בחלק זה של הפרק ממשיך צופר הנעמתי להשיב לאיוב. שתי טענות מרכזיות בפיו: האחת - אינך יודע כלל מהו "צדיק", שכן אין בכוחנו לשפוט אדם לפי חיצוניותו; והשנייה - אינך יודע מהו "עובד" ומהם ייסורים באמת. ובתוך כך הוא נכנס לשאלה הגדולה שאיוב העלה: כיצד מתיישבת ידיעתו של הקדוש ברוך הוא עם הבחירה החופשית של האדם.
וְיַגֶּד־לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חׇכְמָה כִּי־כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי־יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֺנֶךָ׃
"תושיה" מלשון יש, וכל דבר שיש בעולם מתחלק לשניים: האחד - הדבר כפי מה שהוא באמת, לפי עצמותו; והשני - הדבר כפי מה שהוא מוחש ומושג לחושינו. אנחנו יכולים להשיג רק את הבחינה החיצונית: מה שאפשר למשש, לטעום, להריח ולראות. אבל את מהות הדבר, טיבו ואופיו, אין בידינו להשיג כלל. רק מי שיצר את הדבר יודע את עצמותו.
וההשגה החיצונית הזאת אף מטעה אותנו. אדם מסתכל על כוס ואינו רואה אטומים, אבל באמת הכוס מורכבת מאטומים. אדם מסתכל באוויר ואינו רואה חיידקים, ובאמת אנחנו נושמים ופולטים חיידקים כל העת. מה שאנחנו משיגים אינו האמת המציאותית אלא מה שניכר לחושים בלבד, והאמת שונה.
משל למה הדבר דומה: אדם בא ומקשה קושיות על מחשב - למה תקעו כאן דווקא את הדיודה הזאת? אתה הרי אינך יודע כיצד זה מורכב ובאיזו צורה זה עובד. גם אם אתה יודע מהו מעבד ומהו זיכרון, איך הוא זוכר? באיזו שפה? באיזו צורה הוא מעביר נתונים? אינך יודע. אם כן מדוע אתה שואל שאלות על תחום שאינך מכיר? ראית מבחוץ בליטה עם שני חוטים, ומיד הקשית קושיה - אבל את מהות הדבר אינך מבין כלל. ואם איננו מבינים את עצם הדבר, כיצד נבקש לדעת את "תעלומות חכמה", את הדברים הנעלמים מאיתנו?
ולמה הוא מרמז בזה? צופר אומר לאיוב: כלפי חוץ אתה ניכר כצדיק, כאדם שאין בו מתום. אבל האם זו גם הפנימיות? שים לב, אין הוא אומר כדברי חבריו שאיוב רשע העושה פנים של צדיק. אלא כפי שביארנו: להיות צדיק פירושו לנצל את כל הכוחות שניתנו לך במאת האחוזים. ייתכן שאתה צדיק, אבל לא לפי הכוחות שניתנו לך. על פי הכלים שקיבלת היית צריך להיות הרבה יותר. לשפוט אפוא דבר על פי מה שנראה לעין - זו טעות. אמנם על פי החושים נראה שאתה מושלם, אך ייתכן מאוד שאתה רחוק מהשלמת נפשך, כי עם כוחות הנפש שהעניק לך ה' יכולת להגיע גבוה מאוד ואתה רחוק מזה. הפנימי, ה"יש" הנסתר - אנחנו איננו יודעים לאן היית צריך להגיע.
אם תשיג את עצמות האדם כפי פנימיותו, ולא כפי מה שמוחש לנו בצורה החיצונית, תדע שאינך באמת צדיק. והמלבי"ם מביא ארבע אפשרויות בביאור המילה "ישה": (א) מלשון "יש", כמו ניצב ויצב, כך יש וישה. (ב) מלשון נשייה ושכחה, כלשון "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ". (ג) מלשון הלוואה וחוב, כלשון "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" - כלומר תדע שאתה חייב באמת על עוונותיך, שכן אינך צדיק לפי הכלים שקיבלת. (ד) מלשון העתקה, כמו "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם" שפירושו נעתקה וניטלה מהם גבורתם. ולפי זה: כביכול שכחת והעתקת מלבך את העבירות שעשית, וכמה לא השלמת את עצמך לפי מה שקיבלת מאת ה'.
הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד־תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא׃
כאן בא צופר להשיב על טענת איוב, שלא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יודע מה האדם עתיד לבחור, שהרי אם יבחר אחרת יימצא שינוי בידיעתו יתברך. מכאן הוכיח איוב שה' יודע הכל וידיעתו אינה משתנה, ומשום כך אין לאדם בחירה חופשית כלל. שהרי אם ה' יודע שאדם עתיד לחלל שבת, אין אפשרות שלא יחלל; וכשהגיעה שבת וחילל - האם יכול היה לעשות אחרת? ואם תאמר שכן יכול היה, נמצא שה' לא ידע, וזה לא עלה על דעת איוב כלל. ואם אין בחירה, שאל איוב, מדוע מענישים אותי על עווני, בשעה שאין באפשרותי לבחור אחרת?
על כך משיב לו צופר: דע לך, אין שום דמיון והשוואה בין ידיעת הבורא לידיעתנו. כשם שאיננו משיגים את עצמותו, כך איננו משיגים את ידיעתו. אתה מקשה מתוך שאתה מודד בכליך: אם אני יודע שתעשה דבר בעוד שבוע, אין אפשרות שתעשה אחרת, ונמצא שידיעתי מכריחה אותך. אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: ידיעתו ומעשה האדם הם שני דברים נפרדים, וייתכן שה' יודע מה אעשה בשבת ועדיין הבחירה בידי.
שימו לב: אין הוא מסביר כיצד. הוא אומר שידיעתו שונה ושהדבר אפשרי. וזו בעצם תשובת הרמב"ם, שידיעת ה' שונה מידיעתנו ולכן ייתכן שידע ועדיין תישאר לנו בחירה חופשית - ואיך? הרמב"ם לא הסביר. והראב"ד מקשה עליו שם קושיות חמורות, ובלשון חריפה: "לא נהג מנהג החכמים" - מדוע כתב קושיה שאין לו עליה תירוץ מספיק? נמצא שהתשובה העומדת לנו כאן היא "הדבר אפשרי, אך אין לך יכולת להבינו", ומבחינת השכל עדיין נשארנו עם שאלה, שכן נאמר לנו שהדבר נשגב מבינתנו. לקראת סוף הפרק נבקש לראות הסבר שיוכל ליישב את הדברים גם על הדעת.
"החקר אלוה תמצא" - עצם ההשגה של האדם היא דרך החוש: ממששים, טועמים, מריחים, ורק כך אנו מכירים דבר. ואת הקדוש ברוך הוא אי אפשר להשיג כלל, שהרי אינו נתפס בחושים: אין לנגוע בו ולא לטעום ולא להריח. ואם את ה' עצמו אינך משיג, כיצד תרצה להשיג את מהות ידיעתו?
"אם עד תכלית שדי תמצא" - זהו החיסרון השני, מצד כמות ההשגה. הקדוש ברוך הוא בלתי בעל תכלית, כלומר בלתי מוגבל, ואין לו קץ וסוף, ולכן אנו מכנים אותו "אין סוף ברוך הוא". וכי שייך שבעל סוף ישיג את מי שאין לו סוף? זה כמו לומר שנמלא בכלי בעל גבול חומר בלתי מוגבל - הדבר מנוגד מעצמו (ואמנם אין חומר אין סופי, ואני אומר זאת רק לקרב את הדבר אל הדעת). אתה כלי מוגבל ואתה מבקש להשיג את האלוקות שאינה מוגבלת. הרי לנו שני מינוסים: איננו משיגים אלא דרך החושים וה' אינו נתפס בחושים, ואנו מוגבלים והוא בלתי מוגבל.
גׇּבְהֵי שָׁמַיִם מַה־תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה־תֵּדָע׃
השגת האלוקות היא בעניינים גבוהים, רמים ונשגבים, הרבה למעלה משכל האדם - ומה תפעל כדי להגיע לשם? "עמוקה משאול מה תדע" - בקדוש ברוך הוא נמצאות כל השלמויות האפשריות, וירידה לעומק הדבר להבינו ולעמוד עליו עמוקה משאול, ומה תוכל לדעת?
אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי־יָם׃
ההשגות האלוקיות ארוכות ורחבות בבלי גבול, ומשאמר "ארוכה מארץ" כל שכן "רחבה מני ים". וכיצד תרצה להשיגן?
חז"ל דורשים את הלשון הזאת על התורה, ולכאורה הדבר מפליא: הארץ היא דבר מוגבל וקטן, ומה החידוש בכך שהתורה ארוכה ממנה? ראיתי מבארים, כמדומני בשם הגר"א, שכל דבר נמדד בכלי המדידה המיוחדים לו. שולחן מודדים בסנטימטרים, דברים קטנים במילימטרים, דברים שאינם נתפסים בעין בננומטר - יחידה שאפילו שערה גדולה ממנה. ארצות מודדים בקילומטרים, ומרחק בינינו לכוכבים כבר מודדים בשנות אור. וכשאני אומר לך שדבר מסוים נמדד בקילומטרים או בשנות אור, מיד אתה מבין שהוא גדול.
וזו כוונת "ארוכה מארץ מידה": מידת המדידה של התורה ארוכה מן הארץ. יחידת המידה שבה מודדים את התורה היא הארץ עצמה - כך וכך מאות אלפים ומיליוני "ארצות". שהרי לומר שהתורה ארוכה מן הארץ זה פשוט ואין בו חידוש; החידוש הוא שהארץ כולה היא רק יחידת המדידה שבה מודדים את התורה.
אִם־יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר וְיַקְהִיל וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ׃
כִּי־הוּא יָדַע מְתֵי־שָׁוְא וַיַּרְא־אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן׃
אחרי שהונחה ההנחה שאין האדם משיג מן האלוקות מאומה, ואין לו שום תפיסה במחשבתו של בורא עולם, ממילא אם את הבורא עצמו אינו משיג - כיצד ישיג את דעתו, שהיא עצמותו יתברך? אין זה כלל מסוג הידיעה שלנו. אצל הקדוש ברוך הוא ייתכן ויצויר שידע את כל הפרטים שעתידים להיות, ועדיין תישאר הבחירה ביד האדם, ואין בזה סתירה. אף שלפי תפיסתנו הדברים סותרים, ידיעת ה' שונה ואינה כידיעתנו.
לכן אומר לו: "אם יחלוף" - יעביר אחד מברואיו מן העולם; "ויסגיר" - יסגירנו במאסר או יביא עליו ייסורים; "ויקהיל" - יקהיל את כל בני העולם וישאלם האם דנתי ביושר ובצדק. "ומי ישיבנו" - מי יעז להשיב ולומר: ריבונו של עולם, הרי ידעת מראש שיחטא, ואם כן הוא היה מוכרח לחטוא, וידיעתך מסלקת ממנו את הבחירה? "וירא אוון ולא יתבונן" - ראית מראש את האוון, ועשית עצמך כביכול כמי שאינו מתבונן, כאילו עדיין יש לו בחירה. ויבוא ויטען: למה סילקת אותו והסגרת אותו והבאת עליו את כל הצרות בחינם, אם בעצם לא הייתה לו בחירה?
אבל האם יכול אדם לטעון כך כלפי הקדוש ברוך הוא? הרי ברור שידיעתו אינה כידיעתנו, והוא יודע את הכל - "הכל צפוי והרשות נתונה": ה' יודע את הכל, ועדיין הרשות בידינו לעשות את המעשים הטובים או הרעים. וממילא "ובטוב העולם נידון" - מה שה' דן את הרשע ומחליפו ומסגירו, הכל בטוב ועל פי דין, כמו שצריך להיות.
וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד׃
כאן עובר צופר לנקודה אחרת. שמא תקשה: מדוע ברא ה' את האדם כך, שאינו משיג אלא על ידי החושים, והשגתו אינה שלמה ואינו יכול להשיג את האלוקות? אם כבר ברא אדם, שייתן לו חושים והשגה ודעת ובינה - למה בראו חסר?
אתה טוען: "ואיש נבוב ילבב" - ראוי היה שהאדם הנבוב, כלומר החלול והריק, יקבל לב ובינה, שישיג את האלוקות ויבין את דעתו של בורא עולם, וידע כיצד ה' דן, ויקלוט איך ייתכן שה' יודע הכל ועדיין יש לי בחירה חופשית. מדוע מנע ה' מאיתנו את ההשכלות הללו?
על זה משיב: "ועיר פרא אדם יולד" - אם כן היה לך לשאול גם מדוע ברא ה' את העיר פרא ולא נתן לו שכל כאדם. ועל זה אינך מקשה, שכן אתה מבין שה' רצה שיהיה בעולם אדם, ורצה שיהיה בו גם עיר פרא. רצה בני אדם ורצה גם חמורים - שאם לא כן, על מי ישים האדם את משאותיו? צריך את זה וצריך את זה. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא רצה לברוא אדם שיהיה מסוגל להגיע בהשגתו עד גבול מסוים ולא מעבר לו. אילו רצה - היה בורא מלאך; והרי יש לו מלאכים, והוא רצה לברוא בני אדם. וכשם שעיר פרא אינו יכול להיות אדם, כך אי אפשר שאיש נבוב ילבב. ואפשר לקרוא זאת אף כשאלה: "ועיר פרא אדם יולד?" - וכי מעיר פרא ייוולד אדם? ודאי שלא, זה מין אחר לגמרי. כך גם מן האדם לא ייוולד מלאך, ולא יגיע להשגות שהן למעלה מן הכוחות שרצה ה' לתת לו.
אִם־אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּיךָ׃
אִם־אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל־תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה׃
הנה אתה רואה בעצמך שהבחירה בידך: אם יש בידך מעשה רע - הרחיקהו. ולא זו בלבד, אלא שבכוחך גם שלא להשכין באוהליך עוולה, כלומר להוציא את העוולה כולה מן הבית. לא רק להרחיקה מידך אלא גם מביתך. הרי שאתה המושל, והכוח בידך.
כִּי־אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא׃
רק אז יהיו פניך נשואים ממום, כלומר ריקים ונקיים ממום. שאם תעשה אוון ועוולה יש מום על פניך - "על פניך" היינו באשמתך, שהעוון ניכר עליך ושייך אליך. אבל אם תנהג כדברי, מתוך ההכרה שיש לאדם בחירה חופשית ובידו להימלט מן הרע ולחפוץ בטוב, אז לא יהיה בך שום מום. "והיית מוצק" - תהיה חזק ומושל על עצמך; "ולא תירא" - לא תחשוש שמישהו אחר בוחר בשבילך, אלא אתה הוא הבוחר, ולא תהיה לך יראה שמא אתה פועל שלא בכוחך ושלא מרצונך, אלא כל פעולותיך ממעשיך וברצונך, ולא יהיה בידך עוול.
כִּי־אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר׃
כזכור, צופר משיב לאיוב בשתי בחינות. האחת: אינך יודע מהו צדיק, שהרי אין אנו מכירים את פנימיות האדם, וייתכן שנדרשות ממנו מדרגות גבוהות הרבה יותר - אמנם הוא צדיק, אך לא הצדיק שה' רצה, ולא המדרגות שאליהן היה אמור להגיע בכוחותיו. עכשיו הוא עובר לבחינה השנייה: אתה טוען "צדיק ורע לו" - אינך יודע מהו "עובד".
תדע לך, אין אלה ייסורים אמיתיים, אלא ייסורים לגוף בלבד, ואבדת הגוף אינה נחשבת אבידה. משל לאדם שהלך עם ארנק ובו מיליון דולר, ואבד לו הארנק בלבד והמיליון נשארו בידו - וכי זו אבידה? הארנק שווה חמישים שקלים, והמיליון אצלך. כך אבידת הגוף היא אבידה גשמית וחומרית שאינה נחשבת כלל. עיקר האבידה היא נפש האדם, וכמו שנאמר "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" - על מה לאדם החי מקום לתלונה? יש לו ייסורים והוא סובל, אבל אלה דברים גשמיים חולפים. על מה יש להתאונן? "גבר על חטאיו" - על החטאים, שהם נזק רוחני נצחי. החיסרון הרוחני נצחי, ואילו החיסרון הגשמי אין עליו להצטער. עיקר האדם הוא הנפש, והנפש מעותדת לגמול בעולם העליון. ולפי זה גם ההגדרה "עובד" אינה נכונה: עובד במה? כאן בגוף? זה כמו שאיבד את הארנק והשאיר בידו את המיליון.
וזהו "כי אתה עמל תשכח", והדגש על המילה "אתה". אתה מזהה את עצמך עם הגוף - וזו טעות. ה"אתה" האמיתי הוא הנפש. "אתה" פירושו נפשך ועצמותך, הנפש הרוחנית, ויגיע זמן שתפשוט את החומר מעליה, ואז תשכח את כל העמל והייסורים והכאבים והצער, שהרי העיקר הוא החלק הרוחני.
ולהפך: "כמים עברו תזכור" - תזכור את העמל והייסורים כמו שזוכרים מים שעברו ושטפו את האדמה. בשעת השיטפון נראה הדבר כנזק, אך מה קורה בשנה שלאחר מכן במקום שהיה בו שיטפון? האדמה נעשית פורייה ומדושנת ומצמיחה הרבה יותר טוב. אדם ששטף השיטפון את שדהו - היום זה נזק ובריכה ענקית, אבל כל המינרלים וכל הדברים הטובים שבאדמה מסביב התנקזו אליו, והשדה מדושנת היטב, ובשנה הבאה תיתן יבולים מופלגים.
וזו בדיוק הנקודה שאנו אומרים שלעתיד לבוא גם על הרעות נברך, לא "ברוך דיין האמת" אלא "הטוב והמטיב". ושואלים: הרי לעתיד לבוא לא יהיו רעות? והתשובה: לעתיד לבוא נברך "הטוב והמטיב" על הרעות של היום, כי אז נבין כיצד כל הרעות של היום היו לטובתנו ואיזו תועלת הצמיחו לנו. וזהו "כמים עברו תזכור" - כשתשקיף מלמעלה לאחר מאה ועשרים, לא רק שלא יהיה רע בעיניך, אלא עוד תודה על כך.
וּמִצׇּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה׃
"חלד" הוא העולם, כלשון "כל יושבי חלד". העולם הבא שיקום אחרי העולם הזה יקום "מצהריים" - עולם הבא ממקום של אורה, ולא כעולם הזה שבא ממקום של חושך וצלמוות. הרי כיצד נברא העולם? "וחושך על פני תהום" - העולם הזה נברא על אדני החושך, ואילו העולם הבא ייבנה על אדני הצהריים, מלשון מצהיר ומאיר, עולם אחר לגמרי.
"תעופה כבוקר תהיה" - עפעפי השחר הם המשל לאור המתחיל להפציע לאט, כמי שעדיין לא פתח את עיניו לגמרי. אומר לו: שם לא יהיו שלבים ולא הפצעה הדרגתית, אלא "כבוקר תהיה" - מיד יזרח עלינו הקדוש ברוך הוא באורו.
וּבָטַחְתָּ כִּי־יֵשׁ תִּקְוָה וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב׃
בזה יש לך ביטחון גם על חיי העולם הזה שאתה מאבד כעת: "כי יש תקווה" - בסופו של דבר יש חיים טובים מאלה, חיי נצח וחיים רוחניים. "וחפרת לבטח תשכב" - לאחר שתחפור לך קבר, אל תחשוב ששם מסתיים הסיפור ונגמר הסרט; שם הוא רק מתחיל. לבטח תשכב - תוכל לשכב שם בבטחה, שמשם מתחיל מקום קבלת השכר.
וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים׃
שם תרבץ לבטח מבלי שאיש יחריד אותך, לא כעולם הזה שיש בו חרדות והפרעות ומלחמות ופגעי יצר הרע. "וחילו פניך רבים" - ועוד יבואו צדיקים וגדולים להתפלל על קברך ולחלות את פניך, שתהיה מליץ יושר בעדם.
וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח־נָפֶשׁ׃
"עיני רשעים תכלינה" - הרשע לעולם אינו שבע: יש לו מנה, רוצה מאתיים. תאוותו היא לעוד ולעוד, ועיניו כלות לראות בזה, כלשון "כלתה נפשי לה'". "ומנוס אבד מנהם" - אין להם מנוס מן האבדון, ובהכרח יגיעו אליו בסופו של דבר. "ותקוותם מפח נפש" - אצל הצדיקים התקווה מתמלאת, ואילו אצלם סופה מפח נפש.
"מפח נפש" - שיפיחו את נפשם, כלשון "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". כף הקלע פירושה שהמלאכים מעבירים את נפשו מאחד לשני ובועטים אותה מקצה העולם אל קצהו. ומהו ביאור הדבר? אדם שבעולם הזה לא הייתה לו מנוחה מתאוות העולם הזה, גם שם למעלה לאחר פטירתו הוא רודף כל הזמן אחרי התענוגות, אלא שאין לו כלים להוציאם אל הפועל. מתחשק לו לעשן ואין לו פה; מתחשק לו מאכל אסור ואין לו פה לאכול. ואלה ייסורים קשים עד מאוד. זהו "יקלענה בכף הקלע": נפשו רצוא ושוב, רצוא ושוב, כל הזמן רצה ורודפת אחרי התענוגות שהורגלה בהם בחייה ואינה יכולה להשיגם. וגם "מפח נפש" כפשוטו: מפח נפש יהיה לו, שהנה הוא רואה שכל ימי חייו לא השיג את מה שרצה, ואחרי המוות הוא עוד משלם ביוקר על כל ההנאות והתאוות של העולם הזה.
צופר הנעמתי מלמד את איוב שלושה יסודות. ראשית, שיפוט האדם על פי חיצוניותו הוא טעות, שכן איננו תופסים אלא את המוחש לחושים ולא את עצם הדבר, וייתכן שאדם נראה צדיק ובכל זאת רחוק מן המדרגה שכוחותיו חייבו אותו. שנית, אין לאדם שום כלי להשיג את האלוקות ואת ידיעתו יתברך: החושים אינם תופסים אותו, ובעל גבול אינו משיג בלתי בעל גבול - ולכן "הכל צפוי והרשות נתונה", ואין בכך סתירה, וכשם שעיר פרא אינו נעשה אדם כך האדם אינו נעשה מלאך, וזהו רצון הבורא בבריאתו. ושלישית, ההגדרה "עובד" אינה נכונה כלל: ייסורי הגוף הם כארנק שאבד בעוד המיליון נשאר בידנו, ולעתיד תזכור אותם כמים ששטפו את השדה והפרו אותה, ותברך עליהם הטוב והמטיב. ומנגד, עיני הרשעים כלות לעוד ולעוד, ואין להם מנוס מן האבדון, ותקוותם מפח נפש.