אנחנו נכנסים לפרק טו בספר איוב, ובו המענה השמיני: מענהו של אליפז התימני. כדרכנו נקדים ונבאר בקווים כלליים מה אליפז רוצה לומר, ולאחר מכן נעבור על הדברים בלשון הכתובים.
עד עתה נסב הוויכוח סביב שאלת "צדיק ורע לו". איוב טען: אני צדיק ורע לי, אני סובל, תנו לי הסבר. וכנגדו נטען: האם אתה באמת צדיק? מה נחשב רע? אולי יש בידך חטאים נסתרים, ואולי הדרישות ממך גבוהות יותר, ואז עצם אי־ההשלמה של מה שאתה נדרש לעשות נחשבת לך לחטא ולעוון. זה היה הדיון בפרקים האחרונים.
אבל כאן העלה איוב שאלה חדשה לגמרי: "רשע וטוב לו". כל מה שתירצתם מניח את הדעת - לשיטתכם על כל פנים - בשאלת צדיק ורע לו. אבל איזה הסבר תיתנו לי על רשע וטוב לו? מה תאמרו, שהוא לא באמת רשע, רק עושה רושם של רשע? על רשע קשה בהרבה לסנגר מאשר למצוא פגמים בצדיק. בצדיק אני יכול לומר: זה רק כלפי חוץ, הוא לא באמת צדיק. אבל על רשע מה תאמר? הוא לא באמת גנב? לא באמת רצח? הרי מעשיו ידועים ומפורסמים.
טענתו של אליפז היא שהצלחת הרשע אינה הצלחה אמיתית. שימו לב להיגיון: אצל הצדיק הסובל לא ניתן לומר שהסבל אינו אמיתי, שהרי הוא חש בו מאוד, ולכן תירצו שהצדיקות איננה מושלמת. וכאשר אנו דנים ברשע שטוב לו, אי אפשר לומר שהרשעות אינה אמיתית, כי הרשעות אמיתית מאוד. אם כן מה אינו אמיתי? ה"טוב לו" אינו אמיתי. זהו קו הטיעון של אליפז: אומנם על פי הנגלה לעין אתה רואה שהרשע מצליח, אוסף הון וקניינים ואושר, אבל דע לך שבתוך תוכו הוא מלא פחד תמיד. תמיד נדמה לו כאילו חרב רודפת אחריו, כאילו מישהו מבקש לגנוב את ממונו, כאילו רעות הזמן ושודדים ונזקים אורבים לו וכולם חומדים את אשר לו. ממילא אין לו שלווה בממונו ואין לו שמחה אמיתית במה שיש לו - זה רק נדמה כך כלפי חוץ.
היום קל לנו להבין זאת. מציגים לפנינו שחקנים, ידוענים ומפורסמים, ושואלים: החיים שלהם טובים? נדמה לי שכבר מזמן נגמרו האנשים שחושבים שיש להם חיים טובים. הכל יודעים שהם סובלים ונדכאים, חיים על כדורים, כדורי שינה וכדורי עצבים. אין להם בית של שקט ושלווה, אין הנאה מן הילדים; סכסוכים בלי סוף, נשואים בשלישית או ברביעית, תביעות אינסופיות נגד כל מיני חברות, אינם שקטים ואינם שלווים, כל הזמן בריצות ובטיסות ובחוסר מנוחה. האם אתה רוצה להתחלף בחיים כאלה? או שאתה אומר: טוב פת חרבה ושלווה בה.
זו בדיוק טענתו של אליפז לאיוב: אל תסתכל על המעטה החיצוני של אותם עשירים רשעים שנראה שטוב להם. דע לך שבתוך תוכו הרשע אכול פחדים, דואג וחרד תמיד, שמא ייקח מישהו את אושרו, מה הוא עתיד להפסיד, מה עתיד לקרות לו. ומדוע כך? זהו העונש שהשם נותן לרשע: שיהיו לו תמיד פחד ורעדה. כי מהי הצלחה? שלוות הנפש, שמחת הלב, מנוחת הרוח. טוב פת חרבה ושלווה בה - זה ודאי טוב מכל.
מי היום רוצה להתחלף עם ראש ממשלה לשעבר העומד למשפט? איני רוצה את הכסף שלו ולא חמש דירות ולא כלום. תן לי את הדירה הקטנה שלי, עם השקט שלי, עם הבית שלי ועם הילדים שלי. איני רוצה תקשורת, איני רוצה רעש, איני רוצה להיות גבוה כשהוא היה גבוה ולא נמוך כשהוא נמוך. מה טוב לו לאדם? אמר שלמה: טוב פת חרבה ושלווה בה. תן לי את חלקת האלוקים הקטנה שלי, ושיהיה לי בשקט ובשלווה. מי שפעם עמד לפני משפט יודע מה עובר על אדם בפנים. אפילו אדם פשוט שיש לו משפט תעבורה או עניין כספי כלשהו - אין לו שקט, אינו ישן בלילות. כמה הוא משתוקק לצאת מן המצב הזה, לחזור לשלווה, להניח את הראש על הכרית ולהירדם כמו ילד. לכך שואף האדם. ההצלחה האמיתית היא שיהיה לאדם טוב, שתהיה לו שמחת חיים, שיהיה לו אושר. שימו לב שתמיד כשמדברים על בעלי הממון שואלים: אבל איפה האושר? כי שאיפת האדם היא האושר, והממון אינו מבטיח אושר. הממון מבטיח רק שתוכל לעבור את החיים בקלות יתרה.
וזה מה שהוא אומר לו: הרשע - נדמה לך שטוב לו, אבל באמת לא טוב לו, אין לו שלוות נפש. מה שנראה לך כהצלחה הוא ציפוי חיצוני בלבד, ומבפנים הכל רקוב. וכך גם היה אצלך, איוב. שהרי לפי תפיסתו של אליפז איוב חוטא, וממילא כבר בתקופת השלווה שלו מה היה בתוכו? פחד. הרי איוב עצמו העיד: "פחד פחדתי ויאתייני" - פחדתי תמיד שהכל כאן רעוע ואני עומד ליפול, ולבסוף אכן בא. אמור מעתה, אומר אליפז: הנה אתה רואה שהשם נתן לך את הפחד הפנימי הזה כבר אז.
בראשית דבריו אליפז מוכיח את איוב שכפר בגמול העולם הבא ובתחיית המתים. ובכפירה זו שני חלקים: חלק אחד הוא שהמתים עתידים לחיות, וחלק אחד קודם לו - גן עדן וגיהינום, הישארות הנפש. איוב כפר בשניהם. בא אליפז ואומר לו: אפילו אם אתה כופר בתחיית המתים, בהישארות הנפש אין לך מה לטעון. אתה טוען שאדם יקום מחדש אחרי שנרקב וכלה? נניח לזה, זו טענה על תחיית המתים. אבל הנפש נצחית, היא איננה מתבלה. אתה טוען שהיורד לקבר אינו יודע עוד כלום - זה הגוף, אבל יש נפש. ובעצם ההצלחה והאושר הם ענייני נפש ולא ענייני גוף. אם כן, גם לשיטתך שאין המשך לגוף, לנפש יש המשכיות.
עוד הוא מתווכח עמו על מה שטען איוב, שאין לאדם בחירה חופשית והוא מוכרח במעשיו. אליפז יוכיח לו שיש לאדם בחירה חופשית ואינו מוכרח במעשיו מאת השם. ועיקר ההוכחה: כל אדם בר דעת מרגיש שהוא חופשי בבחירתו. אם יאמרו לי להרים את הכוס והרמתי - מדוע הרמתי? מפני שהוא הכריח אותי באמירתו, או מפני שהחלטתי? כל בר דעת שמרים את הכוס מרגיש בעצמו: הרמתי כי החלטתי להרים, ועכשיו אני מחליט להוריד ומוריד. במילים פשוטות, יש כאן את ההיגיון הפשוט, ההרגשה הבסיסית שאין צריכה הוכחות וראיות ופילוסופיות: דיברתי כי רציתי לדבר, ואם ארצה לשתוק אשתוק. נתתי לך סטירה כי רציתי, ואם הייתי רוצה הייתי נותן לך מאה שקלים לצדקה במקום הסטירה שהיא חטא ועוון. אם כן, בידי נתון הדבר. על מה אתה מדבר, איוב, כשאתה מדבר על מעשים מוכרחים? האין אתה מרגיש בעצמך שמעשיך נתונים בהחלטתך, תרצה תעשה ולא תרצה לא תעשה?
וממילא, אם האדם חופשי במעשיו, הרי הוא אמור לשלם מחיר על מעשה לא טוב שעשה. יוצא אפוא שגם אתה, איוב, נותן דין וחשבון על מעשים לא טובים, שהרי לא ייתכן שאדם לא יחטא לעולם: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והשם מעניש אותך בעונש זמני בעולם הזה במקום העולם הבא שהוא עולם נצחי.
בעיקרו זה מה שענה לו כבר במענה הראשון, אלא ששם הבין איוב שמדובר בגוף, ולכן התמקד בתשובתו בגוף ואמר שאין הגוף חוזר לחיות. עכשיו מתמקד אליפז בנפש: גם אם תאמר שהגוף אבד, הייסורים באים להציל אותך מכריתת הנפש, שלא תיכרת נפשך משורשה העליון - וזו מטרת הייסורים. שהרי על עניין הגוף טען איוב: אתה אומר לי שהשם ייתן לי בעתיד טוב, ואיני מעוניין. אם אתה נותן לי חמישים שנים רעות ואחריהן חמישים שנים טובות - אני מוותר על החמישים הרעות. תן לי את החמישים הטובות באמצע וקח אותי לאחר מכן. למה צריך לתת לי חמישים שנים רעות באמצע כדי לתת תמורתן חמישים טובות בסוף? איני מעוניין בהחלפה הזאת. בא אליפז וטוען: דע לך שיש גמול לנפש, וחיי הנפש נצחיים. חמישים שנים רעות, ואפילו אלף שנים רעות, כאין וכאפס הן לעומת חיי נצח, וחיי הנצח הם חיי הנפש. וזו התשובה לטענת איוב שייתן לו ישר את החיים הטובים בלי הרע באמצע: הרע בא לכפר על עוונות, ואם לא, יהיה לך רע לנצח - ומוטב לקבל את הרע הזה עתה באופן זמני.
מעבר לכך: אם עד עכשיו התייחס אליפז לאיוב כאדם שיש בידו חטא קל, אדם שלא עבד את השם מאהבה או שיש עליו אי אלו דקדוקים, מכאן ואילך הוא מחזיק אותו לרשע גמור. מדוע? לאחר שאתה כופר בכל פינות האמונה, בהישארות הנפש ובתחיית המתים, ופוער פיך כנגד השם - זו רשעות גמורה. פתאום מתברר שאין כאן חטא בשוגג אלא עוונות גדולים.
ואם תאמר: כל זה רק לאחר שהתחלתי לסבול, למה אם כן הביאו עלי ייסורים מראש, הרי קודם לכן לא דיברתי כך? על זה טוען אליפז: משטף לשונך ומצחות לשונך אני מבין שאלו דברים המתבשלים אצלך זמן רב. כשאני תוקף אדם בשאלה והוא עונה תשובה מסודרת, בשפה רהוטה וגבוהה, אני רואה שהוא עשה שיעורי בית ובא מוכן. כך אומר אליפז: מן האופן שאתה עונה אני מבין שאלו דברים שאתה טוחן אצלך זמן רב, עוד הרבה לפני הייסורים. ואם כן, כבר אז היית רשע, כבר אז הייתה בך כפירה. אין זה "קיבלתי מכה והתחלתי לצעוק", אלא ניכר שאתה מסודר היטב.
ועוד הוא לועג על סכלותו של איוב שבא בטענות אל ריבונו של עולם: למה יצרת את האדם? הנה האדם סובל, הנה כמה צרות יש לו. משל למה הדבר דומה: מפעל שהוציא עד היום עשרת אלפים מכוניות, ומכונית אחת מסוימת היו בה בעיות ונזקים וגרמה צרות צרורות. יבוא אדם ויאמר לבעל המפעל: למה יצרת מכונית? ראה שמכונית היא סבל, ראה כמה צרות גרמה. ובשבילך לסגור את המפעל? הרי יש כאן עוד אלף איש שייצרנו להם מכוניות והם מברכים אותנו בוקר וערב. אתה בא באמצע הבריאה ושואל: למה יצרת אדם? והלא כל העולם מודה להשם על שהם חיים, ואם אדם לא היה מודה להשם כבר היה עוזב את העולם. ראה כמה נאחז אדם בקרנות המזבח כשמגיע זמנו להיפטר מן העולם. הכל מודים להשם על שהם חיים, ואתה פתאום בא ושואל: למה נתת חיים בכלל, למה צריך לחיות, הרי זה רק רע - כאילו אתה המצאת את הגלגל.
לאחר שראינו את הקווים הכלליים, נבוא אל לשון הכתובים.
וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר. הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת־רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ.
אומר לו אליפז: החכם צריך להתבונן בשני דברים. האחד, שדבריו יהיו בחכמה, שלא ידבר דברי הבל ודברי סכלות. השני, שגם אם ידבר בחכמה, יהיו דבריו לתועלת. אל ידבר דברים שאין בהם תועלת, וכל שכן דברים שיצא מהם נזק. כנגד הדיבור בחכמה הוא אומר: "החכם יענה דעת רוח"? האם יעלה על הדעת שחכם יענה דברי רוח וסכלות, הראוי הוא הדבר? ולא זו בלבד שאין ראוי שיענה דברי רוח, אלא שאף בתוך מחשבתו אין ראוי שיחשוב דברי הבל, וזהו "וימלא קדים בטנו" - קדים כמו רוח קדים, ובטנו היינו פנימיותו: אף בפנימיותו אין ראוי שיהיו לו מחשבות הבל, ולא רק בדיבורו.
הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא־יוֹעִיל בָּם.
זה כנגד התנאי השני, התועלת. החכם אינו מתווכח בדבר שלא תצא ממנו תועלת. והרבה פעמים צריך לשים לב לזה. יש אנשים שאוהבים את הוויכוח, זהו אופיו של אדם: אתה נותן לו הסבר והוא מרגיש חייב לתקוף את מה שאמרת, נותן לו הסבר נוסף והוא בא מצד אחר ואחר כך מצד שני. החכם אינו נכנס לוויכוח כזה, כי הוא שואל: מה התועלת? לשכנע אותו לא תצליח. ואם תאמר: הרי יש לי דברי חכמה ושכל - אין די בכך, שהחכם מתבונן בשני דברים: שיהיו דבריו דברי חכמה ושכל, ושתצא מן הוויכוח תועלת.
וכל שכן שלא יתווכח במקום שיצא נזק. לדוגמה, אדם מגדף ומחרף את פלוני, ואני רוצה להוכיח לו שפלוני הגון וישר. דברי דברי חכמה, אבל האם תצא מהם תועלת? יש אנשים שאם אוכיח להם כמה פלוני בסדר, זה רק ילבה אצלם את האש להוכיח לי כמה הוא רשע: בוא ואספר לך מה היה שלשום, בוא ואספר לך מה היה עם אמו ומה היה עם אביו. במצב כזה החכמה היא לשתוק.
וזהו "הוכח בדבר לא יסכון": מה התועלת להוכיח, כלומר להתווכח, בדבר שלא תצא ממנו תועלת. "יסכון" מלשון תועלת, כלשון "ותהי לו סוכנת", וכלשון "חוטב עצים יסכן בם" - שיש מפרשים שם מלשון חימום, שהחוטב מתחמם באותם עצים, וכפירוש רש"י "ותהי לו סוכנת" - מחממת, אבל כאן הוא מלשון תועלת. ולא רק שאין ממנו תועלת, אלא "ומילים לא יועיל בם": גם צורת הביטוי צריכה שתהיה לתועלת, ואף במילים שאתה משתמש בהן אין תועלת, לא בעצם הדברים ולא בלשונם.
אַף־אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי־אֵל.
כאן הוא מוכיח לו כמה דבריו חסרי תועלת, ולא זו בלבד אלא שיוצא מהם נזק. "אף אתה תפר יראה" - כאשר אתה בא ואומר שאין השם משגיח בעולם, שאין השגחה פרטית ואין השם משגיח על מעשי בני האדם, האין אתה מפר בזה את יראת בני האדם? אנשים שהייתה להם עד עתה יראת שמים והיו יראים ממעשי השם, במה שאמרת אתה גורם שיאבדו את יראת השמים שלהם, שהרי איוב אמר שאין שכר ועונש ואין בחירה חופשית. אמור מעתה: לא די שאין בדבריך תועלת, אלא שהם עושים נזק עצום. וכנגד המילים עצמן הוא אומר "ותגרע שיחה לפני אל": השיח שלך גרוע, יש בו גירעון וחיסרון לפני האלוקים. כיצד אתה מדבר כך לפני האלוקים?
כִּי יְאַלֵּף עֲוֺנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.
אומר לו: אני רואה שעוונך אילף את פיך, כלומר שאתה מדבר את דבריך ברגילות, כאדם בקיא ומורגל, והדברים כמו מאולפים בפיך. "אלף" הוא מלשון לימוד, כמו "אאלפך חכמה", "אאלפך בינה", היינו מלומד ומורגל. ו"תבחר לשון ערומים" - יש לך שפה, שפה של פילוסופים. מכאן אני מבין שהדברים האלה לא נוצרו אצלך כעת, אלא אלו דברים שאתה טוחן אותם כבר ימים רבים.
יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא־אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ־בָךְ.
מכאן אתה מבין שאין צורך שאני ארשיע אותך ואין צורך שאחפש את חסרונותיך. פיך, המדבר דברים כל כך קשים כנגד בורא עולם בשפה כל כך עשירה ובצורה כל כך מרשימה, הוא המוכיח לי כמה הדברים האלה היו בתוכך שנים ארוכות, וכמה התאמנת עליהם. אין אתה צריך שאמצא בך עוון: המומחיות והצורה שבה אתה מדבר הן ההוכחה הגדולה ביותר לעוונך ולכך שזמן רב אתה חושב סרה כנגד השם. "ושפתיך יענו בך".
מענה אליפז בפרק טו נסוב על שאלת "רשע וטוב לו" שהעלה איוב, ותשובתו היא שהצלחת הרשע הצלחה מדומה: מבחוץ הון וקניינים, ומבפנים פחד, חרדה וחוסר שלווה, שזה עצמו עונשו. ההצלחה האמיתית היא מנוחת הנפש ושמחת הלב, טוב פת חרבה ושלווה בה. עוד הוא מוכיח את איוב על כפירתו בהישארות הנפש ובתחיית המתים, ומשיב שגמול הנפש נצחי ולכן הייסורים הזמניים באים להציל את הנפש מכריתה; מוכיח מן ההיגיון הפשוט שיש לאדם בחירה חופשית ולכן הוא נושא באחריות למעשיו; ולועג לטענה "למה יצרת אדם", שכל העולם מודה להשם על חייו. ובפתח דבריו הוא מעמיד את שני תנאי הדיבור של החכם: שיהיו דבריו בחכמה ושתצא מהם תועלת, ואיוב נכשל בשניהם, שדבריו מפירים יראה וגורמים נזק. ואת עומק רשעותו מוכיח אליפז מתוך שטף לשונו: מן העובדה שדבריו מאולפים ומסודרים בפיו למד שהם מבושלים בתוכו זמן רב, עוד קודם הייסורים - "ירשיעך פיך ולא אני".