פרק ט בספר איוב הוא מענה איוב לדברי בלדד השוחי, ולפנינו החלק השלישי שבו. כאן איוב אינו מתווכח על העיקרון שהאל לא יעוות משפט - הוא מקבל אותו; אלא שהוא מעלה שאלה יסודית, מן השאלות הקשות שבתפיסת האמונה: כיצד מתיישבת ידיעתו של הקדוש ברוך הוא את העתיד עם בחירתו החופשית של האדם. ומכאן הוא בונה את כל טענתו נגד עצם הדין שנגזר עליו.
הרעים של איוב טענו שהקדוש ברוך הוא כל יכול, וככל יכול הוא גם יודע הכול - "ואין דבר נסתר ואין דבר נעלם מכיסא כבודך". פירושו של דבר: הבורא יתברך יודע כל מעשה אדם וכל נסתרותיו, ולא זו בלבד אלא שהוא יודע גם את העתידות, גם את מה שאני עתיד לעשות. עד כאן הכול מקובל. אלא שאם נניח הנחה נוספת - נמצא סתירה להנחה הראשונה. ההנחה הנוספת אומרת שהאדם בחירי במעשיו: הוא יכול להחליט לעשות ויכול להחליט שלא לעשות, לבחור בטוב או לבחור ברע. "נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע", ומה מצווה התורה? "ובחרת בחיים". זו אבן יסוד בתפיסת היהדות. בלי בחירה חופשית אי אפשר להעניש את האדם, אי אפשר לתת לו שכר, ואין שום טעם בביאתו לעולם - שהרי מטרת האדם בעולמו היא לבחור בטוב ולקבל שכר.
שתי ההנחות האלה, טוען איוב, סותרות זו את זו. שכן אם הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שאעשה, הרי כביכול, אם נרצה לתאר זאת, מתויק אצל בורא עולם באיזו תיקייה שראובן יחלל שבת בשבת הקרובה. ומכיוון שהנחת היסוד הראשונה אומרת שהשם אינו טועה, ולא ייתכן שאינו יודע מה עתיד להיות ולא ייתכן שידיעתו אינה נכונה - הרי מה שכתוב שם הוא אמת. ואם כן נסתרת הנחת היסוד השנייה: אם יש לשם ידיעה מה תעשה, היכן הבחירה החופשית שלך?
אמשיל לכם משל. פעם, בהיותי ילד, הייתי במופע קוסמות. הקוסם אמר לאחד הילדים: קח את החפיסה, ערבב כמה שתרצה, בחר קלף, הראה אותו לכולם - ואני אומר לך מה בחרת. הילד ערבב ובחר, איש לא אמר לו דבר, בחירה חופשית גמורה. הראה את הקלף לכולם, ואמר לו הקוסם: הקלף שבידך הוא אס. הביט הילד - ואכן. מאין ידע? פתח הקוסם את כל החפיסה: כולם אסים. הוא נתן לילד אשליה שהוא בוחר, אבל באמת מה שהיה בידו היה מוכרח, לא הייתה שום אפשרות אחרת. כך, טוען איוב, הידיעה סותרת את הבחירה. אם השם יודע שראובן יחלל שבת, לא ייתכן שלא יחלל, שהרי אם לא יחלל נמצא שהשם חלילה לא ידע. ואם כן, כשמגיע ראובן דקה לפני אותו חילול, נדמה לו שהוא בוחר לחלל - אבל למה בעצם חילל? מפני שהשם ידע שהוא עתיד לחלל. זו הטענה, וזו השאלה הידועה והמפורסמת: ידיעת השם סותרת לכאורה את הבחירה החופשית, שהרי אם ידע מראש - אין לי מקום לנהוג אחרת.
איננו באים כעת להשיב על טענתו של איוב; לאחר שנראה את הטענות בפנים נביא את התשובות שנאמרו עליה. אך יש להדגיש שהשאלה מצד עצמה היא שאלה קשה באמת, ולא אנשים כסילים שאלו אותה. אין זה דומה לשאלה "היברא השם אבן שאינו יכול להרימה" - שאם אינו יכול לברוא אינו כל יכול, ואם יכול לברוא אינו יכול להרימה ושוב אינו כל יכול - שהיא שאלה אווילית שכבר נענתה. אבל השאלה שלפנינו היא שאלה פילוסופית מעמיקה ואמיתית: הרמב"ם שואל אותה, הראב"ד מתעסק בה, ורבים מן המפרשים דנים ומתחבטים בה ונותנים בה תשובות למיניהן, ואף לאור החיים הקדוש יש בה תשובה. ועד כמה חמורה השאלה - הראב"ד כותב על דברי הרמב"ם שתשובתו אינה מספקת, ולא נהג בזה מנהג החכמים, שעורר שאלה ולא נתן עליה תשובה מניחה את הדעת; שהרי אותם אנשים הקוראים את השאלה משתכנעים ממנה מאוד, וכשהם מגיעים אל התשובה - אין היא מניחה את דעתם. מה כתב הרמב"ם וכיצד הסביר, נראה בהמשך.
מכאן מסיק איוב: לאדם אין בחירה חופשית. ואם אין לאדם בחירה חופשית, גם אם תאשים אותי בחטא ועוון - מה מקום לייסר אותי? לא בחרתי לעשות רע. גם אם יש עליי תיק, כיצד אפשר לתבוע אותי? הרע הזה כביכול חויבתי בו, אנוס אני לעשותו על פי ידיעת השם המוקדמת. איוב מוסיף עוד שאלה שהפילוסופים שאלו אז, בעניין האופן שבו שייכות מחשבות אצל בני אדם לעומת ידיעת הבורא, ואין אנו נכנסים לזה, שכן באמת לא שייך להבין את בורא עולם וממילא לא שייך לדון מהי תפיסתו.
נמצא לדברי איוב שהאדם מוכרח במעשיו, והקדוש ברוך הוא יודע מראש את כל מה שהאדם יעשה - ומדוע יודע? מפני שכך כתוב לו, כך קצוב לו, כך מוכרח לו. וזה היפך דברי חז"ל, שעל האדם נגזר אם יהיה עשיר או עני, נאה או מכוער, גבוה או נמוך, כמה יחיה וכל הפרטים הטכניים - אבל לא נגזר עליו אם יהיה צדיק או רשע. איוב טען שהכול נגזר מראש, וכיוון שכך אין לו בחירה חופשית, ואם אין בחירה חופשית - למה מענישים אותו ומאשימים אותו בדברים שלא עשה כהוגן ואומרים לו שעל זה הוא נידון.
אלא מה נאמר? יש אפשרות לטעון שהייסורים שקיבל איוב אינם דרך עונש - לא מפני שלא נהג כהוגן וקיבל את עונשו - אלא כמו נחש מזיק שהורגים אותו. האם זה עונש? לא, זו הסרת מזיק, הסרת מפגע. אם אני רואה תלולית באמצע הכביש המסכנת את הנהגים ואני מסיר אותה, האם הענשתי אותה? אם יש כאן בלוק ופוררתי אותו כדי שלא ייתקלו בו, האם הענשתי אותו? הסרתי מפגע. כך אפשר לומר על איוב: אין לך בחירה חופשית, ואם תשאל מדוע אתה מתייסר - אין זה עונש, אלא שבמעשיך הרעים אתה מפגע, ומפגע צריך לפנות.
על כך שואל איוב: אם אכן אני מפגע ולכן השם מסלק אותי - הרי אמרנו שהשם יודע הכול מראש, ואם כן מראש ידע שכשאיוולד ייוולד כאן מפגע. למה שם מפגע ואחר כך מסירו? אל תשים מפגעים ולא תצטרך להסירם. ממה נפשך: אם תאמר שמייסרים אותי על עוונותיי - אין לי בחירה חופשית, ומה מקום לייסר מי שאנוס על מעשיו. ואם תאמר שאין זה עונש אלא הסרת מפגע - אם מפגע אני, למה יצרו אותי כלל, והרי טוב היה שהשם לא יביאני לעולם מעיקרא. ואם בכל זאת הגיע השם למסקנה שאף שאני מפגע כדאי ליצור אותי - מדוע עכשיו הוא נוטל אותי? אם מלכתחילה לא צריך, שלא יברא; ואם היה צריך, מה נשתנה עתה, הרי בידיעת השם לא נשתנה מאומה.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי־כֵן וּמַה־יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם־אֵל׃
אומר איוב: אני מסכים לעיקרון שטבע בלדד השוחי באומרו "האל יעוות משפט" - ידעתי כי כן, גם אני יודע שהאל אינו מעוות משפט. "ומה יצדק אנוש עם אל": כדי שהאדם יוכל לצאת צודק במשפטו, לנצח את האלוקים בריבו ובמשפטו, צריך שיהיה הדבר באחד מארבעה אופנים. הראשון - להתווכח עמו ולנצחו בוויכוח: השם יטען טענה, ואני אטען טענה, ואצא צודק.
אִם־יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא־יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי־אָלֶף׃
אומר איוב: הרי אני כבר זמן רב מחפש את הבורא שיבוא להתווכח עמי, שיסביר לי את הנהגתו. מי שירצה לריב עם הקדוש ברוך הוא ולנצחו בוויכוח - הרי השם אינו עונה לו אפילו על טענה אחת מני אלף. אני טוען כבר אלף טענות, ועל אחת מהן עוד לא נעניתי. וכי שייך לנצח בוויכוח מי שאינו עונה לך?
חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי־הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם׃
אופן שני לנצח את שכנגדו הוא יתרון הגבורה: אני גיבור ממך ובכך ניצחתיך. אך כנגד השם לא שייך הדבר, שהרי הקדוש ברוך הוא אמיץ כוח. ואופן שלישי - שיתגבר עליו בכך שלא יזוז ממקומו עד שילאה חברו, כלומר מלחמת התשה. אם ישאלו מי חזק יותר, החמאס או מדינת ישראל - ודאי שמדינת ישראל; אבל אם ישאלו מי מנצח בנקודות, לרוב זה החמאס או החיזבאללה, משום שהם פועלים בדרך של התשה: תן לי מכות, אני עומד על מקומי ואיני זז, אני ממשיך ומציק ומציק. יש מצב שאדם ינצח מי שחזק ממנו אם הוא עקשן ממנו ויש לו כוח להוסיף ולהתעקש. וזו הייתה גם תפיסתו של פרעה: מי שיתעקש ויעמוד על שלו - הצד השני בסופו של דבר יתייאש.
על כן אומר איוב: כנגד הקדוש ברוך הוא לא שייך להילחם כלל. אם תילחם בחכמה - הוא חכם לבב ממך; אם בכוח - הוא אמיץ כוח ממך; ואם תאמר אעמוד על עומדי ואקשה את לבי ולא אזוז - "מי הקשה אליו וישלם", מי התעקש כנגדו ויצא שלם? גם בדרך כזו אין בי כוח לבוא כנגד השם.
בלדד השוחי טען: "האל יעוות משפט"? לא ייתכן שהשם יעשה עוול, ולא ייתכן שיטיל את הצדיק ביד המקרה, אלא ודאי כל מה שהשם עושה הוא בדין אמת ובצדק. משיב איוב שאף הוא מודה שלעשות עוול מנוגד לחוקי האלוקים ומנוגד להנהגת השם. אלא שכפי שראינו בהקדמה, אין לו טענות של עוול כנגד בורא עולם. שהרי מי שמסתכל ורואה עוול בעולם - מסתכל על פרט ואינו מסתכל על התמונה הכוללת; ואילו היה מסתכל על התמונה הכוללת, היה רואה שיש בה הרבה יותר טוב מאשר עוול, ושהסבל והצער שבעולם כאין וכאפס לעומת הטובה שבו.
ומדוע בכלל יש צרות? על כך אומר איוב: איני קורא לזה עוול כלל, משום שאלו דברים הנובעים מעצם הטבע. דבר גשמי מעצם מציאותו מיועד אל ההפסד; כל דבר גשמי נתון תחת הכיליון, תחת ההפסד ותחת הנזק. לא ייתכן שאדם יחיה לעולם, ולא ייתכן שדבר גשמי יישאר קיים לנצח באותה צורה ובאותו מצב ממש - חלה עליו הבלות, חל עליו הקלקול. האדם גשמי וחומרי, ובעצם חומריותו ייתכנו בו קלקולים ונזקים. משל לאדם שיש לו רכב: אחרי עשרת אלפים קילומטר הוא צריך טיפול, ואם לא עשה - מתחילים מכלולים להינזק. האם הרכב עשה לו עוול? הרי הוא לא טיפל בו כראוי ולא הכניסו למוסך. זה טיבו וטבעו של דבר חומרי.
ואם תאמר: על כל פנים יש כאן רע בעולם? ביחס לכלל העולם זה כלום. רוב העולם אין להם ייסורים, רוב העולם אינם לוקים כאיוב בשחין ובגירוד כל הגוף. מה שיש לי אינו אלא מעט מזעיר. משל לאותו רכב שיש בו כפתור אחד שאינו עובד - וכי בשביל זה מוכרים רכב? אילו היה זה הכפתור המניע את הרכב, ניחא; אבל אם זה כפתור חימום השמשה האחורית? הסתכל מה כן יש: מנוע עובד, גיר, הילוכים, גוף שלם, זכוכיות. כך הרע שבעולם - משהו קטן שחסר, ואין מקום להתלונן עליו. וגם רע זה אינו נקמה ואינו מעשה מי שעשה לי רעה, אלא נובע מעצם טבע החומר הנתון להפסד.
הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ׃
הקדוש ברוך הוא הוא "המעתיק הרים" - כביכול עושה רעידת אדמה ומזיז בה הרים ממקומם, ובאותו רעש, אומר המלבי"ם, מתים אלפים מבני אדם. כפי שאירע ברעידת האדמה בהאיטי, שבה נהרגו מאה אלף איש, השם ישמור. ומה אומר איוב? "ולא ידעו אשר הפכם באפו" - אין אדם יכול לדעת ולהחליט שהדבר נעשה באפו. אינך יכול להגיע בהכרח למסקנה שמפני שהשם כועס נעשתה רעידת אדמה; יש לחצים גיאולוגיים, יש התנגשויות בין מדפים, יש פעילות סייסמולוגית - כל מה שנשמע לוגי. צריך להבין שזה טבע, ובטבע הזה, כשיש למטה התעוררות ולחצים וגזים המבקשים לצאת, האדמה נהפכת וההרים נעתקים בכוחו. ואם תאמר: אבל זה רע - מה הוא לעומת כל העולם? מאה אלף נפגעו, אבל שישה מיליארד, שבעה מיליארד, לא נפגעו. ביחס לכלל העולם הרע הזה הוא מיעוט ממש.
הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן׃
ממשיך איוב: גם אם יצויר שהקדוש ברוך הוא ירגיז ארץ ממקומה - והכוונה לכדור הארץ כולו, שיחזירנו השם מחר לתוהו ובוהו - מי יבוא ויטען שהרס זאת וקלקל זאת באפו, מצד שחרה אפו על העולם? שהרי מהו כדור הארץ ביחס לכלל המציאות? אפילו לא גרגיר אבק. הסתכל על כדור הארץ לעומת הגלקסיה שלנו, ומעבר לגלקסיה שלנו יש עוד גלקסיות עד אין קץ, שמודדים אותן במאות ואלפי שנות אור, מרחקים של מיליארדי שנים. ואם כן, מה הוא כדור אחד? הלך כדור אחד, יש עוד מיליונים כמותו.
לפיכך, גם אם יתפלצו עמודי ארץ, מי יוכל לבוא ולומר "אשר הפכם באפו", מי יטען שזה מתוך כעס? זה כלום, ואין מה לעשות: העולם גשמי. ייתכן שתהיה התנגשות מטאורים, ומטאור יפגע בכדור הארץ וישנה לגמרי את זוויתו, וכדור הארץ יגיע לקיפאון וכל אשר בו יקפאו חלילה. תיאורטית הכול יכול להיות; יש מדענים האוהבים לתת תחזיות אפוקליפטיות ולהתפרנס מהפחדות - בשנה פלונית יחזור העולם לתוהו ובוהו, ובשנה אלמונית יהיה חום כזה שהכול ישתנה. אומר איוב: גם אם יקרה דבר כזה, אי אפשר לטעון שזה חוסר צדק ואי אפשר לטעון שאין זה כדין. אין מה לעשות - העולם בנוי מטבע חומרי גשמי, ודבר גשמי וחומרי נתון לכיליה ולהפסד.
איוב פותח כאן בהנחת יסוד שאינו חולק עליה - האל אינו מעוות משפט - ומעמיד כנגדה את הסתירה הגדולה שבין ידיעת השם לבחירת האדם. מסקנתו שאין לאדם בחירה, ומכאן שאין מקום לא לעונש ולא להסרת ה"מפגע" שהוא עצמו נברא בו מלכתחילה. לאחר מכן הוא מראה שאין דרך לצאת צדיק במשפט עם הבורא: לא בוויכוח, שהרי "לא יעננו אחת מני אלף"; לא בגבורה, שהרי "אמיץ כוח"; ולא בעקשנות ובהתשה, שהרי "מי הקשה אליו וישלם". ובסוף דבריו הוא מלמד שאי אפשר כלל להסיק מן הפורענויות שבעולם על כעס האל: "המעתיק הרים" ו"המרגיז ארץ ממקומה" - כל אלו טבעם של דברים גשמיים הנתונים לכיליון, וביחס לתמונה הכוללת אין הם אלא מעט מזעיר.