בחלק זה של פרק י' ממשיך איוב לפרוש את טענתו הגדולה: אם הקדוש ברוך הוא יודע הכול מראש, ואם כל פעולה ופעולה שלי נעשית רק מכוחו ומרצונו, כיצד הוא בא אליי בטענות על חטאיי? מכאן הוא מתגלגל לתיאור שלבי יצירת האדם ברחם, לתלונה על עצם הולדתו, ולבקשה האחרונה שבפרק: לפחות את מעט הימים שנותרו - תן לי לחיות בשלווה. נלך על סדר הפסוקים לפי ביאור המלבי"ם.
כִּי־תְבַקֵּשׁ לַעֲוֺנִי וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ׃ עַל־דַּעְתְּךָ כִּי־לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל׃
אומר איוב לקדוש ברוך הוא: עצם זה שאתה מבקש ודורש את עווני וחטאתי - עצם השאלה "למה חטאת? איך נכשלת?" - מלמדת שכביכול לא ציפית שאכשל. כשאני שואל אדם "למה עשית כך?", משמע שחשבתי שלא יעשה כך. וזהו "על דעתך כי לא ארשע": אני מבין מדבריך כאילו לא הייתי אמור להרשיע. וזה בלתי אפשרי, שהרי אז אני מייחס טעות בידיעת השם, כאילו לא ידעת שאכשל ופתאום נתגלה לך שנכשלתי. והרי הקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש.
ומכאן ממשיך איוב: "ואין מידך מציל" - הייתי מוכרח לחטוא. שהרי אם אתה ידעת מראש שכך אעשה, בהכרח כך אעשה, ואיני יכול לעשות היפך ידיעתך. ואם כן איפה הבחירה החופשית שלי?
זו בדיוק הטענה שחז"ל מביאים בשם איוב: בראת שור ופרסותיו סדוקות, בראת חמור ופרסותיו קלוטות - כך בראת רשעים ובראת צדיקים. כלומר, אין בחירה חופשית. כשם ששור אינו יכול להחליט להיות חמור, וחמור אינו יכול להחליט להיות שור, כך לדבריו צדיק אינו יכול להחליט להיות רשע ורשע אינו יכול להחליט להיות צדיק. איוב כפר בבחירה החופשית, מפני שהשם יודע הכול מראש, ואם יודע מראש - לא ייתכן שאעשה להיפך. ואם כן, כיצד אתה מעניש אותי על דברים שידעת מראש, ובא ודורש את חטאי כאילו לא ידעת שכך אכשל? לא יכולתי אפילו לרצות לעשות אחרת, שהרי ידיעתך מכריחה אותי לעשות כפי שידעת מראש.
ואני מדגיש: אני רק מסביר את טענות איוב, ואין להשתכנע מהן. מה שאיוב אומר אינו נכון כלל, ואיך סותרים את דבריו - נבאר בהמשך. אבל לא נסתור את טענותיו תוך כדי דיבורו. נותנים לאדם להתבטא, נשמע את כל מה שיש לו לומר, ואחר כך נראה כיצד נופלים הדברים.
יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי׃
כאן טוען איוב: אינך דומה לשאר עושי מלאכה. אדם שייצר כוס - אין צורך בו כדי לשתות ממנה; מזמן הלך לביתו, ואולי כבר נפטר, והכוס קיימת. קבלן השלד של הבניין אולי כבר אינו בחיים, והבניין עומד. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן. אין הוא בנה את העולם ומאז פסק מלפעול בו.
משל גס קצת, אבל יעזור לנו: ראיתם את המתנפחים של הילדים - ערים, מגלשות. במה הם מחזיקים? יש מפוח שזורק אוויר פנימה בלי הפסק. וכשנופל המתח - נופל המגדל. כביכול, הקדוש ברוך הוא "מפיח" בעולם בכל רגע. אלא שאצלו, אם יפסיק רגע אחד, העולם לא יקרוס אלא פשוט ייעלם: הכול יחזור לאפס ולתוהו, כמו שהיה קודם שנברא העולם. כל מה שקיים - קיים מכוח רצונו יתברך, והרצון הזה הוא המחיה את כולם.
לכן אומר איוב: "ידיך עצבוני ויעשוני" - לא רק בעבר עיצבו את דמותי, אלא "יחד סביב" - הן עומדות עתה יחד סביבי. כשם שאז ידך הייתה עליי ליצור את דמותי, כך גם עכשיו הן סביבי לצורך עצם קיומי. ואם כן, כל פעולה שלי ממך נובעת. איני עצמאי כלל, אלא נתון בכל רגע ורגע בידיו של הקדוש ברוך הוא.
זו טענה נוספת של איוב: לא רק שידיעתך מראש מכריחה אותי, אלא גם עצם המעשה. הרמתי יד - לבדי עשיתי זאת? אילו השם לא היה רוצה, לא הייתה ידי מתרוממת. אם הרמתי את היד ברצון השם, סימן שהשם רצה שארים אותה; ואם הדלקתי בה את מתג החשמל, סימן שרצה שאדליק; ואם חיללתי בה שבת, סימן שרצה שאחלל. ועל כן - "ותבלעני"? אם אתה יחד עמי וסביבי תמיד, מדוע אתה מייסר אותי על מעשים שנעשו על ידך, ובלעדיך לא יכולתי להרים את היד?
וגם זו אינה טענה באמת. שהרי מרגע שנתן השם בחירה חופשית, נתן לאדם את האפשרות להפעיל כביכול את בורא עולם כרצונו: תרצה להרים יד - אני ארים לך; ואם תהרוג באותה יד - אתן לך גם את האפשרות הזאת. אבל אל תחליט מכך שזה רצוני, שהרי אמרתי לך במפורש מה רצוני. מה שעשית - בחירה חופשית שלך היא. איוב לעומת זאת מבין: אם עשיתי מכוח השם, הרי השם עשה, ומה הוא בא אליי עתה בתלונות ובייסורים.
זְכׇר־נָא כִּי־כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל־עָפָר תְּשִׁיבֵנִי׃
אתה עשית אותי באופן שאני תמיד בידך כחומר ביד היוצר, שהיוצר משנה אותו כרצונו ומעצבו כפי הבנתו. ואם תמיד אני כחומר ביד היוצר - למה "אל עפר תשיבני"? הרי כל מעשיי מוכרחים על ידך ואינם נתונים לשינוי בבחירתי. כפי שהכנת את כוח גופי ואת פעולותיי - כך אני פועל; וכפי שידעת מראש - כך אני עושה. ואיך אתה בא אליי בטענות על שהרשעתי?
הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי׃ עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי׃
כאן מונה איוב כיצד הביאו הקדוש ברוך הוא מאפס ומתוהו אל מציאות של יש, מדרגה למדרגה. תחילה "כחלב תתיכני" - הזרע ניתך כחלב. אחר כך "כגבינה תקפיאני" - שם ברחם האם מתחיל הדבר להתגבש; עד עתה היה נוזל, וכאן מתחילה התגבשות כגבינה. שלב שלישי: "עור ובשר תלבישני". ושלב רביעי: "ובעצמות וגידים תשוככני" - לאט לאט מתפתח גם מבפנים, עצמות וגידים.
חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי׃
החיים שנתת לי בתחילת יצירתי - חסד הם מאיתך. הקדוש ברוך הוא אינו חייב לנו כלום, ולא היה חייב ליצור אותנו. וכתוב שעל עצם זה שנברא האדם, אפילו יעבוד את השם כל ימיו - לא השלים אפילו להודות לו על עצם יצירתו. וכי איזו זכות הייתה לי קודם שנבראתי, שבגללה בראו אותי? שום דבר. הכול מצד חסדך בלבד.
"ופקודתך שמרה רוחי" - גם על זה עליי להודות. "פקודתך" מלשון הפקדה, או מלשון פקידה והוראה: זה מה ששומר את רוחי שתישאר בתוכי ולא תצא מן הגוף. שהרי בדרך הטבע, כשהייתי ברחם אמי, מניין שתישאר הרוח בגופי? פיו של העובר סתום. מה פתוח אצלו? הטבור בלבד. וזהו המצב החומרי ביותר של האדם: כולו יניקה של גשמיות, מחובר בטבור אל הבטן. אף בלשון בני אדם, כשרוצים לומר על אדם שקשור לחברו רק מפני האוכל אומרים שהוא קשור אליו דרך הבטן; והתינוק מכיר את אמו דרך הבטן. כולו גשמי וחומרי. אחר כך, כשהוא יוצא לאוויר העולם, כבר יש לו נשימה עצמית, יש לו פה, ויש לו אפשרות לדבר - הוא מקבל רוח, ומקבל כוח גם לעבוד את השם, וכבר יש בו ממד רוחני. אבל בבטן אמו הוא גוש בשר שכולו גשמיות, ועם כל זה כלא השם את הרוח בתוכו, אף שאין לו פה לנשום, והוא מתקיים שם. במה? בפקודת השם. וזהו "ופקודתך שמרה רוחי".
וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ יָדַעְתִּי כִּי־זֹאת עִמָּךְ׃
אף שכבר אז, כשהייתי ברחם אמי, ידעת שאני עתיד לחטוא - עשית עצמך כאילו אינך יודע, ולא גזרת עליי שלא אצא. וזו טענתו הראשונה של איוב: למה לא נהפכה שלייתו על פניו? אם אתה יודע מראש שאני עתיד לחטוא, למה אתה כביכול כמי שאינו יודע, ומוליד אותי לאוויר העולם? "ואלה" - מה שאני עתיד לחטוא - "צפנת בלבבך", "ידעתי כי זאת עמך" - הידיעה הזאת כבר הייתה עמך אז, ואף על פי כן יצרת אותי. למה לא גזרת שלא איוולד?
אִם־חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי וּמֵעֲוֺנִי לֹא תְנַקֵּנִי׃
מוסיף איוב: לא זו בלבד שיצרת אותי אף שידעת שאחטא, אלא גם לאחר שחטאתי לא סילקת ממני את השמירה, אלא רוחך עדיין הייתה עמי. ואם כן, איך "ומעווני לא תנקני"? הידיעה מראש שאחטא לא מנעה ממך להוציאני אל המציאות; ועתה, כשאני כבר קיים, פתאום החטא הזה גורם שאסבול עולמות? מה נתחדש? החטא? אותו ידעת מראש. מדוע גם עכשיו לא העלמת עין?
אילו חטאתי ברצוני - הייתי מבין שתאמר לי שעשיתי דבר שאינו טוב. אבל איוב אוחז שחטאו היה ברצון השם, ואם כן אינו מבין מדוע עליו לסבול כעת. ועוד: מה קשה יותר, ליצור יש מאין או להחזיק דבר קיים? יש מאין קשה הרבה יותר. וכשיצרת יש מאין החלטת כן לעשות זאת, אף שידעת שאחטא. ואם כן, עכשיו שאני כבר קיים, וקל יותר להחזיקני בקיומי - מדוע אתה מחליט "חטאת, אייסרך"? הרי החטא אינו ברצוני, ומראש ידעת שאחטא, ולא נתחדשה לך שום ידיעה בעקבותיו.
אִם־רָשַׁעְתִּי אַלְלַי לִי וְצָדַקְתִּי לֹא־אֶשָּׂא רֹאשִׁי שְׂבַע קָלוֹן וּרְאֵה עׇנְיִי׃
טוען איוב: איך ייתכן שכשאני עושה מעשה רשע מאשימים אותי וצועקים עליי "אללי לי" - לשון צעקה, אוי לי על שחטאתי - כאילו עשיתי זאת בבחירה חופשית, ובאים אליי בקובלנה ובתביעה; ומאידך גיסא "וצדקתי לא אשא ראשי" - כשאני עושה מעשה צדק ומצווה, אומרים לי שאין לך בחירה חופשית, ואין על כך שכר. ריבונו של עולם, זה אינו הוגן! על העבירות אומרים לי שזו בחירתי החופשית ולכן מגיע עונש, ועל המצוות אומרים לי שהיית מוכרח, שהשם ידע מראש שתקיים, ולכן אין שכר. "לא אשא ראשי" - לא יתרומם ראשי בזכות מעשיי הטובים. וכך "שבע קלון וראה עוניי": כל ימיי נועדתי לראות רק את עוניי ואת צרתי, שכן תמיד זוכרים לי רק את הרע, ואילו את הטוב דנים כמוכרח.
וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא־בִי׃
הקלון והביזיון והעוני שאני שרוי בהם גדלים עוד יותר ממה שאני רואה שאתה "כשחל תצודני". שחל הוא מין אריה. משל למה הדבר דומה: אני כאריה הנתון ביד הצייד, אסור בידו ואיני יכול לזוז כרצוני עד שישחררני. ובכל זאת אותו צייד האוחז בו מתפלא: איך זה שאינו זז? איך אינו עושה דבר? וכי יעלה על הדעת? אתה אוחז בו בעצמך, ואתה שואל שאלות?
וזהו "ותשוב תתפלא בי": ריבונו של עולם, אתה צד אותי כשחל, אני תפוס בידך - ועם כל זה אתה כביכול מתפלא, "איוב, איך עשית מעשים כאלה?" מה פירוש איך עשיתי? הרי אני בידיך, הכול מידך יוצא, ידיעתך היא הגורמת, אני כחומר ביד היוצר ואיני מזיז יד בלא רצונך. ואם עשיתי עבירות - ממך הדבר נובע, לא ממני.
תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי׃
אני רואה שאתה מחדש עליי עדים - מביא עליי עוד צרות וייסורים המעידים כביכול שחטאתי ושמגיע לי עונש, ומרבה כעס עליי. ומדוע? "חליפות וצבא עמי" - מפני שנדמה שיש לי בחירה חופשית. שהרי רואים אצלי שינויים; "חליפות" הן שינויים והתחלפויות, ו"צבא" הוא זמן. וכיוון שנראה שאני נתון בתוך מערכת של זמן ועובר שינויים, נדמה שיש לי בחירה, ועל זה מענישים אותי. אבל באמת אין לי בחירה, והכול מאיתך יתברך.
וְלָמָּה מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי אֶגְוַע וְעַיִן לֹא־תִרְאֵנִי׃ כַּאֲשֶׁר לֹא־הָיִיתִי אֶהְיֶה מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל׃
כאן חוזר איוב אל טענתו המקורית: למה בראת אותי בכלל? הרי מעצם בריאתי אני מוכן ומזומן לכל הצרות והעבירות הללו, ואין לי בחירה חופשית כי הכול נובע ממך. אם כן, האם לא היה טוב יותר שלא תוציאני מרחם? מוטב היה "מבטן לקבר אובל" - שתפיל אותי אמי, וייקחו את הוולד היישר לקבר. למה הביאני הקדוש ברוך הוא אל ההוויה הרעה הזאת, שהמוות טוב בה מן החיים? הייתי מעדיף ש"עין לא תראני", וכשם שלא הייתי בתחילה - כך אהיה גם עתה. טוב לי יותר מלחיות במציאות שאני סובל בה סבל כה נורא.
הֲלֹא־מְעַט יָמַי וַחֲדָל וְשִׁית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט׃ בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת׃
עכשיו שאני כבר במציאות, וכבר בראת אותי, אני מבקש: הלא מעט ימיי, והם גם כלים ונגמרים, ובסוף אגיע אל החידלון. כמה שנים נותרו לי? תן לי לחיות אותן בלא ייסורים. "ושית ממני" - הסר ממני את הייסורים, "ואבליגה מעט" - שיהיה לי לפני מותי מעט הבלגה, מעט חיים שקטים בטרם אפטר מן העולם. ודע שאיוב לא האמין בתחיית המתים ולא בהישארות הנפש, ולכן בעיניו אחרי מעט ימיו אין אלא חידלון.
ומוסיף במליצתו: "בטרם אלך ולא אשוב" - לפני שאלך ולא אחזור, תן לי לחיות כראוי את הזמן המועט שנותר לי. ואחר שאלך ואמות, שוב לא ארצה לחזור לכאן, אל "ארץ חושך וצלמוות" - אל חיי העולם הזה שהם חיי אפלה וצלמוות, חיים רעים וחשוכים.
אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ־אֹפֶל׃
הארץ הזאת שאני חי בה, "עפתה כמו אופל": אפילו מעט האור שבה, כשהשחר מתחיל לזרוח, דומה לאופל - שהוא חשוך אף יותר מחושך. כלומר, גם האור שיש כאן - אפל הוא. ואל תאמר לי שכך הוא מסדר הבריאה שקבע השם, אור וחושך, יום ולילה; על כך אומר "צלמוות ולא סדרים" - הצלמוות שכאן אינו על פי סדר. "ותופע כמו אופל" - אף הופעת האור בעולם הזה כאופל היא.
ובמילים פשוטות: עולם שאין בו סדרים, עולם שאפילו האור שבו אפל - איני רוצה בו. ולכן כשאלך אל החידלון, "לא אשוב אל ארץ חושך וצלמוות", איני רוצה לחזור לכאן; די לי במה שהיה לי עד היום. אבל את מה שנשאר לי, ריבונו של עולם, לפחות זאת תן לי: שלא אוסיף לסבול כאן, ואת מעט חיי אחיה בשלווה. "הלא מעט ימי וחדל" - על כן "ואבליגה מעט", הנח לי כדי שאוכל מעט לנוח.
בפרק זה מרכיב איוב מערכת טענות שלמה: מעצם זה שהשם דורש את חטאו הוא מסיק שכביכול לא ידע מראש, וכיוון שבוודאי ידע - הרי שאין בחירה חופשית ו"אין מידך מציל", וכטענת חז"ל בשמו: בראת שור ובראת חמור, בראת צדיקים ובראת רשעים. עוד הוא טוען שכל פעולה שלו נעשית ברגע זה ממש בידי הבורא המחזיק את הבריאה בכל רגע, ואם כן המעשה מיוחס לבורא. הוא מתאר את חסד היצירה - מן החלב אל הגבינה, עור ובשר, עצמות וגידים, ופקודת השם ששמרה את רוחו ברחם - ומכאן דווקא תובע: אם ידעת שאחטא ובכל זאת הוצאתני לאוויר העולם, מדוע עתה אינך מנקני. הוא זועק על אי־הצדק שבין "אם רשעתי אללי לי" לבין "וצדקתי לא אשא ראשי", ממשיל עצמו לשחל הצוד ביד הצייד המתפלא מדוע אינו זז, ומסיים בשתי בקשות: מוטב היה שלא אצא מרחם, ואם כבר יצאתי - הסר ממני את הייסורים ואבליגה מעט בטרם אלך אל מקום שלא אשוב ממנו. ושוב נזכיר: כל זה הוא פריסת טענותיו של איוב בלבד, ואין הדברים נכונים; את סתירתם נבאר בהמשך, לאחר שניתן לו לומר את כל דבריו.