה אומר "רוחי חובלה", שמציאות האדם כאן זמנית ואינה אלא משכון, ולאחר מכן יקבל שכר? לא יהיה שום שכר, וכל הנשאר הוא זכר הצרות שעברתי בעולם הזה.
שִׂימָה־נָּא עׇרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ׃
אומר איוב: אני מבקש ערבות על אותו משכון שאתה טוען שישוב לבעליו. יש לך הוכחה? בלשון ימינו: אתה מוכן להתערב על זה? אתה טוען שיש הישארות הנפש - אני מוכן להתערב, ואתה מוכן לעמוד מאחורי דבריך ולהוכיחם?
"מי הוא לידי יתקע" - כשהיו חותמים ערבות היו תוקעים כף. מי מוכן לתקוע לי כף? מי יש לו ודאות גמורה כזו שיהיה מוכן להישבע ולהביא ראיה שהרוח נשארת אחר המוות? מי מוכן להיכנס בערבות הזאת? כוונתו: אליפז, אתה טוען כלפי טענות שאין לך עליהן שום הוכחה. הישארות הנפש היא דבר שלא ניתן להוכיחו - זו טענת איוב.
כִּי־לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל־כֵּן לֹא תְרֹמֵם׃
לב האנשים צפון מלהשכיל את הישארות הנפש אחר הגוף. כשמנסים לתפוס זאת בתפיסה שכלית - הנה אתה רואה את הבשר יורד לקבר ונרקב, ובכל זאת אומרים לך שהאדם קיים. מה קיים? איפה הוא קיים? מי הוא האדם? בשר, והבשר רקוב בקבר. "יש בו נשמה" - ומי רואה את הנשמה הזאת? זו טענת איוב: מבחינה רציונלית־שכלית אי אפשר להוכיח זאת. אין לאדם השגה שכלית בדבר רוחני כנפשו, ולא להבין כיצד אחר המוות האדם הוא בעצם נפשו והוא ממשיך ומתקיים.
הכלי שלנו למדוד דבר הוא הניסיון. אם אני רוצה לתאר לך את טעם התה, אני נשען על מה שאתה מכיר: טעם מים, מים ממותקים, מים עם תמצית פטל - וכך יש לך השגה כלשהי. אבל אם אין אפילו נקודת פתיחה שאתה מכיר, במה אפשר להתחיל? זה כמו להסביר לעיוור מלידה מהו צבע לבן. מתוק? שטוח? גלי? אין לו מבוא. צריך יסודות, ועל היסודות בונים קומה שנייה; בלי מבוא ובלי יסודות אי אפשר להבין כלום. ובעניין הרוחני אין לנו יסודות כלל. לכן נאמר על העולם הבא "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" - אף הנביא לא הצליח להשיג זאת בנבואתו. זה דבר כה רוחני שאין לנו אליו מבוא ואין לנו הקדמות להתחיל להבין אותו, וממילא אין לנו בו תפיסה.
בימינו כבר יש לנו יותר מידיעה: סיאנסים, אנשים שעברו גלגולי נשמות, מוות קליני ועוד, וכל אלה מהווים הוכחה. אבל אילולא כל זה, אם היו באים ואומרים לנו "יש הישארות הנפש" - לא היה לנו במה לאחוז.
דוקטור ריימונד מודי, מן החלוצים בחקר המוות הקליני, כתב ספר בשם "החיים שלאחר החיים", ובו מחקר מקיף על מאות אנשים. אני מדבר על מחקר של לפני ארבעים־חמישים שנה; היום המחקר כבר מכיל מיליוני אנשים שחוו חוויה של מוות קליני, וכולם פחות או יותר מספרים את אותו דבר. הוא שאל את אותם אנשים: היה לך גוף? כולם ענו שהיה להם גוף. שאל: גוף של בשר ממש? כולם ענו שלא היה זה בשר. אחד אמר שהיה כמו ענן, אחד כמו בועת סבון, כל אחד נתן תיאור אחר של משהו רוחני. ואחד נתן לדעתי את התיאור המדויק ביותר: "אני לא יכול לתאר לך, כי זה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר". זו ההגדרה הנכונה - כשאין לך מבוא ואין לך יסודות, אי אפשר להסביר הלאה.
זו טענת איוב: השכל שלנו מסוגל לקלוט דברים גשמיים, שלהם יש לנו מבוא - ראינו, טעמנו, נגענו. אבל דבר שאין לנו אליו מבוא איננו יכולים להבין. "על כן לא תרומם" - לפיכך אין הרוח מרוממת בעיני האנשים, אין הם מכירים במעלתה שהיא נצחית ובהישארותה לאחר הפטירה.
לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה׃
כשהגיעה עת פקודתו של אדם, בשעה שהוא "מחזיר ציוד", הוא אינו חושב כלל על חיי הרוח הממתינים לו ואינו חושב על הישארות הנפש. על מה הוא חושב? "לחלק יגיד רעים" - הוא מכין עצמו לחלק את נכסיו וקנייניו, וכותב בצוואתו לרעיו ולאוהביו שייקחו חלק בעיזבון ובירושה. "ועיני בניו תכלנה" - ומי שיש לו בנים, עיני הבנים כלות ומצפות שהאב כבר ילך לעולמו כדי שיירשו את נכסיו.
ואף אחד אינו חושב שאבא רק עובר דירה. אם כך, תדאג לו שהווילה שלו שם תהיה משופצת יותר - תעשה דברים לעילוי נשמתו. אבל במה עוסקים? באיזה עורכי דין, איך מחלקים את הירושה, כמה מגיע לי וכמה לא. אין מי שיחשוב שהנפטר הולך עתה לקראת מציאות אחרת, מציאות חדשה, ושהנפש איננה כלה.
וְהִצִּיגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה׃
אחרי כל התקווה שאתה מבטיח לי - שרוחי חובלה, שאנחנו זמניים כאן ויש חיים נצחיים אחר המוות ואקבל שכר בעולם האמת - וכבר אמרתי לך שאין לי על כך ערבות ואין לי הוכחה, ורוב העולם גם אינו משכיל זאת ואינו חי על פיה, הרי מה בפועל? "והציגני למשל עמים" - הייסורים שהביא עלי הקדוש ברוך הוא נעשו משל בפי העמים. כשרוצים לקלל מישהו אומרים: שיהיו לך ייסורים כייסורי איוב. כשרוצים לתת דוגמה, נותנים דוגמה ממני.
"ותופת לפנים אהיה" - אתה אומר לי שהרשע יקבל את עונשו אחר המוות, שיהיה לו שם גיהנום ותופת; והרי אני מקבל זאת כבר עכשיו. את התופת אני מקבל כבר בחיי חיותי, בלי צורך להגיע אל הגיהנום שלאחר המוות.
וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם׃
הכעס שיש לי מחמת הדבר הזה גדול כל כך עד שהוא מכהה את עיני מלראות - כדרך שאומרים על אדם שמרוב כעס אינו רואה בעיניים. "ויצרי כצל כולם" - יצורי, כלומר מה שנוצרתי, האיברים שלי, כולם כבר כצל. כשרוצים לתאר אדם שמצבו רע מאוד מאוד אומרים שהוא כצל מהלך; וכך אני: כבר איני אדם, אני צל אדם.
יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל־זֹאת וְנָקִי עַל־חָנֵף יִתְעֹרָר׃
"ישרים" הם האנשים ההגונים שאינם דנים אותי לכף חובה ואינם מחפשים למצוא כיצד אני רשע ולמה זה מגיע לי. הם "ישומו על זאת" - יתפלאו על הנהגת השם, למה הקדוש ברוך הוא מייסר אותי בחינם.
ואילו "נקי על חנף יתעורר" - אלה שאינם דנים אותי לכף זכות, אלא מוכיחים מייסורי שאני רשע, יתעוררו מזה על החנף. "חנף" פירושו שצדקתו כלפי בורא עולם הייתה רק חנופה, רק כלפי חוץ, ולא היה צדיק באמת. כלומר מעתה אהיה הדוגמה בפי הדרשנים והמגידים: היזהרו, רבותי, אל תתנהגו בצביעות כמו איוב, אל תהיו חנפים כאיוב שעבד את השם רק כלפי חוץ - ראו מה עלתה לו. אין אלה הצדיקים הדנים אותי לכף זכות, אלא מי שמחפשים בגנאי, והם יעוררו את החנפים ויאמרו להם: סורו מדרככם הרעה, ראו חנף כאיוב וראו מה עלתה לו.
וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטְהׇר־יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ׃
הצדיק יראה את הייסורים שאני סובל וייקח מכך מוסר לאחוז בדרכו ולהתחזק בדרך צדקתו. שכן הוא יחשוב לעצמו: מפני מה התייסר איוב? בגלל עוונות שעשה, ומפני שעבודתו לא הייתה תמה ושלמה. ואם כן, בראותו מה קיבל איוב, יתעודד להתחזק עוד יותר בעבודת השם כדי שלא יילקה כמותו.
"וטהר ידים יסיף אומץ" - מי שאינו במדרגת צדיק אלא טהר ידיים, יוסיף כוח ואומץ בעבודת השם, שכן יחשוב בלבו: איוב התייסר מפני שלא עבד את השם באומץ ובכוח, לא עבדו ככל יכולתו. ואם איוב קיבל ייסורים כאלה על שלא עבד בשלמות, צריך להתחזק יותר כדי שלא נסבול כמותו.
וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא וְלֹא־אֶמְצָא בָכֶם חָכָם׃
אבל אני אומר לכולכם - בין הישרים הדנים אותי לכף זכות ובין הנקי, הצדיק וטהר הידיים הדנים אותי לכף חובה - כולכם תשובו ותעיינו שוב בדבר, ובואו להתווכח איתי, כי יש לי עוד מה לומר. שפטתם אותי שלא בצדק, דנתם אותי לחובה, ואין זו האמת; יש לי אפשרות להוכיח לכם את טענותי. וכשאטען את טענותי - "ולא אמצא בכם חכם": אוכיח לכם שכל דבריכם לא נאמרו בחכמה, וכל טענותיכם לא נאמרו בצדק וביושר.
יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבִי׃
ימי חיי עברו וחלפו. "זמותי נתקו" - מחשבותי התנתקו, וכן התנתקו כל מורשי לבבי: כל התוכניות שלי, כל המחשבות שלי וכל התקוות שלי כבר התבטלו.
לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי־חֹשֶׁךְ׃
כיצד אתם אומרים שחשכת הלילה - הוא המוות - תהיה יום? הקבר הוא חושך, הקבר הוא מוות, הקבר הוא סוף. ואתם באים לומר לי שדווקא שם יתחיל היום האמיתי, ושם אזכה לאור באור החיים? "אור קרוב מפני חושך" - כשם שאחרי הלילה בא האור והיום, כך גם אחרי ליל המוות, אחרי המיטה והקבר, יזרח אור החיים הנצחיים ואראה אור. אומר איוב: הייתכן כדבר הזה?
אִם־אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי׃
כל תקוותי היא שהשאול יהיה ביתי, שהקבר יהיה ביתי ושם אשכון, ושיצועי שם יהיו בחושך. הדבר דומה לאדם שיש לו צרות עצומות, ובאים ואומרים לו: שם יהיה לך טוב עצום. והוא משיב: עזוב, אין לי תקוות כאלה; הלוואי שתאמר לי שלא יהיו שם צרות, בזה די לי. אין צורך בכל ההבטחות על טוב אינסופי. זו כוונתו: כל מה שיש לי לקוות הוא שהשאול יהיה לי בית, שיהיה לי בו שקט מן הייסורים שאני סובל, ואף אם ארפד את יצועי בחושך - גם בזה אסתפק.
לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה׃
מה אתם רוצים לומר - ששם אני נולד כביכול מחדש, ואהיה בריה חדשה? שהאב שיוליד אותי בפעם השנייה יהיה השחת, הבלייה והריקבון של הקבר, המשחית את הגוף, ומזה תיוולד מציאות חדשה ויתעורר איוב חדש שיקבל פתאום גמול על כל הצרות שסבל? אומר איוב: "לשחת קראתי אבי אתה" - השחת המשחית את הגוף הוא גם המוליד את הרימה, והיא בבחינת אחי ואחיותי, שכן אנו בני אב אחד. וכיצד תרצה לטעון שממקום שיש בו רימה ותולעה ומוות וריקבון ייוולד משהו חדש, ושמשם ייווצר איוב חדש שיקבל שכר?
וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה׃
שם, אומר איוב, לא אקבל שום תקווה ושום גמול, אלא אשוב אל ההעדר, אל האפס הגמור, אל החידלון המוחלט. על איזו תקווה אתם מדברים אתי שעתידה להיות לי לאחר מכן? ואף אם יש לי תקווה כלשהי בחיי הנפש - "תקוותי מי ישורנה", מי יכול לראות את תקוותי? והוא מסביר:
בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה אִם־יַחַד עַל־עָפָר נָחַת׃
הבדים הם דלתות השאול, והן ירדו ויסתמו עלי את הקבר. "יחד על עפר נחת" - בעת שארד לקבר, מלשון נחיתה וירידה, ירדו הבדים ויסגרו על הקבר, ואז אין אדם רואה מה נעשה שם. ואפילו אם אחיה חיי נפש לנצח, אין שום אדם בעולם הזה יודע מזה.
ואם תאמר: מה בכך שאין יודעים, הרי סוף סוף אתה מקבל טובה? משיב איוב: ומה עם תלונת בני האדם כאן בעולם הזה, הזועקים על חוסר הצדק ומתלוננים שהיה בתוכם אדם צדיק ומת מתוך סבל וייסורים בלי תגמול? גם לשיטתך, אליפז, ולשיטת כל רעי, שיש תגמול בחיי העולם הבא - מי רואה זאת? הדלתות נסגרות עלי לאחר שאני יורד לקבר, יורד למטה על עפר. אנשים כאן בעולם הזה רואים כיצד צדיק סובל כאילו היה בעל עבירה, וכיצד צדיק מקבל את דינו כרשע. אם כן עדיין חסר כאן בצדק, שכן גם אם הצדק נעשה - הוא אינו נראה. ולכן, אומר איוב, אין זו הנהגה בחכמה; ואתם באים להצדיק את הנהגת השם? לכך התכוון באומרו "ולא אמצא בכם חכם" - הנהגה כזו אינה הנהגה בחכמה, בצדק וביושר.
בהמשך נראה שהרעים עונים לו תשובה, אך מה שצריך להבין הוא שלשם כך עשה הקדוש ברוך הוא את המציאות הזאת. איוב טועה בהנחתו שאין גמול - ברור שיש גמול; אך בטענה למה אין השם מראה את הצדק יש ממש, והתשובה לה פשוטה: אילו היה הקדוש ברוך הוא מראה לכולם את הצדק, לא הייתה בחירה חופשית, וכולנו היינו נאלצים להיות עובדי השם.
כשאני רואה שכמקרה הצדיק כן מקרה הרשע, ואני בכל זאת עובד את השם מפני שאני מאמין שיש גמול - זה ניסיון. אבל אילו הייתי רואה שלצדיק הכול הולך ושהרשע נכשל בכל צעד ושעל, לא היה העולם מתחלק לרשעים וצדיקים אלא לחכמים וטיפשים, שכן רק אוויל היה הולך בדרך רשע. אם הצדיקים היו העשירים והמצליחים ולהם כל הטוב, ולרשעים כל הרע - לא הייתה בחירה חופשית.
לכן לא שייך לעשות את מה שאיוב מבקש, שכולם יראו את הרשע מקבל עונשו ואת הצדיק מקבל שכרו; שאם כן, סגרנו את המשחק, ואיפה הבחירה החופשית? השם רוצה שאבחר בבחירה חופשית, שיהיה לי ניסיון וקושי, שאתמודד ובכל זאת אעשה את רצון השם - ואז אקבל שכר. ומדוע לא הבין זאת איוב? מפני שאיוב לא האמין בבחירה חופשית: הוא טען שמעשי האדם מוכרחים, וממילא מבחינתו טענה כזאת אינה מתחילה כלל.
בפרק זה ממשיך איוב את קו הטענה שפתח בו בסוף הפרק הקודם: ימיו נדעכו והם קברים לו, ומן הייסורים לא נשאר אלא זכר הכאב. הוא דורש ערבות ותקיעת כף על הישארות הנפש, וטוען שאין לאדם מבוא שכלי לתפוס דבר רוחני, ולכן אין הרוח מרוממת בעיני בני אדם - ראיה לכך שבשעת פטירתו עסוק אדם בחלוקת נכסיו ובניו מצפים לירושה. הוא זועק שהוא נעשה משל בפי העמים ושהתופת מגיעה אליו כבר בחייו, ומבקש מרעיו לשוב ולהתווכח, כי יוכיח שלא דיברו בחכמה. תקוותו היחידה היא שקט בקבר, ואת התקווה הגדולה שהם מבטיחים לו הוא שולל, שכן הבדים נסגרים על השאול ואין איש רואה את הגמול. והתשובה לזעקתו היא שדווקא הסתרת הצדק היא יסוד הבחירה החופשית - אלמלא כן לא היה העולם מתחלק לצדיקים ורשעים אלא לחכמים וטיפשים, ואיוב לא הבין זאת מפני שלא האמין בבחירה.