פתיחה: טענה חדשה בפי איוב
בפרק י' איוב פותח בטענה חדשה לגמרי. עד כה התלבט בשאלות של השגחה וייסורים, וכאן הוא נוגע בשאלה היסודית ביותר: אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש את כל מה שעתיד להיות - היכן הבחירה החופשית של האדם? ואם הבחירה נשללה ממנו בעצם ידיעתו של הבורא, מה ניתן לתבוע ממנו ועל מה הוא נענש. סביב הטענה הזאת בנוי כל הפרק, והיא שאלתו הידועה והמפורסמת של איוב. אין אנו נכנסים כאן לתשובות - עוד נדבר בהמשך על מה שיש בידינו להשיב כנגד השאלה הזאת - אלא לבירור דבריו של איוב עצמו.
אעזבה עלי שיחי - הדיבור מתוך מרירות
נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי׃
איוב אומר: נפשי מתקוטטת עם חיי. החיים כביכול רוצים לחיות, והנפש כבר מואסת בהם, עד שהחיים נעשו כאויב לנפשי. משום כך - "אעזבה עלי שיחי": חשבתי שלא לדבר, חשבתי לשים מחסום לפי, אבל אני עוזב את המחשבה הזאת ואדבר במר נפשי ואומר את כל מה שיש לי לומר.
אל תרשיעני - ידיעת הבורא והבחירה
אֹמַר אֶל־אֱלוֹהַּ אַל־תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה־תְּרִיבֵנִי׃
כאן פותח איוב את טענתו החדשה. הקדוש ברוך הוא הוא השלמות הגדולה ביותר, ומתוך השלמות הזאת לא ייתכן שלא יֵדע את כל מה שקורה בעולם ואת כל מה שעתיד לקרות בו. אין לייחס לו חלילה סכלות או חוסר חכמה, ואין לייחס לו שינוי בידיעה - שפתאום יתחדש לו דבר ויאמר כביכול "זה לא ידעתי". שאם אינו יודע דבר מה, הרי זה חיסרון בשלמות, ושלמותו מוחלטת. ואם כן, את הכל ידע מתחילה, ובכלל זה ידע אם אהיה צדיק או רשע, אם האדם יחטא או לא יחטא.
מכאן טוען איוב: אם כך, היכן הבחירה החופשית? עצם הידיעה שהקדוש ברוך הוא יודע מה אני עתיד לעשות מכריחה אותי לעשות את מה שהוא יודע. ניתן דוגמה פרטנית: אם השם יודע שאדם פלוני יחלל את השבת הקרובה - האפשר שלא יחלל? ואם לא ייתכן שלא יחלל, מה ניתן לתבוע ממנו על החילול? הרי נשללה ממנו הבחירה, ומה שללה אותה - ידיעתו המוקדמת של הבורא.
לכן אומר איוב: "אל תרשיעני" - אל תעשה אתה שאני ארשיע. הידיעה שלך היא שהרשיעה אותי, אתה כביכול מכריח אותי להיות רשע. וגם אם הייסורים באים על כך שאני רשע, טענתי כלפיך בורא עולם: למה ידעת שארשיע. הרי אם יש בידי בחירה שלא להרשיע, נמצא שידעת דבר שלא התקיים בסוף - ידעת שאהיה רשע ולבסוף נעשיתי צדיק - וזה לא ייתכן. ואם כן אתה הרשעת אותי, אתה הכרחת אותי לחטוא. ומשום כך אני מוסיף ומבקש: "הודיעני על מה תריבני" - על מה אתה בא לריב עמי, על מה אתה מענישני, על מה חרון אף עלי, הרי אי אפשר לבוא אלי באשמות, שכן ידיעתך המוקדמת הכריחה אותי לחטוא.
הטוב לך כי תעשוק - שלוש אפשרויות לסבל הצדיקים
הֲטוֹב לְךָ כִּי־תַעֲשֹׁק כִּי־תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל־עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ׃
איוב אומר: על מה שאנו רואים שהצדיקים סובלים, אפשר להציע אחת משלוש אפשרויות. האפשרות הראשונה - שאין בידו של הקדוש ברוך הוא להשגיח, אין בכוחו לראות מה קורה עם כל אדם ואדם, ולכן אינו יכול לדאוג שהצדיק לא יתייסר. את זו איוב שולל מראש, שכן לא ייתכן לומר שהשם מוגבל. מי שיצר את העולם ודאי יכול להשגיח עליו - ההשגחה היא דבר קטן לעומת יצירת העולם. מי שברא את האדם עם כל מורכבותו, מה לו להשגיח על האדם. ואם כן, לא חוסר יכולת יש כאן, אלא שאיננו רוצה להשגיח.
ומדוע לא ירצה להשגיח? אפשרות אחת: מצד מה שנגדיר כעושק וקנאה. כאדם שרואה עוול ואינו מתערב מצד רוע לבו - רואה שעושקים את חברו, שגונבים ממנו, ואינו מתרגש. אבל דבר כזה קשה לקבל על הדעת, שיהיה בקדוש ברוך הוא חלילה מידה רעה, צד של קנאה או רצון להרע. וזה שאומר: "הטוב לך כי תעשוק" - היעלה על הדעת.
אפשרות שנייה: לא מפני שאינו אכפת לו ברעת בני האדם, אלא מפני שבני האדם שפלים בעיניו ואינו מתעסק בהם כלל. כאדם שאינו מוטרד ממה שעובר על נמלה שמתחת לשולחן, כמה היא סובלת ומה קורה לה - שפלה היא בעינינו ואיננו מתייחסים אליה. ועל זה אומר איוב: "כי תמאס יגיע כפיך" - הרי את האדם אתה בראת, והוא יגיע כפיך, מה שיצרת ומה שעשית, ואיך תמאס בו ותאמר כביכול אין מעניין אותי מה קורה לו. הרי קושי אחד: איך ייתכן שהשם יעשה רעה מתוך רוע - אין בו רוע, ולכן "הטוב לך כי תעשוק". וגם אם נאמר שאין זה מתוך רוע אלא מתוך חוסר עניין בבני אדם ובשפלותם - איך ייתכן שימאס את יגיע כפיו.
נשארה האפשרות השלישית: שהקדוש ברוך הוא באמת משגיח על הצדיקים, ומה שהוא מביא עליהם ייסורים הוא מפני שהצדיק חטא והשם נפרע ממנו ועושה בו דין. ועל זה בא איוב וטוען - איך ייתכן להעניש את הצדיק על כך, הרי אתה מענישו על דבר שאינו אשם בו. ומדוע אינו אשם, שהרי כבר הסביר איוב קודם שהעבירות מסורות ביד השם: ידיעתו המוקדמת של הבורא מכריחה את מעשיו, ואם ידע השם שאעשה - מוכרח אני לעשות. וזה שאומר: "ועל עצת רשעים הופעת" - אתה הופעת, אתה קבעת שירשיע, ידיעתך המוקדמת הפכה אותו לרשע, ואם כן על מה ייענש.
מדרש: שלושה שותפים באדם
יש מדרש על הפסוק "הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך". שלושה שותפים יש באדם: אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. הגוף - מאביו ומאמו, והנפש - מן הקדוש ברוך הוא. ודאי שהכל ממנו יתברך, אך באופן הגשמי הגוף בא מן האב והאם, וכשהקדוש ברוך הוא בא לפרק את החבילה הוא לוקח את שלו ואומר לאב ולאם: הרי שלכם לפניכם. אומר איוב: אתה אמרת לשטן "הנו בידך אך את נפשו שמור" - נמצא שחלק אבי ואמי מסרת ביד השטן, וחלקך שמרת. אין זה אלא עושק. שמעו איזו טענה בא איוב בה לפני הקדוש ברוך הוא: את החלק שלך - הנשמה - שמרת מצוין, ועליה אמרת לשטן "אך את נפשו שמור"; ואת חלקם של אבא ואמא - הגוף - רוצצת. הטוב לך כי תעשוק.
העיני בשר לך - אין התחדשות בידיעה שאינה חושית
הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם־כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה׃
עכשיו בא איוב להוכיח בראיות שאין לומר שגם כשהשם יודע את כל העתיד, עדיין יש לאדם בחירה חופשית ואין בדבר סתירה. אין לומר שהשם יודע מראש שראובן ירשיע, ועם כל זה יש לראובן בחירה חופשית ונאמר שהרשיע מעצמו ולא מכוח ידיעתו המוקדמת של הבורא. ומדוע אין לומר כן? מפני שיש הבדל עצום בין ידיעתו לידיעתנו.
ראיה ראשונה: דברים שמתחדשים ומשתנים הם דברים המושגים על ידי החושים. והשגתו של הקדוש ברוך הוא אינה בחושים אלא השגה רוחנית, ולכן לא ייתכן שיתחדש דבר ויאמר כביכול "עתה נודע לי". ההשתנות נובעת מן החושים: אם איני יודע מי נמצא בחדר הסמוך, הרי זה מפני שאיני רואה ואיני שומע, וחושי מוגבלים; וכשהלכתי לחדר הסמוך נתחדשה לי ידיעה שלא הייתה לי קודם. אבל ידיעה רוחנית אינה צריכה הליכה לשם כדי לדעת. רק במי שידיעתו חושית אתה יכול לומר שדבר שלא הושג לחוש בתחילה הושג לו בסוף. ידיעה רוחנית - מה שידוע בה מתחילה ידוע גם עד הסוף, שהרוחניות אינה מוגבלת.
מסופר על הרב מבריסק שפעם שלח את בנו לראות אם יש במטבח דבר מסוים. היה שם חסיד, ואמר: אצל הרבי שלי אין צריך לשלוח מי שיראה מה יש במטבח, הוא יודע ברוח הקודש מה יש במטבח. אמר לו הרב מבריסק: אצלנו בבריסק משתמשים ברוח הקודש כדי לדעת מה התכוונו התוספות, לא כדי לדעת מה יש במטבח. תשובה חריפה.
על כל פנים, מי שידיעתו בחושים - ידיעתו מוגבלת, ומתוך כך מתחדש לו פתאום דבר: עתה ראיתי, עתה שמעתי. אבל הקדוש ברוך הוא ידיעתו רוחנית, וממילא יודע את הכל מראש. וזה שאומר: "העיני בשר לך".
ראיה שנייה: השגת דברים שמתחדשים יוצרת שינוי ביודע עצמו. אם אמש לא ידעתי מסכת והיום למדתיה ואני יודע אותה - משהו השתנה בי, חל בי שינוי; היה דבר שלא ידעתי ועכשיו אני יודעו. ואילו דבר שלם אין בו שינוי כלל. הקדוש ברוך הוא אין חסר בו דבר, ואם אינו חסר הרי הוא מושלם, ואם מושלם - אין בו שינוי, ואם אין בו שינוי - לא ייתכן שתתחדש לו ידיעה, שהרי התחדשות ידיעה פירושה שנודע לי מה שלא ידעתי קודם וחל בי שינוי. מה שידע אתמול הוא מה שיודע היום והוא מה שיֵדע לעתיד, ואין הדבר משתנה לעולם. שאם ישתנה - נמצא שאתמול היה חסר, שלא הייתה לו הידיעה הזאת, והיום כביכול השתלם ולמד והוסיף ידיעה. וכי שייך לומר כן בבורא עולם? ולכן אומר איוב: "אם כראות אנוש תראה" - האם אתה משיג את הדברים כאדם המשיגם על ידי חושיו ושכלו? לא כי, אלא הכל ידוע לו מראש, שאין שייך שתתווסף לידיעתו דבר.
הכימי אנוש ימיך - הבורא למעלה מן הזמן
הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ אִם־שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר׃
ראיה שלישית אומר איוב: אין לומר אצל הקדוש ברוך הוא שידיעתו מוגבלת ושמשהו יתחדש אצלו, שכן ההתחדשות באה מכוח הזמן. אלמלא הזמן לא היו דברים מתחדשים בעולם. אם הזמן עומד מלכת - אין התחדשות, אין תנועה, אין כלום; כמו סרט שהוקפאה בו התמונה, הכל קופא על מקומו ואין דבר חל בו שינוי. וברגע שחל שינוי, שמשהו קורה ומתחילה תנועה - זו משמעותו של הזמן.
והקדוש ברוך הוא אינו תחת ממשלת הזמן אלא למעלה ממנו, וממילא לא ייתכן שיחול בו שינוי. וזה שאומר: "הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר" - האם גם אתה, ריבונו של עולם, תחת הזמן כאדם? "העיני בשר לך", "הכימי אנוש ימיך" - היעלה דבר כזה על הדעת. שהרי השינויים מן הזמן הם באים: בשעה עשר ידעתי כך, ובשעה עשר ושתי דקות נודע לי דבר אחר. אבל מי שהוא תמיד בשעה עשר, שאין הזמן משתנה אצלו - אין אצלו ידיעות חדשות ואין השתנות, ואיך שייך לומר עליו שנודע לו דבר.
משל להמחשה: לראות את כל הסקאלה
כדי להמחיש את הדבר - וזה משל גס מאוד, ואינו אלא לקרב את העניין אל השכל - נתאר לעצמנו אדם העומד מלמעלה ורואה סקאלה שלמה, מאברהם אבינו ועד דורנו, וכל הדורות פרוסים לפניו. אדם כזה בתוך הזמן הוא או מעליו? מעליו, שהרי הוא רואה את הכל. וכשהוא רואה את אברהם אבינו, האם הוא רואהו אתמול או היום? אין אצלו היום ואתמול, אין זמן כלל. נמצא שהוא רואה את אברהם ובאותה שעה עצמה רואה גם את האדם החי בימינו, שכן הוא למעלה מן הזמן, ואין אצלו "זה קרה אז וזה קרה היום" - הכל באותו זמן כביכול.
ואם כן, שייך לומר שהתחדש לו דבר? הרי אינו יכול לומר: עתה אני מסתכל באברהם אבינו ונתחדש לי משהו בנוגע לתקופת דוד המלך - שהרי כשם שהוא רואה עכשיו את אברהם, כך הוא רואה את דוד המלך, רואה מה קורה עמו, רואה מה סופו, רואה את הכל, שכן הוא מלמעלה וכל הסקאלה מול עיניו. ואין זה עניין של נבואה: נבואה היא תחת ממשלת הזמן - אני נמצא כאן ויודע מה יהיה בעתיד, וכגון שאברהם אבינו ידע מה יהיה בעוד אלפיים שנה. אבל מי שהוא למעלה מן הזמן רואה בעת אחת את אברהם ואת דוד המלך, ואין לומר בו "נתחדש לי" - מה נתחדש, הרי הכל גלוי וצפוי ועומד מול עיניו. וזה שאומר: "הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר" - האדם תחת ממשלת הזמן, והקדוש ברוך הוא למעלה מממשלת הזמן, וממילא אין שייך שתתחדש אצלו ידיעה.
לסיכום:
איוב פותח את הפרק במרירות נפש ומחליט לומר את כל אשר בלבו. טענתו החדשה היא טענת הידיעה והבחירה: הואיל והשם שלם ויודע מראש את כל העתיד, נמצא לדעתו שידיעתו מכריחה את מעשי האדם, ואם כן "אל תרשיעני" ו"הודיעני על מה תריבני". משם הוא עובר לשלוש האפשרויות ביחס לסבל הצדיקים - חוסר יכולת, אי-רצון מתוך רוע, או אי-רצון מתוך שפלות הברואים, ולבסוף הענשה על חטא - ודוחה את כולן: "הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך ועל עצת רשעים הופעת", ובלשון המדרש: חלק אבי ואמי מסרת ביד השטן וחלקך שמרת. ובפסוקים "העיני בשר לך" ו"הכימי אנוש ימיך" הוא מוכיח בשלוש ראיות שאין להשוות ידיעתו לידיעתנו: ידיעתו רוחנית ולא חושית, אין בו שינוי כי הוא שלם, ואינו תחת ממשלת הזמן - ולכן הכל ידוע לפניו מראש ואין אצלו התחדשות כלל.