פתיחה: תשובתו השנייה של אליפז
בפרק זה אליפז התימני חוזר ומשיב לאיוב, והפעם בחריפות גדולה יותר. הוא בא להשיב לו על ארבעה דברים: על עצם התלונה על סדרי הבריאה, על כפירתו בהישארות הנפש ובשכר ועונש, על שלילת הבחירה החופשית, ועל השאלה הגדולה של "רשע וטוב לו". נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
"הראשון אדם תיוולד" - מי אתה שתחווה דעה על הבריאה?
הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ׃
איוב בא ומתלונן על עצם יצירת האדם: למה ה' ברא אותו כך ולא אחרת, למה נברא אדם לרע לו. אומר לו אליפז: וכי אתה האדם הראשון שנולד בעולם, שאתה בא עכשיו לחוות דעה אם כדאי לברוא אדם או לא כדאי?
נמשיל את הדבר למשל המכונית. כשהמפעל מוציא את הרכב הראשון, ואתה לוקח נסיעת מבחן ובאת ואמרת: אדוני, צריך לכוון את המכונות, צריך לתקן כאן וכאן, הרכב בעייתי - דיברת בזמן. אבל אם המפעל כבר ייצר עשרת אלפים מכוניות וכולם מרוצים ומהללים ומשבחים, ופתאום בא אדם אחד שהמכונית שלו בעייתית, והוא מחליט שכל המפעל מיותר ומקולקל ועושה דברים לא טובים - זו טעות גמורה. וזה בדיוק מה שאומר לו אליפז.
"וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ" - חוללת מלשון חבלי לידה, לשון הריון. כביכול עתה ה' עומד להוליד אותך, אתה הראשון בעולם, ואתה בא לחוות דעה: כדאי או לא כדאי.
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה׃
כשהקדוש ברוך הוא רצה להוציא אותך אל הפועל, להיות כביכול האדם הראשון - הרי הוא אמר "נעשה אדם", והתייעץ עם המלאכים. אומר לו אליפז: היית שם? שמעת את ההתייעצויות, ידעת מה נאמר בעד ומה נגד? "הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע"?
"וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה" - גרעון הוא חיסרון. כביכול אתה בא ואומר: ריבונו של עולם, החכמה כאן איננה שלמה, היא חסרה, מה שעשית אינו מושלם, לא כך היה צריך להיות. וכי היית בכל התכנונים המוקדמים ובהחלטה לברוא את האדם בדיוק בצורה ובמצב שבו הוא נמצא, שאתה בא עכשיו ואומר: זה לא נראה לי, זה לא כראוי?
שלושת מקורות הידיעה של האדם
מַה־יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא־עִמָּנוּ הוּא׃
במה אתה מתפאר, איוב, שאתה כביכול חכם מכל בני האדם? אנחנו אומרים דברים ואתה בטוח שאתה החכם שבחבורה. אבל הרי אינך יכול להתפאר עלינו בידיעות שיש לך ולנו אין. כיצד אדם משיג ידיעות? דרך החושים: "מַה־יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע" - מה אתה משיג בחושיך, בראייה ובשמיעה, שאני איני משיג? ודרך שנייה היא ההתבוננות והשכל, להסיק דבר מתוך דבר: "תָּבִין וְלֹא־עִמָּנוּ הוּא" - איזה כוח הבנה גדול משלנו יש לך? למה אתה חושב שיש דברים שאתה מבין ואנחנו לא?
ויש דרך שלישית: ידיעות שבאות מן הניסיון. הגמרא אומרת שאפילו גוי זקן צריך לכבדו, משום "כמה הרפתקי דעדו עליה" - כמה מאורעות עברו עליו, כמה ראה וכמה השיג במשך שנות חייו. אמנם היום פחות מרגישים בזה, כי היום מעריכים טכנולוגיה: מה זה "הרפתקי דעדו עליה"? הבה נראה אם הוא יודע להפעיל את האייפון. אבל באמת, מה שהיה להם אין לנו. ושימו לב: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, אנחנו מאבדים את חכמת החיים. מי זוכר שפעם היה דבר כזה שאדם צריך להזמין "קואוצ'ינג", מלווה צמוד? יש קואוצ'ינג ללבוש, קואוצ'ינג איך לסדר את הבית, קואוצ'ינג איך להסתדר עם כסף. לסבא שלך היה קואוצ'ינג? הוא ידע כמה הוא מרוויח, ידע איך לחיות מזה, ידע שיישאר לו גם קצת כסף בצד, וחי ממה שהיה לו. היום לאדם יש חורים באצבעות, יש לו מחשב ומכשירים אלקטרוניים מתקדמים - אבל איפה השכל? את השכל איבדנו. זהו כוחו של הזקן: יש בו חכמת חיים, מה שלצערנו אצל הדור הצעיר מאן דכר שמיה.
גַּם־שָׂב גַּם־יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים׃
יכול אדם לטעון: אני זקן, ואת חכמת החיים הזאת יש לי, ולכן יש בי כוח להתווכח אתכם. אומר לו אליפז: לא כך. הרי גם שב נמצא אתנו, וגם ישיש - שהוא זקן יותר מן השב, וגם מי שהוא "כביר מאביך ימים" - זקן יותר מאביך. אם כן במה אתה מתפאר עלינו, ומתפאר על כל הדורות שקדמו, שאתה מבין טוב מכולם ויש לך השגות על בריאת האדם? התרגום מבאר שאליפז עצמו היה השב, בלדד השוחי היה הישיש שזקן ממנו, ו"כביר מאביך ימים" הוא צופר הנעמתי, שהיה זקן יותר מאביו של איוב.
"תנחומות אל" - הישארות הנפש
הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ׃
כאן הוא משיב לו על מה שכפר בשכר ועונש ובגמול חיי העולם הבא. אומר לו: וכי אתה יכול לכפור בהישארות הנפש? וכי אינך מבין שהגוף הוא רק החלק החיצוני, מעטה ולבוש לחלק הפנימי הרוחני שהוא הנשמה? כאשר האדם נפטר, הוא בעצם משיל מעליו את המעיל, את הלבוש החיצוני - וזו הגווייה, והנשמה חוזרת וחיה חיי נצח.
"וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ" - "לאט" מלשון "לוטה בשמלה", מכוסה וצפון. הקדוש ברוך הוא מנחם אותך: הגוף יאבד, אבל יש בתוכך דבר מכוסה, פנימי, שהוא נצחי וקיים לעד. וכי אין בזה די כדי להתנחם על ייסורי הגוף? הלא גם כשאתה סובל, זה סבל של החיצוניות, והעיקר הוא הנשמה - אותו דבר שהוא "לאט" ממך, אותו דבר שכיסה בך, שהוא פנימיותו של האדם ונפשו שתישאר לנצח.
מַה־יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה־יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ׃
כאן הוא אומר לו כמאמר מוסגר: אני יודע שאתה מהרהר בזה מחשבות של כפירה, ואינך מאמין במה שאני אומר. "מַה־יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" - מה לוקח אותך ליבך לכפור בזה. "וּמַה־יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ" - ירזמון כמו ירמזון (כמו כבש וכשב, שלמה ושמלה), ואף הוא מלשון רז, מלשון סוד: מה עיניך רומזות ואומרות בסוד, מה אתה קורץ בעיניך? אני מרגיש שאתה כופר בדברים שאני אומר.
כִּי־תָשִׁיב אֶל־אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין׃
הלא בסופו של דבר אותו דבר שהוא "לאט" עמך, אותה נפש שהסתיר בתוכך - "תשיב אל אל רוחך", היא תשוב אל הקדוש ברוך הוא לאור באור החיים ותקבל את שכרה הנצחי. ואם כן, מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך? מדוע אתה מדבר דברי כפירה ומתלונן כנגד הבורא, ומראה בכך שאינך מאמין בהישארות הנפש ושיש באדם חלק פנימי הקיים לעולם, "והוצאת מפיך מילין" - ואתה פוער פיך כנגד הבורא?
"מה אנוש כי יזכה" - אין אדם זך בעיני ה'
מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־יִזְכֶּה וְכִי־יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה׃
כאן חוזר אליפז להנחה הראשונה שהעמיד, שהרעות הבאות על הצדיק באות לנקות ולמרק חטאים קלים שעשה. וכמו שטען לו בתחילה "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" - שאפילו בעבדיו אין הקדוש ברוך הוא מאמין, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - כך הוא אומר כאן: מה אנוש, שהוא כל כך קטן כנגד הבורא, כי יזכה ויאמר "זך אני, צדיק אני"? "וכי יצדק ילוד אשה" - עצם היותו ילוד אשה הוא גנאי ופחיתות, שהרי האדם נברא מטיפה סרוחה, ממקום טומאה. כיצד יכול אדם כזה לומר: צודק אני, ומה שבא עלי אינו כדין?
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא־זַכּוּ בְעֵינָיו׃
אפילו במלאכים, שהם קדושיו, אין ה' מאמין. והשמים, שהם הגלגלים, לא זכו בעיניו - אף שהם בחינת חומר זך לעומת העכירות והאפרוריות של האדם, ובכל זאת לא זכו בעיניו. ואם כן איך אתה, בשר ודם, מצפה לומר: זך אני וצדיק וראוי והגון?
אַף כִּי־נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ־שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה׃
וכל שכן האיש, שמצד חומרו הוא נתעב, ו"נאלח" מלשון נבאש - מצד תאוותיו והרגשותיו, גשמיותו וחומריותו. "שותה כמים עולה" - כשם שהוטבע בטבעו של האדם שהוא זקוק למים, כך הוטבע בו לעשות עוולות. "ועיר פרא אדם יולד" - אם לא תוליד אדם מתוך אותו עיר פרא, מה יישאר? עיר פרא. עליך להוליד אדם מן העיר פרא שבך, ואם לא, תישאר עיר פרא. כלומר, באופן טבעי, אם תשאיר את האדם בלא חינוך, הוא שותה כמים עוולה - עושה עוולות כאדם ששותה מים. וכי מי ששותה מים מרגיש רע? אדרבה, מרגיש טוב מאוד עם עצמו, אין לו ייסורי מצפון: הייתי צמא ושתיתי. כך גם עושה העוולה - אין לו ייסורי מצפון, וטוב לו עם זה. האדם כל כך פחות, עד שהוא נתעב ונאלח ועושה עוולות מבלי לחוש בהן כלל. ואם בקדושיו לא יאמין והשמים לא זכו - כל שכן שאין האדם זך בעיני ה'. ואיך אתה בא וטוען: זך אני, צדיק אני, ראוי אני, למה קיבלתי עונשים?
"אחוך שמע לי" - הבחירה החופשית
אֲחַוְךָ שְׁמַע־לִי וְזֶה־חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה׃
כזכור, אליפז טען בתחילה שקיבל מסר בנבואה מאת ה' ("ואלי דבר יגונב"), ואיוב הלעיג עליו ואמר: אם באמת קיבלת נבואה, למה לא באה הנבואה אליי? אם יש לה' מסר בשבילי, שיבוא ויאמר לי בעצמו - "האם אין עזרתי בי". עתה חוזר אליפז על דבריו: אני מגלה לך, שמע לי וקבל ממני, זה ראיתי בנבואה, ואני רוצה לספר לך את המחזה שחזיתי.
אֲשֶׁר־חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם׃
אתה, איוב, טוען שהאדם אינו חופשי בבחירתו אלא כל מעשיו מוכרחים, שה' בידיעתו מכריח את האדם לעשות את מה שהוא עושה ואין לו בחירה. אומר לו אליפז: דבריך סותרים את ההיגיון הישר. "אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם" - ושימו לב, "אבותם" כאן אינו מלשון אב, אלא מלשון "אבה", חפץ ורצון, כמו "ואם לא תאבה האשה ללכת אחרי" (באל"ף, לא בעי"ן). כלומר, החכמים לא יוכלו לכחד שכל מה שאדם עושה הוא "מאבותם" - מרצונו ומבחירתו, שהוא אובה וחפץ לעשות כן.
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא־עָבַר זָר בְּתוֹכָם׃
מהי תחושתו הפנימית של כל אדם? שהארץ ניתנה לו לעשות בה כרצונו וכפי שהוא אובה וחפץ. "ולא עבר זר בתוכם" - אף אחד אינו מרגיש שמשהו זר כופה עליו להרים את הכוס. למה הרמת את הכוס? כי רציתי להרים את הכוס.
הדוקטור פנפילד ערך מחקרים מורכבים בנוגע למוח, והרב דסלר מזכירו. הכניסו אלקטרודות למוחו של אדם - שהרי היום על ידי אלקטרודות ופולסים חשמליים דקים אפשר להפעיל פעולות שונות של האדם, וגם התרופות הפסיכוטיות פועלות בדרך זו. נותנים פולס במקום מסוים והאדם מוצף באושר ושמחה ושלווה; במקום אחר - והוא נכנס לדיכאון, לעצבות, לפחד. וכן אפשר להפעיל בדרך זו את גופו של האדם. גירו עצב מסוים, ופתאום הרים האדם את ידו. שאלו אותו: למה הרמת את היד? אמר להם: לא אני הרמתי, אתה הרמת.
מכאן מסיק הרב דסלר בצורה הברורה ביותר: אני והגוף שלי הם שני דברים. וכי שייך לומר שהאוטו יאמר "לא אני הזזתי את הגלגלים"? אם זה אתה וזה הגוף - הרי זה אתה. ואם מישהו אחר שולט - באמת "הוזזתי" הגלגלים. כאן, אם החוקר מזיז את ידי, סימן שהגוף איננו אני. אני מרגיש שידי התרוממה, ואני אומר: זה לא אני. אם כן מי אתה? אני הנשמה, והיד היא משהו חיצוני לי.
ומכאן: כשאני מרים את הכוס ואיני אומר "אתה הרמת" - ורואים שאדם מסוגל לעשות את ההבחנה הזאת, שהרי כשמתערבים לו ברגל גסה ומפעילים כפתורים במוחו הוא יודע לומר "זה לא אני" - אז כשאני מרים את ידי ואומר "זה אני", אי אפשר להתווכח עם זה. זה אני, זה רצוני. וזו טענת אליפז: איך אתה טוען שהאדם מוכרח במעשיו? מישהו אמר לך היום לקום בבוקר? מישהו אמר לך לבוא לכאן, לפתוח ספר, להכין כוס קפה? כל אדם חש שיש לו בחירה חופשית והוא עושה כרצונותיו, ואם ירצה יעשה ואם לא - יחדל. זאת יגידו חכמי לב ולא יכחדו מאבותם, שהם פועלים על פי רצונם; "להם לבדם ניתנה הארץ" - עושים כרצונם בארץ, "ולא עבר זר בתוכם" - אין כוח פנימי זר בתוכי שאוכל לומר עליו שהוא דחף אותי ועשה לי, אלא אני העושה והרוצה.
"כל ימי רשע הוא מתחולל" - ההצלחה החיצונית מטעה
כׇּל־יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ׃
עתה הוא משיב לו על שאלת "רשע וטוב לו": כיצד ייתכן שלרשע טוב כאן בעולם הזה? וכבר ראינו בהקדמת דברי אליפז את טענתו: ההצלחה החיצונית, הנגלית לעיניים, מטעה. הוא נראה מאושר, שמח ומחייך, אבל דע לך שבתוך תוכו אין לו הצלחה כלל - הוא אדם מיוסר וסובל, שרוי בצער ובפחד תמידי. לכן "כל ימי רשע הוא מתחולל" - מלשון חיל ורעדה, אין לו שלווה. "ומספר שנים נצפנו לעריץ" - אותן שנים שנצפנו לאותו עריץ הן שנים של סבל.
קוֹל־פְּחָדִים בְּאׇזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ׃
אספר לכם מעשה שיבהיר את העניין. הייתה בשיעור אישה שסיפרה לי שאחיה הגיע מחוץ לארץ עם רכב יוקרתי ביותר, פרארי או למבורגיני. כנראה קשה היה לו להיפרד מן הרכב שלו, ולכן הביא אותו אתו לארץ לטיול, ואחר כך חוזר לחו"ל. כאן ביקשו ממנו הון עתק על הביטוח, ולכן הרכב נשאר בלא ביטוח. אמרה לי: כל שלוש דקות הוא היה רץ לחלון לראות שהרכב עומד במקומו. כל רעש, כל אזעקה קטנה - מיד היה רץ לראות מה שלום האוטו. וגם ממני היה מבקש: תעשי טובה, תסתכלי מה קורה עם הרכב. אמרה לו: אני לא קניתי אותו, יש לי חיים שלווים, אני יושבת על הספה ושקטה. אתה קנית אותו - בכבוד, רוץ אליו, לך תדאג לו, תהיה מוטרד בגללו; אני, ברוך השם, אין לי את הצרות האלה.
זה מה שאומר אליפז: "קול פחדים באזניו" - כל עלה נידף, מיד הוא רץ: קרה משהו, משהו בעסק, הבורסה נפלה. הוא כל הזמן בחששות. "בשלום שודד יבואנו" - אפילו כשיש שלום, אין פחד, אין מלחמה, אין טילים ואין שודדים, והכול שקט - הוא חי בתחושה ששודד עומד לבוא, שעכשיו תהיה צרה, שעכשיו הבורסה עומדת ליפול. האיש הזה כל הזמן מתחולל, בחיל ורעדה. אל תקנא באושרו.
לֹא־יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי־חֹשֶׁךְ וְצָפוּי הוּא אֱלֵי־חָרֶב׃
כשהוא נמצא במקום חשוך נדמה לו שלעולם לא ישוב משם. ואף על פי שהוא בחושך, נדמה לו שהוא "צפוי אלי חרב" - מעבר לפינה ממתין לו רוצח עם חרב לשדוד אותו בשביל כספו. אינו רואה אותו, אבל הוא חי בפחדים מתמידים: מי יודע מה עומד לקרות לי, מי יודע מי עומד להפיל אותי, איזו עסקה עומדת לרושש אותי מכל נכסיי.
נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי־נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם־חֹשֶׁךְ׃
כל זה בכוח הדמיון, בעתות שלום. כל שכן כאשר הוא "נודד ללחם איה", כשהוא נאלץ לבקש מחייתו ולחמו - אז פחדיו גדולים שבעתיים. ואם עד עכשיו היו אלו פחדים בעלמא, עכשיו, כשמתחילה איזו מפלה והתערערות כלכלית, כבר "נכון בידו יום חושך" - כבר ברור לו שהוא עומד לפני חושך, לפני קריסה, לפני נזק.
יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר׃
החרדה והמצוקה מבעתות אותו ומבהילות אותו בתוקף ובעוצמה גדולה. ומהו "כמלך עתיד לכידור"? מבאר המלבי"ם שבזמנו של איוב היה מלך שסרח, ועשו בו משפט והשליכוהו ככדור וגלגלוהו ממקום למקום עד שמת מיתה משונה. הרשע הזה נחרד כל כך, כאילו נגזר להמיתו ככדור כאותו מלך.
"כי נטה אל אל ידו" - סיבת הדבר
כִּי־נָטָה אֶל־אֵל יָדוֹ וְאֶל־שַׁדַּי יִתְגַּבָּר׃
ולמה כל זה? כי הרים ידו כנגד האלוקים להילחם עמו כביכול, וכאילו רוצה להתגבר כנגד השם.
יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו׃
הקדוש ברוך הוא כביכול מרוצץ אותו בצווארו, ומכה בעובי בשר גבו שהוא לו כמגן.
כִּי־כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי־כָסֶל׃
אף שמרוב חלב ושומן פניו מכוסים, בכל זאת "ויעש פימה עלי כסל": כשמרוצץ את גבו נפתח הבשר והשומן ונעשה בו כעין פה ופתח דרך החלב, ודרך אותו פתח מתגלה הפנימיות. הכסלים הם הפנימיות, והחלב הוא המכסה שעליהם - "החלב המכסה את הקרב אשר על הכסלים". הקדוש ברוך הוא מכה אותו עד שתתגלה פנימיותו: כולם חשבו "הנה הוא מצליח", והנה הכול שומן חיצוני, הכול רושם חיצוני. פתאום מתברר שהעשיר ההוא התאבד, ושלזה בכלל לא היה כסף אלא רק גלגול כספים של אחרים, וזה כך וזה כך. אל תתפעל מן ההצלחה הזמנית - יגיע הזמן שהכול יתגלה, והכסל, הפנימיות, תתגלה שכולה ריקה ורקובה.
פחדו של הרשע ואובדן רכושו
וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא־יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים׃
מרוב פחדו הוא מפחד לשבת בעיר בין אנשים שמא יגזלו את רכושו, ולכן הוא שוכן בערים נכחדות, במקומות שאין אנשים יושבים בהם, בבתים שאינם ראויים למושב אנשים, מקומות "שהתעתדו לגלים" - חורבות, מה שנקרא היום מקומות שהוצא עליהם צו הריסה. ומרוב פחדו הוא מקמץ בממונו שלא לבנות בית מפואר, ושוכן במערות ובצחיחים.
לֹא־יֶעְשַׁר וְלֹא־יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא־יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם׃
"לא יעשר" - לא יישאר לו עושר. "ולא יקום חילו" - כוחו לא יקום ולא יחזור ויתרומם. "ולא יטה לארץ מנלם" - מנלם כמו "מפני נלם", לשון כליה; מפני כליונו, שעושרו יכלה ויאבד באיזה דבר רע והוא לא ייהנה ממנו, כעושר שלא השליטו האלוקים לאכול ממנו.
לֹא־יָסוּר מִנִּי־חֹשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו׃
מרוב פחדו הוא מפחד לשבת במקום אור, שלא יראוהו ולא יחטפו ממנו, ולכן "לא יסור מני חושך" - תמיד יישב במקום חשוך. ובכל זאת מוצא שם שלהבת המייבשת את יונקתו: השלהבת מייבשת את הענף הלח היונק לחות מן האדמה ומעביר אותה לכל העץ. "ויסור ברוח פיו" - הרוח היוצאת מפיו היא עצמה נופחת בשלהבת ומעודדת אותה, וכשהשלהבת גדלה היא מייבשת עוד יותר את יונקתו ואת שורשיו, עד שיכלה לחלוטין.
ומהו הנמשל? זה אתה, איוב. הלא נפלה אש מן השמים ובערה בצאן ובנערים. ואתה - הרי פחדת מן הצרות שיבואו עליך, "פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי". בדיוק כדברי. כלומר, כל מה שהוא מביא כאן במשל, הוא רומז שזה אתה. ושימו לב שאינו אומר לו זאת במפורש, אלא מקווה שאיוב עצמו ימצא את עצמו בתוך הסיפור: הנה עבר עליך הכול, פחדים עברו עליך, והשודד והנזק אכן באו עליך בסוף. ולמה? כי אתה רשע, שהרי ראה כיצד אתה מדבר כנגד השם.
אַל־יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה כִּי־שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ׃
הנתעה מדרך ה' - הוא עצמו אינו מאמין בהצלחתו, כי יודע שהיא שווא ואין בה ממש. ולכן הוא מפחד כל הזמן: אולי זה רק זמני, אולי ייקחו לי את זה, אולי לא יתקיים. "כי שוא תהיה תמורתו" - תחת ההצלחה, שהיא הצלחה כוזבת, יבוא לו שווא ודבר שאין בו ממש. אתה מפחד וחושש מפני צרה שתבוא תמורת השווא הזה - וכך באמת קורה: תחת זה יקבל צרות ואסונות, כמו שאירע לאיוב, שגופו נפגע ובריאותו, וחולי ושחין רע.
בְּלֹא־יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה׃
"כיפתו" הם הענפים והעלים הסוככים על הפרי. "תימלא" כמו תימלל, תתייבש שלא בזמנה - האילן הזה יקמול בטרם עת, והענפים הסוככים לא יהיו רעננים, ויאבד את הכול בטרם הזמן.
יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ׃
הוא כגפן המשליכה את בסרה, הענבים שעודם בוסר; וכזית המשליך את נצתו, שהנץ הוא הפרח, עוד קודם שנעשה בוסר. כך גם אצלך: עוד קודם שיהיה פרי, ייפול הנץ וייפול הבוסר, ולא יהיה לזה קיום. ולמה? כמו שאמרנו, מפני שהיית רשע ודיברת רע כנגד השם.
כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אׇהֳלֵי־שֹׁחַד׃
העדה שהייתה לך - הבנים, העבדים, הקניינים - מכל עדת חנף זו נשארת גלמוד, כולם מתו. "ואש אכלה אהלי שוחד" - אותם אוהלים שהם קנייניך, כביכול השוחד שלך, בערו באש.
הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה׃
אף שבפיך היית כחנף ועשית עצמך כצדיק, מה היה בסופו של דבר? "הרה עמל" - מה היה בהריון הזה? עמל, כפירה ומינות. וממילא מהי הלידה של דבר כזה? "וילד און" - ילדת שבר. ובסופו של דבר "ובטנם תכין מרמה": לא די שאינך מתחרט על שהרית עמל וילדת שבר, ושאתה משלם מחיר יקר על המחשבות השליליות ועל הדיבורים הלא ראויים - אלא אתה עוד מכין בבטנך מחשבות של שקר ומרמה כנגד השם יתברך, לטעון מדוע אני כן צדיק ומדוע ה' עשה עמי שלא כהוגן. היה לך לראות את הנזק שקיבלת ולהשכיל מזה שלא יצא לך מכל זה כלום, שהרית עמל והנה ילדת און.
לסיכום:
בפרק זה משיב אליפז לאיוב בארבעה מישורים. תחילה הוא שולל את זכותו לחוות דעה על הבריאה: וכי אתה האדם הראשון, וכי היית בסוד אלוה? ובמה אתה מתפאר עלינו - בחושים, בהבנה, או בניסיון החיים של הזקנים, שהרי יש בינינו שב וישיש וכביר מאביך ימים. אחר כך הוא משיב על הכפירה בשכר ועונש: "תנחומות אל" הן הישארות הנפש, אותו דבר "לאט" ומכוסה בתוך האדם שישוב אל האלוקים לנצח. משם הוא חוזר להנחתו שאין אדם זך בעיני ה' - שהרי בקדושיו לא יאמין, וכל שכן אדם ש"שותה כמים עוולה" בלא ייסורי מצפון. לאחר מכן הוא מוכיח את הבחירה החופשית מתחושתו הפשוטה של כל אדם, ש"להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם". ולבסוף הוא פורס את תשובתו לשאלת "רשע וטוב לו": הצלחת הרשע חיצונית ומדומה, וכל ימיו הוא מתחולל בפחדים, קול פחדים באוזניו, עד שמתגלה פנימיותו הריקה ורכושו כלה בטרם עת. וכל אלה, ברמז דק, מכוונים אל איוב עצמו - שאליפז מצפה שימצא את עצמו בתוך הסיפור ויכיר במעשיו.