חלק זה של השיעור הוא הרחבה בסוגיה שצפר הנעמתי פותח בה את דבריו: עומק חכמתו של הבורא, שאין אדם יכול לחקור אותה ולהגיע לתכליתה. הרמב"ם עצמו, כשבא לתאר את גודל הקושי בשאלת הידיעה והבחירה, שאל את לשונו מן הפסוק בפרקנו וכתב שהשאלה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים":
אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם׃
השאלה פשוטה וחדה: אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש מה אני עתיד לעשות, היכן הבחירה החופשית? הרי אם ידוע כבר שראובן יחלל שבת, כיצד יוכל ראובן לא לחלל? נעמיד כאן שתי תשובות: תשובת האור החיים הקדוש, ותשובת המדרש שמואל והתוספות יום טוב.
האור החיים הקדוש בבראשית פרק ו' פסוק ה' מביא את דברי הרמב"ם ואת דברי הראב"ד שהשיג עליו, וכותב: "והראב"ד, השם יכפר בעדו, נהג מיעוט כבוד ברמב"ם על דברו בזה, והעלה כי טוב לומר שראייתו יתברך כראות אצטגנינים". ראו מי מתבטא כך ועל מי: האור החיים הקדוש, שקדם לנו בכמאתיים וחמישים שנה, על הראב"ד שקדם לו בכמה מאות שנים - שכן הראב"ד כתב על הרמב"ם "לא נהג זה מנהג החכמים". והאור החיים מכריע: "ודברי הרמב"ם עיקר, כי אין אופן ידיעת השם מושגת אצלנו, ומי ידמה להשם לקחת ידיעה להידמות אליו".
ומכאן חידושו: "ואשכילך כי השם יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידעה כשיחפוץ האדון, מה שאין כוח באנוש לעשות זאת - שתגיע אליו הידיעה ולא ידעה". כלומר, אדם שהגיעה אליו ידיעה אינו יכול לבטלה. אם נודע לך שראובן מת, אינך יכול ברגע זה לא לדעת. אין אפשרות לעשות "ריסט", לפרמט את עצמך. אחרי שאתה יודע - גמרנו. אבל הקדוש ברוך הוא יכול לדעת, ויכול להחליט שאינו יודע; אחרי שידע - להחליט שאינו יודע.
זו, אומר האור החיים, כוונת הרמב"ם באומרו "ואין דעתו של אדם יכולה להשיג" - כי איך אפשר שתגיע אליו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, שהוא ידע וישלול את הידיעה. וראיה לדבר מן הכתוב: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" - הנה הרואה, שכאשר ירצה השם שלא לדעת, תושלל הידיעה, הגם שהידיעה ישנה מעצמה.
והוא מוסיף הסבר: הבדל יסודי יש בין ידיעת אדם לידיעת הבורא. אצלנו הידיעה היא דבר חוץ ממנו, ולכן לא שייך לומר "אני עכשיו לא אדע"; אצל הקדוש ברוך הוא - "הוא ודעתו אחד", ואינו צריך לתת לב כדי לדעת. אני אתמול לא ידעתי והיום אני יודע, מפני שאתמול לא שמתי לב והיום התבוננתי; אצל הקדוש ברוך הוא אין צורך בשימת לב כדי לדעת, אין זה דבר חיצוני הצריך השגה. ואף על פי כן, ואף שהוא וידיעתו אחד, יש בכוחו להפריד ממנו ידיעתו, כדכתיב "לא הביט אוון ביעקב".
מכאן, אגב, קושיה גדולה על החפץ חיים. בהלכות שמירת הלשון פוסק החפץ חיים שאם ספרו לך לשון הרע, והסיפור נראה אמיתי, והמספר אדם הגון וישר שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו ונאמן עליך כבי תרי - אסור לך להאמין ואסור לקבל. וכל זה כשבדיעבד שמעת, שנכנסת ויצא לך לשמוע; אבל לשמוע לכתחילה, גם על מנת לא לקבל, אסור - ודאי שיש להפסיק את המספר. והשאלה היא: כיצד עושים זאת בפועל? אדם שמע את הסיפור משלושה וארבעה אנשים נאמנים והגונים, יודע את כל הפרטים, ועכשיו אומרים לו "אל תאמין". איך? אינני יודע. כמה מחזורים אנחנו לומדים את הלכות שמירת הלשון, ואינני יודע איך עושים זאת. אבל כך החפץ חיים כותב, וכנראה זה אפשרי.
במילים פשוטות, תשובת האור החיים היא: השם יכול לא לדעת, והשם בוחר לא לדעת. ולענ"ד קשה להבין את התשובה. שהרי כיצד מגדיר זאת האור החיים עצמו? "לא הביט אוון ביעקב" - הרי הוא יודע, אלא שהוא מתעלם מידיעתו. אם נמשיל: כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, אצלי כתוב בפנקס כל מה שתעשה, אך איני קורא בפנקסים, איני מעיין בהם, ולכן איני יודע מה אתה עתיד לעשות, ויש בכוחי למנוע ידיעתי.
ומה נענה בזה? אם בפנקס כתוב שראובן יחלל שבת - האם ראובן יכול לא לחלל? הרי בסופו של דבר, כשחילל, עשה בדיוק לפי מה שכתוב בספרו של בורא עולם. ומה שאתה אומר שהבורא לא הסתכל בידיעה - וכי הסתכלותו היא המחייבת אותי? עצם זה שהדבר ידוע מראש באיזו בחינה כבר שולל ממני, לכאורה, את האפשרות לעשות אחרת. הרי זה כמו שאדם בא לספר לך דבר ואתה אומר לו "איני רוצה לדעת" - וכי משום שאינך רוצה לדעת הדבר לא קרה? קרה. כך גם כאן: העובדה שהבורא מסתיר ידיעתו אינה מוחקת את מה שכתוב אצלו כביכול על מה שהאדם אמור לעשות.
יש תשובה מקובלת בשאלה זו, והיא תשובתו של המדרש שמואל על פרקי אבות, שהובאה בתוספות יום טוב במסכת אבות פרק ג' משנה ט"ו. מי שירצה יוכל לצאת מן הגטו של השאלה הזו ולאור באור החיים - תשובה שהיא כקילורין לעיניים ומניחה את הדעת.
וכך כותב המדרש שמואל: "דמעיקרא לאו קושיא". שימו לב לגישה: מלכתחילה אין כאן שאלה כלל. הרמב"ם ניפח אותה מאוד - "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" - ואחר כך יצאה התשובה מצומקת, כטענת הראב"ד. ומדוע אין כאן שאלה? "לפי שידיעת השם יתברך היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם, והרי אין ראיית האדם הרואה למעשה זולתו מכרחת העשייה ההיא, כך צפיית השם יתברך מעשה האדם אינה מכריחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד שיעשה האדם ואם כן מוכרח שיעשה, כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור, שאינו בחוק הזמן".
נמחיש: אם עכשיו, ביום שבת בעשר בבוקר, אני רואה אותך נוסע בשבת - האם תוכל לטעון שהתבוננותי בך גרמה לך לנסוע? ודאי שלא. ראיתי, תיעדתי, ואפילו ספרתי לאחרים שראיתי - אבל ראייתי אינה מכריחה אותך במעשה. זה ברור לגמרי. ובאותה מידה, אם אני אומר ביום חמישי שראובן עתיד ביום שבת בעשר בבוקר לחלל שבת, איני מנבא אלא מתעד: אני רואה אותו נוסע.
אלא שכאן תשאל: כיצד אתה מתעד מעשה שעדיין לא נעשה? הרי ידיעתך קדמה לבחירתו, ואם כן הוא מוכרח לעשות. וכאן בדיוק התשובה. איני מתאר את הדבר לפני שראובן עשה; אני נמצא עכשיו, ביום שבת בעשר בבוקר, ופשוט מסריט את ראובן נוסע. אני, כמובן, איני יכול לעשות זאת, שכן אני נמצא תחת חוק הזמן: יש עבר, יש הווה ויש עתיד, והם אינם מתחברים זה עם זה - העבר כבר היה, ההווה מתחדש רגע רגע, והעתיד עדיין לא הגיע. אבל בורא עולם נמצא מעל הזמן.
ואם כן, היכן הוא נמצא: ביום חמישי בשתים עשרה וחצי או ביום שבת בעשר בבוקר? גם וגם. ואם הוא נמצא בשבת בעשר בבוקר ורואה את ראובן נכנס לרכב, מניע ונוסע - האם הוא מתעד עובדות או יוצר אותן? מתעד. הוא אינו "יודע" שראובן ייסע; "ידיעה" מוקדמת היא מושג שלי ושלך, החיים בנקודה אחת על ציר הזמן. הבורא פשוט נמצא שם.
הרב דסלר ממשיל זאת למפה. יש לפניך מפה שלמה של ארץ ישראל, ועליה נייר גדול המכסה הכל, ובו חלון קטן. אתה מזיז את החלון - עכשיו אתה באשקלון; מזיז - תל אביב; מזיז - ירושלים; מזיז - אילת. לכל מקום שאליו אתה מזיז את החלון, שם אתה כביכול נמצא. זה האדם. אבל לקדוש ברוך הוא אין את הכיסוי: הוא באשקלון, והוא בירושלים, ובתל אביב, ובנתניה, ובפתח תקווה, ובבני ברק - "מלא כל הארץ כבודו". אני נמצא כאן, ובורא עולם נמצא כאן כמו שהוא נמצא ברגע זה באוסטרליה, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.
וכפי שאתה מבין זאת במרחב הגיאוגרפי, כך הבן בציר הזמן. אתה נמצא עכשיו בשתים עשרה וחצי בצהריים; בורא עולם אינו "נמצא" בשתים עשרה וחצי. הוא רואה ברגע זה את אדם הראשון, וברגע זה את אברהם מכניס אורחים, וברגע זה את המשיח מגיע וכולם מריעים לו. רק אנחנו חיים כל רגע בשנייה אחרת, רק אנחנו תחת ציר הזמן, אבל בורא עולם רואה את הכל בסקירה אחת - "סוקר כולם בסקירה אחת".
אם נמשיל ציר זמן: כאן אדם הראשון, כאן נח, כאן אברהם, כאן משה ומעמד הר סיני, כאן יהושע מכניס את ישראל לארץ וקורע את הירדן, כאן חזקיהו המלך, וכאן שיבת גלות בבל בימי עזרא ונחמיה. אנחנו נמצאים למטה, על הציר, ולכן אני יכול להיות רק בנקודה אחת; בורא עולם צופה מלמעלה, ולכן הוא גם כאן וגם כאן וגם כאן. ויותר מזה: הוא רואה גם אנשים שעוד לא נולדו, ורואה אותם כבר בשעת מעשה. הוא אינו אומר "אני יודע מראש מה הוא עתיד לעשות", אלא "אני רואה מה הוא עושה", שכן אין אצלו עתיד - הוא נמצא בעתיד. וכשם שאין להעלות על הדעת שראייתי אותך יוצא עם המפתחות ונוסע בשבת הכריחה אותך לחלל, כך אין להעלות על הדעת שראיית בורא עולם את מעשיך בעוד יומיים הכריחה אותך. הוא פשוט נמצא בעוד יומיים. העבר, ההווה והעתיד אצלו חד הם.
והנפלא בתשובה זו, שהר"ם אלמושנינו כתב שזו עצמה דעת הרמב"ם, ואם תדקדק בלשונו תראה שזה מה שהרמב"ם כותב. הרמב"ם אומר "אין ידיעתו כידיעתנו", ומוסיף שדבר זה אין אדם יכול להבינו. ומהו "אין ידיעתו כידיעתנו"? שידיעתנו היא בנקודה אחת בתוך ציר הזמן, וידיעתו של הבורא רואה את הכל.
ומהו החלק שאדם אינו יכול להבין? שהקדוש ברוך הוא מעל הזמן - זה ברור. שאנחנו בתוך ציר הזמן - זה ברור. מה שאיננו מבינים הוא כיצד נוצר החיבור בין העולם החי על פי ציר זמן לבין בורא עולם שמעל הזמן: כשהבורא רואה את מעשיי של בעוד יומיים, אצלי אותו רגע עוד אינו קיים כלל, ואילו אצלו הוא נראה עכשיו. כיצד ייתכן? זו נקודה שאין בכוחנו לתפוס, מפני שאנחנו כפופים לזמן.
כדי לקרב את הדבר אל הדעת, אף שהמשל גס: אדם יושב וצופה בסרט, ואין לו סבלנות, והוא מריץ את הסרט יומיים קדימה ורואה בדיוק מה עושה השחקן. עכשיו הוא חוזר לתחילת הסרט - האם הוא החליט מה השחקן יעשה בעוד יומיים? לא החליט; צפה. כך הקדוש ברוך הוא. ומדוע המשל גס ואינו משקף? כי כשאני מריץ את הסרט אני נמצא כאן ומציץ קדימה, ואצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: הוא כבר נמצא שם ממש כמו שהוא נמצא כאן. כמו שהוא מתעד מה אתה עושה בשנייה זו, כך הוא מתעד בשנייה זו מה תעשה בעוד שנתיים. בשבילו הכל "עכשיו".
ורק שנדע: היום הוכח גם מבחינה מדעית שקיימת מציאות שאין בה זמן, ואין זו תיאוריה בעלמא. איינשטיין גילה, באיחור של שבע מאות שנה, את מה שכבר כתב הרמב"ן במפורש בפירושו לספר בראשית: במקום שיש חומר יש זמן, ובמקום שאין חומר אין זמן. ומשום כך אין מקום לשאול מה עשה בורא עולם לפני שנברא העולם - שכן לפני שנברא העולם לא היה חומר, וכל שאין חומר אין זמן, שמושג החומר קשור במושג הזמן. איינשטיין רק תרגם זאת למונחים מדעיים.
על פי ממצאיו: קח תינוק בן יומו שיש לו אח תאום, השאר אחד כאן בכדור הארץ, ואת השני הכנס לחללית הטסה במהירות האור, ולאחר עשר שנים הורד אותה לכאן - תופתע לגלות תינוק בן יומו ואח תאום בן עשר, שכן במהירות האור הזמן עומד מלכת. והיום יודעים זאת עובדתית על פי שעונים אטומיים: אצל הטסים בחלל במהירות גבוהה השעון מתחיל לפגר, וככל שמתקרבים למהירות האור הזמן עובר יותר לאט. על סמך ידיעות אלה בונים מאיצי חלקיקים וכורים אטומיים, שבהם יורים חלקיקים במהירות עצומה; ואיינשטיין אומר שבמהירות האור החומר הופך ממסה לאנרגיה.
לפיכך, אף אחד אינו מתכנן לבנות חללית כזו - זה אינו מעשי. היום הגיעו למהירות של שניים־שלושה מאך; ואף אם לו יצויר שהיו מגיעים למהירות האור, החללית כבר לא היתה חומר אלא גל, ולא רק שלא היתה חומר - לא היתה תופסת מקום. שכן כל הדיבור על מרחב של מקום ושל זמן נאמר במציאות החומר, וכשאין חומר אין מקום ואין משמעות לזמן. יוצא אם כן שברור לנו, ואף מדעית, שיש מציאות שאין בה זמן: בורא עולם נמצא במציאות הזאת, וכל החלק הרוחני נמצא בה, ואנחנו נמצאים במציאות הזמן.
העמדנו שתי תשובות בשאלת הידיעה והבחירה. האור החיים הקדוש, שהכריע כדברי הרמב"ם, מחדש שיש בכוח הבורא לשלול מעצמו את הידיעה - "לא הביט אוון ביעקב" - ובזה נשמרת הבחירה; אלא שקשה, שהרי הידיעה ישנה, והוא רק מתעלם ממנה. לעומתו, המדרש שמואל והתוספות יום טוב אומרים שמעיקרא לאו קושיא: ידיעת הבורא היא כצופה ומביט בשעת המעשה, ואין ראייה מכריחה את הנעשה, "כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור, שאינו בחוק הזמן". הקדוש ברוך הוא אינו יודע היום מה יהיה בעוד יומיים, אלא נמצא בעוד יומיים ורואה את המעשה בשעתו. זו הבנת "אין ידיעתו כידיעתנו", וזה גם מה שאדם אינו יכול להבין - כיצד יש מציאות בלא זמן. הרמב"ן לימדנו שאין זמן בלא חומר, וגם המדע בימינו אישר שיש מציאות כזו. וממילא אין ידיעתו של הבורא מכריחה את האדם בשום מעשה שהוא עושה.