פרק ז' באיוב הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם. למעשה הכול מאמר אחד ארוך של איוב, שבו הוא ממשיך וסותר את דברי אליפז. אליפז טען שהקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על הצדיק כדי למרק חטא קל שנמצא בידו, כדי שהצדיק יזכה למדרגות גבוהות יותר ולא יקבל עונש על עוונותיו. בא איוב ואומר: מה שאתה אומר אינו נכון. ובפרק זה הוא בונה את הסתירה שלו צעד אחר צעד.
הֲלֹא־צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי־אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו׃
איוב מסכים לעיקרון: האדם נברא כדי להשיג שלמות, והשלמות הזאת היא תכלית הבריאה. אלא שישנן שתי תפיסות מהי אותה שלמות - כלומר מתי נוכל לומר לאדם: סיימת מלאכתך, מילאת את ייעודך.
האפשרות הראשונה: האדם צריך לדעת שכל ימיו עליו לעבוד את השם, כעבד שכל ימי חייו עובד את אדונו. כמה עליך לעשות? אין קצבה, אלא לעשות בלא הפסקה. אם הספקת מעט מפני שימיו נתקצרו - זו שלמותך, זה מה שנדרש ממך. ואם זכית לחיים ארוכים, האם תוכל להתחיל לנוח? לא. כל רגע ורגע צריך לנצל.
האפשרות השנייה: השלמות תלויה במלאכה קצובה שעליך להשלים. משהו כדוגמת קיום תרי"ג מצוות: קיימת תרי"ג מצוות - השגת את שלמותך. מילאת ייעוד מסוים וזה מספיק, בין אם חיית שנים ארוכות ובין אם חיים קצרים. ולפי הדעה הזאת, מי שחי חיים קצרים וקיים, השיג את שלמותו יותר ממי שחי ימים ארוכים ולא קיים. הדעה הראשונה אומרת שאין קצבה, וכל ימיך אתה משלים מלאכה שאין לה סוף; הדעה השנייה אומרת שיש מינון מסוים שאותו עליך להשלים.
על הצד הראשון אומר איוב: "הלא צבא לאנוש עלי ארץ". אם האדם דומה לעבד, שעליו מלאכה אינסופית שלעולם לא ישלים אותה, וההגבלה היחידה היא עד שייאסף אל עמיו - כלומר לא כמות אלא אורך חיים - הרי זמנו של האדם מוגבל. אין לו זמן בלתי מוגבל לעבוד את השם. ועל הצד השני אומר: "וכימי שכיר ימיו" - יש כאן מלאכה קצובה שצריך להשלימה, כמו שכיר, ובלשוננו היום כמו קבלן. שכיר שנשכר לעשות מלאכה מסוימת: אתה צריך לרצף כאן. מתי אני הולך הביתה? כשתגמור לרצף. זה שונה מעבד. העבד שואל מתי אני הולך הביתה, ואומרים לו: כי השאול בית מנוס לך, אחרי מאה ועשרים תגיע הביתה. אין לאן ללכת.
כְּעֶבֶד יִשְׁאַף־צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פׇעֳלוֹ׃
אם האדם דומה לעבד, הוא נפטר מעבודתו רק כשמגיע הלילה: "כעבד ישאף צל" - הוא תמיד מצפה שכבר יגיע הלילה ויוכל לעלות על יצועו. ואם הוא שכיר - "יקווה פעלו": מתי השכיר מסיים? כשהוא מקבל את שכרו. אנו מדברים כאן בשכיר כעין קבלן, שצריך להשלים פעולה מסוימת, והוא מצפה לגמור את העבודה כדי לקבל את פעולתו.
וכאן עיקר טענת איוב: בין אם אושרו של האדם תלוי בזמן כמו העבד, ובין אם הוא תלוי בגמר העבודה כמו השכיר - כאשר האדם מתייסר הוא אינו יכול להשיג את שלמותו. אם השלמות תלויה בזמן, ואנו אומרים לו שכל ימיו יעבוד את בוראו ואז ישיג שלמותו, מה יהיה אם קיצרו לו שליש מימיו? הוא לא יוכל להשיגה. ואם הוא כשכיר שצריך להשלים מלאכה, מה יהיה אם גזלו מזמנו? גם אז לא יוכל להשלים. בשני האופנים, ברגע שגזלו חלק מזמנו, שוב אינו יכול להשלים עבודתו, שהרי עבודת האדם תלויה במשך ימי חייו. גזלו ממנו עשרים שנה - אינו יכול להשלים את עבודת השם שלו, ואינו יכול להשלים את הקבלנות שקיבל על עצמו.
מכאן שואל איוב: איך אתה בא וטוען שהשם אוהב את הצדיק, ורוצה שיתקן בייסורים את מה שלא עבד את השם כראוי? הרי אדרבה, השם משבית בזה את עבודתי עוד יותר. ברגע שנלקחת ממני שנה - אם אני כעבד, חסרה לי שנה מכל ימיי שעליי למלא בעבודת השם; ואם אני כשכיר, אינני יכול להשלים את הקבלנות שקיבלתי. במילים פשוטות: איך ייתכן שאתה רוצה לתקן את המקולקל בקלקול נוסף?
משל למה הדבר דומה? לעובד שאיחר לעבודה. אומר לו הבוס: תדע מה עשית, איזה נזק גרמת, יש לנו הזמנה ואנחנו עומדים להפסיד את כל הפרויקט בגלל האיחור שלך, ואין לי ברירה אלא לקנוס אותך. ומה הקנס? מחר אתה לא בא לעבודה! האם זה הגיוני? קנס כספי - מובן. אבל שלא אגיע מחר לעבודה? הרי כך יגדלו הסיכויים שההזמנה לא תוכן בזמן ותבוטל. זו טענת איוב: אתה טוען שיש לי חיסרון קטן, עוון קל, ובגללו השם משבית אותי לתקופה ארוכה. מחיסרון דק נוצר חיסרון עבה. שהרי כשאני מתייסר, האם אני באמת יכול לעבוד את השם? האם ליבי ומחשבתי פנויים לתפילה כראוי, לעבודת השם כראוי, לחסד כראוי?
כֵּן הׇנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי־שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ־לִי׃
שימו לב להבדל שבין העבד לשכיר: העבד, שאין קצבה לעבודתו, ממתין שיבוא הלילה ויוכל לנוח. השכיר, שיש קצבה לעבודתו, ממתין שיבוא היום. ואפשר לנסח זאת גם הפוך: הקבלן מצטער כשהשמש שוקעת - אי אפשר למתוח עוד קצת את היום? והעבד שמח בשקיעה: ברוך השם, נפטרתי מהעבודה. הקבלן אומר, חבל שיש לילה בכלל, הייתי גומר את העבודה ולא צריך לחזור מחר; והעבד יודע שהעבודה אינסופית - מה שלא תעשה היום יחכה למחר, ומה שתעשה מחר יחכה למחרתיים - ולכן הוא מצפה ללילה שיוכל ללכת הביתה. כמו ההבדל בין עצמאי לעובד שכיר.
אומר איוב: "כן הנחלתי לי ירחי שווא" - החודשים נעשו לי נחלה, חודשים של שווא, והחודשים האלה מנו לי מנה של לילות עמל. אדם שיש לו כאב, בלילה על ידי השינה הוא מקבל מעט מנוחה ונרגע קצת מכאבו. אבל אצלי, אומר איוב, הכאבים שביום ממשיכים גם בלילה, ואף מצטרפים אליהם חלומות מבהילים הבאים בעקבות הסבל שביום. גם לעבד יש זמן מנוחה בלילה, וגם השכיר מצפה ליום - ואילו אני, לא יום ולא לילה.
אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד־עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי־נָשֶׁף׃
כשאני שוכב לישון בתחילת הלילה, אני סובל בשנתי כל כך עד שאני אומר: מתי כבר אקום, מתי ייגמר הסיוט הזה. וכשנדד הערב והאיר הבוקר - "ושבעתי נדודים עדי נשף" - אני שבע סבל עד הנשף, עד הערב הבא. זהו "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר".
ומכאן ממשיך איוב: הזמן הוא הדבר ההכרחי ביותר להשגת שלמות, בין לעבד ובין לשכיר, שהרי את הזמן צריך למלא. ואיך אשיג את שלמותי כאשר כל כולי מצפה רק שיחלוף הזמן? ביום אני מצפה שיעבור היום ויגיע הלילה, ובלילה אני מצפה שיעבור הלילה ויגיע הבוקר.
לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס׃
לאדם יש בשר, ועל גביו עור. אומר איוב: הרימה וגוש העפר שאני לבוש בהם אינם לבוש לעורי אלא לבשרי, שהרי כבר אין לי עור. מרוב השחין נעשיתי כגוש עפר, והרימה מלבישה כבר ישירות את הבשר. "עורי רגע" - רגע מלשון נבקע, כמו "רוגע הים ויהמו גליו", שפירושו בוקע את הים; העור שלי כבר נבקע ונאכל ונמאס.
וכל זה בא לחדד את הטענה: איך אתה רוצה שאשיג שלמות במצב כזה? אדם שנאכל חצי בשרו - וכי יכול הוא להשיג שלמותו? איך ייתכן שעל חיסרון קל יביאו עליי חיסרון כה גדול, עד שבין אם אני נדרש להיות כעבד ובין אם כשכיר, ודאי איני יכול לעבוד את השם בדרך הזאת.
יָמַי קַלּוּ מִנִּי־אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה׃
כנגד השלמות התלויה בזמן, בימי חייו, אומר איוב: "ימי קלו מני ארג" (הטעם בקו"ף). השתי והערב שבאריגה דחוקים ולחוצים זה על זה, וכל אחד קושר את חברו. הרי השתי והערב אינם קשורים זה לזה מצד עצמם, ומה שקושר אותם הוא ההידוק וההצמדה שהם צמודים זה לזה. וכשם שהם נמתחים במהירות זה על גבי זה, כך ימיי חולפים במרוצה, והיום הבא מבטל את יום האתמול.
וכנגד השלמות התלויה במלאכה, שצריך להשלים עבודה מסוימת, אומר: "ויכלו באפס תקווה" - איני מקווה עוד לשום אושר בימים האלה. ואם כן, איך אתה בא ואומר לי שזה יהיה לטובה, שהשם ייטיב עימי באחריתי, שהוא נותן לי מעט ייסורים כדי להרבות אחר כך את שכרי? הרי המציאות שלי היא מציאות שבה איני מצפה לשום אושר. ותחת מה שהתרשלתי מעט בעבודת השם, גורם לי הקדוש ברוך הוא כביכול רישול רב ועכשיו ביטול גדול.
בפרק זה בונה איוב את סתירתו לדברי אליפז על יסוד אחד: השגת שלמותו של האדם תלויה בזמן. בין אם האדם כעבד, שכל ימיו נדרשים לעבודה שאין לה קצבה, ובין אם הוא כשכיר וכקבלן, שנדרש להשלים מלאכה קצובה - הזמן הוא הכלי שבו ממלאים את הייעוד. לכן, כאשר הייסורים גוזלים מן האדם את זמנו, את שנתו, את בריאות גופו ואת יישוב דעתו, הם אינם ממרקים חיסרון אלא יוצרים חיסרון גדול הרבה יותר: מחיסרון דק נוצר חיסרון עבה. איוב מתאר את ימיו ולילותיו כרצף סבל שאין בו רגע מנוחה, את גופו כנאכל, את ימיו כחולפים במהירות האריגה - וכולם כלים "באפס תקווה". ומכאן שאלתו הגדולה: כיצד ייתכן לתקן את המקולקל בקלקול נוסף?