וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר׃
אנחנו פותחים במענה השישי שבספר איוב, מענהו של צופר הנעמתי. כדרכנו נקדים תחילה את הרעיון העומד מאחורי דבריו, ולאחר מכן נראה כיצד הדברים באים לידי ביטוי בכתובים. שני המתווכחים הראשונים הודו לאיוב בהנחת היסוד שלו: לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא משגיח ומאידך הצדיק אובד, שהרי זה תרתי דסתרי - אם יש השגחה, לא ייתכן שהצדיק יאבד. הוויכוח שלהם איתו היה רק בפרטים: או שאין זה באמת צדיק, או שאין הוא באמת אובד, שהרי השם יגדיל את מעלתו בסופו של דבר, כל אחד לפי שיטתו.
בא צופר ואומר: אני מתנגד לכלל הרעיון. לדעתי ייתכן בהחלט שהקדוש ברוך הוא משגיח, והצדיק אובד, ואין כאן שום סתירה. ולא עוד, אלא שגם אין בזה עוול כלל - וזהו העיקר. השם משגיח, הצדיק אובד, ואין בזה עוול.
מבאר המלבי"ם: טוען צופר שההשגה, כלומר האופן שבו אנו קולטים את המציאות, אפשרית בשני אופנים. האחד - להשיג את הדבר כפי מה שהוא בעצמותו, כפי מה שהוא באמת. השני - להכיר את הדבר כפי מה שהוא מוחש אלינו. וכולנו יודעים שאין לנו שום דרך להכיר את הדברים כפי שהם בעצמותם, אלא רק כפי שהם מושגים בחושינו. מה שמושג בחושינו - אנו מכירים בו; מה שאינו מושג בחושינו - איננו מכירים בו.
עד כדי כך, שיש שיטה בפילוסופיה הטוענת שייתכן מאוד שהדברים קיימים רק כשמתבוננים בהם, וכשאין מתבוננים בהם - אינם. האם אפשר להוכיח את ההפך? בא אדם וטוען: האי הזה נמצא רק כשמסתכלים עליו. האם תוכל להוכיח שכשאינך מסתכל עליו, וכשאין מצלמים אותו, הוא עדיין נמצא? אין אפשרות להוכיח זאת, שהרי כל מה שאנו לומדים הוא דרך החושים. מה שנקלט בחושינו אנו יודעים שקיים, אבל אף אחד לא יאמר שמה שלא נקלט בחושינו אינו קיים - הרי מי קלט אי פעם גלי רדיו בעיניו? במקלט כן, בעין לא. נמצא שכל ההשגה שלנו אינה השגת מהות הדבר בעצמותו, אלא רק מה ראיתי, מה מיששתי, מה טעמתי, מה הרחתי ומה שמעתי.
יתר על כן: כל ידיעתנו נובעת מן החושים, וההשגה שלנו על העבר היא תמיד מן המאוחר אל המוקדם. כשאני בא לדון כיצד היה בבריאת העולם, או כיצד נראה צמח או עץ או אדם לפני חמשת אלפים שנה, אין לי שום דרך להסיק מסקנה אלא לפי בדיקת הדבר כפי שהוא היום.
והמשל: שני אנשים. האחד ראה את התינוק מעת שנולד עד שהגיע לגיל עשר, והשני הביאו לפניו ילד בן עשר ומחקרו הוא כיצד נראה הילד בגיל שנה או בגיל יומיים. מסקנותיו של מי תהיינה נכונות יותר? ודאי של מי שראה אותו בהתהוותו. השני אומר: אם בגיל עשר הוא בגובה כזה ובמשקל כזה, וכל יומיים הוא גדל כך וכך, אם כן בגיל פלוני היה כך וכך. האם המסקנה הזאת תמיד נכונה? ודאי שהיא מוטעית.
חוקר צעיר בתחילת דרכו החליט לעקוב אחר התפתחותה של ארנבת. ניתן דוגמה מוכרת יותר: תינוק. בשעת הלידה שלושה קילוגרם, ובגיל עשר הגיע לשלושים קילו. עשה החוקר חשבון: בעשר שנים הכפיל את עצמו פי עשרה, אם כן בגיל עשרים יהיה שלוש מאות קילו, ובגיל שלושים שלושה טון. ומה תתווכח? הרי מדדתי! אלא שהמסקנה מוטעית מיסודה, מפני שאתה מסיק ממציאות אחת אל מציאות אחרת שאותה לא ראית. וכך גם להפך: אילו היה מסיק ממה שהשתנה בו מגיל שלושים עד ארבעים אל מה שהשתנה בו מגיל אפס עד עשר - המסקנה תהיה משובשת. זוהי צורת הסקת המסקנות שבה אנו קולטים כל דבר עיוני: דרך החושים, ומתוך הסקה ממה שאני רואה עכשיו על מה שהיה בעבר. דרך בעייתית מאוד להגיע בה למסקנות אמת.
זו בדיוק הטעות שנופלים בה בנוגע למערות נטיפים. מי שביקר במערת נטיפים שמע מן המדריך שהמערה היא בת שלושה מיליון שנה או חמישה מיליון שנה. לפי מה אתה קובע? הוא מסביר: כל נטיף גדל כך וכך מילימטרים בשנה. אנו בודקים ארבעים שנה ורואים שהוא גדל מילימטר בשנה. אם כן, נטיף בגודל מטר - אלף מילימטר - הוא בן אלף שנה, נטיף של חמישה מטרים הוא בן חמשת אלפים שנה, וכן הלאה.
והיכן הטעות? ממה גדל הנטיף? מחלחול מים דרך אבן הסיד, שהמים ממיסים את הסלע והנטיפים גדלים. אבל היום אין נחל למעלה - ואילו ייתכן שלפני אלף שנה היה שם נחל, ואז רמת החלחול הייתה גבוהה הרבה יותר. מה שנראה לך היום כתהליך של אלף שנה, אפשר שהתרחש בחודשיים. ואם פעם לא רצו החוקרים להודות בכך, היום הם מודים, משום שנמצאה מערת נטיפים שיש עליה תיעוד: אנשים שגרו ביישוב הסמוך מעידים שלפני ארבעים או חמישים שנה לא היה שם כלום. בדקו אותה לאחר ארבעים שנה ומצאו בה נטיפים שמדענים היו מייחסים להם עשרות ומאות ומיליוני שנים. אנשים תיעדו ומעידים שלפני ארבעים שנה לא היה שם דבר. נמצא שהדבר יכול להיווצר במהירות רבה, הכול לפי רמת הנוזלים שלמעלה. מסקנה בצורה כזאת היא מסקנה מוטעית.
כיוצא בזה כותב המלבי"ם על מי שלוקחים עצמות ובודקים אותן, ולפי מידת הבלאי והמראה הישן שלהן קובעים את גילן (וכיום נוהגים לבדוק לפי קצב ההתפוגגות של פחמן C14). אומר המלבי"ם: החשבון הזה אינו לוקח בחשבון דבר אחד - שאינך יודע מה אירע בעבר, ואי אפשר להסיק מסקנות אמת מהתבוננות של היום על מה שהיה אז.
שהרי אם אקח עצם של בהמה ואבשל אותה חודש שלם, ולאחר מכן אשליך אותה בפינה כלשהי בג'ונגל ואתן למדען למצוא אותה - מה יאמר? יסתכל וייווכח כמה היא נימוחה ויהיה בטוח שזו עצם עתיקה מאוד. והרי הם אינם לוקחים בחשבון שהעולם כולו עבר בישול - המבול. הכול השתנה, ולא סתם השתנה: מים רותחים יצאו, וארבעים יום התבשל העולם ביורה הזאת. הכנס עצמות ארבעים יום לסיר מהביל בטמפרטורה אדירה - כיצד תיראה העצם? נמצא שהמדענים אינם לוקחים בחשבון את הנתונים ההיסטוריים.
זו טענתו של צופר: אנחנו משיגים רק את חיצוניות הדברים, כפי שהם פועלים על חושינו וכפי שהם נראים לנו כעת, ואיננו יכולים להשיג את הדברים בעצמותם. משל לאדם הרוצה להסיק מהי מכונית מתוך התבוננות בה. מי יודע באמת? מי שבנה אותה. הוא יאמר לך בדיוק ממה היא מורכבת וכיצד היא עובדת. אבל המתבונן מבחוץ יאמר: נראה לי שזה דבר שנושם - הרי אני רואה כמה אדים הוא מוציא מאחור. מה שאתה קולט בחושים מוביל אותך למסקנות בלתי מדויקות לחלוטין.
פעם היית שואל אדם: האם יש תנועה בכוס הזאת? והיה אומר: כלום. היום יודעים שכל דבר גשמי מורכב מאטומים - גרעין פנימי ומסביבו אלקטרונים ופרוטונים, והם יוצרים אצלנו תחושה כאילו יש כאן משהו גשמי, ובאמת אין כאן חומר ממשי. אילו יכולת לצמק את מגדל אייפל כולו ולאסוף את החומר שבו, לא היית מגיע אפילו לקופסת גפרורים. אגב, שלא נטעה: גם את האטום עצמו איש לא ראה מעולם. גם לא במיקרוסקופ - אין שום אפשרות לראות אטום. וכיצד קובעים מהו? על פי פעולתו, על פי ביקועו, שממנו משתחררת אנרגיה עצומה, ומזה אנו יודעים שכאן השורש. וגם הציור המקובל שלו אינו אלא תיאוריה, וכן גלי הרדיו שמציירים אותם כגל - מי אמר שכך הם? ופירוש המילה 'אטום' בלטינית - בלתי מתחלק, נקודת החומר שאינה מתחלקת. ואם ממגדל אייפל כולו לא נשארת אפילו קופסת גפרורים, מה נשאר מן האדם? אבק פורח.
דוגמה נוספת: מה צבע הדם? אדום. אבל הרי הוא מורכב, כפי שכולנו יודעים היום, מכדוריות אדומות ולבנות. ומי אומר זאת? האר"י ז"ל, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, כותב שדם האדם מורכב מליחה לבנה וליחה אדומה. וכי בזמנו ידע מישהו שיש בדם כדוריות לבנות? מהיכן ידע האר"י ז"ל? זה ההבדל: מי שמסיק מן המאוחר אל המוקדם אומר - אני מסתכל בחושי ורואה אדום. והאר"י ז"ל אומר - איני מסתכל בדם שלפניך, אני מסתכל בשורשו למעלה, כיצד נברא. וכשאני יודע כיצד נברא, אני יודע שיש בו ליחה לבנה וליחה אדומה, שכן התוכניות בידי. נמצא שכל ניסיון להסיק מן המאוחר אל המוקדם הוא ניסיון נואל, שברובו יביא למסקנות מוטעות.
יוצא אפוא, שאפילו יבוא אדם ויאמר: לפי השגת חושיי אני רואה כאן צדיק, ולפי השגת חושיי אני רואה שהוא אובד, ואם כן יש לי קושיה - כיצד ייתכן שצדיק אובד? - אומרים לו: אדוני, חושיך מטעים אותך. מי אמר שאתה רואה נכונה? אינך מבין את הדברים בעצמותם, ואילו היית מבין אותם בעצמותם ולא כפי שהם נגלים בצורתם החיצונית, לא היו לך קושיות כלל.
ומה בדיוק איננו מבינים? מבאר המלבי"ם: כשאתה קובע "צדיק אובד", אינך מבין לא מה זה צדיק ולא מה זה אובד. ראשית, הקביעה שהוא צדיק היא רק לפי מה שניכר לחושיך. וכי נכנסת לליבו? אינך יודע מי הוא באמת, אלא רק כיצד הוא נראה לך מבחוץ. שנית, ייתכן מאוד שהאיש הזה במעשיו הוא באמת צדיק, ובדיני שמיים הוא נחשב רשע, או לכל הפחות רחוק מאוד מלהיות צדיק.
כיצד? אדם שנברא עם כוחות נפש - נניח בסולם של אחד עד מאה - ברמה של תשעים וחמש. אלו הכלים שקיבל, זו המדרגה הרוחנית שביכולתו להגיע אליה. ואנחנו רואים אותו עומד בדרגה שמונים וחמש. מה נאמר עליו? צדיק! מספרים עליו מופתים והכול טוב ויפה. וכיצד הוא נחשב בדיני שמיים? כרשע - שהרי קיבלת תשעים וחמש ועוד דרדרת את עצמך לשמונים וחמש. לעומתו, אדם העומד בדרגה ארבעים - אנו מסתכלים עליו כעל רשע, ובאמת הוא נולד בעשרים והכפיל את עצמו לארבעים. אתה יודע כמה עבד עד שהגיע לארבעים האלה?
אם כן אתה מבין שאינך מבין. אתה יודע באילו כוחות הוא נברא? אילו תעצומות נפש קיבל? באיזו חברה נולד? הרי אלו הנתונים שעל פיהם אפשר לקבוע, ואין בידך אף אחד מהם. ומי יקבע אם השלים את נפשו לפי הכלים שקיבל, או אדרבה - דרדר את עצמו ביחס לכלים שקיבל. לכל אדם יש ההכנה שלו, הכלים שניתנו לו והפוטנציאל הגלום בו. ולכן אומר צופר: כשאתה שואל "צדיק אובד", כבר בקביעה "צדיק" לא דיברת נכונה. לא שאני מחליט שאינו צדיק, אלא שאתה אינך יודע אם הוא צדיק.
משל למה הדבר דומה: תחרות בין אופניים לאופנוע. האופנוע נסע ביום אחד עשרים קילומטר, והאופניים עשרה קילומטרים. מי ניצח? ודאי האופניים. עשרים קילומטר באופנוע - עבדת עליהם אולי חצי שעה, ויום שלם יכולת להשיג בו מאות קילומטרים. ואילו זה שעל האופניים לחץ בדוושות והתאמץ והשיג עשרה. מי שמתבונן בחיצוניות אומר: האופניים מפגרים, האופנוע קדימה, ואיני מבין חוכמות. אבל עשרים קילומטר באופנוע זו בושה, זה בזבוז, לא מיצית את הפוטנציאל. וזו הנקודה השנייה: אפילו נניח שהוא צדיק וכל כוונותיו בלבו טהורות - מי אמר שהשתדל והגיע למדרגה שאליה היה יכול להגיע?
תנו רבנן (כתובות סו ע"ב): מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת - נערה - שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. ושימו לב לדרגות השפל: שעורים, כלומר שכבר אין חיטים ונשאר רק מאכל בהמה; מבין הגללים, כלומר שאין אפשרות להשיג אפילו שעורים כמות שהן; ובהמתן של ערביים, שלישראל כבר אין בהמות כלל. המצב הנמוך ביותר שיכול להיות.
כיוון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? מיליונים היו לו, היכן הכסף? אמרה לו: רבי, לא כך מושלים משל בירושלים - מלח ממון חסר. כשם שהבשר מתקיים במלח, כך המלח של הממון הוא לחסרו ולתתו לצדקה. ויש גורסים "חסד" - עשה בו חסד, והיינו הך. אמר לה: ושל בית חמיך היכן הוא? הרי גם חמיך היה עשיר גדול. אמרה לו: בא זה ואיבד את זה - הממון שאבד גרם לאבד גם את השני. כדרך אדם שמשקיע חלק מממונו, מפסידו, ונאלץ לכסות את החובות מן החלק שנשאר. כך גם ממונו של חמי נצרך לכיסוי חובות בית אבי. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר לה: הן. ואמר לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים - מיליון - דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. (ומה פשר ה"אשריכם" במצב קשה כל כך - נסביר בהזדמנות אחרת.)
וכאן הנקודה שאליה אנו מכוונים. שואלת הגמרא: ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא, אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת - כלי משי יקרים ביותר - היו מציעין תחתיו, ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו. היו פורסים לפניו שטיחי משי, וכל עני בא, מגלגל, נוטל, מוכר ומתפרנס.
משיבה הגמרא שני תירוצים. אי בעית אימא: לכבודו הוא דעבד. כלומר, כל אותה צדקה מעורבת בכבודו - שיאמרו הבריות: ראיתם את נקדימון בן גוריון, איזה נדיב! והקצנתי בניסוח, אבל ודאי שכאשר אומרים "לכבודו", הכוונה עשויה להיות בדבר דק מן הדק, שנתגנבה לתוך המעשה איזו בחינה דקה של כבוד עצמי. ואי בעית אימא, עצם פריסת השטיחים - השטיח האדום - לכבודו הייתה.
ואי בעית אימא, תשובה נוספת: כדבעי ליה למיעבד לא עבד. עשה, אמת, אבל לא כפי שראוי היה לו לעשות. כדאמרי אינשי - לפום גמלא שיחנא: לפי גודל הגמל כך המשא שמניחים עליו. משל לדבר: יעשו כאן דינר, ואדם פשוט מן הציבור יתרום אלף שקלים, ויבוא העשיר הגדול ויאמר: מה אלף? אני תורם אלפיים. מי תרם יותר? ודאי הראשון. שהרי בשבילו, עם החובות והמשכנתא, אלף שקלים הם הון; ובשביל בעל המיליארדים אלפיים הם כלום. באחוזים תרם האדם הפשוט הרבה יותר מן העשיר.
ובדומה לזה נשאל הרב שטיינמן: כיצד ייתכן שעשירים רבים נפלו כל כך בנפילת הבורסה והבנקים, והרי היו תורמים למוסדות תורה באופן קבוע - מדוע לא הגנה עליהם הצדקה? השיב להם: תראו לי את העשיר שהפריש עשרה אחוזים מרווחיו. אתם אומרים שתרם מיליון כאן ומיליון שם, אבל אם לפי התוצאות הרוויח השנה ארבעה מיליארד - האם נתן ארבע מאות מיליון לצדקה? הוא נתן ארבעה מיליון, ואומרים: איזה סכום עצום! ואדרבה, הקדוש ברוך הוא נתן לו ארבעה מיליארד, וראוי היה לו לתת ארבע מאות מיליון.
שימו לב שבסוגיה זו מצויות שתי הנקודות שעליהן עומד המלבי"ם. האחת - "לכבודו הוא דעבד": אתה אומר הנה צדיק, וכיצד צדיק אובד? מי אמר לך שהוא צדיק? אתה שופט על פי המעשים, והמעשים נקלטים בחושים, והחושים מטעים. הוא עושה מעשי צדקה, אבל מה מתרחש בליבו פנימה? כמה מזה נטו לשם שמיים? אינך יכול לדעת, אתה מוגבל לראייה החיצונית. והשנייה - "כדבעי ליה למיעבד לא עבד, לפום גמלא שיחנא": אפילו הכול טהור בליבו והכול לשם שמיים, האם זה מספיק? בדרגה שלך, בכוחות שלך, בפוטנציאל שלך - יכולת להגיע להרבה יותר.
את זה אנו רואים בכל כיתת לימוד. יש שהמורה מתפעל מתלמיד מסוים הרבה יותר מאשר מחברו. זה הוציא שמונים וההוא הוציא מאה. ואומר לך המורה: נכון, ההוא הוציא מאה, אבל לא השקיע דבר, יושב ומשחק בשיעור, השם נתן לו קליטה מהירה. ואילו השני - כמה הוא מתאמץ, כמה הוא שואל בשיעור, לילות אינו ישן כדי לחזור על החומר, עד שהגיע לשמונים. ממי יש להתפעל? מבעל השמונים ולא מבעל המאה. ואדרבה, במצבו של בעל המאה, מאה אינם כלום; בדרגה שלו היה צריך כבר לא רק לענות על מבחנים אלא לחבר מבחנים, לא רק להשיב על שאלות אלא לחדש חידושים בסוגיות. ומאחר שאינו מנצל את הפוטנציאל - חושיו של המתבונן מטעים אותו: מה שראוי היה לו לעשות, לא עשה.
צופר הנעמתי חולק על עצם הנחת היסוד של הוויכוח: אפשר שהשם משגיח, ואפשר שהצדיק אובד, ואין בזה עוול כלל. שורש הדבר - שהשגתנו כולה היא רק דרך החושים, ואיננו משיגים את הדברים בעצמותם, ואף מסקנותינו על העבר, שהן מן המאוחר אל המוקדם, רעועות ומוטעות (כמערות הנטיפים וכעצמות שעברו בישול במבול). וכשם שאיננו יודעים את הדבר בעצמותו, כך איננו יודעים מיהו צדיק: לא את ליבו פנימה ולא את הכלים והפוטנציאל שאיתם נברא. שמא במעשיו הנראים לנו כצדקות נתגנב "לכבודו הוא דעבד", ושמא אף אם הכול לשם שמיים - "כדבעי ליה למיעבד לא עבד", שהרי לפום גמלא שיחנא. וכשאין בידנו לדעת מיהו צדיק, אין בידנו גם להקשות "מדוע צדיק אובד".