אנחנו בהשלמה לאיוב פרק י"א. כזכור, בפרקים הקודמים טען איוב את טענת ידיעה ובחירה: אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש כל מה שאדם עתיד לעשות, הרי נשללת מן האדם הבחירה החופשית. הסברנו את הדברים: אם הקדוש ברוך הוא יודע שאדם פלוני יחלל שבת בשבת הקרובה, יוצא שאין מציאות שהוא לא יחלל שבת, שהרי אם בסופו של דבר לא יחלל - נמצא חלילה שהשם לא ידע. וגם איוב אינו מעלה על דעתו לומר שהשם אינו יודע. הנחת היסוד היא שהשם יודע מראש מה עתיד האדם לעשות. ואם ידיעתו ברורה ומוחלטת, אין האדם יכול לברוח ממנה, והוא מוכרח לעשות בסוף את מה שהשם ידע. אם היום יודע השם שבשבת הקרובה, בשעה עשר בבוקר, ייכנס ראובן לרכבו וייסע - פירוש הדבר שאין באפשרותו שלא לעשות כן. ואם אין באפשרותו שלא לעשות כן, היכן הבחירה החופשית? ידיעת השם המוקדמת מכריחה כביכול את האדם לעשות את אשר עשה.
למען האמת, שאלה מעין זו נשאלת גם על התורה הקדושה, אלא ששם התשובה פשוטה יחסית. התורה נכתבה תתק"ע דורות לפני בריאת העולם, ואם כן הכול היה כתוב מראש: היה כתוב שלאברהם יהיה בן ושמו ישמעאל, שליצחק יהיה בן ושמו עשו, ושקורח יחלוק על משה. אם כן, היכן הבחירה החופשית של כל אותן דמויות? ואפילו אם נאמר שספרי הנביאים נכתבו כסדר המאורעות, על התורה הקדושה נאמר במפורש שקדמה לעולם תתק"ע דורות. ואם כך, יצחק היה מוכרח להיות צדיק, ישמעאל היה מוכרח להיות רשע, יעקב מוכרח להיות צדיק ועשו מוכרח להיות רשע - שהרי הכול כבר כתוב בתורה מראש.
כאן השאלה קלה יחסית, משום שהתורה, כשהייתה כתובה מראש, לא הייתה כתובה בצורה שבה היא כתובה לפנינו היום, אלא, כמו שמבאר הגאון מווילנה, הייתה כתובה בדמע. הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בשמונת הפסוקים האחרונים שבתורה: האם משה כתבם או יהושע. דעה אחת אומרת שמשה כתבם, שהרי ספר תורה נמסר בשלמות לעם, ואם יהושע כתבם נמצא ספר תורה חסר. הדעה השנייה אומרת שלא ייתכן שמשה כתבם, שהרי כתוב "וימת שם משה" ו"ויקבור אותו בגיא" - כיצד ייתכן שמשה כותב דבר שאינו אמת, והוא עודנו חי? על כך אומרת הגמרא: אלא שהיה משה כותב בדמע.
בפשטות מבינים שמשה כותב ודמעותיו זולגות, שהרי הוא כותב על מיתתו. אומר הגר"א: אין זה הביאור, שכן בכייה אינה מהווה תשובה לשאלת הגמרא. הגמרא שאלה כיצד ייתכן שמשה כתב את מותו בעודו חי, ומה התשובה - שהוא בכה? וכי כשבוכים מותר לכתוב דבר שאינו אמת? זה אינו מיישב כלום.
מבאר הגאון מווילנה ש"בדמע" הוא מלשון מדומע, כלשון הכתוב "מלאתך ודמעך לא תאחר", וכלשון חכמים "מעלין את המדומע באחד ומאה". מדומע היינו תרומה המעורבת בחולין - לשון עירוב. משה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים, אבל לא בסדר שהם כתובים לפנינו, אלא בעירוב אותיות, ולאחר מכן בא יהושע וסידר את האותיות והמילים והפסוקים כפי שהם לפנינו היום. בכך דורך הגר"א במסלול שדרכו בו רבים: באגדה אין מחלוקת, אלא שתי הדעות אמת, וכל אחת מדברת על בחינה אחרת. הדעה שמשה כתב - אמת, שהרי משה כתב בדמע; והדעה שיהושע כתב - אמת, שהרי יהושע סידר את האותיות עד שיהיה כתוב "וימת שם משה".
אם משה כותב בדמע, למדנו שהתורה כולה ביסודה היא שמותיו יתברך; האותיות הן המרכיבים שלה. וכשאנו רואים דבר כתוב לפנינו בצורה מסוימת, פירושו שהאותיות סודרו כפי המאורעות שקרו. מכאן תשובה לשאלה: כיצד ייתכן שכתוב על ישמעאל שיהיה רשע ואחר כך נדרש ממנו להיות צדיק? כיצד ייתכן שתתק"ע דורות לפני בריאת העולם כתוב שקורח יחלוק על משה, ואחר כך הוא נמצא מתחת לאדמה וצועק "משה אמת ותורתו אמת"? התשובה: התורה אכן קדמה לעולם, אך לא בסדר שהיא כתובה היום. אילו היו המאורעות שונים, הייתה התורה נכתבת כפי המאורעות: אילו היה ישמעאל צדיק, הייתה התורה מתארת אותו כצדיק. ומה שהיה לפני כן אינו הסדר הכתוב לפנינו, אלא התורה עצמה, אותיותיה, בסדר מסוים - כפי סודות התורה.
כל מה שאנו לומדים בתורה היום, ומסבירים בעזרת רש"י ורמב"ן ואור החיים הקדוש ושאר המפרשים, וכן הגמרא והמדרשים - כל זה רובד אחד בלבד, החיצוני ביותר, הרובד הנמוך שבתורה. מעליו הדרש, ומעליו הרמז - דברים הרמוזים בתורה, והנשגב מכולם הוא הסוד. לימוד התורה בעולמות העליונים הוא על דרך הסוד. וכשאתה לוקח פרשה הכתובה על דרך הפשט ומנסה לקרוא אותה בדרך הסוד, היא משתנה לחלוטין ומקבלת פנים אחרות לגמרי, עד שאין שום קשר לנושא שדובר בו בדרך הפשט.
דוגמה לדרך הרמז מצויה באור החיים הקדוש על פרשת משפטים. על כל עניין "כי תקנה עבד עברי", "אם בגפו יבוא בגפו יצא", "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" - מבאר האור החיים את כל הפרשה על דרך הרמז, ואין מדובר כלל בעבד. במה מדובר? באדם שבא לעולם הזה כדי לקיים את מצוות השם, להיות בבחינת עבד השם. ומיהי אותה אישה? הנשמה הקדושה, שהאדם צריך לטפחה. "אם בגפו יבוא בגפו יצא" - אם לקח את חלק נשמתו או לא לקח, וכן הלאה. עיינו שם בביאור נפלא מאוד. נמצא שבדרך הרמז אין מדובר לא בעבד, לא באישה ולא בבנים, אלא כולם רומזים לדברים נשגבים יותר.
אבל בדרך הרמז עדיין יש איזה קשר לפשט; בדרך הסוד כביכול אין קשר כלל בין פשט הכתובים לבין הנאמר בסוד. האר"י הקדוש גילה לנו פרשה אחת בלבד בתורה, כי חייו היו קצרים; ואילו האריך ימים היינו זוכים לעוד פרשיות נפלאות. כל מה שבידינו - כל "עץ חיים" וכל כתבי האר"י ז"ל - מבוסס על פרשה אחת: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל", בלע בן בעור ושם עירו דנהבה, והדר ושם אשתו מהיטבאל. הקורא אינו מבין מה עניינם של מלכי אדום, ומה אכפת לנו שמותיהם ושם אשתו של זה. והתורה איננה ספר היסטוריה.
אבל מי שיראה שם את דברי האר"י הקדוש, בעץ חיים ובאוצרות חיים, ימצא ביאור ארוך בעניין שבירת הכלים ומיתת המלכים שקדמה ליצירת העולם, בבחינת בורא עולמות ומחריבן. אותם שבעה מלכים שמלכו הם אותם כוחות ואורות שיצר הקדוש ברוך הוא, ואותם מלכים נפלו ונשברו - היא שבירת הכלים - והכלים ירדו מעולם האצילות לבריאה, יצירה ועשייה, והקדוש ברוך הוא נתן רפ"ח ניצוצות להחיות את הכלים. וחלק מתפקידנו בעולם הוא לתקן את הכלים השבורים, אותם כלים שנשברו במעשה שהיה בבסיס בריאת העולם, עוד קודם שנברא העולם. הבאתי זאת רק כדוגמה, כדי שנבין שכל מה שאנו קוראים בתורה הוא החלק החיצוני ביותר, ופנימיות התורה שונה לגמרי מחיצוניותה.
מעתה מובן שהתורה במקורה יכלה להיכתב בצורה אחרת לגמרי, שהרי עיקרה הסודות הגלומים בה. מה שנכתבה כפי שנכתבה, עם תיאורי אברהם, יצחק ויעקב, ישמעאל, עשו ופרעה - משום שכך הייתה המציאות בפועל, ולכן סידר הקדוש ברוך הוא שגם הרובד החיצוני יבוא לידי ביטוי בכתוב שלפנינו. אבל כשאומרים שהתורה קדמה תתק"ע דורות לעולם, ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא", אין הכוונה שהייתה כתובה בצורה הכתובה לפנינו. ולכן, השאלה היכן הבחירה החופשית של הדמויות שבתורה - תשובתה פשוטה: התורה לא הייתה כתובה כך; משה כתבה בדרך זו לאחר שאירעו המאורעות.
אלא שכשאנו מדברים על ידיעה ובחירה של האדם, השאלה עומדת במלוא עוצמתה. הקדוש ברוך הוא יודע מראש מה יהיה איתי, ויודע גם כיצד ייפטר האדם מן העולם ומה יהיה מצבו. ואם השם יודע הכול מראש, היכן הבחירה החופשית? כיצד ייתכן שאעשה אחרת? ואם אינו ייתכן שאעשה אחרת - היכן בחירתי?
כבר ראינו שצופר הנעמתי משיב לאיוב, אך אמרנו שתשובתו אינה מספקת לגמרי וצריך לקרבה אל השכל. תשובתו היא שאין ידיעתו של הבורא כידיעתנו, וממילא לא שייך לטעון שידיעת השם מחייבת אותי לעשות כפי שידע. אילו אני אדע מה אתה עתיד לעשות, אכן נכון לומר שברגע שידיעתי מוחלטת אינך יכול לברוח מכך ואתה אנוס לעשות זאת; אבל אם השם יודע מה אתה עתיד לעשות - אין זה אונס אותך. וזהו. דברים סתומים וחתומים בלא הסבר, וצריך להבין מדוע.
הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא. גׇּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ, וּרְחָבָה מִנִּי יָם.
מי שעוסק בזה בצורה מפורשת הוא הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ה' הלכה ה'. וזו לשונו: "שמא תאמר, והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו". במילים פשוטות שואל הרמב"ם את שאלת ידיעה ובחירה: אם השם יודע שיהיה צדיק ואפשר שלא יהיה - נמצא שאינו יודע; ואם ודאי שיודע, אז ודאי שיהיה צדיק, והיכן בחירתו של האדם? הרי הוא מוכרח להיות צדיק, וידיעת השם כביכול מכריחתו.
ממשיך הרמב"ם: "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה". תחילה הוא אומר לך: דע שאין זו שאלה פשוטה, אלא שאלה סבוכה וקשה. ואחר כך: "אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר" - התעמק בדברים ונסה להבינם. כבר מראש הוא מודיע לנו: הכן עצמך לקפיצה למים עמוקים.
וזו תשובתו: "כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שניים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד". ידיעת השם שונה מידיעתנו. אצלנו, אני דבר אחד וידיעתי דבר אחר. מניין? הנה אתמול למדתי דבר שלא ידעתי שלשום. האם הייתי קיים שלשום? כן. ומתי באה הידיעה? רק אתמול. הרי שהאדם וידיעותיו שני דברים. אבל הקדוש ברוך הוא וידיעתו אחד - אין השם ואין "מה שהוא יודע" בנפרד.
"ואין כוח בדעתו של אדם להשיג דבר זה על בוריו" - אל תנסה להתעמק ולהבין כיצד השם ודעתו אחד, שכן "אין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא". אם אינך יכול להשיג את אמיתתו יתברך, כיצד תבין את היחס שבינו לבין ידיעתו? אינך יודע כלל על מה מדובר, ואתה מבקש להבין את מרכיביו. וכמו שנאמר "כי לא יראני האדם וחי", כך "אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא", והוא שאמר הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" - לא שהקדוש ברוך הוא חושב על דברים אחרים, אלא שדרך החשיבה עצמה שונה: אצלך אתה ומחשבתך שניים, ואצלו יתברך הוא ומחשבתו חד הם.
"וכיוון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים". איני יודע כיצד השם יודע, שהרי איני מבין מהי ידיעתו. "אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם" - יש לך בחירה חופשית מלאה, "ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך". ומוסיף הרמב"ם: "ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה". כלומר, אל תאמר שזוהי רק אמונה שקיבלת מאבותיך; יש ראיות ברורות מן החכמה - לא חכמת התורה דווקא, אלא ההיגיון הפשוט והשכל האנושי, שמוסכם על כל באי עולם שלאדם יש בחירה חופשית.
ובלא זה לא היה שייך כלל לדון אדם על מעשיו. אם מישהו עשה לי רעה - אני כועס עליו; ומדוע אתה כועס, הרי אין לו בחירה? ואם אני עשיתי מעשה רע - יש לי נקיפות מצפון וכעס על עצמי; ומדוע, הרי אין לי בחירה? ואם אדם גנב - מעמידים אותו למשפט ומענישים; ומדוע, הרי אין לו בחירה? אדם שאין לו בחירה חופשית אין שולחים אותו לעונש ולכלא אלא להסתכלות. עצם קיומה של מערכת משפט בכל מקום תקין מוכיח שכל אדם מבין בהבנה הפשוטה ביותר: מעשיך בידיך, ויש לך בחירה חופשית.
ומסיים הרמב"ם: "ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע, וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו". בלא זה אין משמעות לדברי הנביאים כלל, שהרי כל עניינם תוכחה: "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". אם האדם מוכרח במעשיו, מה מקום להוכיחו? וכי באת פעם להוכיח כלב? וכי שייך להוכיח בעל חיים שהוא מתוכנת, או מחשב שהוא מתוכנת? מעצם קיומה של תוכחה למדנו שיש לאדם אפשרות לשנות את מעשיו ויש לו בחירה חופשית.
אלא שבסופו של דבר יש לתמוה: במה קידם אותנו הרמב"ם? השם יודע - והיכן בחירתי? התשובה: ידיעת השם אינה כידיעתך; ידיעתך מכריחה את הדבר וידיעתו אינה מכריחה. השם יודע, ולך יש בחירה חופשית. אבל כיצד? התשובה היא שאינך מבין. וגם קודם לא הבנתי.
רבנו אברהם בן דוד כתב השגות על הרמב"ם, וכמעט על כל שתיים-שלוש הלכות יש לו השגה. הרמב"ם היה צעיר יחסית כשחיבר את ספרו, והראב"ד כבר היה חכם זקן. ועל ספרו של הרמב"ם היו טענות כבר אז, על שהביאו כקודקס הלכתי בלא שמות ובלא דעות ובלא מקורות, אלא הלכה בלבד, כזה ראה וקדש; ורבים לא קיבלו שיטה זו, ובהם הראב"ד שכתב השגותיו. אגב, מכאן שכל מקום שאין בו השגת הראב"ד - שני פוסקים סוברים כן, הרמב"ם והראב"ד, שהרי במקום שאינו מסכים כתב השגה. ומשום כך נוהגים בישיבות ללמוד את הרמב"ם יחד עם הראב"ד.
על דברי הרמב"ם "וכיוון שכן הוא אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא", כותב הראב"ד (וחתימתו תמיד א"א - אמר אברהם): "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק, ואולי שעה אחת יבוא הרהור בלבם על זה". מילים חריפות: העלית קושיה בלא תשובה מספקת, ומוטב שלא היית מעלה אותה. שאם יש בידך שאלה ותשובה חזקה עליה - מה טוב, יידע האדם שיש תשובות לשאלות; אבל אם התשובה חלשה, עצם השאלה גירתה את השומע לצפות למענה, ובסוף יצא עם קושיות על בורא עולם ולא עם תשובות.
ומה יעשה הראב"ד? כבר נשאלה השאלה. ולכן הוא מוסיף: "ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה, טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה, ואומר: אם היו צדקת האדם ורשעתו תלויים בגזירת הבורא יתברך, היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו, והייתה לנו השאלה קשה מאוד. ועתה שהבורא הסיר זאת הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכוח אחר מה יהיו דרכיו של זה. והדבר ידוע שכל מקרי האדם קטן וגדול מסרם הבורא בכוח המזלות, אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל, והוא הכוח הנתון באדם להיות טוב או רע. והבורא יודע כוח המזל ורגעיו, אם יש בכוח השכל להוציאו לזה מידו אם לא, וזו הידיעה אינה גזירה. וכל זה איננו שווה".
כוונת הראב"ד: כשם שהאצטגנינים - יודעי העתידות - יודעים מה עתיד להיות, וכי בשל ידיעתם נשללה הבחירה מן האדם? הוא יודע מה יהיה, ולך עדיין יש בחירה חופשית. אך עדיין אין כאן תשובה ברורה לגמרי. שהרי ידיעת השם היא ידיעה ברורה, ואילו האצטגנינים אינם יודעים בבירור אלא ידיעה קלושה מאוד: "ראו כי רעה נגד פניכם" - רואה אני כוכב ושמו רעה, לא יהיה טוב; ומה בדיוק לא יהיה טוב? אינו יודע. ועוד, שהאצטגנינות ניתנת לשינוי: פרעה ראה דם במדבר, ולבסוף היה זה דם מילה.
לעומת זאת ידיעת בורא עולם ברורה ומוחלטת, ואין מצב שתשתנה. ועוד, שהשם יודע לפרטי פרטים מה יהיה בכל שנייה, וזה כבר אי אפשר לדעת על פי אצטגנינות. לא שייך לומר שהשם ידע מן הכוכבים ומן המזל שבשעה אחת עשרה ושתים עשרה דקות אכעס; במזל אין דבר כזה. יכול המזל להורות שנולדתי כעסן, אבל לא באיזו דקה בדיוק אכעס. ולכן אין הידיעה האלוקית דומה לידיעת האצטגנינים. והראב"ד עצמו מרגיש בזה, ולכן פתח ואמר שאין תשובה נצחת על זה, וסיים "וכל זה איננו שווה" - כי באמת להבין את הדברים קשה מאוד.
טענת איוב היא שידיעת השם המוקדמת מבטלת את הבחירה. על התורה שקדמה לעולם התשובה פשוטה, שכן על פי הגר"א נכתבה "בדמע" - בעירוב אותיות, כשמותיו יתברך, ורק לאחר המאורעות סודרה כסדר שלפנינו, שהרי עיקרה הסודות הגלומים בה, ומה שאנו קוראים הוא רובדה החיצוני בלבד. אבל בשאלת ידיעה ובחירה של האדם, תשובת צופר הנעמתי - "החקר אלוה תמצא" - שאין ידיעת הבורא כידיעתנו, נשארת סתומה. הרמב"ם מבארה שהשם ודעתו אחד, ואין בכוח האדם להשיג זאת, אך בוודאות גמורה מעשה האדם בידו, כמוכח מן השכל האנושי, ממערכת המשפט, מן הדין ומן התוכחה שבנבואה. הראב"ד משיג עליו שלא היה לו להתחיל בקושיה שאין לו להשלימה, ומציע "קצת תשובה" מדרך ידיעת האצטגנינים, אך חותם בעצמו "וכל זה איננו שווה". נמצאנו למדים שידיעה ובחירה שאלה היא שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והעיקר המוסכם והברור הוא שמעשה האדם בידי האדם.