פרק ט הוא פתיחת המענה החמישי, מענה איוב. לאחר שראינו את תשובתו של בלדד השוחי, בא איוב ומחזיק ביתר שאת בעמדתו הקודמת. עמדתו היא שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח השגחה פרטית, אלא השגחתו היא השגחה כללית בלבד, וכל מה שקורה כאן בעולם ברמת הפרט נובע מכוחות המערכה, מכוכבי השמים. וכוכבי השמים הם כמושל עיוור שאינו מבחין בין טוב לרע, ולכן הם מייסרים אותי בייסורים קשים אף שאני צדיק. שני דברים יוצאים מכאן לשיטתו: ראשית, אין בחירה לאדם. שנית, הייסורים שאני סובל באים מבלי הבחנה, בלי לבדוק את מצבי, את מעלתי ואת צדקותי. רק בורא עולם יודע לעשות הבחנות כאלה, והמערכה אינה עושה הבחנות, והשם מסר את ההנהגה הפרטית בידה.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. אׇמְנָם יָדַעְתִּי כִי־כֵן וּמַה־יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם־אֵל.
בחלק הראשון בא איוב ואומר: יש לי תשובה למה שאתה, בלדד השוחי, טוען. בלדד טען בצדק, שאם יש עוול בעולם הרי זה כביכול חיסרון בהנהגת השם, שכביכול מסר את ההנהגה ביד משרתים רשעים. במילים אחרות: לא ניקית את בורא עולם, אלא בסך הכל הזזת את השאלה שלב אחד. במקום לשאול ריבונו של עולם למה אתה מייסר אותי אף שאני צדיק, נשאל שאלה אחרת: ריבונו של עולם, למה מסרת אותי ביד מערכה שמייסרת אותי אף שאני צדיק? עשית שלב בקושיה, אבל לא שינית את השאלה.
על כך עונה איוב תשובה פילוסופית. הרמב"ם במורה נבוכים כבר הביא את הטענה הזאת, טענת הפילוסופים, ואיוב כעת מתלבש עליה כדי לסתור את דברי בלדד. הפילוסופים טוענים שהרע שבעולם רב יותר מן הטוב. והרמב"ם מסביר מדוע הם חושבים כך: מפני שהם בוחנים את המציאות לפי אדם בודד. אדם מדמה כאילו כל המציאות נבראה בשבילו, כאילו רק הוא נברא בעולם, וכשקורה לו דבר שלא תכנן או שעל פי תפיסתו אינו טוב ואינו כמו שציפה, הוא מסיק מכך מסקנה גורפת: כל המציאות רעה, כל מה שיש בעולם אינו טוב.
אבל אילו היה בוחן את העולם בפרספקטיבה, במבט כללי, ומבין איזה בורג קטן הוא בתוך המערכת, היה מבין שהבעיה שיש היא בעיה קטנה ושולית ביותר לעומת המציאות הכלל עולמית, שהיא מציאות טובה ונפלאה.
אומר הרמב"ם, שהרע הקורה לאדם בא מצד טבע ההוויה וההפסד, מצד היות האדם בעל חומר. דבר רוחני קיים לעד: הנשמה אינה בטלה, וכן המלאכים. אבל דבר גשמי, מעצם חומריותו, נתון להפסד. יש לך ברזל, הוא מחליד. יש לך עפר, הוא נשחק לאבק דק. יש לך זכוכית, היא נשברת. יש לך גוף, הוא מזקין ובלה. יש לך צמחים, הם נובלים. כל דבר גשמי, מעצם היותו בעל חומר, מאורעות מסוימים שעוברים עליו גורמים ליסודות שבו להתפרק לגורמיהם, ובסופו של דבר הוא מגיע לאבדון.
ומביא הרמב"ם בשם הפילוסוף גלינוס: "אל תייחל נפשך בשקר שיהיה אפשר שיהיה מדם הנידה ושכבת זרע בעל חיים שלא ימות ולא יכאב, או תדיר התנועה או בהיר כשמש". כלומר, אין להעלות על הדעת שמדם הנידה ושכבת זרע, שני דברים חומריים ומאוסים, יתהווה בעל חיים או אדם שלא ימות לעולם, שלא יכאב ולא יסבול צרות ונזקים, או שיהיה תדיר התנועה. תן לאדם לרוץ חמש דקות והוא מתנשף כמו סוס. ואילו הדבורה זזה שעות. חישבו פעם כמה טונות של תפוחי אדמה היה אדם צריך לאכול ביום כדי לספק את האנרגיה של התנועות שדבורה עושה. וכן "בהיר כשמש", מאיר כשמש: מלאכים זוהרים, ואדם חומרי אינו כך. כללו של דבר: כל מה שהוא מאיזה חומר, חייב שיהיה לו רע, חייב שיבוא לידי נזק, לידי חיסרון ולידי כליה בסופו של דבר. ועם כל זה, תדע לך שזה מעט מן המעט ביחס לכלל העולם וביחס אל המין כולו, אל כלל האנושות.
אומר המלבי"ם, שכבר התברר לחוקרים שגם הכוכבים הם בסוג ההוויה וההפסד. יש מטאוריטים, שהם חלקי כוכבים, ויש כוכבים המתנגשים זה בזה. כמו שכדור הארץ בא לידי הוויה והפסד, כך גם הכוכבים. בעבר סברו שהכוכבים הם גשם חמישי, מין חמישי של חומר, מעבר לארבעה היסודות: אש, רוח, מים ועפר. היום החוקרים מחלקים את החומר לא לארבעה יסודות אלא למאה ושנים עשר ומעלה, וכל פעם מוצאים יסוד חדש. ועל כל פנים, גם בכוכבים שייך הפסד, וכמו שנאמר בנביאים: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". גם בעפר שייכת בלות, גם בו שייכת כליה.
והרי השמש שלנו היא רק אחת מריבוא רבבות של שמשות. מערכת הכוכבים שבתוכה אנו נמצאים היא רק חלק קטן מתוך מערכות כוכבים רבות שבגלקסיה, ורבים מהם החוקרים אינם יכולים אפילו לראות, אלא הם יודעים על קיומם מן הקרינה המגיעה מהם, שכן מדובר במרחקים של מיליוני שנות אור. נמצא, שכל המציאות שאנו מדברים עליה כאן היא מציאות קטנה ביותר ביחס לכלל העולמות, שכולם נתונים תחת טבע ההוויה וההפסד. כל הכוכבים, כל הגלקסיות ומערכות השמש, כולם חומר, כולם שייך בהם הפסד, וכולם יכולים להיחרב.
עכשיו תאמר לי: אם לאדם מסוים היו צרות, מה הוא ביחס לכל תושבי השכונה? מה הוא ביחס לכל תושבי העיר, המדינה, וכל כדור הארץ כולו? גם אם נמצא שאצלך קרו רעות רבות וצרות, כלל ההנהגה טובה. כל הגלקסיות קיימות, כל העולמות קיימים, כדור הארץ בשלמותו, ורוב האנשים בעולם חיים וקיימים ונושמים ויש להם אוכל ושתייה. מה שאתה מוצא כבעיה הוא פרט קטן. זה כמו אדם שיש לו מכונית שכולה עובדת והכל בה בסדר, והוא בא ואומר: אבל יש שם בורג במנוע, ונראה לי שיש עליו שריטה. על זה אתה מתלונן? כלל המערכת טובה, ומה שנפגם הוא בורג קטן בתוך הכלל. אומר הרמב"ם, אין זאת אלא שהאדם מסתכל רק על הפרט, ועל עצמו כפרט, ותו לא. הוא אינו מסתכל על הכלל.
ואם נרצה להמשיל: זה כמו אדם המסתכל דרך חור המנעול, ורואה בדיוק שטח בגודל החור. ומה הוא רואה? מאפרה מלאה טינוף, או בדיוק את סיר הלילה של הילד. שואלים אותו מה יש שם בחדר, והוא עונה: חדר מטונף ומלוכלך, לכלוך ראיתי שם. פותחים לו את הדלת, והוא רואה ארמון, ארמון שבפינתו עמד סיר לילה, וחור המנעול היה מכוון בדיוק אליו. כך בדיוק מסתכל האדם: הוא מביט על פרט אחד ואומר הכל רע. אבל אם יסתכל על הכלל, יראה כמה טוב יש לעומת אותה נקודת רע שעליה הסתכל.
ויותר מזה: אפילו אם תראה שכל כדור הארץ עובד כראוי, מה זה ביחס לכלל? והוא הולך בהדרגה, ואני קופץ ישר לשלב האחרון: אפילו אם כל המין האנושי היה אובד, מה זה אצל בורא עולם לעומת כלל ההנהגה וכלל העולמות שברא? זה לא ראש סיכה, זה לא מאומה. עדיין הקדוש ברוך הוא בבחינת שלמות הטוב, שיש טוב מושלם ורק חיסרון קטן. לכן אומר הרמב"ם, שמציאות הרע היא כלום ביחס לטוב, והטוב הוא הטוב המושלם. ואם בכל זאת יש רע, הרי זה רע מועט, ולא רק מועט אלא רע שאי אפשר לברוח ממנו, מעצם היות האדם מורכב מארבעה יסודות שטבעם להתפרק ולחזור לשורשם. וכשאדם מת, כוח האש שבו, כוח המים שבו וכוח העפר שבו חוזרים כל אחד לשורשו, "העפר ישוב אל האדמה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".
במילים פשוטות בא איוב וטוען: אתה, בלדד, אומר שאני הפכתי חלילה את בורא עולם לעושה עוולה, בכך שמסר את ההנהגה ביד מנהיג שאינו מבחין בין טוב לרע. אומר איוב: בשום אופן אינני טוען שהשם עושה עוולה. כלל המציאות מציאות טובה היא, ומה לעשות, כשחוטבים קרש נופלים שבבים. האדם נתון לטבע ההוויה וההפסד, ומתוך המכלול יש כמה שנפלו ויש כמה שניזוקו.
משל למה הדבר דומה? למלך העושה משפט. בא אדם לפניו לדין, והמלך פסק לו: רצחת, דינך שלושים שנות מאסר. האם זה דין צדק? ודאי, קנה את זה ביושר. אלא שיבואו בני משפחתו ויאמרו: אנחנו לא עשינו כלום, למה אנחנו צריכים לסבול? יבוא הבוס שלו בעבודה ויאמר: הכשרתי אותו שנתיים, סוף סוף התחיל לעבוד, ואתם לוקחים לי אותו. ויש עוד רבים שסובלים בעקבות אותו פסק. האם משום כך נאמר שאין זה צדק? מטבע הדברים, כשעושים משפט יש סביב כאלה שסובלים, אבל באופן הכללי דינו של המלך הזה צדק: מי שמגיע לו רע מקבל רע, ומי שמגיע לו שכר מקבל טוב. ואם תאמר, הנה נתת לאדם טוב, ומהטוב הזה ירש בנו והלך והצר לאחרים, יאמר המלך: אני שפטתי בצדק, ומגיע לו טוב ונתתי לו טוב. מה אעשה שבסופו של דבר יצא מזה רע? וכן להפך: מגיע לו רע ונתתי לו רע, מה אעשה שמן הרע הזה סובלים אנשים שאינו מגיע להם?
וזו טענת איוב: אין לי טענה על ההנהגה, שכן ההנהגה הכללית היא הנהגה בצדק. הקדוש ברוך הוא שומר על הנהגת העולם, דואג שירדו גשמים במקומות המתאימים, דואג לפיזור האוכלוסייה בעולם ולקיומה. על ההנהגה הכללית אין לי תלונות, השם עושה את הדברים בצדק. אלא שכשיורדים לפרטים, יש כאלה שסובלים ויש כאלה שניזוקים, וזהו טבעו של עולם. ואם אני רואה שאני סובל, סימן שזה נמסר ביד ההנהגה הפרטית, שהיא המערכה, והנהגת המערכה מייצרת מצבים שבהם אנשים סובלים. הקדוש ברוך הוא אינו משגיח על הפרט אלא משקיף על כלל המציאות, וכלל המציאות טובה, והרע הפרטי של בודדים בטל במיעוטו לעומת הכלל. לכן אומר איוב לבלדד: אל תטפול עליי האשמות שאני טוען שהשם אינו עושה בצדק. גם ממשפט צדק יכולים לצאת דברים שאנשים סובלים מהם, ואם תשאל למה זה כך, השם אינו מתעסק בזה, זה נמסר להנהגה הפרטית, אבל ההנהגה הכללית שבה השם כן מתעסק היא צדק אבסולוטי ומוחלט.
אחרי שהזכרנו את דברי איוב, ולפני שנראה את התשובות עליהם, צריך לדעת קודם כל שתשובתו של איוב אינה נכונה על פי התורה. שהרי בסופו של דבר אמרת שבורא עולם גרם עוול, אלא שהעוול הזה מועט ואפסי. ואצל הקדוש ברוך הוא אין עוול כלל, גם לא מעט. ועל פי תפיסת התורה אנו אומרים: "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", "כי כל דרכיו משפט".
ושואלים: מה זה השבח "אל אמונה ואין עוול"? מקשה החפץ חיים: אם היית רוצה לשבח מישהו, וכי כך תשבח? בא אדם לברר על בחור בשידוכים, ואתה עונה לו: תשמע, דבר אחד אני יכול לומר לך, הלכתי איתו הרבה פעמים לקניות והוא אף פעם לא גנב, בנקים הוא פוקד רק ביום ולא בלילה, וגם מסמים אני חושב שכבר חודשיים הוא נקי. האם זה שבח? הצד השני כבר אומר לך תודה רבה, ניגש להצעה הבאה. אם כן, מהו "אל אמונה ואין עוול"? יש לנו כל כך הרבה דברי שבח על הקדוש ברוך הוא, טהור וישר ורחום וחנון וארך אפיים, ומה השבח בכך שאינו עושה עוול?
אלא, אומר החפץ חיים, ההמשך מבאר: "כי כל דרכיו משפט". מלך או שופט בשר ודם שעושה משפט, יוצר בהכרח עוולה לאנשים הנלווים, וכמו שאמרנו, כשחוטבים קרש נופלים שבבים. אין לו אפשרות לרדת לרזולוציה של האדם הפרטי שניזוק בעקבות מי ששפט, ואם ירד לכך לא יהיה משפט כלל. מה נעשה, נשחרר את הרוצח משום שאשתו אינה אשמה, ילדיו אינם אשמים והבוס שלו אינו אשם? במשפט ארצי אין ברירה. אבל במשפט אלוקי, "אל אמונה ואין עוול": אמונה היא אמת, שדינו דין אמת, "ואין עוול" פירושו שאין אדם בעולם שסובל סבל שאינו מגיע לו.
במילים פשוטות: אם אדם זה צריך למות בדין השם, נגזרה עליו מיתה, אבל לאשתו לא מגיע האבל הזה ולבניו לא מגיע, הקדוש ברוך הוא ישאיר אותו בחיים בזכותם. ייתכן שהוא יריב עם אשתו ויאמר לה את עושה לי את המוות, והוא אינו יודע שהיא עושה לו את החיים, שבזכותה הוא חי, ושמצדו הוא כבר לא היה אמור להיות כאן. וכן בכל סבל: אדם שנכנס לכלא, או שקיבל ייסורים או חולי רחמנא ליצלן, וכל הבית על גלגלים וכולם בצער, תדע לך שכל אחד קיבל את המינון המתאים לו, ההורים, הילדים, אשתו, כל אחד לפי חשבונו. ואם היה שם מישהו שלא היה צריך לקבל, הקדוש ברוך הוא היה מונע זאת ולא מביא את הסבל הזה כלל.
ואם תשאל, היכן הצדק המדויק? הצדק הוא בעולם הבא. שם, אומר הקדוש ברוך הוא, אני יכול לייסר אותך באופן פרטני, שתסבול אתה לבד בלי שהסובבים אותך יסבלו. אבל אם אני מביא לך סבל כאן בעולם, "כל דרכיו משפט", המשפט נעשה על כל האופציות מסביב, על כל המצבים ועל כל האפשרויות שיכולות להיגרם מזה. ואילו משפט האדם אינו "כל דרכיו משפט", אלא רק מה שהוא שופט הוא משפט, והוא יכול להגיע לצדק ביחס לנידון אבל לא ביחס לסובבים. מי יכול לשפוט באמונה מבלי שתיגרם שום עוולה לאף אחד מסביב? בשר ודם לעולם לא יגיע לזה, רק הקדוש ברוך הוא, שהוא אל, בעל הכוחות כולם, תקיף ובעל היכולת.
בחלק השני טוען איוב כנגד שיטת בלדד. בלדד טען שהייסורים באים על הצדיק על דרך התמורה: אתה סובל עכשיו, אבל תמורת זה תקבל אור ושפע, יהיה לך טוב והצלחה. בא איוב לחקור מהו הקשר שבין הייסורים לבין התמורה. כיצד הם מתקשרים זה לזה? למה אני צריך לחוות ייסורים כדי לקבל אחריהם חיים טובים? ואיוב, שהיה פילוסוף גדול, מונה חמש אפשרויות להבין את הקשר.
האפשרות הראשונה: שיש ביניהם קשר עצמי, שהרע העכשווי מוליד בהכרח את הטוב העתידי, בדרך הטבע. כמו בעל חיים שעמל ורץ ומתייגע ובסוף משיג את טרפו, שהסבל שבהתחלה הוא עצמו הגורם לטוב שבסוף, כך הצדיק אינו יכול להשיג את ההצלחה והשלמות אלא על ידי ייסורים. האפשרות השנייה: מצד חליפין, שהשם רוצה לשקול לו טובה תחת הצער שהצטער, כעין פיצוי. סבלת, ובמקום זה אתן לך עכשיו טוב.
האפשרות השלישית: ייחוס מקרי. כלומר, הטובה מגיעה אליו על ידי הרעה, שמתוך הייסורים הוא מתפלל להשם ומתחנן לבורא, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא משיב לו כצדקתו, ונמצא שהייסורים גרמו בסופו של דבר לטובתו. האפשרות הרביעית: על דרך הניסיון. סבלת והתייסרת ושתקת, עמדת בניסיון, לא דיברת ולא התלוננת, אומר השם מגיע לך תמורת זה טוב וחסד. האפשרות החמישית: שהקדוש ברוך הוא רואה שאתה עתיד להרשיע, כמו חנוך שלקח אותו אלוקים לפי שראה השם שעתיד להרשיע ואמר מוטב לקחתו בעודו צדיק. וכך גם כאן, הייסורים מכניעים את הלב כדי שלא תיכשל בעבירה. אילו הייתי משאירו כמות שהוא, אומר השם, בעוד חודשים ספורים היה מגיע למצב נורא ולעבירות חמורות. לכן מביא עליו היום ייסורים, הייסורים שוברים את לבו, הוא שב אל השם וניצל מן העבירות החמורות העתידיות, וכעת יגיע לו רק טוב, מכיוון שלא עברת את העבירות ועשית מעשים טובים. וכנגד כל חמש האפשרויות האלה יוצא איוב להשיב.
על האופן הראשון, שיש קשר טבעי בין הייסורים לטוב, שברגע שאתה מקבל ייסורים זה מבטיח לך שיהיה לך טוב בסוף, אומר איוב: אין ביניהם שום קשר. מדוע חייבים הם להיות קשורים זה בזה? בבעל חיים אני מבין: התאמצת להשיג טרף וקיבלת ארוחת צהריים. אבל אצל האדם, התאמצתי וסבלתי ייסורים, סבלתי צרעת, מדוע זה מה שיבטיח לי חיים מאושרים אחר כך? אין קשר ישיר בין השניים.
ואם תטען שזה בדרך חליפין, שהשם אומר קיבלת ייסורים ותמורתם אתן לך חיים טובים, אומר איוב: אם כן, במחילה, אתה סותר את דבריך. שהרי אמרת לי חזק את לבבך וקבל את הייסורים בשמחה, כדאי לך לקבלם והשם ייתן לך טוב אחר כך. ואילו לפי דרך החליפין, אדרבה, מה כדאי לי, להצטער יותר או לשמוח יותר? כמה שאצטער יותר, אקבל שמחה גדולה יותר אחר כך, שהרי זה תמורת זה: הצטערת חמישים, תקבל חמישים טוב, הצטערת מאה, תקבל מאה טוב, ביחס ישיר. אם כן, אדרבה, עליי לכוון להצטער, ואילו אתה אמרת לי אל תצטער אלא שמח. ואם אשמח, מה יתן לי השם תמורת השמחה? השם נותן תמורת צער.
אֲשֶׁר אִם־צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן. אִם־קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא־אַאֲמִין כִּי־יַאֲזִין קוֹלִי.
האופן השלישי היה שהטובה תבוא לך תמורת הרעה, מפני שהרע מביא אותך להתפלל ולהתחנן להשם, ואז השם ייטיב עמך. אומר איוב טענה הגיונית: איך אתה רוצה שאתחנן? תאר לעצמך אדם הבא לפני שופט ואומר לו, אדוני השופט, על פי צדק לא מגיע לי מה שאתה פוסק לי, והשופט אוטם אוזנו משמוע אף על פי שהצדק עמו. האם תחנונים יועילו? הצדק לא שכנע אותו, ותחנונים אני מבין כשאינך צודק, שאז אתה אומר נתחנן אולי יועיל. אבל אם בטענות הצודקות לא קיבלו אותי, משמע כביכול שיש לו משהו נגדי, וכי תחנונים יועילו? מעבר לכך טוען איוב, לא שייך אצל השם להינחם, "לא בן אדם הוא ויתנחם", ואם אינו כבן אדם להתנחם, לא יועילו התחנונים, שהרי משמעותם שהשם ינחם מן הרעה.
כנגד האפשרות הרביעית, שהייסורים הם דרך ניסיון, טוען איוב: לפעמים עד שרוצים לתת לו את הטובה בעבור הניסיון, הוא כבר מת. כמו אותו אחד שרצה לאמן את סוסו לחיות בלי אוכל, וביום השישי הסוס כבר מת, ואמר: חבל, כמעט והרגלתי אותו. כך גם כאן: אתה אומר לי קבל את הייסורים, שהקדוש ברוך הוא עושה לך אותם לניסיון ואחריהם יתן לך טובה. אבל מה יועיל הניסיון, אם ייתכן שבתוך הניסיון עצמו כבר אמות?
וכנגד האופן החמישי, שהייסורים באים לשמור עליו שלא יחטא בעתיד, טוען איוב: אין זה מן הצדק והיושר. אני היום איני חוטא, אני היום צדיק, ומה אתה נותן לי על החשבון? שמא אחטא בעתיד ולכן תייסר אותי היום? כשאחטא, תייסר אותי. אבל כל עוד לא חטאתי, למה יכה אותי השם בטרם חטא? עד כאן החלק השני של טענות איוב.
בפרק ט מחזיק איוב בעמדתו שאין השגחה פרטית, ושהנהגת הפרט נמסרה ביד המערכה שאינה מבחינה בין טוב לרע. כדי לנקות את בורא עולם מטענת העוול הוא נתלה בטענת הפילוסופים שהביא הרמב"ם: הרע נובע מטבע ההוויה וההפסד של כל דבר חומרי, והוא מועט ובטל לעומת הטוב הכללי, וכמי שמביט דרך חור המנעול ורואה רק את הטינוף ולא את הארמון. כשם שמשפט צדק של מלך גורר בהכרח סבל לסובבים, כך לדבריו ההנהגה הכללית צדק גמור, והפרטים הנפגעים בטלים במיעוטם. אך על פי התורה תשובה זו אינה נכונה, שכן "אל אמונה ואין עוול", ו"כל דרכיו משפט": אין אדם בעולם הסובל סבל שאינו מגיע לו, וכל אחד מקבל את המינון המדויק שלו. בחלק השני מנה איוב חמש דרכים להבין את הקשר בין הייסורים לתמורה שלאחריהם, ודחה את כולן, והדברים נמשכים בפרקים הבאים.