בחלק זה של הפרק ממשיך איוב לטעון את טענתו המרכזית: האדם אינו חופשי במעשיו. המעשים שהאדם עושה נובעים מידיעת ה' ומרצונו, והם אלה שמכריחים אותו לעשות טוב או רע. אין אדם יכול לעשות מאומה מבלי רצון ה'. את טענתו הוא מבסס על שתי ראיות: האחת מאיתני הטבע, שהכול בהם נתון בשליטה מוחלטת של בורא עולם, והשנייה - ומכאן עיקר אריכות דבריו - מהנהגת המדינות, שבהן אנו רואים מנהיגים, יועצים ושופטים העושים מעשים שאין להם שום הסבר שכלי, ובעל כורחך שמישהו למעלה סיכל את דעתם.
הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה, יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ׃
בואו וראו, אומר איוב: אם ה' הורס בית - האם מישהו יכול לבנותו? ואם ה' סוגר על איש שיהיה ביתו סגור ונעול - האם יש מי שיפתח? אין אדם יכול לעשות מאומה נגד רצון ה'. ואם כן, אם הוא פתח - סימן שזה רצון ה'; אם בנה - סימן שזה רצון ה'. פירושו של דבר: כל מה שעשיתי - ה' רצה. וממילא, אם עשיתי עבירה, וכי יכולתי לעשותה בלא שה' ירצה? אין אפשרות כזו. אם כן ה' רצה שאעשה את העבירה. בזה חוזר איוב על טענתו שאין לאדם בחירה חופשית.
הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ, וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ׃
כשם שה' עוצר את המים והם יבשים, או להפך - משלח אותם ונעשה שיטפון או צונאמי ההופך את הארץ, וכל זה נעשה ברצונו יתברך בלבד, כך גם מעשי האדם. כשה' רוצה לסגור - אינך יכול לפתוח; כשה' רוצה לפתוח - אינך יכול לסגור; כשה' הורס - אינך יכול לבנות; וכשה' בונה - אינך יכול להרוס. כשם שאיתני הטבע נתונים בשליטה מוחלטת של בורא עולם, כך מעשי האדם. בכל מצב ומצב. כך טוען איוב.
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה, לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה׃
"תושיה" מלשון יש: כל מה שיש בבריאה, כל מה שמתהווה ונעשה ישות - הכול נובע רק מאת ה' יתברך, ולו הכוח להוציא כל דבר אל הפועל. ואם כן, מסיק איוב, "לו שוגג ומשגה" - מה שאדם שגג וטעה בדרכו, גם זה מאת ה'. ולא זו בלבד שטעית, אלא שהוא המשגה אותך: לא טעית מעצמך, אלא ה' הטעה אותך. נמצא שאין הדברים נעשים בבחירתו החופשית של האדם.
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל, וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל׃
לפעמים אנו רואים עמים שלמים עושים דברים המנוגדים להיגיון, וכל מתבונן שואל את עצמו: כיצד ייתכן שעם שלם עשה מעשה כה אווילי, שאינו נתפס כלל מבחינה שכלית? בעל כורחך אתה מגיע למסקנה שיש מישהו ששינה את דעתם ושלט ברצונותיהם, שהרי הרצון הטבעי והשכל ההגיוני לא היו מסכימים לדבר כזה. כשמסתכלים היום בפרספקטיבה על גרמניה - עם שלם שלתקופה מסוימת פשוט השתגע, ואין לזה שום הסבר.
וכאן יש להדגיש: אין זו רק טענתו של איוב. אנחנו מסכימים לטענה הזאת במצבים מסוימים - גם צופר הנעמתי מסכים, וגם על פי השקפת היהדות. יש מצבים שבהם הקדוש ברוך הוא שולל מן האדם את הבחירה החופשית. "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי" - כשצריך לייסר אותנו, הקדוש ברוך הוא מביא את אשור שיכה אותנו. וכי אשור החליט לבוא? ה' הביא אותו. אלא שאיוב לוקח זאת עד הקצה: כיוון שאתה רואה מצבים כאלה, הסק מכאן שאין בחירה חופשית כלל.
המלבי"ם מסביר שיש שני מיני הנהגות של מדינות. יש הנהגה שבה העם מונהג על ידי אדם שבחרו להם למלך - סוג של מונרכיה, שבה כביכול מסרנו לו את המפתחות והוא הקובע. ויש הנהגה שבה ממנים עליהם אנשים כעין מועצה, שמנהלת את העם לא על פי רצונה שלה אלא על פי רצון העם - משהו הקרוב יותר לדמוקרטיה.
בהנהגת המלכות היו מלכים שהרגו את עמם עצמו והכבידו עליהם את המיסים. כדי להימנע מכך שהמלך יתעלל בהם, היה העם מגביל את המלכות. כך היה כשבא רחבעם בן שלמה למלוך: הלך לשאול את העם, ואמרו לו - אין אנו מקבלים עוד מלכות ככל שתהיה, אביך הכביד עולו עלינו ואיננו מוכנים. הוא חשב בטעות ששלטון המונרכיה נמשך: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" - אבל העם לא היה מוכן. לכן היו ממנים יועצים ושופטים, כדי שלא יוכל המלך לעשות ככל העולה על רוחו.
מלך מוגבל כזה היה אחשוורוש. כשרצה להרוג את ושתי, למי קרא? לשבעת השרים רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות - "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת". מה פירוש "כדת"? הרי הרגיזה אותך, תוריד את ראשה! אלא שהמלכות מוגבלת, ויש מליאה, וצריך להביא את הדבר לקריאה ראשונה ושנייה. ושם קפץ ממוכן בראש: "לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי" - קל וחומר לכל השרים, "לִבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן".
ועכשיו ראו פלא: מה מייעץ המן? "יֵעָבוֹר בַּדָּת וְלֹא יַעֲבוֹר" - כדתי פרס ומדי. אדוני המלך, שנה את החוק: מעתה אינך צריך אותנו, כל הכוח יהיה בידך, ואם תרצה להרוג מישהו - תוכל להרגו ברגע אחד. וכי יש מלך שהעם נותן לו את המושכות ואינו לוקח? ודאי שייקח. אבל השרים - וכי טיפשים היו? "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים". איך הסכימו? אלא שה' סיכל דעתם. תארו לעצמכם שכל השרים יתכנסו ויעבירו את כל כוחם לידי ראש הממשלה, או שהכנסת תתאסף ותעביר את כל כוחה לידי בית המשפט - היעלה דבר כזה על הדעת? יש לי כוח ואוותר עליו?
ונסיים את עניין המן: כשבא חרבונה ואמר "וְגַם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין הָמָן לְמָרְדֳּכַי", אמר המלך "תְּלֻהוּ עָלָיו". ומה עם שבעת השרים רואי פני המלך? היכן הם? החוק בוטל - ומי ביטל אותו? המן בעצמו. "כָּרָה בוֹר וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" - הוא עצמו, לכל אורך הדרך ובשיטתיות, חפר את הבור של עצמו.
מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ, וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם׃
"מוסר" מלשון מוסרות - כבלים שהמלכים כבולים בהם, שלא יעשו ככל העולה על רוחם ולא יתפרצו בדברים המנוגדים לטובת העם. ולפעמים אתה רואה שהקדוש ברוך הוא פותח את המוסרות הללו ומסירן מעליהם, "ויאסור אזור במותניהם" - נותן להם לחגור אזור במותניהם, שהוא רמז לגבורה, כלשון "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ", והם מושלים בעם בכוח וכחפצם.
ודווקא שני כלבי השמירה שאמורים לדאוג שהמלך לא יחרוג מסמכויותיו - היועצים והשופטים - הם עצמם המביאים למלך את המלכות הבלתי מוגבלת ונותנים לו לעשות ככל העולה על רוחו, בגיבוי אותם אלה שהיו אמורים להגבילו. האין זה ברור ש"מוליך יועצים שולל"? וכי יש היגיון שהיועץ יעשה היפך תפקידו - המלך נטל לעצמו כוח, והיועץ עוד אומר לו: קח עוד? אתה אמור להגביל אותו, ואתה מעביר אליו את כובד המשקל? "ושופטים יהולל" - מה שהשופטים עושים הוא הוללות. איך זה קרה? בעל כורחך, ה' עשה זאת. הרי לך שהקדוש ברוך הוא מתערב בבחירה החופשית, ומכאן מקיש איוב לכל מציאות שנראית לך כבחירה חופשית של אדם - דע לך שאין דבר כזה, הכול מאיתו יתברך.
מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל, וְאֵתָנִים יְסַלֵּף׃
כאן עובר איוב להנהגה השנייה - לעם שאין לו מלך אלא כעין מועצה, שאמורה לדאוג שלא יתעלל חלק אחד מן העם בחברו ולא ישלול ממנו את ממונו. ובהנהגה כזו יש כמה סוגי מנהיגים: יש שכוהני הדת הם השולטים בעם בכוחם, כפי שהיה מקובל במקומות רבים - למשל פרדיננד בספרד, שהיה נתון ביד כומר שעשה בו כחומר ביד היוצר, והוא שיעץ לו את שיעץ ומכוחו בא גירוש ספרד. ויש הנהגה על ידי שרים חשובים ותקיפים, הם ה"איתנים". ויש על ידי "נאמנים" - אלה המטיפים לעם דברי מוסר ומשכנעים אותו בכוח דיבורם ללכת בדרך טובה.
על שני הראשונים אומר הפסוק: "מוליך כהנים שולל" - הקדוש ברוך הוא מבלבל ומבטל את דעתם של כוהני הדת והם עושים דברים לא הגיוניים; "ואיתנים יסלף" - כנגד סוג אחר של ממשלה, האיתנים והעשירים והאנשים החשובים, שהקדוש ברוך הוא מסלף את דרכם.
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח׃
אותם נאמנים שיש בהם כושר רטוריקה והם מנהיגים את העם בדיבורם - לפעמים אתה רואה שהקדוש ברוך הוא מסיר מהם את השפה: היית אמור לדבר, ואתה שותק כמו דג. האין זה ברור שה' סיכל את דעתו וגרם לאותו אדם שלא יפעל את מה שהיה צריך לפעול? "וטעם זקנים ייקח" - זהו סוג רביעי של הנהגה, על ידי הזקנים, שהעם מכבדם מצד זקנותם וחכמתם ושומע להם, כמו שנאמר "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה". ולפעמים אתה רואה שנתבלעה דעתו של אותו זקן, והוא מנהיג את העם אל עברי פי פחת. וכשנלקח טעם הזקנים, לא נותר שום מנהיג שיעצור בעד העם וינהל אותו בשכל ובתבונה.
כשמתבוננים היום על ההתנתקות, אין נשארים אלא מעטים בודדים הנאחזים בקרנות המזבח ואומרים שטוב היה. כל ההגונים - אם אפשר לומר כן על עיתונאים ופוליטיקאים - מודים היום שהמעשה היה משגה. בשעתו היו שאמרו: אולי זה יועיל; אך היום ברור לכול שמישהו סובב שם למנהיג את הראש, והסיבוב הזה גרם לשטות כה גדולה שכולם הלכו אחריו כעדר. וכי אין זו המציאות שכתובה כאן: "מוליך כהנים שולל, איתנים יסלף, מסיר שפה לנאמנים, טעם זקנים ייקח"? "מוליך יועצים שולל ושופטים יהולל" - כיצד ייתכן שיועצים ייתנו עצה אווילית ונבערת מדעת, שהביאה עלינו מבול של טילים וגרמה לחולשה כזו, עד שהצד השני הבין שרק עליו להמתין: מלבנון יצאו, מעזה יצאו, לאט לאט הם מתפנים - ומה קיבלנו תמורת ההתפנות? כלום, עוד טילים. הם אומרים: לכם יש בחירות, לנו יש מאה שנה; לאט לאט נתיש אתכם. איך ייתכן שאנחנו כה משובשים? אומר איוב: מסיר חכמה מן הזקנים ומן היועצים, ומשבש את דעתם.
ושוב אני חוזר ואומר: מה שאיוב טוען כאן מקובל גם עלינו בהשקפת היהדות במידה מסוימת. אנחנו טוענים שיש בחירה חופשית, אבל "לב מלכים ושרים ביד ה'". נמצא שהדבר גלגלו חובה על ידי חייב. אבל טעות גמורה היא לחשוב שהדבר קרה "בגללו" - האומר כך הוא כופר. הקדוש ברוך הוא שיבש את שכלו ולכן עשה מה שעשה, ולמה? כי כך מגיע לנו; זו ההנהגה שלנו. וכמו שאומרת הגמרא: כשהעדר עושה בעיות, הרועה שם להם בראשם כבשה עיוורת.
ומדוע דווקא הוא? מגלגלים חובה על ידי חייב, ומה היו חובותיו הקודמות - ה' יודע. אבל ברור שעל ידו גלגלו את החובה. ולא עוד, אלא שאומרת הגמרא שכשמגלגלים חובה על ידי חייב, נפרעים אחר כך מן החייב עצמו. כלשון הגמרא: כשהקדוש ברוך הוא בא להחריב את הבית, כביכול בא לקנח ידיו באותו אדם - אותו אדם שעל ידו נעשה הדבר נענש בסופו של דבר. וזה מה שראינו: גלגלו חובה על ידו, והוא בפירעון ארוך.
שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים, וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה׃
יש מצבים שדלת העם וההמון רוצים לבוז ולשלול את הנדיבים, וזה מצוי במקומות שאין בהם מלך, ואז העשירים חיים בפחד מתמיד. ההמון שוטף אותם כזרם מים אדיר - "שופך בוז על נדיבים", דלת העם קמים לבזוז את העשירים. "ומזיח אפיקים ריפה" - ההמון נמשל לאפיקים. האפיקים הם גדות הנהר, המקום שבו זורם הנחל והמונע ממנו לצאת מעל גדותיו. וכאן ריפה הקדוש ברוך הוא את המזיח, את החגורה שהייתה אמורה לחגור בחוזק את גבולות הנחל, וממילא באים דלת העם ושוטפים כנחל, פוגעים בנדיבים ושוללים מהם שלל. ועל ידי מה? על ידי אותו דבר עצמו: "מוליך כהנים שולל, איתנים יסלף, מסיר שפה לנאמנים" - כל אלה היו אמורים לעצור בעד העם ולהנהיגו, וכשההנהגה אינה כראוי, קם ההמון כנחל שוטף. זהו מצב של אנרכיה, אין מלך בישראל, אין מי שיעצור בעד העם, ואז שוללים זה את זה וגונבים וחומסים איש מרעהו.
מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ, וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת׃
הצלמוות משכנו כביכול מתחת למים - מקום שאין אור השמש מגיע אליו. וכשהאפיקים זחו ממקומם ויצאו מגדותיהם, מתגלים הדברים העמוקים שהיו שם בתוך הנהר, והצלמוות יוצא לאור. והנמשל: עצותיהם של שפלי העם ומרי הנפש, אותם המחכים רק להזדמנות לשלול שלל מן הנדיבים ולחמוס ולגזול - כל אותה קופת שרצים שהייתה עד עתה נסתרת, קמה ויוצאת החוצה. ומדוע? מפני שאותם אלה שהיו אמורים להיות האפיקים, המנהיגים העוצרים בעד העם, נשתבשה דעתם, ועל ידי זה כל השדים יוצאים מן הבקבוק. כשם שכשהנהר עולה על גדותיו נגלה לאור מה שהיה עמוק ואפל במים, כך הכוחות האפלים שהיו בעם עולים ויוצאים מעל פני השטח, כי אין ממשלה ואין מלכות.
מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם׃
לפעמים אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מגדיל את הגויים ומנשאם לרום המעלות, ולכאורה תאמר שמרוממם כדי שירכשו עמדה - ולפעמים זה בדיוק להפך: הגדולה עצמה היא סיבת האבדון. הנופל מגובה מטר אינו נפגע הרבה, אבל הנזרק מבניין של מאה קומות - הבום שלו נשמע היטב. וזה היה המן: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" - ולמה גידלו? כדי שהנפילה תהיה מלמעלה וחזקה כראוי. "שוטח לגויים וינחם" - מפזר את הגויים ומוציאם ממקומם, ובזה עצמו מנחה אותם אל מחוז חפצם.
מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ, וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ׃
יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר, וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר׃
לפעמים מסיר הקדוש ברוך הוא את ליבם של ראשי עם הארץ, הם המנהיגים, והם הולכים ותרים להם מקום להתיישב ולנוח בו, והקדוש ברוך הוא מתעה אותם ואינם מוצאים. ושתי סיבות לדבר: "ימששו חושך ולא אור" - הם כעיוור הממשש בחושך, ואין מאיר עליהם אור של עצה נכונה ותבונה למצוא את הדרך; או "ויתעם כשיכור" - השיכור, אף שהוא הולך לאור, אינו יכול ללכת ברגליו. כך הם מבקשים להם מקום מנוחה, ובסופו של דבר לא זו בלבד שאינם מוצאים, אלא שאותו מקום עצמו נעשה להם למכשול.
מכל אלה מסכם איוב: כל הדברים האלה אינם הגיוניים, ואיך קורה דבר כזה? אלא שהקדוש ברוך הוא משיב חכמים אחור ומסכל את דעתם ושולט ברצונותיהם, וממילא קורים דברים כה בלתי הגיוניים. ואם כן, תבין שאין בחירה חופשית. ואם אין בחירה חופשית - למה אני נענש? גם אם אתם טוענים שעשיתי מעשים לא הגונים, לא באמת אני עשיתי אותם, ואיני אמור להיתבע עליהם, שכן לא עשיתים ברצוני אלא בכוח עליון המפר עצת גויים ומניא מחשבותם, ועצת ה' היא תקום. אם כן, מדוע לתבוע את האדם על מעשיו הרעים?
חז"ל אומרים: כל המיצר לישראל נעשה ראש. ולכאורה פלא: הוא עושה לנו צרות, וה' אומר לו מגיע לך פרס, תהיה אתה הראש? והסבר נפלא ראיתי בזה על פי מה שאמרנו. איוב צדק בנוגע למלכים ושרים, שלבם ביד ה', ולא צדק בנוגע לכל אדם. ולאדם הפרטי יש בחירה חופשית, ואם מישהו רוצה להצר לנו - אוי לנו ממנו, כמה צרות הוא יכול לעשות לנו. אומר הקדוש ברוך הוא: אין לכם מה לדאוג. ואף שקבעתי בבריאה שלכל אדם יש בחירה חופשית, אני ארומם ואנשא אותו ואעשה אותו שר ומלך - וברגע שהוא מלך, הרי קבעתי בבריאה ש"לב מלכים ושרים ביד ה'", ואז שוב אינו בלתי מוגבל, אלא יש לו הגבלה, ומי חוסם אותו? ידו של הקדוש ברוך הוא. וכלשון אור החיים הקדוש: שלשלת הכלב ביד אדוניו.
בחלק זה מוכיח איוב את טענתו שאין בחירה חופשית משני מישורים: מן הטבע - שה' עוצר מים ומשלחם, הורס ואין בונה, סוגר ואין פותח; ומן ההנהגה האנושית - יועצים ושופטים, מלכים, כוהנים, איתנים, נאמנים וזקנים, שכולם עושים לעיתים מעשים נטולי כל היגיון, עד שבעל כורחך אתה אומר שמישהו למעלה סיכל את דעתם, וכשההנהגה נשתבשה קם ההמון כנחל שוטף וכל הכוחות האפלים עולים מעל פני השטח. ומסקנתו: אם הכול בידי שמיים, מדוע ייענש האדם על מעשיו. אך האמת היא שרק במידה מסוימת צדק: "לב מלכים ושרים ביד ה'" ולעיתים ה' שולל את הבחירה כדי לגלגל חובה על ידי חייב - אך בסוף נפרעים מן החייב עצמו, ולאדם הפרטי נשארה בחירתו החופשית בידו.