פתיחה: איוב תובע את זכות הדיבור
בחלק זה של הפרק איוב פונה אל רעיו ואומר להם: כל מה שדיברתם עד כה לא נאמר מתוך חירות גמורה, אלא מתוך יראת הרוממות ומתוך יראת העונש. אלו אינן טענות אמיתיות שאתם באמת סבורים שראוי לאומרן. אם כך - כפי שכבר אמרתי קודם - מוטב היה לכם לשתוק. ומכאן ואילך איוב עובר לתבוע לעצמו את זכות הדיבור, ולסדר את טענותיו כלפי שמיא.
"החרישו ממני ואדברה אני" - למי אין מה להפסיד
הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה־אָנִי וְיַעֲבֹר עָלַי מָה׃
אתם, אומר איוב, אינכם חייבים לדבר. אם בתוך תוככם אתם יודעים שהאמת איתי, ואינכם רוצים להצדיק אותי - לפחות שתקו. אל תצדיקו ואל תאמרו רע. אני מבין שאתם מפחדים, יראת הרוממות ויראת העונש עליכם; מי שירא - די לו שישתוק, ולא יענישו אותו.
אבל אני, אומר איוב, מה עוד יש לי לירא? מה עוד יעשו לי? "ויעבור עלי מה" - מה עוד יכול לעבור עלי שלא עבר עלי עד עכשיו? איוב הרי לא האמין בתחיית המתים, לא האמין בשכר ועונש שלאחר הפטירה ולא בהישארות הנפש, כפי שראינו במפורש לעיל ונראה עוד בהמשך. לפיכך הוא טוען: מה עוד יוכל לעשות לי - לייסר אותי יותר? הרי השטן ייסר את איוב בייסורים שעוד גרם אחד נוסף - והיה מת. וראינו שגדול היה ניסיונו של השטן לא פחות מניסיונו של איוב, שהרי השם אמר לו: שבור את החבית ושמור את יינה. כלומר, הגעתי לייסורים שאין למעלה מהם. אם כן, מה עוד יכול למנוע ממני לדבר? לכם יש ממה לפחד - שתקו, מי הכריח אתכם לדבר; אבל לי יש מה לומר, לכן החרישו ושמעו את דבריי.
"על מה אשא בשרי בשיני" - אין טעם לנשוך שפתיים
עַל־מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי׃
כשאדם יש לו מה לומר והוא כובש את דבריו, הוא חורק שיניים וסוגר את שפתיו בכוח. על כך אומר איוב: "על מה אשא בשרי בשיני" - איזו סיבה יש לי לסגור את פי בכוח ולא לומר את אשר בליבי?
"ונפשי אשים בכפי" - הביטוי "שם נפשו בכפו" מופיע פעמים רבות בתנ"ך, ומשמעו שאדם סיכן את נפשו. כאשר אדם אוחז דבר בכף ידו, במכה קטנה הוא נופל; כך אומרים על מי שהגיע לסכנה גדולה כל כך, שנפשו כביכול מונחת על כף ידו ובמכה קטנה איננה. אומר איוב: ממילא נפשי בכפי, ממילא בכל רגע ורגע אני על סף שערי מוות. אם כן, האם אפסיד משהו אם אדבר? האם אגיע למצב מסוכן יותר מזה שאני נמצא בו? אם שתיקתי אינה ממעטת את ייסוריי - כבר עדיף לדבר.
"הן יקטלני לו איחל" - האיום במיתה אינו איום
הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל אַךְ־דְּרָכַי אֶל־פָּנָיו אוֹכִיחַ׃
לפעמים אדם שואל שאלות על בורא עולם: למה השם עושה כך, ומי אמר שכך ראוי, ויש לו כל מיני קושיות. אומרים לו: היזהר, אל תרבה בשאלות, שמא יקרא לך הקדוש ברוך הוא כדי להשיב לך תשובות. עדיף שתאמר "איננו מבינים" ותסתפק בכך.
על כך משיב איוב: מה תאמרו לי - שהשם יקרא לי? אני מייחל לרגע הזה. הרי איוב בכל ייסוריו קונן: למה השם עוד מחזיק אותי בחיים, שייקח אותי; למה לא נפלתי בצאתי מרחם; וקילל את יום היוולדו. אם כן, אי אפשר לאיים עליו במיתה: תהרוג אותי - זהו החסד הגדול ביותר שאתה יכול לעשות עמי, וכבר ביקש זאת כמה פעמים. "הן יקטלני" - אם הקדוש ברוך הוא יהרגני, "לו איחל" - לעת הזאת אני מייחל, לזאת אני מצפה. "אך דרכי אל פניו אוכיח" - אבל ברצוני להוכיח לפניו שאני צדיק בדיני, ושאיני מקבל את העונש בגלל דבר רע שעשיתי.
"גם הוא לי לישועה" - אין חנופה לפני המקום
גַּם־הוּא־לִי לִישׁוּעָה כִּי־לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא׃
אומר איוב: בהכרח, על ידי שאברר את האמת לפניו, הדבר יהיה לי לישועה. אני בטוח שהשם לא יענישני על כך, שכן "לא לפניו חנף יבוא" - השם אינו מעוניין בחנופה, אלא באמת, ביושר ובצדק. ובזה אני עדיף עליכם: אתם כביכול באים להצדיק את השם, אבל מחניפים לפניו. השם מעדיף שיבואו ויאמרו לפניו את האמת, ובלבד שיהיו צדק ויושר ואמת. ואם אומר את האמת - עוד תבוא לי מכך ישועה, שהשם יושיעני מן הצרה שאני נתון בה.
הירושלמי: "לא עבד איוב את המקום אלא מאהבה"
הגמרא במסכת סוטה בתלמוד הירושלמי אומרת: בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס - לא עבד איוב את המקום אלא מאהבה, שנאמר "הן יקטלני לו איחל". הירושלמי אינו מפרש כדרכו של המלבי"ם, שלפיו דרכנו בלימוד זה; המלבי"ם מפרש שאיוב מצפה למות. אך הירושלמי מפרש: "הן יקטלני" - גם אם יעשה לי השם את הצרה הגדולה ביותר, עדיין כולי תקווה וייחול אליו, כולי ציפייה להשם יתברך. זו דרגה גבוהה ועצומה, שאדם אומר: אם יביא עלי השם את הצרות הקשות ביותר - עדיין אני דבוק בו. מכאן אתה למד שאיוב עבד את השם מאהבה.
אומרת הגמרא: עדיין הדבר שקול - האם מצפה אני לו או איני מצפה לו? שהרי כאן יש קרי וכתיב: כתוב "לא" באל"ף, ונקרא "לו" בוי"ו. אם כן, אפשר לקרוא "לו איחל" - אני מייחל לו, ואפשר "לא איחל" - איני מייחל לו. תלמוד לומר: "עד אגווע לא אסיר תומתי ממני" - אפילו עד מותי לא אסיר את שלמותי ואהבתי וקרבתי לבורא עולם. מכאן אתה למד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה - ומניין למד זאת רבן יוחנן בן זכאי? מפסוק מפורש: "איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע". ואילו עתה בא תלמיד תלמידך, יהושע בן הורקנוס, ולימד שמאהבה עשה.
"שמעו שמוע מילתי" - לשמוע ולדקדק
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי וְאַחֲוָתִי בְּאׇזְנֵיכֶם׃
אומר להם איוב: שמעו את המילים שאני אומר, ואת אשר אחווה ואודיע באוזניכם. כלומר, לא רק את עצם הדבר, אלא גם את שבין השיטין. במילים אחרות: דקדקו בדבריי. לפעמים אדם שומע את עצם הדבר אך אינו מדקדק בו; לכן איוב מבקש שגם ישמעו את הדברים וגם ידקדקו במילים.
"הנה נא ערכתי משפט" - שתי סיבות לשתוק, ושתיהן אינן
הִנֵּה־נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי־אֲנִי אֶצְדָּק׃
אומר איוב: לא ייתכן שאשתוק ולא אתווכח להוכיח את צדקתי, אלא באחד משני אופנים. האחד - שעדיין לא סידרתי את טענותיי, קשה לי לערוך את הראיות וההוכחות, והדברים אינם מסודרים אצלי. השני - שגם אם טענותיי מסודרות היטב, ואני יודע בדיוק מה לטעון וכיצד, אדם לפעמים אינו הולך כלל לבית המשפט, מפני שהוא בטוח שלא יקבל שם צדק; כלומר, הוא מסופק אם יֵצֵא זכאי בדינו.
בא איוב ואומר: שני הדברים אינם קיימים אצלי. "הנה נא ערכתי משפט" - הכול ערוך לפניי, יש לי טענות אחת לאחת. "ידעתי כי אני אצדק" - ואני גם יודע בוודאות גמורה שאצא צודק. וממילא, אם יש לי גם טענות צודקות וגם ודאות שאזכה בדין, אין לי שום סיבה לשתוק.
מִי־הוּא יָרִיב עִמָּדִי כִּי־עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע׃
מי זה שיבוא ויריב עמי ויאמר לי: אף שיש לך טענות צודקות, ואף שאתה יודע שתצא צודק - שתוק, קבל את העונש ומות כאדם שנחשד כרשע? מי יעז לטעון כך, כשהכול לצידי: גם טענות ערוכות וגם בירור שאני צודק ושאצדק במשפט? מי ישתיק אותי? לכן, אומר איוב, ודאי שבמצב כזה עלי לטעון את טענותיי ולומר את אשר על ליבי, ולכן אני מתווכח וטוען כנגד השם.
שתי בקשות קטנות לפני הדיון
אַךְ־שְׁתַּיִם אַל־תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר׃
אומר איוב: ריבונו של עולם, לפני שאבוא לטעון את טענותיי יש לי בקשה קטנה - שתי רעות אל תעשה עמי, ואז "מפניך לא אסתר", אוכל לעמוד ולהתווכח עמך פנים אל פנים ולא אצטרך להתחבא.
כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק וְאֵמָתְךָ אַל־תְּבַעֲתַנִּי׃
הבקשה הראשונה: "כפך מעלי הרחק" - שלפחות בשעת הוויכוח יפסקו המכות שאתה מכה אותי; לפחות בעת הדיון שאנו דנים ואני טוען את טענותיי, הרחק כפך ממני. והבקשה השנייה: "ואמתך אל תבעתני" - גם אם לא תכה אותי, עצם העמידה לפני מלך רם ונישא מטילה עלי אימה נוראה, שטענותיי מסתתרות ומתבלעות ואיני יכול לפתוח את פי. לכן אני מבקש שתסיר את אימתך, ועל ידי כן אוכל לטעון את טענותיי ולא ייסתמו דבריי.
"וקרא ואנוכי אענה" - מוכן לכל סדר דין
וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ־אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי׃
אם תקרא ותמנה את עוונותיי ואת חטאותיי - "ואנוכי אענה", אשיב עליהם ואתן עליהם הסבר, ואצטדק במה שיש לי לומר. וכדרך שני בעלי דין, שאחד טוען והשני משיב, אומר איוב: אני מוכן לשתי האפשרויות. או שאתה תפתח ותטען כנגדי ואני אענה, או אם לא תרצה - "אדבר והשיבני", אני אטען את טענותיי ואתה ריבונו של עולם תשיב לי. אני מוכן בכל דרך.
כַּמָּה לִי עֲוֺנוֹת וְחַטָּאוֹת פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי׃
ומה תקרא? אתה מייסר אותי ורוצה לתבוע אותי ולומר שאני רשע ושמגיע לי - אם כן, בבקשה: "קרא ואנוכי אענה". מנה לי כמה עוונות וחטאות יש בי, אילו פשעים עשיתי. זו טענתו של איוב לכל אורך הוויכוח: ריבונו של עולם, על מה אתה דן אותי, מה עשיתי? ואם אינך רוצה להודיע את הכמות - "פשעי וחטאתי הודיעני", לפחות הודע לי את מהותם. שכן אני טוען: לא זו בלבד שלא חטאתי חטאים רבים - "כמה לי עוונות וחטאות", אין לי - אלא אפילו מעט פשעים וחטאים לא עשיתי. ואם יש לך טענה כנגדי - טען אותה ואמור אותה; אני מבקש לבוא ולדון כנגדך ריבונו של עולם.
"ותחשבני לאויב לך" - איוב או אויב
לָמָּה־פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ׃
אומר איוב: אבל אתה ריבונו של עולם עושה להפך. לא די שאינך רוצה לעמוד כנגדי ולהתווכח עמי, ואינך מתגלה אלי כדי שנוכל לדון פנים אל פנים, אלא עוד אתה מסתיר פניך; ולא זו בלבד, אלא אתה חושב אותי לאויב לך ומתנהג עמי כמו שמתנהגים אל אויב.
וזו הטענה שראינו בגמרא: אמר איוב לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, שמא נתחלף לך בין איוב לאויב? כביכול אירעה טעות למעלה, ובמקום "איוב" נרשם "אויב", ולכן אתה נוהג בי כאויב. ועל כך ראינו שהקדוש ברוך הוא ענה לו: כמה שערות יש בראשו של אדם, וכל אחת יונקת מגומה בפני עצמה, ואם היתה מתחלפת גומה בחברתה חס ושלום כהה מאור עיניו של אדם. "ויען השם את איוב מן הסערה" - אמר לו: בין סערה לשערה לא נתחלף לי, ואתה סבור שיתחלף לי בין איוב לאויב? והיכן נאמרה טענתו של איוב? כאן: "ותחשבני לאויב לך".
העלה הנידף והקש היבש
הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת־קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף׃
כִּי־תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת וְתוֹרִישֵׁנִי עֲוֺנוֹת נְעוּרָי׃
גם כאן דלתות הכתוב מקבילות: "העלה נידף תערוץ" כנגד "כי תכתוב עלי מרורות", "ואת קש יבש תרדוף" כנגד "ותורישני עוונות נעורי".
בזמנם היו משתמשים בעלים לכתיבה; גם הפפירוס הוא סוג של עלה המשמש לכתיבה - היו לוקחים את עלי הסוף, אורגים אותם ועושים מהם כעין נייר, ועליו כותבים. וכשרצו לכתוב דברים טובים היו מחפשים עלה שלם; אבל כשרצו לכתוב דברים גרועים או דברים שאינם חשובים, כתבו גם על שארית עלה, על שבר של עלה. אומר איוב: "העלה נידף תערוץ" - ריבונו של עולם, האם אתה מחשיב אותי כעלה נידף, עלה שאינו ראוי לכתוב עליו דברים טובים, ולכן "תכתוב עלי מרורות"? שהרי הייסורים שהשם מביא על האדם הם כעין כתיבה שהוא כותב עליו: על גופי אתה כותב וכותב ייסורים וסבל.
"ואת קש יבש תרדוף" - הקש, כל עוד התבואה באיבה, הכול מבקשים אותו ורודפים אחריו כדי לדוש ולהוציא ממנו את התבואה. אבל לאחר שקצרו והסירו את החיטים מן הקש, מה נותר? קש יבש בלבד, ואין איש מבקשו ואין איש רודף אחריו. אומר איוב: ואתה את הקש היבש תרדוף? אתה ממשיך לרדוף אחרי גם עתה שאני קש יבש - זקן, חולה, שאין בי כלום - מפני שאתה זוכר שפעם היתה בי תבואה, שפעם היו בי עוונות. "ותורישני עוונות נעורי" - בגלל ההיסטוריה שלי, שאתה זוכר את עוונות נעוריי, אתה רודף אותי היום, אף שהיום איני אלא קש יבש בלי שיבולת ובלי תבואה, ואין בי עוד כלום. אז למה היום אתה רודף אותי על מה שהיה אז?
"ותשם בסד רגלי" - טענת הבחירה
וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי וְתִשְׁמוֹר כׇּל־אׇרְחוֹתָי עַל־שׇׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה׃
מהו "סד"? מין קרש ובו שני עיגולים, שהיו סוגרים אותו על רגלי האדם ונועלים, ושוב אין הוא יכול לזוז ממקומו. כך היו נוהגים בימי הביניים בכיכר העיר: מכניסים את ראשו ואת ידיו של אדם לסד, וכל עובר יורק עליו ומבזה אותו - הוא עמוד הקלון.
אומר איוב: אתה ריבונו של עולם שמת בסד את רגליי, שלא יוכלו לנוע ממקומן, ואף על פי כן "ותשמור כל אורחותי" - את דרכיי. והרי אם שמת בסד את רגליי, כלום אני יכול ללכת שלא ברצונך? לאן אלך - אלא למקום שבו הסד נמצא. נמצא שרגליי מנותבות רק לפי מה שאתה מוליך אותי. אם כן, למה אתה שומר ובוחן את כל דרכיי, ומעניש אותי כביכול על שהלכתי בדרכים לא טובות? לפי מה הלכתי - לפי הסד ששמת אתה. והנמשל: אם אין בחירה, וכל מעשיי מוכרחים, כמי ששמו את רגליו בסד - למה תובעים אותי על מעשים לא טובים שעשיתי? הרי מעשיי אינם נובעים ממני.
וְהוּא כְּרָקָב יִבְלֶה כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ׃
"על שורשי רגלי תתחקה" - אם תתחקה על שורשי רגליי, לראות מאיזה שורש יוצאת פעולת רגליי וממה היא נובעת, תמצא: "והוא כרקב יבלה, כבגד אכלו עש" - כדבר שנשחת. כלומר, רגליי אין להן כוח מצד עצמן, כדבר רקוב וכבגד שאכלו עש. ובמילים פשוטות: ממה נובע כוחן של רגליי? ממך. ואם כוחן נובע ממך, ואין לי בחירה חופשית, ושמת את רגליי בסד - למה תשמור כל אורחותיי? למה אתה בודק את כל מעשיי ואומר לי: כאן לא עשית טוב וכאן לא עשית טוב, ומעניש אותי על מעשים שאינם הגונים, בשעה שאני כלוא בסד ועושה את מעשיי רק על פי מעשיך.
לסיכום:
בפרק זה איוב תובע לעצמו את זכות הדיבור: לרעיו אין מה לומר מלבד יראה, ולו כבר אין מה להפסיד - נפשו בכפו ממילא, והמיתה בעיניו חסד שהוא מייחל לו. הוא מכריז שטענותיו ערוכות ושהוא יודע בוודאות שיצדק בדין, ומבקש שתי בקשות בלבד לפני הדיון: שיוסרו ממנו המכות ושתוסר מעליו האימה, כדי שיוכל לדבר. מכאן הוא פונה לתבוע: הודיעני חטאי, ולמה תסתיר פניך ותחשבני לאויב; למה תרדוף עלה נידף וקש יבש בעוונות נעורים; ולמה תבוא בחשבון על מעשיי, אם רגליי נתונות בסד וכוחן ממך. וחכמים למדו מכאן, מ"הן יקטלני לו איחל" ומ"עד אגווע לא אסיר תומתי", שאיוב לא עבד את המקום אלא מאהבה.