פרק טז הוא פתיחת המענה התשיעי, מענה איוב כנגד אליפז. אליפז השיב לו על עניין הצלחת הרשע, שהצלחתו אינה אמיתית אלא זמנית וחולפת, ואף אינה הצלחה כלל, שכן הרשע חי כל ימיו בפחדים. על טענה זו איוב אינו עונה כעת, וגם על שיטתו של בלדד השוחי אינו משיב. הוא המתין עד שכל שלושת המתווכחים יאמרו את דעתם, ורק לאחר מכן יחווה את דעתו שלו שתסתור את דברי כולם - וזה יהיה בפרק כא.
גם על עצם ההסבר של אליפז לייסורי הצדיקים, שבא לו במחזה נבואי, אין איוב משיב, שהרי כבר השיב לו על כך בעבר: אם הייתה כאן נבואה, מדוע לא באה אליי? מדוע באה דווקא אליך, אם השם רוצה לתת לי הסבר על העניין? מה שכן יש לו הוא התמרמרות: למה אתה חוזר על דברים שכבר טענת בעבר? במילים פשוטות - כשאין לאדם מה להגיד, הוא פשוט מתחיל לחזור על עצמו. גם על נושא הבחירה החופשית, שאליפז טען שיש לאדם בחירה ואיוב חלק עליו, אינו עונה כעת, שכן הנושא כבר נטחן ונלעס בפרקים הקודמים.
שתי נקודות חדשות הוא בא להתווכח עליהן. האחת: אם בעבר עוד הטלת בי חשדות בלבד, הפעם אתה כבר מטיל בי דופי ממש והפכת אותי לרשע גמור. שהרי טענת שמעצם הלשון המוקצנת ודרך ההתנסחות הגבוהה שלי מוכח שהטענות הללו היו בליבי מאז ומתמיד, שאני כבר זמן רב נושא בקרבי דופי כלפי הבורא יתברך, ואם כן אתה רשע גמור וכל מה שאתה מקבל מגיע לך. על זה ירבה איוב לצעוק ולהתלונן.
הנקודה השנייה: אליפז בא לחזק את שיטתו שעיקר הגמול הוא בהישארות הנפש, לאחר המוות. על זה בא איוב לכפור. ראשית, הישארות הנפש היא דבר נעלם שרוב בני אדם אינם משיגים אותו. מה האדם כן רואה? שיש כאן צדיק והוא מתייסר. מה יהיה לנפשו בעתיד - את זה אינו רואה, ואיך תמורת זה יקבל שכר במציאות רוחנית עליונה - את זה אינו מצליח להשיג במציאות החומרית כאן. ומי יערוב לך שהאדם חי וקיים לאחר מותו? אלה דברים הצפונים מעיני האדם, וגם השכל מתקשה לקבלם. בני אדם מתייחסים אל החיים המוחשיים והמורגשים, והם רואים צדיק מתייסר, ומזה הם מגיעים למסקנה שיש חלילה משפט מעוקל ומציאות של חוסר צדק. לכן אומר איוב שהמציאות שבה הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים היא כביכול דבר שאינו הגון, שגורם לבני אדם הרהורים וערעורים על ההשגחה העליונה ועל יושרה. היה ראוי שיתנו לצדיק כאן את צדקתו ולרשע כאן את רשעתו, ולא ישאירו זאת למציאות שלא הצדיק ולא הרשע מסוגלים לראותה.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.
מה שחזרת ואמרת, "האנוש מאלוה יצדק" - שלפי גודל התביעה שעל האדם אין מצב שיגיע לדרגת צדקות ויוכל לומר שעשה את כל המוטל עליו - וכן מה שדיברת על הבחירה החופשית, הרי כל אלה כבר נאמרו. "שמעתי כאלה רבות" - מה הוספת לי עכשיו במה שאמרת? "מנחמי עמל כולכם" - אתם דומים לאדם שאינו יכול לנחם, שאין בפיו דבר המתיישב על הלב, ולכן הוא מעייף את השומע בהרבות דברי להג ומביאו לידי עמל. האם אתה חושב שזה יביא את השומע לידי נחמה ותנוח דעתו?
הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ, אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה.
אדם שרוצה להביא הוכחה ולסגור ויכוח בראיה ניצחת - יש לדבריו קץ. הוויכוח נגמר, יש קו אחרון: ההוכחה הניצחת, הראיה הברורה, הטענה שאין אחריה עוד הרהורים ופקפוקים. אבל דברי רוח, דברי להג, שאדם אומר "אני חושב", "כך נדמה לי", טענות מסברות הכרס ולא טענות מבוססות - לאלה אין קץ, שהרי אי אפשר להביא עליהן ראיה ברורה. אם יש לך ראיה חותכת - נגמר הוויכוח. כשאין ראיה חותכת, אדם מבלבל ומרבה במילים ובמליצות, ומתוך כך לא שמים לב שלא אמר כלום. זו שיטתם של הרבה פוליטיקאים: אדם מדבר חצי שעה, ואם תשאל בסוף מה אמר - אינך יודע. מרבה לדבר על חובתנו ועל מצבנו כאומה ועוד דברי להג.
ואם תאמר שדבריך אינם דברי רוח אלא דברי שכל, אני שואל: "מה ימריצך כי תענה" - מה מחזק ומבסס את המענה שלך? איזה מופת ואות אתה מביא? הרי כל מה שהבאת הוא "כך ראיתי במחזה". יש לך על זה הוכחה? בלי טענה מבוססת, הכל דברי רוח.
גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי, אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.
לו הייתם אתם במקומי, לו הייתה נפשכם תחת נפשי - האם גם אני הייתי מדבר אליכם כדרך שאתם מדברים אליי? וכי הייתי בא לחפש בכם פגמים ולהרשיע אתכם ולטעון כנגדכם טענות קשות שאין בהן אמת אלא רק צער? זו טענה שחוזרת אצל איוב פעמים רבות: ציפיתי מרעיי שיחזקו אותי בצרתי, ולא שיחפשו בי פגמים ויוכיחו שאני רשע ושכל מה שאני מקבל הוא על פי האמת והצדק. אדרבה, אם הייתה באה עליכם צרה כזו, מעיד אני עליי שהייתי מתחבר אליכם במילים, מסייע את דבריכם ומצדיק אתכם, ו"אניעה עליכם במו ראשי" - הייתי מצטער יחד אתכם על הצרה שנעשתה לכם בלא דין ובלא משפט.
אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ.
כשאדם מתייסר בחינם ורואה שיש מי שבא לחזקו ולעודדו - הדבר מאמץ אותו ונותן לו כוח. וזה שאמר: "אאמצכם במו פי" - בדברי עידוד הייתי נוסך בכם כוח ואומץ וגבורה, להראות שהצדק אתכם. "וניד שפתיי יחשוך" - גם אם שפתיי היו נלאות מרוב דיבור ומתעייפות, בכל זאת הייתי מתייגע ומתאמץ כדי לחזק ולעודד אתכם.
אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי, וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ.
זו טענה שטען איוב גם כלפי האל: אין לי מה להפסיד. כשלאדם יש ייסורים מועטים והוא רוצה לפתוח את פיו, אומרים לו: היזהר שלא יהיה חמור יותר. וכשייסוריו קשים והוא רוצה לדבר סרה, אומרים לו: היזהר שלא ייקח אותך. אבל איוב כבר אמר "טוב לי מותי מחיי", והתלונן על כך שהשם אינו נותן לו לעצור את האוטובוס ולרדת - אני איני רוצה את החיים האלה, והשם כביכול בכוח מחזיק אותי בחיים. אם כן, מה יש לי להפסיד? ייסורים? קיבלתי ייסורים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר. מוות? השאול בשבילי הוא בית מנוס, מקום מפלט מכל הסבל. אם כן איזה אינטרס יש לי לשתוק? לפחות אומר את אשר על ליבי ובזה ירווח לי. "אם אדברה לא ייחשך כאבי" - גם אם אדבר לא ארוויח מאומה, "ואחדלה מה מני יהלוך" - ואם אחדל מלדבר, מה אפסיד ומה ארוויח בשתיקתי? אין הבדל בין שתיקה לדיבור, ואם כן מוטב שאדבר.
אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי, הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי.
עתה אני נאלץ לדבר, כי הכאב "הלאני" - עייף אותי ונלאיתי ממנו, עד שאני מרגיש שאני חייב לדבר. "השימות כל עדתי" - לא רק בי פגעת, אלא בכל הסובבים אותי: בניי ובני ביתי, כולם מתו. "השימות" לשון שממה.
וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה, וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה.
"ותקמטני" מלשון החרטה - החרטת אותי בייסורים, ודבר זה עצמו נעשה לעד נגדי. כדי לבאר זאת מקדים המלבי"ם משל, וכך מובא בקורות העמים הקדמונים. קשה לנו לקבל זאת שכן הדבר מנוגד לשכל, אבל כך הייתה דרכן של התקופות הפרימיטיביות: כשרצו לחלץ הודאה ממי שנחשד ברצח או בגניבה והוא הכחיש, היו מייסרים אותו עד שיודה. לפעמים המסכן היה מת לפני שהספיק להודות. והיה להם "סימן" במרכאות כפולות: היו מסתכלים בפניו של המתייסר, ואם ראו שהייסורים אינם נוגעים לו ואינם מזיזים לו - סימן שהוא דובר אמת; ואם ראו שהוא צועק ושהדבר מפריע לו - סימן שהוא שקרן ושהוא יודע בעצמו שהוא אשם. נמצא שהמכות עצמן והצעקות הבאות בעקבותיהן הן העד שאתה אשם. אלו מוח חולני ותפיסה מעוותת.
כך אומר איוב ביחס לעצמו: היה כנגדי חשד, והורידו עליי ייסורים מן השמיים, ובעקבותיהם התחלתי לצעוק - ריבונו של עולם, אין כאן צדק, איני ראוי לכך. ואז באים ואומרים: הנה אתה מדבר, הנה אתה צועק, סימן שאתה אשם. וזו תשובתו לאליפז: אני דיברתי את הדברים לפני שבאו הייסורים או אחריהם? דיברתי אחריהם. אם כן על מה נתת לי ייסורים מלכתחילה? ומדוע אני מדבר עכשיו? מתוך כאב, מתוך זעקה שאין זה מגיע לי. ואתם אומרים: הנה, אתה מדבר נגד השם, מגיע לך ייסורים. איפה הצדק? איפה היושר? זהו "ותקמטני לעד היה ויקם בי" - מה נעשה לעד נגדי? הצעקה שלי, שבאה בעקבות הייסורים עצמם. "כחשי בפניי יענה" - אתם אומרים שזה מוכיח שאני מכחש ושיש כפירה בליבי, שהרי אני צועק בעקבות המכות. וכי לזה תיקרא הוכחה?
והאמת שגם אליפז הרגיש בקושי הזה, ולכן, כפי שלמדנו בשיעור הקודם, טענתו הייתה מזה שהדברים שגורים כל כך בפיך ואתה זורם בהם בלשון גבוהה - סימן שהטענות היו מסודרות אצלך מקדמת דנא, עוד לפני הייסורים. גם הוא הבין שאי אפשר לטפול על איוב אשמה מחמת הדיבורים של עכשיו, שהרי עכשיו איוב צועק מתוך כאב, ולכן חיפש להוכיח מן ההווה על העבר, שגם אז הייתה בך כפירה וטענות כנגד בורא עולם.
אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו, צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי.
כאן הוא מדבר בלשון מליצית על אותו "עד" הבא ומעיד נגדו. אומר המלבי"ם: כשקם עד על אדם לטעון עליו, וזה סותר את דבריו, פעמים שהעד מתרתח וכועס על שדבריו אינם מתקבלים, ואף עלול לסתור אותו על פניו. וזהו "אפו טרף וישטמני" - העד עצמו, בכעסו, הוא המכה אותי, שכן בהכחשתו הוא מוכיח את רשעי. "חרק עליי בשיניו" - כשאני מכחיש, הוא כועס עוד יותר על שאני מכחיש את דבריו. "צרי ילטוש עיניו לי" - ככל שאני מרגיש יותר בצרה וצועק יותר, כך הוא מתבונן בי היטב, כדרך שהיו מתבוננים בפניו של המיוסר לראות אם הוא מרגיש בייסורים - ואם הוא מרגיש, סימן שהוא אשם. הוא לוטש עיניו לראות אם כואב לאיוב, וכאבי הוא ראיה לרשעי. היעלה על הדעת כך לשפוט אדם?
פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי, יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.
אחרי העד מגיע הקהל. גם כל העומדים סביב פוערים עליי את פיהם. שהרי משפטיהם היו פומביים, כמו עד היום בעזה: מביאים את הנידון לכיכר העיר, תולים אותו, מלקים אותו, וזו ההצגה הטובה ביותר בעיר, וכל ההמון המוסת מגיע. לא להאמין לפרימיטיביות ולבהמיות של אותן אומות. והיום אתה רואה אנשים הולכים מעונבים, אינטליגנטים - אותו אירופאי שאביו עשה פוגרומים ביהודים עם קלשונים, עושה היום את הפוגרומים עם המקלדת והמסך והעט: מסיתים, כותבים דברים קשים, ממציאים האשמות ודוחות שלא היו ולא נבראו. אותו דבר ממש, רק מפוקטר ומעונב. זה אותו גוי, זה אותו מוסלמי, שלא השתנה במאומה. וכך גם כאן: כאשר הם רואים שאני סובל, הדבר מאמת בעיניהם את החשד, והם מכים את לחיי בחרפה, "יחד עליי יתמלאון" - מתקבצים כולם יחד ואומרים הנה נמצא שהוא אשם, שהרי הוא צועק.
יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל, וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי.
אחרי שתיאר את העד ואת הקהל, בא לתאר את השופט. "יסגירני אל" בצירי - הקדוש ברוך הוא, "אל עויל" בסגול - אל ידי בעל כוח עושה עוולה. השופט שהוסגרתי בידו הוא עויל, עושה עוול. "ועל ידי רשעים ירטני" - אף אלה שאמורים היו להיות הסנגורים שלי, שילמדו עליי זכות וימליצו טוב, אלה שאמורים להיות לי רטייה, כלומר תחבושת שמרפאת - גם הם רשעים. מעמידים לי סנגורים, אבל הסנגורים האלה הם בעצם קטגורים.
ולדעת איוב, בעל הכוח העושה עוולה איננו השם אלא המערכה. כפי שהסברנו באריכות בפרקים הראשונים, איוב לא האשים את השם, אלא טען שאין הקדוש ברוך הוא משגיח השגחה פרטית, אלא הניח את העולם ביד המערכה - כוכבים וגרמי שמיים שמהם יורד השפע, והם אינם מבחינים בין צדיק לרשע, ולכן אני סובל. רעיו טענו לו שבזה עצמו אינו מנקה את השם, אלא אדרבה עושה אותו לעושה עוול גדול יותר, שברא עולם והזניחו ביד אנשי עוול. מכל מקום, לאיוב היה קל יותר לומר שאיני אומר שהשם אינו בסדר, אלא שואל למה המערכה עושה לי צרות. זהו: הקדוש ברוך הוא הפקיד אותי ביד המערכה, והמערכה מתעללת בי. העושה לי עוול הוא השופט העושה את העוולה.
שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעׇרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה.
עכשיו הוא מתאר את עצם העונש והייסורים. שלֵו הייתי, "ויפרפרני". ראיתם פעם מה עושה חתול לעכבר לפני שהוא מטפל בו? מפרפר אותו, משחק בו: נותן לו מכה, זה מנסה לברוח, נותן לו מכה מן הצד השני, מתחילה משתעשע עמו ורק אחר כך אוכלו. כך גם כאן: לא נתנו לי ייסורים ודי, אלא מניחים לי ומכים אותי, מניחים ומכים, כביכול משחקים בי. "ואחז בעורפי ויפצפצני" - כשרציתי לברוח רדף אחריי ואחז בעורפי, ו"יפצפצני" לשון שבירה, כ"פטיש יפוצץ סלע". "ויקימני לו למטרה" - עד שהעמיד אותי כמטרה במטווח, אני הוא הניצב מול החיצים.
יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל, יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי.
"רביו" הם יוריו, מלשון "רובה קשת" שהוא המורה בקשת. יסובו עליי יוריו, וחיציו מפלחים את כליותיי בלא רחמים, ולא הניח ידו ממני "עד ישפוך לארץ מרירתי" - כיס המרה והאיברים הפנימיים, עד שיישפכו לארץ לא יחמול.
יִפְרְצֵנִי פֶּרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ, יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.
אחרי שכבר פרץ את כל איבריי ואין בי מתום, בא עוד פרץ על פני פרץ. נמשיל: אם אני לוקח כוס ושובר אותה - נעשים חלקים; ואם אני לוקח את החלקים ומרסק אותם - נעשים רסיסים. כך בתחילה פירק אותי לגורמים, ואחר כך שבר גם את מה שכבר נשבר. ולא הסתפק בכך אלא "ירוץ עליי כגיבור": דרך הגיבור בקרב שבתחילה יורים חיצים מרחוק, אבל כשמגיעים לטווח מגע אינו ממתין, שאם ימתין יספיק האויב להתארגן, אלא בעוד ההוא המום הוא רץ אליו בכל כוחו להכותו. זהו הריכוך הארטילרי ואחריו הכיבוש הרגלי. אחרי החיצים שפילחו את כליותיי, עוד רץ עליי כגיבור, כאילו עומד מולו מישהו שצריך את כל כוחו כדי להתגבר עליו.
שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי, וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי. פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי, וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת.
אחרי כל המכות שהוכיתי באכזריות ובלא צדק, לא עשיתי מאומה. כל שעשיתי הוא שתפרתי שק על עורי, עוללתי בעפר קרני, ופניי חמרמרו מבכי על רוע מזלי, ועל עפעפיי צלמוות.
עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה.
כל זה בא עליי בלא חמס בכפיי - לא עשיתי שום דבר רע, לא לפני כן ולא בעקבות הייסורים, אלא רק בכיתי והתאוננתי על מצבי. ותפילתי זכה - תפילה שאינה באה בעקבות חוב ומעשה רשע. כל מה שנעשה לי לא נעשה בדין ובצדק. ואני יודע גם שאזכה בתפילתי, שתפילתי תתקבל בסופו של דבר, שהרי הצדק עמדי.
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.
אף שבארץ יצאתי חייב בדיני, ודרכה של ארץ לכסות את הדם הנשפך בה, אני מבקש: אל תכסי דמי, אל תסתירי את העוול שנעשה לי כאן. "ואל יהי מקום לזעקתי" - אין בארץ מי שיקבל את דבריי ואין מי שמקשיב לי, ולכן אין כאן מקום לזעקתי; רצוני שזעקתי תישמע בשמיים.
גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.
אף שכאן בארץ יצאתי רשע - העדים נגדי, הקהל נגדי, השופט נגדי ואפילו הסנגורים נגדי - בשמיים יש עדים שיעידו לזכותי. בשמיים יודעים שאני צדיק, ויודעים שכל העדים שבאו להוכיח את רשעי שקר הם. "שהדי" לשון עדים, והם יעידו עליי במרומים שהייסורים שכאן למטה אינם מוכיחים את אשמתי, ושהזעקות שאני זועק אין בהן ראיה לרשעתי.
מְלִיצַי רֵעָי, אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי.
כנגד הסנגורים הרשעים שהעמידו לו כאן הוא אומר: מי הם הסנגורים האמיתיים שלי? לא חבריי, שהם עוד באים לחפש עליי קטרוגים, אלא "רעיי" מלשון רעיוניי - מחשבותיי ופנימיותי, שהם יודעים באמת שאני צדיק ושלא עשיתי עוול, והם ימליצו בעדי בשמיים. ועדיין חסר לי שופט, שהרי "יסגירני אל אל עויל", שנמסרתי ביד שופט רשע. לכן הוא מבקש "אל אלוה דלפה עיני" - שהשם עצמו יהיה השופט, שהשם ישפוט אותי ולא המערכה. המליצים - רעיוניי; השופט - האלוה, ואליו דלפה עיני מבכי.
וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ, וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ.
רצוני שהקדוש ברוך הוא יברר ויוכיח את המשפט ואת הטענות שכנגדי, כדרך שמבררים דבר שבין אדם לרעהו. כשם שבדיון בין שני אנשים צריך להביא הוכחות והולכים לשופט, כך אני מבקש שאותן ראיות והוכחות הקבילות בין אדם לחברו יהיו קבילות גם לפני בורא עולם. ואז בטוח אני שאצא צדיק בדיני.
כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ, וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ.
אתה, אליפז, טענת שבסופו של דבר יש הישארות הנפש ותקבל כפליים על כל מה שאתה סובל היום. אבל איוב כפר בהישארות הנפש ולא האמין שיש שכר לאחר הפטירה. לכן הוא אומר: "שנות מספר יאתיו" - השנים הקצובות לי לחיות בעולם הזה קבועות וקצובות, אין בהן תוספת ואין בהן חיסרון, ובסופו של דבר יגיע מניין ימי שנותיי. "ואורח לא אשוב אהלוך" - ואז אלך בדרך שאין ממנה חזרה, למקום שמשם אין שכר ואין עונש ואין תגמול על המעשים, ולא יחזירו אותי לכאן לקבל חיים תמורת החיים המרים שהיו לי. אם כן, איך אתה בא ואומר לי שאני סובל עכשיו כדי לקבל טוב אחר כך? אינני מאמין שיש טוב אחר כך, ואינני מאמין שמי שהולך חוזר.
בפרק טז פותח איוב את מענהו התשיעי. הוא אינו משיב על הצלחת הרשע ולא על הבחירה החופשית, שכבר נלעסו, אלא מתמקד בשתי נקודות: הראשונה - ההאשמה שאליפז הפכו לרשע גמור, ועל כך הוא מוכיח בעזרת משל הנחקר הקדמון, שהצעקה מתוך הייסורים אינה יכולה להיות ראיה לאשמה, שהרי הייסורים קדמו לדיבור ולא הדיבור לייסורים. הוא מתאר את משפטו כביכול על כל מרכיביו - העד החורק שיניים, הקהל הפוער פה ומכה לחי, השופט העויל והסנגורים שהם קטגורים - ואת עצם הייסורים שפרפרוהו, פצפצוהו והעמידוהו למטרה לחיצים. מכאן הוא מערער לשמיים: "ארץ אל תכסי דמי", "בשמיים עדי", מליציי הם רעיוניי, והשופט שאני מבקש הוא האלוה בעצמו שישפטני כדין בן אדם לרעהו. הנקודה השנייה היא דחיית נחמת הישארות הנפש: שנותיי קצובות, ואחריהן דרך שאין ממנה שיבה, ולכן אין לדעתו נחמה בשכר שלאחר המוות.