פרק י"ד הוא המשך תשובתו של איוב לצופר הנעמתי. צופר ניחם אותו בכך שעיקר שכרו של הצדיק בא לאחר הפטירה - "וחפרת לבטח תשכב", ואיוב בא לשלול את הנחמה הזאת מן היסוד. הפרק בנוי כמסכת טענות: תחילה על שפלות האדם ועל קוצר ימיו, אחר כך על הדקדוק העצום שבהשגחה על בריה כה חלשה, ולבסוף - ובזה עיקר הפרק - על כך שאין לאדם שום תקווה אחרי המוות, שלא כמו העץ, שלא כמו האבן ושלא כמו ההר. איוב, כפי שנראה, כופר בתחיית המתים, ולכן כל הנחמות של צופר בעיניו הן נחומי הבל.
אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז׃ (א)
לאדם, אומר איוב, יש שני מינוסים. האחד - מעצם היוולדו: הוא ילוד אישה, נולד מטיפה סרוחה, ניזון מדם הנידות, עובר במעבר השתן, מקום של טומאה וגועל. כבר מתחילתו הוא הפחות שבנבראים. והשני - גם הסיום שלו אינו מלבב: "קצר ימים ושבע רוגז". ימיו קצרים, ובתוך הימים הקצרים האלה הסבל מרובה - צרות, בעיות, מיסים וארנוניות, נזקים, צער וחבלות. היוצא מזה שרבו רעותיו של האדם מטובותיו. זו בדיוק הטענה שאיוב טען במפורש כלפי האל בפרק ג': הצרות מרובות מן הטובות, ואם כן, במילים פשוטות - למה בראת את האדם, כדי שיסבול? לאיזה צורך נברא האדם?
בצד הפשט יש בפסוק הזה גם רמז נפלא. החוקרים מצאו שאחד הדברים שמקצרים את ימי האדם בצורה הדרסטית ביותר הוא הכעס. אדם כעסן - כל המחלות מקננות בו: לחץ דם, אולקוס, בעיות לב. בלשון החוקרים קוראים לזה "מתחים", אדם שנמצא כל הזמן בחוסר שלוות נפש; בלשון חז"ל זה נקרא אדם שכועס - אדם שאין לו מנוחה ואין לו שלווה. וזהו "קצר ימים ושבע רוגז": מי ששבע רוגז, הרוגז עצמו מקצר את ימיו.
מצאו שתוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ היא בבני ברק. והרי בבני ברק אנשים לא עושים ספורט - מעבר לכך שהם מתנדנדים ליד הסטנדר, אין שם ספורט. אז מדוע מאריכים שם ימים? מפני שאדם שיש לו ביטחון ואמונה בהשם, חייו שלווים הרבה יותר. מי שאין לו אמונה וביטחון - כל דבר מלחיץ אותו, כל דבר מכניס אותו לחרדה, ויש אנשים מסכנים ממש: אין להם אמונה, וכל דבר קטן הוא "מה נעשה ואיך נעשה", ולפעמים מגיעים למצבים קשים מאוד. ואילו מי שבוטח בהשם הוא שאנן ושלו. כמה פעמים אומר דוד המלך "כגמול עלי אמו" - ראיתם פעם תינוק בידי אמו מוטרד ממשהו? יש לו משכנתא? חובות? הוא אפילו לא מטריד את עצמו במה יאכל בסעודה הבאה; הוא יודע שאותו חלב שינק בסעודה הקודמת יינק גם בבאה. כך אדם הסמוך על בוראו. מי שאינו סמוך - כל הזמן במתח, וכל דבר מטריד את מנוחתו ואת שלוות נפשו.
אדם חכם הגדיר פעם: לכעוס פירושו להעניש את עצמי על טעויות של אחרים. הכועס מזיק לעצמו, וממש מבחינה פיזיולוגית הוא מפריש בגופו חומרים שליליים. הוא מתרתח מפני שההוא עשה שלא כהוגן - נו, טעה; ובגלל שהוא טעה אתה מרביץ לעצמך? זה הכעס. ומזה ילמד האדם כמה צריך להתרחק ממידת הכעס. ואפילו מי שאינו כועס כלפי חוץ אלא "אוכל את עצמו" מבפנים - ותדעו שזה אף גרוע יותר. שניהם רעים, אבל לאכול את עצמך מבפנים מזיק יותר. מישהו אמר פעם: מה שהורג את האדם אינו מה שהוא אוכל, אלא מה שאוכל אותו. ודאי שצריך לשמור על תזונה נכונה, אבל יותר מזה הורג את האדם מה שאוכל אותו. אנשים שחיים במתחים ובלחצים - חייהם קצרים; אנשים שחייהם שלווים, על מי מנוחות, בביטחון בהשם ובשמחה במה שיש להם - חייהם ארוכים יותר.
כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד׃ (ב)
מעבר לכך שהאדם גרוע בתחילתו, בסופו ובמשך ימיו, אין לו חוזק וקיום כלל - לא מצד עצמו ולא מצד זמנו. מצד עצמו: "כציץ יצא וימל". הציץ הוא הפרח, ואנחנו בעונת ברכת האילנות; מיד לאחר שהפרח יוצא הוא נושר, ומתחיל הפרי. כך האדם: מיד לאחר שפרח כציץ - הוא נימול ונכרת.
ומי שיתבונן בזה יראה שמציאות האדם מוכיחה מתוכה שלא נבראנו בשביל העולם הזה. כיצד? אדם נולד ואין לו כלום. עד גיל עשרים הוא קונה חכמה, לומד איך מתנהגים בעולם (יש כאלה שגם בגיל שישים לא קנו כלום, אבל נדבר בסטנדרט). אחר כך מתחיל לקנות נכסים, ועד גיל ארבעים־חמישים הוא מתבסס. משהתבסס, מתחיל לקנות לו שם - מכירים אותו, הוא נעשה מישהו, ועד גיל שישים־שבעים הוא כבר בעל בעמיו. יפה, עכשיו התחלנו לחיות. ובדיוק בשלב הזה מה מתחיל? הביקורים אצל הרופא הולכים ותכפים, השיניים אינן כשהיו, העיניים אינן כשהיו, התיאבון אינו כשהיה, מן הסתם עבר גם צנתור או שניים. ריבונו של עולם, הרי עכשיו הגעתי לפסגה - וכשהגעתי לפסגה אתה מפנצ'ר לי את הגלגלים?
ומה אנחנו לומדים מכאן? שהפסגה איננה הגשמיות. שאם הפסגה היא הגשמיות, מדוע לוקחים את האדם דווקא בטופ - כשאין לו כבר משכנתא, אין חובות, אין מריבות, הוא מיושב בדעתו, קנה חכמה, קנה כבוד, קנה שם, בעל בעמיו? מי שיחשוב שהאדם נברא בשביל העולם הזה - זו אכזריות גדולה מאוד. כמו אדם שעבד כל חייו כדי להיות רמטכ"ל, וביום הראשון למינויו פיטרו אותו. עבדתי כל החיים בשביל זה, וברגע שהגעתי אתה לוקח? אלא בהכרח מגיעים למסקנה שלא בשביל זה אתה כאן: לא בשביל הדירה, לא בשביל הנכסים, לא בשביל השם והכבוד. אתה כאן כדי לסגל תורה ומצוות. וממילא אל תשאל למה לקחו אותך בטופ - מה הטופ? כסף? נכסים? נכדים? הטופ הוא ההשגה הרוחנית שלך. הגעת לגיל שבעים - אמורות להיות לך כבר המון השגות רוחניות, ולקחו אותך בסוף העבודה ולא בתחילתה, שהרי העבודה מתחילה כשאדם עומד על דעתו, מגיל שבע.
וזהו "מצד זמנו": "ויברח כצל ולא יעמוד". החיים עוברים כצל הבורח שאינו עומד במקומו. מי שיתבונן בזה יראה דבר נורא: מרגע שהאדם נולד, שעון המוות מתחיל לתקתק. אם קבעו לו שמונים שנה, הרי ביום שנולד קוצבים לו שמונים שנה פחות יום, ולמחרת שמונים פחות יומיים. הספירה לאחור החלה. וזה יכול להכניס אדם לדיכאון גדול - כל רגע ורגע עוד קרוב אל הקבר, עוד יום ועוד יום. אבל אם אדם מבין שהקרבה אל הקבר היא עצמה התכלית, שם אני אמור להתקרב לבורא עולם, ואני אמור לנצל כל רגע כדי שכשאגיע לשם יהיה זה מפגש של פסגה ולא מפגש שהשם ירחם - מזה הוא מתעודד. אבל מי שרואה את התכלית כאן בעולם הזה, אין פלא שהוא זקוק לפסיכולוגים ולכדורים נגד דיכאון: אני עובד ומתקדם בידיעה שאת הכל אני משאיר כאן והולך. אם העולם הזה הוא התכלית - זו אכזריות גדולה ודיכאון גדול. אבל כשאני מבין שהעולם הזה כלי להגיע לבורא עולם, אדרבה, יום הקבר הוא "ותשחק ליום אחרון", הרגע שבו נפגשים עם בורא עולם. ומדוע איננו שמחים ביום המיתה? מפני שמשאדם מת - נגמר, "אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה", אי אפשר לעשות עוד מצוות, ועל זה אנו מצטערים; וכן על הקושי להיפרד מקרובינו. אבל על עצם זה שהוא הולך ומתאחד עם בורא עולם - על זה ודאי אין להצטער.
אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ׃ (ג)
אומר איוב: ריבונו של עולם, גם על האדם השפל בתכלית השפלות - ילוד אישה, קצר ימים, כציץ יצא וימל - גם עליו פקחת עינך להשגיח בדקדוק עצום, עד שאתה מביאו במשפט על כל רגע ורגע מה עשה. ולא די בהשגחה כללית על המין האנושי, ולא די בהשגחה פרטית על האדם, אלא השגחה פרטית על כל מעשה ומעשה ועל כל מחשבה ממחשבותיו. על בריה כזאת, שכל כולה חולשה, כזה דקדוק?
מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד׃ (ד)
אם כן, אומר איוב, היה ראוי לך לוותר לאדם קצת. שהרי "מי יתן טהור מטמא לא אחד" - איך יכול להיות שטהור היוצא מן הטמא לא יהיה מאוחד עם הטמא שממנו יצא? לעולם הענף דומה לשורשו. לא ייתכן שענף של אלון יהיה מחובר לשורש של ברוש; ברוש מוציא ענפי ברוש, והענף קשור לשורשו. והאדם נולד מטמא - מזרע ומדם הנידה, דבר טמא. כיצד יוכל להפוך את טבעו ולהיות קדוש ומרומם? הרי הטהור והטמא הם דבר אחד. וממילא מי שבא מטמא - טמא הוא. וזה מה שאומרים חז"ל: היוצא מן הטמא טמא. חלב של גמל - מה דינו? בתורה לא כתוב "חלב גמל"; כתוב שהגמל אינו נאכל, והיוצא מן הטמא טמא, וממילא גם חלבו. יש יוצא דופן כדבורה, אבל שם הדבש אינו יוצא ממנה ואינו חלק ממנה. אם כן, טוען איוב, בהכרח שהאדם עצמו טמא, שזה מקורו - ומה התביעה האינסופית הזאת כלפיו? מה דקדוק הדין הגדול, ההשגחה הרגעית והדקדוק על כל פרט ופרט, אם כל מקורו טמא שיצא מטמא?
וחז"ל דרשו את הפסוק בדרך אחרת לגמרי: "מי יתן טהור מטמא לא אחד" - וכי ייתכן שיצא אדם טהור כאברהם אבינו, קודש קודשים, מרכבה לשכינה, מטמא ומשוקץ ומתועב כתרח? ולא זו בלבד שיצא מטמא, אלא שנולד כשבא תרח על אמתלאי בת כרנבו בהיותה נידה, רחמנא ליצלן - ומזה נולד אברהם. מי יכול להוציא טהור וקדוש כזה ממקום טמא כזה? "לא אחד" - רק אחד, רק הקדוש ברוך הוא, רק יחידו של עולם מסוגל לזה. ולמה באמת כך? כבר הסברנו בעבר מדוע הקדוש ברוך הוא הוציא דווקא את הדברים הקדושים והטהורים ביותר מן המקומות הטמאים והשפלים ביותר.
אִם חֲרוּצִים יָמָיו מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר׃ (ה)
"חרוצים" פירושו קצובים - נחרץ ונקבע בגזירת עליון. קצבו לו כמה ימים יחיה, קצבו לו איך יחיה, וחרצו לו בדיוק אילו מעשים יעשה, מצוות או עבירות - זאת לפי תפיסתו של איוב שאין בחירה חופשית. ולא רק ימיו, אלא "מספר חדשיו אתך", הכל לפי הגזירה, בין בכמות החיים ובין באיכותם, מה יעבור עליו בימיו. ואם כן "חקו עשית ולא יעבור" - שמת חוקים וסדרים לכל פעולותיו, ואין הוא יכול לעשות אחרת ואינו יכול לעבור על מה שחרצת. יוצא אם כן שאין לאדם בחירה חופשית, ואם כן איך אתה מבקש ממנו דין וחשבון ותובע אותו כאילו עשה מעשיו בבחירה? זו טענה שחוזרת כחוט השני בדברי איוב, שוב ושוב בווריאציות שונות: מעשיי מוכרחים, ואין מקום לתבוע אותי.
שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ׃ (ו)
ואם כן, ראוי ריבונו של עולם ש"תשעה מעליו" - תסור מעליו, כמו שראינו למעלה "ותשם בסד רגלי": תסיר את הסד מרגלי. אתה מכריח אותי בפעולותיי - הסר את ההכרח הזה, אל תכריח את מעשיי. "עד ירצה כשכיר יומו" - עד שכל מה שיעשה יעשה כשכיר. שכיר למה עובד? בשביל המשכורת. אם תסיר ממני את כפך ולא תכריחני במעשיי, אעשה את כל פעולותיי מתוך בחירה חופשית על מנת לקבל שכר מאת השם. אבל כל עוד אינך שועה מעליי אלא ממשיך ומכריח אותי - איני כשכיר אלא כאנוס, כעבד שאינו עושה מאומה ברצונו אלא ברצון אדוניו, ואין לי בחירה.
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל׃ (ז)
כאן פונה איוב אל טענתו של צופר, שעיקר שכר הצדיקים אחר הפטירה. וכי יש מציאות שאדם יחיה לאחר שנפטר? תקווה כזאת יש לעץ ולא לאדם. לעץ יש תקווה בשני אופנים. האופן הראשון: כרתו אותו בעודו רענן, או עקרוהו עם שורשיו - יש תקווה שאם ניטע אותו במקום אחר יחזור ויגדל. "ועוד יחליף" - יחדש את עצמו ויגדל שוב, "ויונקתו לא תחדל" - היניקה שלו אינה נפסקת, שהשורשים בריאים ועוד קיימים.
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ׃ (ח) מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע׃ (ט)
האופן השני: לא כרתו את העץ, אבל כוחו ויניקתו נפסקו מחמת זקנה - "אם יזקין בארץ שרשו", כוח היניקה נחלש, וממילא הגזע שמעל השורש מת לגמרי, "ובעפר ימות גזעו". לכאורה מצד עצמו אין לו עוד חיים, ואף על פי כן יש לו מקום לחיות: "מריח מים יפריח" - אם תשקה אותו, ואפילו לא הרבה אלא רק תיתן לו כביכול להריח מים, יחזור ויפרח. "ועשה קציר כמו נטע" - יהיו לו שורשים וענפים ובדים ופארות כאילו נטעו אותו מחדש. אומר איוב: באילן אני מסכים. אילן שנכרת, שנגדע, שהתייבש - יש בו עוד חיות והוא יכול לחזור ולחיות.
וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ׃ (י)
אבל לאדם אין תקווה בשני האופנים האלה. באופן הראשון: אם ייכרת האיש בעודו "גבר", בימי עלומיו, לא מתוך זקנה אלא מתוך אונו וכוחו - אינו דומה לעץ הנכרת שאינו מגיע למוות אלא מתחדש; אלא "וגבר ימות ויחלש", המוות מחליש אותו בצורה שאין מצב לחדשו שנית. וגם באופן השני, כשאני מדמה אותו לאילן הגווע מזקנה - "ויגוע אדם ואיו": גם כאשר יגווע מחולשת הזקנה, "ואיו", נעלם, ואין מצב שיחזור ויתחדש.
אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ׃ (יא) וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם׃ (יב)
ומה שהועיל לעץ אינו מועיל לאדם. לעץ אמרנו "מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע", כאילו ניטע מחדש; אבל באדם - גם אם ייאזלו כל מי הים, וגם אם יחרבו וייבשו כל הנהרות ותביא את כל מימיהם לשפוך על האדם המת, אולי הוא ייצא טהור יותר, אבל חי? לא. זהו המשל: מריח מים יפריח אילן שנחלש, ואילו כל מימות שבעולם לא יחיו אדם שנחלש. וזה שאומר: "ואיש שכב ולא יקום". האדם אינו עץ השדה; משהאיש שכב - מיתתו סיום טוטאלי למצבו הקודם, ולא יקום על ידי המים. "עד בלתי שמים לא יקיצו" - הקדוש ברוך הוא יצר בעולם הזה שתחת השמים טבע שגוף המת לא יחיה עוד; וכל עוד לא ישתנה הטבע הזה, כל עוד לא יברא השם שמים חדשים ואחרים, לא ייתכן שהאנשים יקיצו ויעורו משנתם - כלומר ממיטתם.
מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי׃ (יג)
אתה, צופר, אומר לי "וחפרת לבטח תשכב" ו"ומצהרים יקום חלד" - תיפטר מן העולם ואחר כך יהיה כל הטוב, תשוב ותחיה חיים חדשים. אומר איוב: אין לי ציפייה לזה, איני הולך כל כך גבוה, אין לי תקוות רמות שאחרי מיתתי אקום ואחיה חיים טובים ומאושרים. הלוואי שבשאול תצפינני ותסתירני עד שוב אפך - הלוואי שיהיה לי שם רק חידלון, רק הגנה מכל מה שאני סובל היום. אתה מדבר איתי על דברים טובים ועל השפעות מעולות, ואני איני זקוק לכל זה; די היה לי אם היה מובטח לי שבשאול תהיה לי הפוגה מסבלי. "תשית לי חק ותזכרני" - שתשים לי חוק וגבול כמה שנים אהיה קבור בשאול, ואחר כך תזכור להוציאני מן הקבר ולהחיותני. זה היה מספיק לי. אבל, אומר איוב, גם דבר זה לא ייתכן.
אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי׃ (יד) תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף׃ (טו)
האם ייתכן שאדם שמת יחזור ויחיה, כטענתך צופר? ואם לא - איך אתה אומר לי ש"כל ימי צבאי", כל ימי חיי, איחל עד בוא חליפתי, שאייחל כל חיי לחיים שלאחר המוות, שיבואו חיים אחרים חלף החיים המרים האלה? ועוד אמרת לי "תקרא ואנכי אענך, למעשה ידיך תכסף" - שאף שכאן אני צועק כקול קורא במדבר, שם, בחיים החדשים, הקדוש ברוך הוא יענה לי וייתן לי טובה תחת ייסוריי. היעלה כזאת על הדעת? הרי היום מאסת במעשה ידיך, ולכן אתה מייסרני ואני סובל קושי גדול מאוד; ופתאום, אחרי כל הייסורים, תכסוף למעשה ידיך? תהיה כוסף אליי ותרצה אותי ותענה לי כשאפנה אליך? כיצד?
כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי׃ (טז) חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי וַתִּטְפֹּל עַל עֲוֹנִי׃ (יז)
ההיגיון אומר את ההפך. כשאני רואה מישהו ששונא כל כך את חברו, לא יעלה על הדעת שמחר יאהב אותו ממש. וכך: "עתה צעדי תספור" - עכשיו אתה אורב על צעדיי ומבקש להפילני חינם, ו"לא תשמור על חטאתי" - "תשמור" מלשון המתנה, כמו "ואביו שמר את הדבר": אינך ממתין כלל, אלא מייסר אותי עוד לפני שחטאתי, כאדם האורב לחברו ומחכה לנפילה קטנה כדי ליפול עליו ולמצוא חסרונו, "חכה לי בפינה". ואם כן, איך אקווה שאחרי המיתה פתאום תהיה אוהב לי ותכסוף למעשה ידיך ואקרא ותענה לי?
ועוד: "חתום בצרור פשעי" - שתיקח את פשעי ותחתום אותו בצרור שלא ייפתח, "ותטפול על עוני" - שתיקח את עווני ותשים עליו טיט לכסותו. היעלה על הדעת שהיום צעדיי תספור ולא תמתין לחטאתי ותענישני עוד לפני שחטאתי, ומחר את כל פשעיי תחתום בצרור ותהיה אוהב שלי, ואת עוונותיי תטפול ותכסה ולא תגלה? היעלה כזה מהפך על הדעת?
וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ׃ (יח)
האמת היא שבכל המציאות הטבעית לא ייתכן שדבר ייפסד מן המציאות. גם אם אתה רואה שדבר ניזוק או נפל, דע שהוא חוזר וקם שנית. "הר נופל יבול" - ההר נופל ובנפילתו הוא כנובל, ועם כל זה חוזר וצומח שוב; נבילה שיש אחריה צמיחה. "וצור יעתק ממקומו" - ואפילו הסלע הנופל, רק נעתק ממקומו, עבר ממקום למקום, אבל אינו חוזר לתוהו; הוא קיים, עבר ממצב אחד למשנהו, שינה מקומו ונשאר סלע. וכן לגבי ההרים, מסביר המלבי"ם שהמדענים סוברים שההרים כביכול צומחים - מה שקוראים היום שינויים גיאולוגיים, תנודות האדמה ומדפים, ויש מצבים שההרים נעים לאט לאט.
אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ׃ (יט)
גם האבנים שהמים שחקו אותן עד שנעשו אבק דק אינן הולכות לאבדון. מאין נעשו האבנים? הן ספיח מן הארץ - חלק מן הארץ שנתגבש ונעשה אבן; וכשבאים המים ושוטפים וממוססים אותה, היא חוזרת להיות עפר. זו טענת איוב: כל הדברים שבטבע עוברים ממצב אחד למשנהו ואינם מתבטלים לחלוטין. "ותקות אנוש האבדת" - רק את תקוות האנוש איבדת לגמרי. הדוממים עוברים ממצב למצב ויש להם התחדשות, כעץ וכאבנים, והאדם לבדו מתבלה ומת ואין לו תקומה.
תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ׃ (כ)
כאן חוזר איוב לדבר על אותה תקווה של האדם. "תתקפהו לנצח" - מלשון תוקף ועוז: כשהאדם צעיר, מה דוחף אותו? התקווה. בביטוי עכשווי יותר - האמביציה. ומהיכן נובעת האמביציה? מן התוכניות שהוא מטפח ומן התקווה שבליבו: אפתח עסק, אגדיל אותו, נעשה סניפים, נתפרס לחוץ לארץ. לאדם יש הרבה רעיונות, וזה מה שנותן לו חיות - התקווה והציפייה. ראו בחור צעיר שסיים צבא: כמה רעיונות בראשו, כמה עסקים פתח וסגר כבר בדמיונו. ברוך השם שלא הלך, כי אחרת מי יודע מאיזה נזק ניצל; בינתיים זה רק בדמיון. התקווה הזאת נותנת לו עוז ומראה לו כמה הצלחה תהיה לו, כאילו יהיה תקיף לנצח: אתה תקים אימפריה, אתה תהיה ענק. "ויהלוך" - על זה הוא הולך, בתהלוכות התקווה, בציפייה לאושר ולהצלחה.
"משנה פניו ותשלחהו" - אבל כשתואר פניו מתחיל להשתנות, כשמתחילים הקמטים וכשהשיער משנה צבעו, פתאום מתברר לו שאין הדבר כפי שחשב: העולם אינו ממתין לך, אינך עומד לכובשו בסערה, וצפה שהוא לא יכבוש אותך. אל תצפה להגיע גבוה מדי, שמור על הקיים. ופתאום הוא רואה שכל התקוות והאמביציות והתוכניות כלו בעשן. אותה תקווה שיצרה לו בצעירותו אמביציה ומחשבות וחלומות באספמיה - נחבטה אל סלע המציאות, והוא מבין שהמצב אינו בדיוק כפי שחשב.
יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ׃ (כא) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל׃ (כב)
וגם על הצלחת בניו לאחר מותו אין לו מה לקוות. "יכבדו בניו ולא ידע" - המתים אינם יודעים מאומה, ואם יהיה לבניו כבוד ואושר, סיפורו שלו כבר נגמר. "ויצערו ולא יבין למו" - ואם יהיה להם ההפך מכבוד, צער ונזק, גם זאת לא יבין; שם בקבר הוא כבר אינו מעודכן ואינו יודע מה קורה איתם. "אך בשרו עליו יכאב" - מה שיכאב בשרו בקבר אינו על בניו אלא על עצמו, "ונפשו עליו תאבל" - על מצבו שלו תאבל נפשו, ולא על בניו, שהרי אינו יודע מה קורה עמם.
במילים פשוטות אומר איוב: הפטירה היא סיום. אל תספר לי סיפורים על חיים לאחר המוות. איוב כופר בתחיית המתים ואינו מאמין בה, וממילא כשבא צופר ומנחם אותו נחומי הבל - אל תדאג, עוד יהיו ימים טובים מאלה, עוד תחזור לחיות - משיב לו איוב: כלל לא נכון, ודבריך מנוגדים להיגיון.
הפרק פותח בשפלות האדם - ילוד אישה, קצר ימים ושבע רוגז, כציץ הנימול וכצל הבורח - ומזה טוען איוב על דקדוק ההשגחה: מי ייתן טהור מטמא, ואם כל מעשיו חרוצים וקצובים מראש, אין מקום לתבוע אותו; שעה מעליו ויעשה מעשיו כשכיר, בבחירה ולשם שכר. בחלקו השני הפרק הוא שלילה שיטתית של נחמת צופר: לעץ יש תקווה, אם נכרת ואם הזקין, ומריח מים יפריח; להר ולסלע ולאבן הנשחקת יש מעבר ממצב למצב; ורק תקוות אנוש אבדה - איש שכב ולא יקום. איוב מסיים שאין הוא יודע אף מה נעשה בבניו, ובשרו ונפשו כואבים על עצמו לבד. ומתוך אותם פסוקים עצמם למדנו את הצד האחר: שהכעס מקצר ימים והביטחון מאריכם, ושהעובדה שהאדם נלקח דווקא בשיא כוחו ורכושו מוכיחה מתוכה שלא הגשמיות היא הפסגה - אלא ההשגה הרוחנית, ושהקרבה אל הקבר היא עצמה הקרבה אל בורא עולם.