בחלק זה של הפרק ממשיך איוב בתשובתו לאליפז, וכאן נחשפת אחת מהנחות היסוד שבתוכן הוא מתווכח: איוב אינו מאמין בתחיית המתים. חז"ל אומרים על הפסוק שלפנינו "כאן כפר איוב בתחיית המתים", ובאמת הדבר מופיע בעוד כמה וכמה מקומות בספר, ואיוב חוזר עליו פעם אחר פעם. נקדים כבר את המאוחר: בסוף הספר יאמר איוב בעצמו שטענותיו לא היו טענות אמיתיות שלו, אלא הוא העלה אותן רק לצורך הוויכוח, כדי שיוכיחו לו ויפריכו אותן. ולכן אין לקבל את איוב חלילה ככופר מצד עצמו, אלא כמי שטוען טענות מפני שהוא רוצה לשמוע את ההוכחות.
זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי, לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב׃
אליפז טען שהקדוש ברוך הוא מעניש את הצדיק בעונש זמני כדי שלא יצטרך להעניש אותו עונש נצחי. אבל איוב, שאינו מאמין במה שאחרי המיתה, מתרגם את ה"עונש הנצחי" למיתה עצמה. לפי הבנתו, טענת אליפז היא: כדאי לך לסבול עשרים שנה ולהמשיך לחיות, ולא למות עכשיו. נמשיל: אדם שנקבע לו לחיות מאה שנה, ומגיעות לו עשרים שנות ייסורים. כשהוא בן ארבעים אומרים לו - מוטב לך לסבול מגיל ארבעים עד שישים, ואז תמשיך לחיות עד מאה, מאשר למות מיד.
על זה טוען איוב טענה מחוכמת: אם אמנם מגיעות לי עשרים שנות סבל, למה להביא אותן עלי עכשיו, באמצע החיים? תן לי לחיות חיים רגילים עד גיל שמונים, ואת אותן עשרים שנה קח ממני בסוף - כלומר, תקצר את חיי במקום לייסר אותי. במילים פשוטות: כשהקדוש ברוך הוא מייסר אותי בייסורים הוא כאילו הורג אותי באמצע החיים. למה להרוג אותי באמצע? מוטב שאמות עשרים שנה לפני הזמן, והמיתה המוקדמת עצמה תהיה לי כפרה.
ומהו "זכור כי רוח חיי"? החיים אינם אלא נשמת אפי, הרוח; ולפי תפיסת איוב, משיצאה הרוח אינה חוזרת עוד אל האדם. כל רגע שחלף - רגע מת. ולכן "לא תשוב עיני לראות טוב": אין שיבה, אין חזרה.
לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי, עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי׃
אחרי שאמות - "לא תשורני עין רואי", לא יוכל אדם לראות אותי עוד. דהיינו: אין שיבה לחיים, אין תחיית המתים, אין נצח, כך אוחז איוב. "עיניך בי ואינני" - אתה נותן בי את עיניך, אבל אינני. אמנם אני נראה כאן, כביכול באופן וירטואלי, אך באמת איני קיים. עם השחין, הכאבים וכל הצרות - אי אפשר לומר שאני חי. מה אני? מת מהלך. ואם כך, הרי הייסורים גרועים מן המיתה, ומוטב שתקצר את ימי ותיקח אותי לפני סוף החיים, ולא תהרוג אותי באמצע.
כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה׃
אם תאמר שאחרי המוות אשוב ואחיה ואקבל שכר - כפי שאנו יודעים על פי האמת ועל פי היהדות - אומר איוב: אין דבר כזה. הענן כלה ומתפזר, וכי הוא חוזר ומתאחד שוב? מדוע כלה הענן? מפני שהמים נפרדים לחלקיקים דקים. בקיץ, מחוסר קור, אין התעבות של האדים לכדי ענן, ולכן הלחות גבוהה - שבעים, שמונים, תשעים אחוז - ואדם הולך ברחוב ומזיע; ובחורף יש יובש באוויר, האדים מתעבים והופכים לענן. הרי שכליון הענן הוא התפרדות המים לטיפות דקות שאינן מתאחדות שוב.
אומר איוב: כך בדיוק "יורד שאול לא יעלה". כשאדם מת ויורד לקבר, הגוויה מתפרדת לחלקיה וחוזרת להיות עפר, חלקים קטנים שאינם מתאחדים שוב - ממש כענן. אם כן, כיצד תאמר לי שאחזור לכאן, ושלכן מוטב לי להתייסר עשרים שנה ולא לסבול עונש נצחי? אין חזרה לכאן, אין נצח, אדם מת - והכל נגמר. מכאן שכפר איוב בתחיית המתים.
לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ׃
ראשית - "לא ישוב עוד לביתו": ראית מת שחזר הביתה? ושנית, גם אם תחשוב שישוב - "לא יכירנו עוד מקומו": חלקי הגוף התפוררו ואינם שבים למצבם הקודם. לאחר שהתפרק לחלקיו, שוב אין כל חלק יודע כביכול את הנקודה שאליה הוא צריך להתחבר.
גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי, אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי׃
אומר איוב: כיוון שראיתי שאין לי הפסד במה שאדבר ואין לי רווח במה שאשתוק - שתקתי אחרי המכה הראשונה וקיבלתי עוד מכה - אין השתיקה מועילה לי. ואם כן, גם אני לא אחסוך את פי מלומר את אשר עמי.
המלבי"ם מבאר כאן את חילוקי הלשונות. מה בין דיבור לאמירה? דיבור הוא ארוך ואמירה קצרה. כך אף בלשון המדוברת: אומרים "יש לי דיבור איתך" ולא "יש לי אמירה איתך" (אף שמבחינה דקדוקית זהו שיבוש לשוני, כמו אותו שיבוש מצוי "זה מריח טוב" - שאין הדבר מריח כלום, אלא הוא מדיף ריח טוב). "אמרתי לו ויצאתי" - זריקת משפט אחד; אבל "דיברתי איתו" משמעו דיבור ארוך. ועוד: הדיבור הוא בשכל ובדעת, שכשיש לי דיבור ארוך עמך יש לי ראיות והוכחות לדברי; ואמירה יכולה להיות דבר שנפלט. ולעומתם ה"שיח" - דברים היוצאים מן האדם מבלי דעת ומבלי משים, כדבר שנפלט לו מפיו, וכלשון "וכי שיח וכי שיג לו" שאמר אליהו בהר הכרמל.
לפיכך: "אדברה בצר רוחי" - הרוח מציינת את השכל. יש לי בבטן ראיות והוכחות רבות עד שנעשה לי צר בפנים, ועל ידי הדיבור אוציא מקצת הטענות, כמו שיאמר בהמשך "אדברה וירווח לי". וכנגד זה "אשיחה במר נפשי" - שכן אדם פולט דברים בלי מחשבה מחמת מרירות נפשו. מכירים את הביטוי "זה כבר עמד לי על הלשון": דבר שמוציא אדם משלוותו מוציא מפיו גם מילים שאין לאומרן. ומתוך מרירות נפשי - אשיח.
הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר׃
וכנגד שני אלה באות שתי השאלות. כנגד השיחה, שהיא דבר הנפלט מתוך התרגשות פנימית, אומר: "הים אני" - הרי הים כשגליו שוצפים ורוצים לצאת ממקומם, כך הוא טבעו, והקדוש ברוך הוא עשה לו דפנות שעד כאן יגיע ולא יוסיף; האם אני ים, שאני יכול לסגור את פי? וכנגד הדיבור, שהוא ברצון, בהשכל ובמחשבה, אומר: "אם תנין" - התנין פועל פעולתו ברצון ובמחשבה ולא על פי טבע בלבד, והקדוש ברוך הוא שם עליו משמר שלא ירבו התנינים ויחריבו את העולם. האם אני תנין שתשים עלי משמר לנצור את שפתי מדבר? אני רוצה לדבר: "לא אחשוך פי, אדברה בצר רוחי, אשיחה במר נפשי".
כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי׃
עד עכשיו שתקתי, מפני שאמרתי שעל ידי המנוחה יקלו הייסורים מעלי. ועוד - "ישא בשיחי משכבי", והמשכב אינו מדבר כלום, אלא כך הנמשל: חשבתי שהבאים לבקר אותי יראו את משכבי ויראו כמה אני סובל, והם ידברו בעדי ויהיו לי מגינים, ואני לא אצטרך לדבר. שהרי הם מכירים את צדקותי, ובראותם אותי מוטל כאבן שאין לה הופכים, סובל סבל נורא, מיד יאמרו כמה אני סובל שלא בצדק, ויאמרו עלי דברי סנגוריה. זו הייתה תקוותי לנחמה - וראיתי שלא הועילה לי.
וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי׃
"חתתני" - לשון שבירה, כמו "עשוי לבלי חת", שאינו נשבר, וכמו "יחתו מריביו", שיישברו. אומר איוב: אתה שברת אותי בחלומות רעים שנתת לי בלילה. אפילו בלילה, שחשבתי שתהיה לי בו מנוחה מעטה, באים אלי חלומות נוראים; ומן החזיונות שבהם אני רואה את העתיד ואת מה שעוד עתיד לבוא עלי - "תבעתני", הם מבעיתים ומבהילים אותי.
וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי, מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי׃
עד כדי כך הגיעו הדברים, שנפשי בוחרת מחנק - מיתה של חניקה - ואני בא ואומר שמוטב שאיחנק ואמות. ונפשי בוחרת במוות מאשר להיות "מעצמותי", להיות בתוך עצמי: טוב לי מוות מחיים.
מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי׃
"מאסתי" - יש דבר שתמיד היה רע ומאוס בעיני: "לא לעולם אחיה". תמיד תמהתי למה לא יצר השם את האדם שיחיה לעולם, ולמה צריך לקחת אותו לאחר שבעים, שמונים או מאה שנה. זה היה מאוס בעיני עד היום. אבל עכשיו, לאחר השינוי המהותי שחל בי - שחיי, שהיו חיים מאושרים ורציתי שיימשכו לעולם, הפכו לחיים נוראים עלי אדמות - עכשיו אני מבקש בהיפוך: "חדל ממני כי הבל ימי". ריבונו של עולם, הבל ימי, חדל ממני, הפסק להחזיק אותי בחיים, ותן לי להגיע אל המנוחה, תן לי כבר למות.
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ, וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ׃
כאן טוען איוב כנגד עיקר דברי אליפז, שאמר שכל מה שבא על איוב הוא בהשגחה, ושהקדוש ברוך הוא משגיח על פרטי הפרטים ועל הדברים הקטנים ביותר, והכל מושגח מאתו. וזה בא להוציא מדעת איוב, שטען שהכל נובע מן המערכה - ממערכות הכוכבים וצבא השמים - ולא שהשם עושה לו זאת.
אומר איוב: מה הוא האנוש ומה הוא נחשב, שתגדלנו עד כדי כך שתתייחס אליו כאל דבר שראוי להשגיח עליו בהשגחה צמודה? ואפילו "תשית אליו לבך" - אפילו הסתכלות באקראי. האדם אין ואפס, ואין שום סיבה לגדלו, ועל אחת כמה וכמה שאין מקום אפילו להסתכל עליו במקרה.
ונמשיל את הדבר: הרי יש כאן חיידקים. מי מאיתנו התעמק בהם מעולם? מי מתעניין בהם? כל עוד הם אינם מתעניינים בנו, אנו מעדיפים לא להתעניין בהם - לא וירוסים ולא חיידקים ולא כלום. והנה היחס בינינו ובין החיידק קרוב הרבה יותר מן היחס בין האינסוף ברוך הוא ובינינו: אנו מוגבלים, ויש לנו סוף, וגם החיידק מוגבל; אבל הקדוש ברוך הוא הוא האינסוף. ברור שחיידק ליד אדם הוא כהר לעומת אנחנו ליד האינסוף, שהרי ליד אינסוף אתה כלום. ואם אנו לא הקדשנו אפילו שבריר מחשבה לחיידק - "מה אנוש כי תגדלנו"? ריבונו של עולם, אנו פחות מחיידק כלפיך; מה פתאום גידלת אותנו עד כדי כך להשגיח ולראות מה אני עושה בכל יום ובכל רגע? ומה עניינו של בורא עולם בזה? ואפילו "תשית אליו לבך", הסתכלות אגבית בלבד - אין אנו במדרגה שייתכן שהקדוש ברוך הוא יתעניין בנו.
וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ׃
ולא זו בלבד, אלא כל שכן: כשמדברים על השגחה פרטית, כל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא משגיח על האדם. "ותפקדנו לבקרים" - בכל בוקר פוקד אותו ומחזיר לו את נשמתו; "לרגעים תבחננו" - בוחן אותו בכל רגע ורגע לראות מה מצבו.
כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי, לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי׃
לפי אליפז, הייסורים הבאים עלי הם בהשגחה, והשם סופר אותם ומשגיח עלי בכל רגע שלא אמות מחמת הכאב. אומר איוב: איך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא, הגבוה מעל גבוה, ישגיח עלי השגחה כזו, ואני אין ואפס? "לא תרפני עד בלעי רוקי" - אפילו לרגע של בליעת רוק, כמו רגע של מצמוץ עין, אינך מסיר את השגחתך ממני.
שמירה צמודה כזו, אומר איוב, אינה יכולה להיות אלא באחד משני אופנים. האפשרות הראשונה - על צד הנקמה: שהקדוש ברוך הוא כמלך הרוצה לנקום בי נקמה מוחלטת, ולכן מצווה לייסר אותי בכל רגע ורגע בייסורים קשים ומשונים, ואף ממנה רופאים מיוחדים שידאגו שאמשיך לחיות כדי שאוכל להמשיך לסבול. האפשרות השנייה - על צד ההטבה: שהוא תופס את חיי ואוחז בהם לא כדי שאקבל עוד מכה, אלא מפני שהוא רוצה להיטיב באחריתי.
ומכריע איוב שאי אפשר שהדבר נעשה כנקמה. ראשית, נקמה שייכת רק בין אדם לחברו, שיש עניין לנקום בו; אבל האם יש עניין לנקום בחיידק? כך, להבדיל אלפי הבדלות, מה יש לקדוש ברוך הוא לנקום באדם? שנית, נקמה נובעת ממידה, ומידה שלילית, ואצל הקדוש ברוך הוא לא שייכות מידות כאלה, שנאמר שפלוני עשה לו ולכן הוא נוקם בו. ואף שכתוב "אל נקמות ה'", הכוונה להיפרע מן הגויים כפי מעשיהם ולתבוע עלבונם של ישראל - אבל לא נקמה כדרך שאדם נוקם, "אתה עשית לי כך, אני אנקום בך". שהרי כשאדם נוקם, מה הוא מרגיש לאחר מכן? סיפוק. הנקמה ממלאת חיסרון. והקדוש ברוך הוא אינו חסר כלום, ואין הנקמה נותנת לו מאומה; אין לומר חלילה שהיה חסר לו סיפוק ונקם וקיבל סיפוק. ובעיקר: לא שייך שאדם יעשה להשם רעה, ואם כן מה יש לנקום בו?
חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם, לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ, וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא׃
גם אם חטאתי - מה אפעל לך? איזה נזק הגיע לך, ריבונו של עולם, מן החטא שלי, שבגללו תבוא ותיפרע ממני בכזאת נקמה מופלגת והרסנית? הרי אפילו אעשה את החטא הגדול ביותר, בהשם יתברך לא פגעתי במאומה; חטאת - מה תפעל לו, בהשם לא השתנה כלום. (ואגב, בעניין הספירות ודאי יש פגם, וכפי שמדובר בקבלה, שאדם העושה חטאים פוגם בספירות הקדושות - אך גם שם עד דרגה מסוימת, בבריאה ביצירה ובעשייה; ובעולם האצילות אין פגם ואין קלקול. ובהשם יתברך עצמו ודאי שאין שום פגם וחיסרון על ידי מעשה האדם.)
"נוצר האדם" - אני שואל את שומר האדם: אם כל השמירה הזאת אינה אלא נטל עליך וכאב ראש, ואני רק "למפגע לך", למה שמתני בעולם כלל? ואם תאמר שלא לצורכך בראת אלא לצורכי, לצורך האדם - על זה אומר איוב "ואהיה עלי למשא": לשאת את עצמי הוא משא כבד עלי מאוד. יותר טוב היה ההיעדר מן המציאות, שלא הייתי חי כאן. ולפי המלבי"ם זהו חילוק הפסוק: חלקו הראשון - "מה אפעל לך", מה נתתי לך; וחלקו השני - ואם תאמר שאין זה בשבילך אלא בשבילי, גם בשבילי חיי הם למשא. אם כן אני מבקש שתסיר מעלי את המשא הזה, ואני חפץ במוות מחיים.
וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֺנִי, כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי׃
אומר איוב: ולמה לא תישא את פשעי? עד מתי אתה ממתין בהעברת עווני? הרי עוד מעט לעפר אשכב, וחיי קצרים. במילים פשוטות: ריבונו של עולם, עוד מעט לא יישאר לי הרבה לחיות, הזמן עובר, וכל יום שעובר בייסורים אוכל חלק מחיי. לכן מהר וכפר את עווני והסר ממני את כעסך בעוד אני בחיים. שאם לא כן - "ושחרתני ואינני": כשתרצה להיטיב עמי ותחפש אותי, לא תמצא אותי, שכבר לא אהיה בין החיים. וכל יום ויום שנאכל בייסורים הוא יום שאינו חוזר - ולכן תקצר לי את העונש כדי שאוכל לשוב לחיי.
בחלק זה של הפרק איוב ממשיך את הוויכוח מתוך הנחתו שאין תחיית המתים ואין נצח - "כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה" - ומכאן הוא מהפך את טענת אליפז: אם מגיעות לי שנות סבל, מוטב שיקוצרו חיי בסופם ולא שאתייסר באמצעם, שהרי מתוך הייסורים אני כמת מהלך, "עיניך בי ואינני". משנכזבה תוחלתו שהמשכב והמבקרים ידברו בעדו, והחלומות והחזיונות שברו אותו, הוא פותח את פיו: "אדברה בצר רוחי" בטענות שבשכל, "אשיחה במר נפשי" בדברים הנפלטים מן המרירות, ואינו ים ואינו תנין שיושם עליו משמר. משם הוא עובר לתקוף את יסוד ההשגחה הפרטית: "מה אנוש כי תגדלנו" - האדם פחות מחיידק כלפי האינסוף ברוך הוא, ואין השגחה צמודה כזו מתיישבת לא על צד הנקמה, שאינה שייכת בו יתברך כלל, ולא על צד התועלת, שהרי חטאו אינו פוגע בבורא וחייו אינם תועלת לעצמו. ומכל אלה הוא מסיים בבקשה: שיישא הקדוש ברוך הוא את פשעו ויעביר את עוונו בעוד מועד, קודם שישכב לעפר ולא יימצא.