איוב פרק ח' הוא המענה הרביעי שבספר, ובו מדבר בלדד השוחי. וכדרכנו נפתח בקווים כלליים: מה בעצם בא בלדד לטעון, ורק אחר כך נראה כיצד הדברים באים בתוך לשון הכתובים.
בלדד השוחי בא וטוען שיש בידו תשובה שקיבל בקבלה מאבותיו. הוא אומר לאיוב: גם אני, כמו אליפז, מאמין שיש השגחה פרטית, ומאמין שלאדם יש בחירה חופשית - שני דברים שבשניהם כפר איוב. איוב לא קיבל שיש השגחה פרטית ולא קיבל שיש בחירה חופשית. וגם את דעת האצטגנינים, שהמערכה היא הקובעת את הכול, כוכבי השמים וגרמי השמים, אין בלדד מקבל. אלא הכול בהשגחת האל, זה דבר אחד; והדברים קורים על פי מעשי האדם, שיש לו בחירה חופשית, וכפי מעשיו כך קורה לו - זה דבר שני.
הראיה שהוא מביא לו: "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?" - היעלה על הדעת שהאלוקים יעשה משפט מעוקל? שהרי אם אתה טוען שאין השגחה פרטית, נמצא שיכול צדיק לקבל כמעשה הרשע, והקדוש ברוך הוא מעוות משפט. וכוונתו לומר: מתנאי האמונה באלוקים הוא שבהשם יימצאו כל השלמויות, ומהשם יסולקו כל החסרונות. לא שייך לומר על הקדוש ברוך הוא שיש מעלה מסוימת שאינה נמצאת בו, או חיסרון מסוים ששייך בו. וזה דבר שגם איוב מודה בו - אין על כך ויכוח. זוהי אקסיומה שכל המתווכחים מכירים בה ומסכימים לה: הקדוש ברוך הוא שלם בשלמות הטוב, ואין בו שום חיסרון.
איוב טוען שההנהגה האישית, כלומר ההשגחה הפרטית, אינה מסודרת לפי המשפט והצדק. והראיה - הוא עצמו. "תראה", הוא אומר, "אני סובל כאן סבל קשה". ואיוב לכל אורך הדרך, כפי שהסברנו, טוען שהוא צדיק גמור ואין בו חטא או עוול שבגללו הוא צריך לסבול כך. ואם בכל זאת הוא סובל, סימן שההשגחה הפרטית אינה נובעת מאת השם, אלא שאין כלל השגחה פרטית.
אבל כיצד איוב מיישב את הסתירה בדבריו? מצד אחד הוא מודה שאין בקדוש ברוך הוא חיסרון ושדינו צדק, ומצד שני הוא טוען שהוא סובל וזה עוול. אלא שאיוב מחלק בין השגחה כללית להשגחה פרטית: הקדוש ברוך הוא משגיח השגחה כללית, ואילו את הפרטים - מה קורה עם כל אדם ואדם בכל רגע ורגע - מסר ביד שליחים, וזו המערכה. המלבי"ם מגדיר אותה: מושל עיוור. למה עיוור? מפני שהוא עושה דברים מבלי משים, בלי לדעת איך ומה.
במילים אחרות: הקדוש ברוך הוא צדקו אבסולוטי. ולמה אם כן בן אדם סובל? מפני שירדת לפרטים, והפרטים כבר אינם אצל הקדוש ברוך הוא. באופן כללי הכול מסודר, אבל בירידה לפרטים ההנהגה נמסרה לפקידים. משל למה הדבר דומה? למלך שאינו יכול לשבת ולבדוק אם בארנונה שלך קיבלת מחיר גבוה או נמוך, או אם פינו אצלך את האשפה - הוא מלך. אצל הקדוש ברוך הוא, לפי תפיסת איוב, אין זה מצד חוסר יכולת אלא מצד רוממותו. ואדגיש: אני אומר את תפיסת איוב, לא את תפיסת היהדות. כמו ששליט אינו יורד לפרטים הקטנים, כך הקדוש ברוך הוא אינו רוצה או אינו מעוניין לרדת לפרטים הקטנים. ומי עושה זאת? המערכה - גרמי השמים, כוכבי השמים, מזל טלה ומזל זה ומזל זה - הם המשפיעים ומהם קורה מה שקורה. לפי זה אומר איוב: אל תתפלא שאני סובל שלא בצדק ושלא כדין. זה מושל עיוור. זה לא נשיא המדינה, זה ראש העיר, וראש העיר עיוור. הוא עושה כל מיני עוולות, ואינו מבחין בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, ולכן ממנו יוצא העוול.
על כך בא בלדד ומוכיח את ההיפך דווקא מן ההשגחה הכללית. עוול והקדוש ברוך הוא אינם הולכים יחד, שהרי הקדוש ברוך הוא שלמות הטוב ואין בו שום חיסרון, ועוול הוא חיסרון. לעשות עוולה וחוסר צדק - זה חיסרון. ואתה רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא מסר את הנהגתו ביד מושל עיוור שנותן לאנשים שלא כדין? אם כן, לא פתרת את הבעיה אלא רק העברת אותה מקום. וכי זה צדק, למסור את ההנהגה ביד מושל עיוור שנותן לאנשים שלא כדין? זה גופו עוול. רצית לנקות את השם ולא ניקית אותו, שהרי בסופו של דבר אמרת שהשם מסר את הנהגתו למושל עיוור שעושה עוולות.
וכך הוא גם בדרכו של עולם: מי שממנה אדם לא הגון, אל מי פונים? אל הממנה. אתה מינית כאן מישהו לא הגון, ואם הוא עשה עוולות - פונים אליך. רק פוליטיקאים מתחבאים מאחורי "הפקידים שלי עשו את זה", "לא יידעו אותי", וכל מיני טענות סרק מן הסוג הזה, שלכולם ברור שהם טענות הבל. מה זה "לא יידעו אותי"? יש לך אחריות. אז מה אתה רוצה, איוב, לנקות את בורא עולם ולומר שהשם בסדר ורק מסר את ההנהגה לשופטים רשעים ולמנהיגים רשעים, וכולם כאן למטה רשעים והשם בסדר? לא ניקית את השם, כי מה שעשית בפועל הוא שהאשמת שוב את הקדוש ברוך הוא בעשיית עוולה.
פרכת את טיעוני איוב - ועכשיו חזרנו לשאלה: איך ייתכן שאיוב צדיק וסובל? בלדד טוען שהשם משגיח, שההשגחה הפרטית מאיתו, ואין דבר כזה שמסר את ההנהגה למושל עיוור. הוא המושל, והוא הרואה, והוא המבין, והוא היודע, והוא שלמות הטוב. אם כן, מוטלת עליו החובה להסביר למה איוב סובל.
אפשרות אחת שהיה מקום לומר: שאין לקדוש ברוך הוא כביכול יכולת לעשות משפט ולהנהיג את ההנהגה הפרטית, ולכן מסר את ההנהגה ביד אחרים מחוסר ברירה. אבל מי שאומר דבר כזה כופר בעיקר, שהרי הוא טוען שהקדוש ברוך הוא חסר יכולת. ראש ממשלה אמנם אינו יכול לרדת לבעיות הפרטיות שלך עם תשלומי הארנונה, ואם לשלך יוכל - למיליון תושבים ודאי לא יוכל. אבל אם נאמר כך על הבורא, כפרנו בהשם. וזה שאומר: "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" - מהו "אל"? תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכי ייתכן שיעוות משפט מחמת חוסר יכולת? לא ייתכן, שהרי הוא אל, ומי שהוא אל הוא בעל הכוח ובעל היכולת.
אפשרות שנייה: שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח בנו אחד אחד לגודל פחיתותנו, ואינו מתעסק בקטנות - כמו מנהל בית ספר שאין באים אליו ואומרים "הוא אמר לי, הוא עשה לי", אלא שולחים אותך למורה שלך ולאחראי בהפסקה. על זה משיב בלדד: אין זה צדק. "וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק" - אם השם ברא את הברואים, הוא גם צריך לשפוט אותם בצדק ולנהל אותם בצדק. לברוא ברואים ולומר "אין מענייני להתעסק בקטנות, לא אכפת לי מה קורה איתם" - זה אינו צדק. ומכאן אתה חייב להגיע למסקנה שהקדוש ברוך הוא הוא המשגיח והוא היוצר והוא שלמות הטוב, והוא זה שנותן לך את כל מה שיש לך, והכול בהשגחה פרטית מלאה ומדוקדקת.
אבל אם כך, החזרנו את הקושיה אל המקור. איוב רצה לנקות את השם, ובלדד מחזיר הכול אל השם יתברך, ואף מעצים: הייסורים, המינון, המכות - הכול בידיו של בורא עולם ממש. אם כן, למה הצדיק סובל?
כאן משיב בלדד שהקדוש ברוך הוא מביא מכאובים לצדיק אפילו אם אין לו חטאים. ומבחינה זו בלדד טוב מקודמו: הוא אינו בא לומר לאיוב שהוא רשע, שיש בו חטאים נסתרים או דברים שהוא אינו מכיר בהם ואנשים אינם יודעים כמה אינו בסדר. הוא בא ואומר: ייתכן שאדם יסבול אפילו בלי שום חטא קודם. ולמה? כדי להיטיבו באחריתו כפליים. נותנים לו כאן קצת סבל וקצת ייסורים, אבל דע לך - זה רע שמוליד טוב, ורע זה יהיה לו לטובה בעתיד.
ובלדד רוצה להמשיל לו את הדברים, שהרי "כי האדם עץ השדה", ובדרך כלל ממשילים את האדם לעץ ולשיח. הנה צמח שגדל במקום ציה ושממה, באדמה סלעית, במקום שאינו מתפתח בו יפה. בעל הבית רוצה שהצמח הזה יגדל לתפארת - מה הוא עושה? עוקר אותו משם ושותל אותו במקום טוב, באדמה משובחת, אדמת חמרה דשנה וטובה. ואם נשאל את הצמח מה בעל הבית עושה לו כעת, מה יאמר? "מתעלל בי". הרי כאן לפחות היה לי משהו, מעט, אבל היה - ועכשיו עקר אותי. ומה נשיב לו? לאט לאט, תכף תראה שזה לטובתך.
אלא שיש להתבונן: לא כל הצמחים מסוגלים לעבור ממקום למקום. צמחים הגדלים על רוב מים ומלאים רטיבות ולחות - כשעוקרים אותם, שורשם לא ישוב להשריש. ולא זו בלבד, אלא כשמגיע היובש הם מתייבשים ראשונים. כמו העשבים, שהרשעים נמשלו להם: מעט גשם, תלישה בביוב, ומיד אתה רואה בגינה עשבייה אדירה; ומעט שמש - ומי ראשון קמל? אותו עשב. אילן גדל שנים, אבל אחר כך גם הרבה שמש לא תזיק לו. עשב גדל בשניות ומת בשניות.
וכך בהנהגת האדם: הרשע הוא אדם הרגיל בתענוגים ובמותרות, והנאות העולם הזה נמשלות למים, שהמים מסמלים את התאווה. אותו אדם המלא כולו במים, כצמח הגדל על רוב מים - אין טעם לעקור אותו כדי לשתול אותו במקום אחר, שהשתילה לא תועיל לו ולא יצמח ממנו דבר טוב; אחרי שעקרת אותו ותשתול אותו - ימות. אותו פרא אדם שהיה כאן, יהיה פרא אדם גם שם. לעומת זאת הצדיק, הנמשל לצמח שיש בו פחות מים, פחות רווי בהנאות העולם הזה ובתאוות - בו יש טעם לעקור ממקום אחד ולשתול במקום אחר, ואז "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו", ובאמת יהיה זה לטובתו שיתפתח טוב יותר.
במילים פשוטות אומר לו בלדד: איוב, תתחזק. איוב, אל תתייאש. הייסורים שאתה מקבל הם לטובתך, להיטיבך באחריתך.
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וַיֹּאמַר׃
עַד־אָן תְּמַלֶּל־אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי־פִיךָ׃
עד אנה אתה מוציא מפיך רוח חזקה כנגד השם יתברך, ומדבר דברי רוח - ומהי רוח? הבל. דברי הבל ודברי רוח. עד כמה תבוא ותטען שהשם מסר את ההנהגה ביד מערכת הכוכבים, ושאותה מערכה אינה מבחינה בין טוב לרע? על זה יש לי תשובה.
הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם־שַׁדַּי יְעַוֵּת־צֶדֶק׃
בטענה כזו אתה טוען למעשה שהקדוש ברוך הוא עושה עוולה, או שיש לו חוסר יכולת, כפי שהסברנו בפתיחה. אומר לו בלדד: הקדוש ברוך הוא צדיק וישר הוא, אין לו חוסר יכולת לנהל אותנו, והוא יכול לרדת גם לפרטי הפרטים. וגם לומר חלילה שלא אכפת לו מאיתנו אחרי שברא אותנו, ובעקבות זה ההנהגה מסורה ביד המערכה - דבר זה לא ייתכן.
אם נדקדק בלשון הכתוב: מה ההבדל בין משפט לצדק? היום הביטויים האלה נעשו זולים - "בית המשפט הגבוה לצדק", ואין שם לא משפט ולא צדק. כפי שמישהו אמר פעם: "צדק" הוא רק שם של כוכב. אבל בלשון הקודש, משפט הוא כפי הדין: אני דן אותך וכפי הדין אני אומר לך מה יהיה דינך. צדק הוא מלשון צדקה, לפנים משורת הדין: אני דן אותך לא רק לפי המצב היבש, אלא מתוך התחשבות בך.
לפי זה: אם הקדוש ברוך הוא מסר את ההנהגה למערכה מחמת שאין לו יכולת - הרי הוא מעוות משפט, שהמשפט מחייב שהקדוש ברוך הוא עושה הכול בדין ובצדק, וכאן כביכול אין לו יכולת לשפוט משפט צדק. על זה אומר: "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" - מהו "אל"? בעל כוח. וכי ייתכן שמי שיש לו כוח לא יעשה את הצדק? אם יש לו כוח, הוא יכול לשפוט כל אחד ואחד, וההשגחה הפרטית אינה קשה לו כלל. ואם תאמר שהשם עיוות דווקא את מה שנוגע אליך, ולא את המשפט הכולל - על זה אומר "וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק", ששם שדי מורה על השגחה פרטית. הצדק, היינו מה שנוגע אליך, שהיה ראוי לדון אותך אולי לפנים משורת הדין ולהתחשב במצבך - וכי השם מעוות זאת? לא ייתכן, שכן שדי מורה על השגחה פרטית, והשגחה פרטית דנה כל אדם ואדם כפי המגיע לו.
אִם־בָּנֶיךָ חָטְאוּ־לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד־פִּשְׁעָם׃
אִם־אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל־אֵל וְאֶל־שַׁדַּי תִּתְחַנָּן׃
ביחס לבניך, אומר בלדד, איני יכול לומר שקיבלו ייסורים על דרך התמורה - כלומר שמקבלים היום רע כדי שיהיה טוב בהמשך - שהרי הם מתו ונאבדו. חס ושלום לומר שעשו מעשה רשעה גמורה, אבל לומר שלא חטאו כלל אי אפשר; בוודאי חטאו להשם. ואיוב עצמו אמר "אולי חטאו בניי", ולכן היה מקריב קרבן על כל בניו מדי שבוע. וזהו "אם בניך חטאו לו" - מה שמתו, "וישלחם ביד פשעם", הפשע שעשו הוא שגרם למיתתם. כשאכלו ושתו, ברכו חלילה אלוקים בלבבם, ולכן נפל עליהם הבית ומתו - מידה כנגד מידה.
אבל בנוגע אליך, אתה באמת צדיק. "אם אתה תשחר אל אל" - לשון תפילה, כמו "יְשַׁחֲרֻנְנִי". אם אתה תתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, "ואל שדי תתחנן" - אז שמע מה שיהיה.
אִם־זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי־עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ׃
וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד׃
אם האמת כדבריך שאתה זך וישר, עתה יתברר לך שהייסורים שהביא עליך הקדוש ברוך הוא אינם מצד שהוא קוצף עליך, ולא מצד שהוא מסתיר פניו ממך בגלל מעשים שאינם הגונים. אדרבה: על ידי הייסורים האלה "יעיר עליך ושילם נות צדקך" - הוא יתעורר לשלם לך שכר, מפני שזך וישר אתה. אצלך אין זה כמו אצל בניך: בניך פשעו וקיבלו את עונשם ומתו, ואילו אתה עודך חי, ואם רק תתפלל להשם ואליו תתחנן, ייתן לך הקדוש ברוך הוא תמורתם טובה רבה ושלמה.
"והיה ראשיתך מצער" - מצער הוא לשון קטן, כמו "הֲלֹא מִצְעָר הִוא" שנאמר על צוער, שהיא קטנה. בהתחלה יהיה מעט, "ואחריתך ישגה מאוד" - הייסורים שאתה סובל היום הם להיטיבך באחריתך, ובסופו של דבר יעשו לך שם ותפארת וגדולה ומעלה. השם נותן ייסורים לאדם גם אם הוא צדיק, כדי להגדילו באחריתו.
כִּי־שְׁאַל־נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם׃
כִּי־תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי־אָרֶץ׃
הטענה שייסורי הצדיק הם על דרך התמורה, להרבות שכרו בסופו, אינה המצאה שלי אלא קבלה בידי מאבותיי, מדור ראשון, שקיבלוה מאבותיהם; הם חקרו בעניין, בדקו אותו והגיעו למסקנה זו. "כי תמול אנחנו ולא נדע" - איננו יכולים לעמוד על אמיתת הדבר ולהבינו על ידי ניסיון ובחינה, שהרי כדי לעמוד על הנהגה בניסיון ובבחינה צריך שנים, מאות שנים של חקירה עד שמגיעים למסקנות. וכמה זמן אנחנו כאן? "תמול אנחנו" - אתמול באנו. ולא רק זאת, אלא גם כמה זמן נישאר? "כי צל ימינו עלי ארץ" - כצל של ענן או של שמש, שעות מספר והוא נעלם. אם כן, אין אנו יכולים לדבר על הנהגות שצריך לבחון אותן מאות ואלפי שנים. ולכן ההמלצה: "שאל נא לדור רישון", שברוב השנים כבר הגיעו למסקנות, "וכונן לחקר אבותם" - חקור את אבותיהם, והם יורו לך את המקובל אצלם.
הֲלֹא־הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים׃
"ומליבם יוציאו מילים" - הם אף ימשילו לך משלים כדי להמחיש את הדברים וליישבם על השכל, כמו המשל של הצמח שאמרנו.
הֲיִגְאֶה־גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה־אָחוּ בְלִי־מָיִם׃
עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל־חָצִיר יִיבָשׁ׃
הגומא והאחו אינם גדלים אלא באדמה רטובה. מפני שהם לחים ורטובים מצד עצמם ודורשים הרבה מים, אינם יכולים לגדול בלי אדמה רטובה. והיכן באמת גדל הגומא? על הנהר, ליד מקורות המים. וגם "אחו" הוא מין גידול הגדל רק במקום מים, כמו יער או מקום שגדלים בו צמחי פרא.
"עודנו באבו לא יקטף" - בעודו בלחלוחיתו, כשעדיין לא נס ליחו, אי אפשר לקטוף אותו. יש עשבים שאתה מנסה לתלוש אותם והם אחוזים חזק מאוד באדמה, ואינך מצליח להוציאם. אבל אותו רוב מים שבו הוא עצמו הגורם ש"לפני כל חציר ייבש" - כשהיה כאן היה חזק מאוד ואי אפשר היה להוציאו, ובאה מעט שמש והוא הראשון להתייבש.
כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל־שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד׃
זהו הנמשל: כך דרכם של כל שוכחי האל. הם דומים לגומא ולאחו - יש להם תענוגים ומותרות, ובהתחלה נראה שהם מצליחים, ירוקים ויפים וצומחים, יומיים של גשם וכל הגינה מלאה. אבל "תקוות חנף תאבד" - חנף הוא רשע, ואדם שאינו הולך בדרך השם, ההתמדה שלו וההצלחה שלו לא יתמידו.
אֲשֶׁר־יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ׃
יִשָּׁעֵן עַל־בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם׃
"יקוט" הוא מלשון קטימה. ו"כסלו ומבטחו" הם לשונות של ביטחון: כסל הוא מה שהאדם בטוח בו, כמו "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ", ומבטח הוא מה שאני בוטח בו שיהיה לי טוב. והנה ייקטם וייכרת כסלו ומבטחו, מפני שהם כבית עכביש.
ומהו בית עכביש? קורי העכביש. והנה מבחינת חוזק החומר אומרים שקור העכביש הוא החוט החזק בעולם - אילו היית לוקח קורי עכביש ועושה מהם כבל בעובי של כבל פלדה, היה חזק ממנו פי חמישים ופי שישים, ואין כבל פלדה בעולם המגיע לאפס קצהו. ומדוע בכל זאת אתה קורע אותו בקלות? מפני שהוא דק ביותר. וגם זה לא כל כך פשוט - תראה שהוא נמתח ואינו נקרע בנקל. אבל כאן מדובר בבית עכביש כמות שהוא, בלי כבלי פלדה, ובית עכביש הרי הוא כלום: נגעת בו - נקרע. כך האדם הזה, כשמתמוטט מעט, כסלו ומבטחו הם כבית עכביש.
"ישען על ביתו ולא יעמוד" - אפילו יישען על ביתו, לא יתקיים. והכוונה: הצדיק, אם עוקרים אותו מכאן ומביאים אותו למקום אחר, הוא מתקיים; אבל הרשע, כשעוקרים אותו, אינו מתקיים. הגומא והאחו, שהם המשל לרשע, אם תמיש אותם ממקומם לא יוכלו להיזרע או להישתל שנית. ואפילו ירצה להיאחז בביתו בכל עוז שלא יתלשוהו - "יחזיק בו ולא יקום".
רָטֹב הוּא לִפְנֵי־שָׁמֶשׁ וְעַל גַּנָּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא׃
עַל־גַּל שׇׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה׃
הצדיק "רטוב הוא לפני שמש" - גם כשבאה שמש אין היא מזיקה לו, והוא ממשיך בלחלוחיתו, שלא כאחו והגומא ששמש ראשונה מייבשת אותם. והוא אינו צריך ביצה ואינו צריך נחלים ומקום לח: "ועל גנתו יונקתו תצא" - די לו בגינה רגילה, ומשם הוא יונק ומשם הוא שולח את שורשיו.
אלא ש"על גל שורשיו יסובכו בית אבנים יחזה". גל הוא מקום של אבנים, סלע, או בית בנוי אבנים. כשהשורשים פוגשים גל אבנים הם מסתבכים ואינם יכולים להתפשט, והצמח אינו מצליח להתפתח כראוי. המקום הזה, על אף שהוא גינה, אינו מתאים לגידולו.
אִם־יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ׃
בא בעל הגינה, רואה את המצב ומבין שאף על פי שזו גינה - והוא הרי אינו זקוק לנחל ולביצה, אך לגינה ראויה כן הוא זקוק - כאן צמוד בית וגל אבנים, והשורשים אינם יכולים להתפתח. אין ברירה: "יבלענו ממקומו", עוקרים אותו ומביאים אותו למקום אחר. "וכיחש בו לא ראיתיך" - עוקר אותו לחלוטין, עד שאם נעשה האנשה של הצמח, כאילו הוא אומר לאותה אדמה: אינני מכיר אותך, לא הייתי כאן כלל. עקר אותו מכל וכל, עד שאין לו שום קשר למקום שהיה בו.
הֶן־הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ׃
וכי הצמח הזה צריך לבכות? אדרבה, זהו משוש דרכו, ועליו לשמוח על העקירה. "ומעפר אחר יצמחו" - מעפר אחר שאין בו אבנים, שאין בו מעכבים, שאין שם בתים - שם הוא יצמח.
הֶן־אֵל לֹא יִמְאַס־תָּם וְלֹא־יַחֲזִיק בְּיַד־מְרֵעִים׃
זהו הנמשל לצדיק: הצדיק שלא הורגל במותרות ואינו מלא מים כרשע, גם כשבאה שמש הוא עומד בקיומו ומוכן לעמוד בניסיונות. וכשהשם רוצה לרומם את קרנו ולהאיר את נרו, ורואה שבמדרגה שהוא עומד בה יש לו מונעים ומעכבים, ושאפשר להעלותו למדרגה גבוהה ונשגבה יותר - מה השם עושה? עוקר אותו ממקומו ומחריב את נווהו, והכול אך לטובתו. "הן הוא משוש דרכו", שעל ידי זה השם ייטע אותו מחדש, "ומעפר אחר יצמחו", והצדיק הזה יגיע למדרגה גבוהה ועצומה שלא היה יכול להגיע אליה במקום הגרוע המלא אבנים ובסמיכות לבתים.
ועל זה הוא אומר: "הן אל לא ימאס תם" - כיוון שהייסורים אינם חלילה לרעתו, לא ייתכן שהאל ימאס בו וייסרהו סתם. "ולא יחזיק ביד מרעים" - ולא ייתכן שהצלחת הרשע תהיה חלילה לטובתו. נמצא שלא ייתכן שהצדיק סובל לרעתו ולא ייתכן שלרשע טוב לטובתו. ומכאן אתה חייב להבין: אם הצדיק סובל - זה לטובתו, ואם הרשע נהנה - זה לרעתו. שאם לא כן, שמת חלילה עוול בחוקו של בורא עולם, שבן אדם רשע והשם מיטיב לו, ובן אדם צדיק והשם מייסרו.
עַד־יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה׃
שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ־בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ׃
עד שיבוא היום אשר ימלא שחוק פיך, שאתה עוד תשמח על הייסורים שסבלת, מפני שתקבל תמורתם טובה כזו ושמחה כזו, עד שתאמר: כמה אני שמח שהתייסרתי אז. ובתוך זה ועל ידי זה "שונאיך ילבשו בושת", שהרי "אוהל רשעים איננו". אותם שאמרו בתחילה: תראו, אנחנו רשעים ועושים ככל העולה על רוחנו ומצליחים, וזה איוב הצדיק, כמה מצוות עשה וכמה צדקות היו לו, וראו כמה הוא סובל - אז יקבלו את הסטירה שלהם כראוי וילבשו בושת. "ואוהל רשעים איננו" - יתברר שכל מה שהתגאית בו וחשבת שהרשע מצליח, אינו כלום: פתאום נעקר ואיננו.
וכך גם באותו משל: הרשעים הציצו כעשב, שאתה רואה אותו גדל הרבה בבת אחת. ומנגד, אדם אומר: לפני חודשיים שתלתי כאן עץ שקדים, ובקושי התחיל לצאת משהו קטן. והעשב הזה בין לילה היה - אומרים לו: אל תדאג, כשם שבין לילה היה, כך במעט שמש איננו, כמו הקיקיון. ואילו אתה תשמח בסופו של דבר על הייסורים שיש לך היום.
משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, ואותו אוהב היה זכאי מן המלך לכל מיני הנחות ופטורים ממיסים ומארנוניות. פעם אחת נסע המלך למפגש דיפלומטי בארץ אחרת, ומינה תחתיו שר שינהל את ענייני הממלכה. אותו שר היה אוהבו של המלך לצנינים בעיניו ולא סבל אותו, כנראה חשב שזה בא קצת על חשבונו. ומשהלך המלך, התחיל השר להציק לו ולעצור את צעדיו: תבע ממנו תשלומים, אמר לו שייצא מביתו, ועוד כמה וכמה דברים שעל פי החוק היבש מיררו את נפשו.
שמע זאת האיש ואמר: אני אוהבו של המלך, ולא עשה לו חשבון. אמר לו השר: אינך עושה לי חשבון? הביא משטרה, לקחו אותו והלקו אותו חמישים מלקות בכיכר העיר. חזר האיש לביתו סחוף ודווי, כל גופו מושחת מן המכות, ובוכה.
חלפו שבועיים ושב המלך. הלך אוהבו של המלך וסיפר לו את הדברים כהווייתם. שמע המלך והתרתח מאוד. קרא לאותו שר שמינה, אמר לו: כך היה הדבר? אמר לו: כן. פנה המלך אל אוהבו ושאל: כמה מכות נתן לך? אמר לו: חמישים מלקות. אמר לו המלך: כל מכה שקיבלת - אלף רובל. סכום עצום; תארו לעצמכם, כעשרת אלפים דולר או מאה אלף דולר על כל מכה. חוזר האיש הביתה ופניו מלאות דמעות. שואלת אותו אשתו: מה קרה? מספר לה מה אמר המלך. אומרת לו: אם כן, על מה אתה בוכה? אמר לה: חבל שלא נתן לי מאה מכות.
וזה מה שכתוב כאן: "עד ימלא שחוק פיך". אתה עוד תשמח על הייסורים שסבלת, כי תראה כמה טוב אתה מקבל תמורתם, עד שתאמר חבל שלא היה יותר.
וזהו שאמרו, שלעתיד לבוא יברכו על הצרות "הטוב והמטיב". היום על הטובות מברכים הטוב והמטיב ועל הרעות מברכים ברוך דיין האמת, ולעתיד לבוא גם על הרעות נברך הטוב והמטיב. והכול שואלים: וכי לעתיד לבוא יש רעות? הרי לעתיד לבוא זה עולם שכולו טוב. אלא הכוונה: לעתיד לבוא נברך על הרעות שהיו לנו היום "הטוב והמטיב". אז ימלא שחוק פינו, כשנראה כמה הצרות שסבלנו היום עזרו לנו, נתנו לנו, בנו אותנו וסייעו בידינו. אז נשמח על הצרות שהיו לנו היום, ואולי אף נתעצב על שלא היה יותר. אבל להסתכל על המציאות כפי שהיא נראית היום ולהבין אותה - אין לך אפשרות. ולכן: "עד ימלא שחוק פיך ושפתיך תרועה".