פתיחה: המשך תשובת איוב לבלדד
בפרקנו איוב ממשיך לענות לבלדד השוחי. שתי מגמות יש בדבריו: מצד אחד הוא מודה שאין לו טענה כנגד הקדוש ברוך הוא בהנהגה הכללית של העולם - שם הכול טוב, והרע שבו הוא רע מועט וטבעי; ומצד שני הוא כופר בהשגחה פרטית שדנה כל אדם לפי מעשיו, וטוען שהעולם נמסר ביד 'המערכת' שאינה מבחינה בין תם לרשע. נדגיש מראש: אנחנו מבארים את טענותיו של איוב, לא את האמת. האמת היא שיש השגחה פרטית אפילו על יתוש, קל וחומר אם הקדוש ברוך הוא מחליט לכבות את השמש. אלא שאיוב, כדי שלא להוציא את בורא עולם כביכול בלתי צודק, בונה לעצמו שיטה שלמה.
'האומר לחרס' - כשהשמש כבה
הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם׃
'חרס' פירושו שמש. כך מצאנו בחידת שמשון: 'בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה' - עד שלא תשקע השמש עליכם לפתור את החידה. וכך מצאנו במקום קבורתו של יהושע, 'תמנת חרס', שעשו לו דמות שמש על קברו, לבוא ולומר: זהו האדם שהעמיד חמה ברקיע.
אומר איוב: אם הקדוש ברוך הוא יחליט לומר לשמש שלא תזרח עוד, ויחתום בעד הכוכבים שלא יאירו, ויפסיקו כולם ממלאכתם - מי יבוא ויטען שהשם עשה זאת באפו ובחמתו? זו כוונת הכתוב למעלה 'מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם'. שהרי מערכת השמש שלנו איננה אלא אחת ממאות ואלפי מערכות; יש עוד שמשות רבות. ואם כן, כיבוי שמש אחת הוא מעט מזעיר מכלל ההוויה כולה, והוא רע טבעי ולא רע של כעס.
ובאמת, מצד הטבע, כדור השמש עובד על גזים - וכבר מזמן היה אמור להיכבות. מי שהחליף פעם בלון גז בבית מבין את הרעיון. עצם העובדה שהשמש עדיין קיימת מלמדת שיש כאן משהו שהוא למעלה מן הטבע (אף שמסבירים זאת כפעילות אטומית). אבל גם אילו היו מודיעים לנו שנגמר הגז בשמש - האם היינו אומרים 'אל נקמות ה''? טוען איוב: מה פתאום. זהו הפסד טבעי הנובע מכך שהחומר עומד לכיליה, ואין דבר חומרי שאינו נפסד.
'נוטה שמים לבדו' - קטנותו של הרע מול גודל ההוויה
נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל־בָּמֳתֵי יָם׃
השם לבדו נוטה שמים, הוא שעשה את הכול וברא את הכול. ו'דורך על במותי ים' הוא משל: כביכול ענק העומד על גבהי הים ומחזיק את השמים שלא ייפלו.
עֹשֶׂה־עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן׃
עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד־אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד־אֵין מִסְפָּר׃
בהוויה הכוללת, השמש והירח אינם אפילו גרגיר. הקדוש ברוך הוא עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן, גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר - כמה כוכבים יש, כמה גלקסיות יש. ואם כן, מהו אותו רע קטן שנכבתה כאן שמש אחת?
'הן יעבור עלי' - הקל וחומר לאדם הפרטי
הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא־אָבִין לוֹ׃
הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ מִי־יֹאמַר אֵלָיו מַה־תַּעֲשֶׂה׃
מכאן דן איוב בקל וחומר: אם יעבור ויחלוף עלי ולא אבין, ויחתוף אותי ויאבד אותי - מה אוכל להשיב? מי ישיבנו, ומי יאמר אליו 'מה תעשה'? שהרי מה אני ביחס לכלל ההוויה, לכלל העולמות, לכלל הגלקסיות? אפילו לא יתוש קטן. ואם כן אין לי טענה כלפי בורא עולם. ומעתה, מה אתה בא אלי, בלדד, בטענה 'האל יעוות משפט'? אינני מאשים את אלוקים כלל: מה שיש לי אינו אלא מעט מזעיר לעומת כלל ההוויה הטובה, ומצד הטבע כך צריך להיות.
'אלוה לא ישיב אפו' - התשובה לרעיון התמורה
אֱלוֹהַּ לֹא־יָשִׁיב אַפּוֹ תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב׃
אַף כִּי־אָנֹכִי אֶעֱנֶנּוּ אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ׃
כאן מתחיל איוב להשיב לבלדד, שטען שהייסורים באים על דרך התמורה, ואם יתפלל איוב ויִשְׁחַר אל אל - יגדיל השם את אחריתו וייתן לו טובה תחת הרעה. עונה איוב: שופט עריץ שציווה לייסר אדם בלי כל סיבה, וטענותיו הצודקות של הנידון אינן מועילות לשכנעו - מה יועילו לו תחנונים? 'אלוה לא ישיב אפו' - אינו משיב את כעסו ממני. 'תחתיו שחחו עוזרי רהב' - כמושל עריץ שיש תחתיו עבדים ושוטרים שחוחים למרותו, העוזרים לו לטרוף ולהשחית ולעשות עוולות, והם שלוחיו. ואף על פי ש'אנוכי אעננו' - יש לי טענות צודקות וישרות נגדו, ו'אבחרה דברי עמו' - טענות מובחרות שלא חטאתי - אין הוא משיב אפו.
אֲשֶׁר אִם־צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן׃
אם אני צודק והוא אינו מוכן לקבל את טענותיי - וכי על ידי תחנונים אזכה? שופט שאין הדין מועיל לשכנעו, תחנונים ודאי לא ישכנעוהו.
אִם־קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא־אַאֲמִין כִּי־יַאֲזִין קוֹלִי׃
אֲשֶׁר־בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם׃
יש כאן שני שלבים: שלב של מענה - 'שמענו את טענותיך', ושלב של טיפול. וכולנו מכירים את הנוסח: 'בקשתך בטיפול' - קח לך את הזמן, ספק אם אי פעם זה יקרה. לכן אומר איוב: גם אם קראתי ויענני, אין זה מבטיח שיקבל את טענותיי; 'לא אאמין כי יאזין קולי' - שימלא את שאלתי. ואיני מאמין שמי שהכה אותי מכות אכזריות בחינם יעשה עמי חסד: 'אשר בשערה ישופני' - בסערה שָׁיֵּף את כל גופי והרבה פצעיי חינם, והוא ישמע את תחינותיי?
'בסערה חירף ובסערה השיבוהו' - איוב או אויב
אמרו חז"ל: אמר רבה, איוב בסערה חירף ובסערה השיבוהו. חירף כלפי מעלה - 'בסערה ישופני', והשיבו לו מן הסערה - 'ויען ה' את איוב מן הסערה'. אמר איוב לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב? טענה נוראה: אולי במחשב המרכזי הופיע 'אויב' במקום 'איוב'?
ענה לו הקדוש ברוך הוא מן הסערה: 'אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי'. הרבה נימין - שערות - בראתי באדם, ולכל נימה ונימה בראתי גומא בפני עצמה, שלא יהיו שתיים יונקות מגומא אחת, שאלמלא כן היו מחשיכות מאור עיניו של אדם והיה מתעוור. כמה אלפי שערות יש לאדם בראשו - ובין גומא לגומא לא נתחלף לי, ובין איוב לאויב נתחלף לי?
'מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה' - הרבה טיפים בראתי בעבים, בעננים, ולכל טיפה וטיפה בראתי דפוס בפני עצמו, נתיב משלה, שלא יהיו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלא כן מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות. בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, ובין איוב לאויב נתחלף לי?
'וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת' - הרבה קולות, הם הרעמים, בראתי בעבים, ולכל קול וקול שביל בפני עצמו, שלא יהיו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלא כן מחריבין את כל העולם. בין קול לקול לא נתחלף לי, ובין איוב לאויב נתחלף לי?
'הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר' - האיילה יולדת על ידי שהנחש מקיש אותה, ובא הנשר ותופס את העובר. אם הנשר מפספס או הנחש מפספס - היא מתה בלידה או שהעובר נופל בין הסלעים. והקדוש ברוך הוא שולח את הנחש ואת הנשר לעשות פעולתם ברגע המדויק. בין רגע לרגע לא נתחלף לי, ובין איוב לאויב נתחלף לי? את פירוט הדברים נראה במקומם בהמשך הספר, והבאתים כאן מפני שכאן מקום טענתו של איוב.
'לא יתנני השב רוחי' - אין רגע של נשימה
לֹא־יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים׃
לא די שאין השם מאזין לקולי להקל מעליי, אלא הוא מוסיף ומייסר, עד שאינו נותן לי אפילו לנשום. כשאני צועק יוצאת ממני רוח, והוא אינו נותן לי לשאוף שוב רוח כדי לצעוק שנית - 'לא יתנני השב רוחי'. מדוע? 'כי ישביעני ממרורים' - תכף ומיד נותן לי ייסורים קשים יותר, עד שנשימתי קצרה מגודל הכאב.
אִם־לְכֹחַ אַמִּיץ הִנֵּה וְאִם־לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי׃
איזו סיבה תביא את הקדוש ברוך הוא לשנות דעתו ממידת אכזריות למידת רחמים? אם בכוח - 'אמיץ הנה', כוחו גדול משלי. ואם במשפט - 'מי יועידני', מי יזמין אותו לדין עבורי? 'יועידני' מלשון התוועדות, כלשון 'הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ' - שמישהו זימנם. מי ייתן לבורא עולם הזמנה ביד ויאמר: איוב מזמין אותך לדין?
'אם אצדק פי ירשיעני' - משפט מכור מראש
אִם־אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תָּם־אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי׃
כאן טוען איוב טענה מפולפלת: זהו סוג משפט שאם אצא בו צודק, פירוש הדבר שיצאתי חייב. שהרי במה אני צודק? בכך שאני מוכיח שהשופט הכה אותי בחינם ועשה לי עוולה. ומיד יאמרו לי: אתה טוען כך כלפי השם? הרי נעשית רשע. 'פי ירשיעני' - עצם הטענות מרשיעות אותי. 'תם אני ויעקשני' - הטענה עצמה שאני תם וצדיק היא ההוכחה שאני מעקש דרכיי, שכן אני מייחס עוולה להשם יתברך. זה כמו לנצח את המלך: אוי לך אם ניצחת ואוי לך אם לא ניצחת. לא ניצחת - הפסדת; ניצחת - מורידים לך את הראש.
תָּם־אָנִי לֹא־אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי׃
וגם אם אומר שאני תם - 'לא אדע נפשי', שמא באמת אני רשע ואיני יודע, ושמא השם יודע בי מעשה רשע שאינני מכירו. ואז אצדיק את טענת אליפז 'הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק'. על כך אומר איוב: 'אמאס חיי' - מעדיף אני למאוס בחיי מלומר דבר כזה. וכי אני כה טיפש שאיני יודע מהו צדיק ומהו רשע? וכי אני כה חסר הבנה שאיני יודע אם עשיתי מעשים טובים אם לאו? ובאמת בנקודה זו איוב צדק לאורך כל הדרך: לא היה בו שום מעשה עוול ושום מעשה רשע.
'תם ורשע הוא מכלה' - שיטת ההנהגה הכללית
אַחַת הִיא עַל־כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה׃
מכאן מגיע איוב למסקנתו: אין השגחה פרטית הדנה את האדם לפי מעשיו. ראשית, לדעתו האדם מוכרח במעשיו ואין לו בחירה חופשית. שנית, ישנה הנהגה כללית, הנהגה על פי מערכות השמים והכוכבים, והיא פועלת בצורה שגרתית וקבועה ואינה מבחינה בין תם לרשע. זהו אותו עיקרון שהסברנו: בחומר עצמו כלול טבע ההפסד, ואין דבר חומרי שאינו נפסד.
משל למה הדבר דומה: כשיורד גשם, אין אומרים 'פלוני צדיק והוא הולך ברחוב בלי כובע, עליו לא ירד'. הגשם יורד על כולם. אמנם ראינו גם מקרים של גשם סלקטיבי - מספרים על מי שעלו לקברו של הצדיק במרוקו, כמדומני רבי עמרם בן דיוואן, והיה שם גם זאב רווח, וכשהתפללו על הקבר התכסו השמים בעננים וירד גשם שוטף, ודווקא במקום שבו עמדה הקבוצה והתפללה לא ירד גשם כלל. אבל איוב טען: הטבע עובד על כולם יחד. יש רעידת אדמה - 'תם ורשע הוא מכלה', הטבע אינו מבחין בפרטים.
אִם־שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג׃
בלדד הניח שייסורים באים על הצדיק כדי להרבות שכרו, או כדי לבדוק אם יעמוד בניסיון ולא יהרהר אחר מידותיו של השם, ואז ייתן לו הקדוש ברוך הוא כפליים כנגד הרעה. אומר איוב: זה נכון אם בסוף הייסורים הצדיק עדיין קיים. אבל אם הוא מת בייסורים - היכן התשלום? מת בדרך. ואיוב, כידוע, לא האמין בחיי העולם הבא, ולכן לא יכול היה לומר 'אתייסר כאן ואקבל שם'. ואיוב כבר עומד למות, כפי שטען בפרק ו' שאין לו כל סיכוי להחלים, שהגוף הגיע למצב של אל חזור. אם כן, מה אתה מדבר עמי על תמורה עתידית? מי שמת בדרך אינו מגיע לתחנת היעד כדי לקבל שכר.
'ארץ נתנה ביד רשע' - משל המושל האכזר
אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד־רָשָׁע פְּנֵי־שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם־לֹא אֵפוֹא מִי־הוּא׃
כאן חוזר איוב למה שאמר בפסוק כ"ב: הכול תלוי באותה הנהגה עיוורת של המערכת, והקדוש ברוך הוא מסר את הנהגת העולם בידה. משל למלך גדול וצדיק שמסר את הנהגת המדינה ביד מושל רשע, והמושל התנהג באכזריות; ומאחר שהוא ירא פן יוודע הדבר למלך, הוא עושה את מעשיו בהסתר. 'ארץ ניתנה ביד רשע' - ואותו רשע 'פני שופטיה יכסה', מסתיר את מעשי העוולה שלו מפני הממנים אותו, וממציא תחבולות שלא תגיע זעקת בני תבל לאוזני השופט העליון. 'אם לא איפוא מי הוא' - שאם לא הוא עשה זאת, מי עשה? השם? לא ייתכן. על כן מוכרח אני להסיק שהשם צדיק, והרע שבעולם הוא מעט לעומת הטוב ומתחייב מטבע הגשמיות; ואם תשאל למה נידונים הצדיק והרשע כאחד - זה לא השם, אלא המערכה שמינה, והיא מנהלת את הדברים שלא ביושר.
ויש לשים לב: אנחנו יודעים את הסוף, שהקדוש ברוך הוא מסר את איוב ביד השטן - אך לאיוב לא גילו דבר. לנו גילו, אבל אין אנו אמורים להסיק מכך מסקנות על עצם טענותיו של איוב, שהרי הוא לא ידע כלום.
'חלפו עם אוניות אבה' - האם הרע מוליד את הטוב?
וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי־רָץ בָּרְחוּ לֹא־רָאוּ טוֹבָה׃
חָלְפוּ עִם־אֳנִיּוֹת אֵבֶה כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי־אֹכֶל׃
הייתה אפשרות נוספת להבין את דברי בלדד, שייסורי הצדיקים הם על דרך התמורה במובן זה שאי אפשר להשיג טוב אלא אם קדם לו רע. בעל חיים אינו משיג אוכל אלא אם יתאמץ. הרוצה לנטוע אילן לוקח זרע ונותנו באדמה, וקודם כול הזרע נרקב. ביצה כדי שתצמיח אפרוח חייבת להירקב, ושכבת זרע שתצמיח אדם מסרחת שלושה ימים. כלומר, כל דבר רע הוא סיבה ותולדה אל הטוב, וזהו טבע הדברים שהרע מוליד את הטוב.
על כך אומר איוב: 'ימי קלו מני רץ' - ימיי בורחים כרץ קל רגליים. 'חלפו עם אוניות אבה' - כאדם המפליג באונייה מפני שהוא חפץ ומתאווה בכך ('אבה' מלשון רצון), וסובל את מחלות הים הנלוות להפלגה, שהרי אין ברירה: כדי להגיע אל הכסף והזהב שבאפריקה ולהביאם הנה, צריך לעבור את מחלות הים. וכן 'כנשר יטוש עלי אוכל' - הנשר חייב לטוס, להתאמץ, להתייגע ולחפש כדי להשיג מזון. זהו המשל: להשיג טוב מוכרח לעבור דרך הרע.
אבל, טוען איוב, כאן אני נתקע: בבעלי חיים אני מבין את הקשר - לא טרחת, לא קיבלת. בביצה אני מבין את הקשר, שהרקבון הוא חלק מהתרקמות האפרוח. בזרע אני מבין את הקשר. אבל בייסורים - היכן הקשר הלוגי בין הייסורים ובין הטובה שתבוא אחריהם? מה עניין זה לזה?
'אם אמרי אשכחה שיחי' - אם התמורה היא גמול
אִם־אָמְרִי אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה׃
יָגֹרְתִּי כָל־עַצְּבֹתָי יָדַעְתִּי כִּי־לֹא תְנַקֵּנִי׃
ואם תאמר שהתמורה איננה קשר הכרחי אלא דרך גמול - שהקדוש ברוך הוא מחליט לתת טוב תמורת הסבל. משל לילד שהביא מבחן במאה, וההורה נתן לו סוכרייה. וכי יש קשר בין מאה לסוכרייה? אין שום קשר; ההורה החלטתו לחבר ביניהם. לעומת זאת ברק ורעם - שם הקשר הכרחי, סיבה ומסובב: הייתה התפוצצות, ולכן יש רעם, בין שתשמע ובין שלא תשמע. אמנם יש כאן שכר תמורת עמל, אבל זה תלוי בדעתו של הנותן, ושונה מן הבעל חיים שטרח והשיג אוכל, ששם הטרחה עצמה מולידה את האוכל.
ואם כך, אומר איוב לבלדד, אתה חולק על עצמך. שהרי אמרת לי לקבל את הייסורים בשמחה, ומאידך הטוב ניתן תמורת הסבל. נמצא שכדאי לי דווקא לסבול ולהתייסר יותר ולא לשמוח בייסורים, שכן ככל שאסבול יותר אקבל אחר כך יותר טוב; ואם אתגבר ולא אסבול כלל - לא יגיע לי טוב. וזהו: 'אם אמרי אשכחה שיחי' - אם אחליט לעזוב את טענותיי, 'ואבליגה' - אתחזק ולא ארגיש את הצער; 'יגורתי כל עצבותי' - מפחד אני שבכל זאת עליי להרגיש את הצער, 'ידעתי כי לא תנקני' - שהרי לפי שיטתך מה שמזכה אותי הוא עצם הצער, ואם לא אצטער לא יהיה לי טוב.
'אנוכי ארשע' - ייסורים מוקדמים על מה שעתיד להיות
אָנֹכִי אֶרְשָׁע לָמָּה־זֶּה הֶבֶל אִיגָע׃
אִם־הִתְרָחַצְתִּי בְמֵי־שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי׃
אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי׃
עוד דרך להסביר את התמורה: שהייסורים באים עתה כדי שלא ירשיע האדם בעתיד, כדוגמת חנוך - 'וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים', שלקחו הקדוש ברוך הוא מפני שראה שעתיד להרשיע. אומר איוב: איני מבין דבר כזה. 'למה זה הבל איגע' - למה אתייגע כעת חינם, שהרי הייסורים שאני מקבל הם הבל, בלא סיבה. 'אם התרחצתי במי שלג והזיכותי בבור כפי' - כל עוד אני מזכך את עצמי, רוחץ ידיי בבור עם בורית וטובל במי שלג, כלומר כל עוד אני צדיק - מה ההיגיון לייסר אותי היום רק כדי שלא ארשיע בעתיד? וכי מקדימים לגבות על החשבון?
'אז בשחת תטבלני' - אז, כאשר ארשע, אז תכניסני לשחת, לייסורים ולגיהינום המגיעים לי. 'ותיעבוני שלמותי' - אז יגיע לי העונש מצד עצמי, ואפילו בגדיי יפשטו מעליי בדין, שכן יהיה זה ראוי מצד החטא שאחטא. אבל היום, כשאין בי עדיין עוונות - מדוע מייסרים אותי?
'לא יש בינינו מוכיח' - אין מי שיכריע בין איוב לבוראו
כִּי־לֹא־אִישׁ כָּמוֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט׃
הקדוש ברוך הוא אינו איש כמוני שאוכל לענות לו, וגם אם יצויר שאוכל להכריחו ולהזמינו למשפט שנבוא שנינו יחדיו - טענותיי ייסתמו בעומדי מולו מרוב פחד ואימה.
לֹא יֵשׁ־בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל־שְׁנֵינוּ׃
לא יימצא שופט שיוכל להוכיח עם מי הצדק, עמי או עם בורא עולם, ושישית ידו על שנינו עד שהקדוש ברוך הוא יהיה חייב לציית לדינו. אי אפשר שאצא צודק במשפט כזה - וכי יש שופט ודיין שהקדוש ברוך הוא כפוף לדינו?
על דברים אלו אמר רב בגמרא במסכת בבא בתרא דף ט"ז: עפרא לפומיה דאיוב - ימלא פיו של איוב עפר; כלום יש עבד שמוכיח את רבו? מה זה שאתה אומר 'ישת ידו על שנינו', שיהיה שופט שישפוט אותנו ויוכל להכריח את בורא עולם? וכי חבר שלך הוא? עפרא לפומיה.
'יסר מעלי שבטו' - בקשת תנאי המשפט
יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל־תְּבַעֲתַנִּי׃
מבקש איוב שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליו את השבט, הוא המקל, הם הייסורים, וגם את אימתו, שלא תבעת אותו, כדי שלא יפחד לדבר ולטעון טענותיו - לא מיראת העונש ולא מיראת הרוממות. כשאבוא עמו למשפט, מבקש אני שיהיה זה במצב שבו הפחד והאימה מאת השם לא יסובבוני.
אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא־כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי׃
ואז 'אדברה ולא איראנו' - אוכל לדבר בלא פחד, 'כי לא כן אנוכי עמדי' - אוכל לומר לפניו שדעתי שונה, ושאני סבור שייסוריי הם בחינם. מי ייתן והייתה לי האפשרות הזו: לעמוד לדין עם בורא עולם, ושיהיה בינינו מי שיוכיח עם מי הצדק.
לסיכום:
בפרק זה בונה איוב שיטה שלמה: בהנהגה הכללית הכול טוב, ומה שנראה רע - כיבוי שמש או הפסד בטבע - הוא מעט מזעיר לעומת גודל ההוויה, ומתחייב מטבע החומר העומד לכיליה. על כן אין לו טענה כלפי בורא עולם, והוא דוחה את האשמת בלדד כאילו הוא מייחס עיוות דין למעלה. אלא שמכאן הוא הולך וטוען שהעולם נמסר ביד 'המערכת' העיוורת שאינה מבחינה בין תם לרשע, שולל את התמורה שהציע בלדד (שהרי המת בייסורים אינו מגיע לקבל שכר, ואין קשר לוגי בין ייסורים לטוב), ומבקש משפט עם בוראו ללא פחד ואימה, ושופט מכריע ביניהם. על בקשה אחרונה זו אמרו חז"ל 'עפרא לפומיה דאיוב - כלום יש עבד שמוכיח את רבו'. ובתוך כך למדנו את תשובת הקדוש ברוך הוא מן הסערה: מי שלכל שערה נתן גומא, לכל טיפה דפוס ולכל רעם שביל, ומכוון את רגע לידת יעלי הסלע - בין גומא לגומא, בין טיפה לטיפה ובין קול לקול לא נתחלף לו, ובין איוב לאויב נתחלף לו?