לפני שניגש לדברי איוב כאן, צריך להקדים הקדמה בדרך הדיבור. היום, כשאדם רוצה לומר דבר מה, הביטוי הרווח הוא "תדבר צפוף": קצר, לעניין, בלי רווחים. אבל בזמנם דרך הביטוי הייתה אחרת לגמרי - דיבור מליצי, במשל ובדוגמה, וכל כולה של הכוונה מתבטאת מתוך המשל. מי שרוצה לראות שריד לסגנון הזה עד היום, ישמע נאום של מנהיג ערבי: קודם כול פאתוס, ואחר כך משלים. פאתוס פירושו צורת דיבור שאינה שיחה פשוטה בין אדם לחברו, אלא נאום מתנשא ומתרומם: "האם יהיה בכוחנו ללכת ולגבור ולכבוש". כך בדיוק נוהג כאן איוב. אני מקדים זאת משום שהמשל שלפנינו ארוך יחסית, וכדי שנוכל לאחוז בראשו של העניין עד סופו.
אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
האחים - אלו הידידים והרעים - בגדו בי כדרך שהנחל בוגד. ומהי בגידת הנחל? בימות החורף מימיו קופאים ונעשים קרח, עד שאפשר לצעוד ולנסוע עליו. כך מקובל באירופה, שעגלות עוברות על הנהרות הקפואים. ואף ידוע שכשמגיע האביב ומתחילה ההפשרה, אירעו אסונות: היו שחשבו שעדיין אפשר לעבור, והקרח נשבר תחתיהם, שכן הקיפאון הוא רק בשכבה העליונה - לפעמים חצי מטר, וזה די והותר לשאת - אבל מלמטה המים נאכלים והקרח נחלש.
הבגידה הראשונה: כשמגיעים ימות החמה והקרח נמס, מתמלא הנחל על גדותיו ממי ההפשרה. אלא שבמקומות רבים עדיין נותר קרח באפיק, והמים הבאים במרוצה - כשיטפונות שבמדבר - אינם יכולים לזרום בתוך האפיק, אלא צפים ועולים מעל הקרח, שוטפים ומחריבים ערים ומדינות וכל הנקרה בדרכם. הנחל שהיה זורם כדרכו הופך פתאום למשחית. זהו "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל".
הבגידה השנייה: לאחר שההפשרה נשלמת והמים חוזרים לזרום באפיקיהם, הם מתחלקים לשלוחות רבות. ובמקום מקום אחד שהיו בו מים רבים, נוצרים אפיקים קטנים - וכשמגיעים ימי הקיץ הם מתאדים ומתייבשים, ואין מים לשתות. רק במקום שיש מים רבים המים שורדים את ימות החמה. זהו "כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ".
הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח, עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג.
בשעה שהם קודרים וקופאים מחמת הקרח, נדמה לנו ש"עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג" - שהשלג שעליהם יישאר עולמית. נראה שהנחל הזה יעמוד כך לנצח, שהקרח לא יסור ממנו לעולם, והרי הוא כה חזק שאפשר לעלות עליו ולנסוע עליו.
בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
"יְזֹרְבוּ" - מלשון צריבה, והזי"ן והצד"י מתחלפות זו בזו, כמו "ערי פרזות" שהן ערי פרצות, ערים פרוצות לשדות שסביבן וללא חומה. כלומר: בעת שייצרבו מחום השמש המאירה עליהם בקיץ. "נִצְמָתוּ" - מפרש המלבי"ם מלשון צמה, שכל מה שהיה קלוע וקשור שם מתפרק ונמס. "בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם" - נדחו המים ממקומם.
יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
"יִלָּפְתוּ" - לשון אחיזה. המים אוחזים ולופתים את כל מה שנמצא באורחות דרכם. הרי מתי יש זרימה עזה בנחלים? בשעת הפשרת השלגים; ואז המים, יחד עם הקרח המפשיר, שוטפים כל הנקרה בדרכם. ו"יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ" מכוון לשני הצדדים: כל מה שהיה בדרכם עולה בתוהו ואובד; ואף המים עצמם, כשהם מתחלקים לאפיקים קטנים, הולכים ומתאדים - עולים למעלה כאדים, ואובדים.
הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא, הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ. בֹּשׁוּ כִּי בָטָח, בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ.
"אָרְחוֹת" - שיירות. השיירות ההולכות לתמא ולשבא, שמות מקומות, הביטו וקיוו למים הללו; חיכו לאפיקים שמהם יוכלו לשתות. אבל "בֹּשׁוּ כִּי בָטָח" - הם בטחו במים האלה ולא הכינו לעצמם מים לדרך, שהרי אמרו: יש אפיקים בדרך. "בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ" - הגיעו לאותו מקום שבטחו בו, ולא מצאו מים לשתות, ונכלמו. עד כאן המשל; מכאן ואילך הנמשל.
בתחילה, כשהגיעו רעיי לנחמני, ישבו לארץ שבעת ימים ולא דיברו דבר, מרוב הצער. אז דימיתי אותם לנחל הקפוא: הנה נחל מוצק, יציב, אפשר לצעוד עליו בבטחה. נתנו לי את הבמה ואת המיקרופון, ואילו הם גזרו על עצמם שתיקה - כנחל הקפוא, העומד ואינו זז, שאפשר לדרוך עליו בלא חשש. אבל אחרי שהתחממו מעט המים, אחרי "יְזֹרְבוּ", שהשמש התחילה להמיס והוויכוח החל לחמם אותם - התחיל שיטפון. ולא סתם שיטפון, אלא שיטפון ששוטף צדיק עם רשע, שאינו מבחין כלל: לא בדקו אם איוב הגון או אינו הגון, אלא האשימוהו בהאשמות קשות.
ועדיין הייתה לי תקווה, שהרי בסופו של דבר יש בנחל תועלת: הוא מתחלק לאפיקים, ומן האפיקים אפשר לשתות. אמרתי: יש להם הרבה מה לומר לי, ולכל הפחות יהיו דבריהם כמים קרים על נפש עייפה - דברי חיזוק שאוכל להתחזק מהם, דברים אמיתיים, שכליים ונכונים שאפשר לקבלם. אבל ראיתי שבאו ודיברו דברי סכלות, דברי הבל שאין בהם מועיל. זוהי הבגידה השנייה: באתי לשתות ממימי הנחל - ואין מים.
כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לֹא, תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ.
"הֱיִיתֶם לֹא" - כתוב באל"ף, והכוונה "הייתם לו", היינו: הייתם עמו. עד עתה הייתם ידידיו ובני בריתו, מצטערים בצרתו ושמחים בשמחתו, קרובים אליו בכל לב. "תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ" - "חת" הוא לשון שבירה, כמו "עשוי לבלי חת". עתה, כשראיתם שנשבר ושיש בו שבר, נתייראתם, ומיד נסוגתם אחור והתחלתם להאשים אותו בעוולות שאין בו.
הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי, וּמִכֹּחֲכֶם שַׁחֲדוּ בַעֲדִי. וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר, וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי.
מסביר המלבי"ם: פעמים שאדם מועל באהבתו ובקרבתו לחברו, מפני שהוא רואה שהקשר הזה גוזל ממנו כוחות. לפעמים הוא נאלץ להילחם בעבורו ולהצילו מן האויב, ולפעמים חברו נופל בשבי והוא צריך להוציא עליו ממון. אז נוח לו לומר "איני מכירו", כדי שלא יתבעו ממנו התאמצות יתרה. בא איוב ואומר להם: אצלי ואצלכם לא כך היה. וכי ביקשתי מכם כסף - "הָבוּ לִי"? וכי ביקשתי מכם להשקיע כוחות ולהילחם בעבורי - "וּמִכֹּחֲכֶם שַׁחֲדוּ בַעֲדִי"? לא ביקשתי "מַלְּטוּנִי מִיַּד צָר", שתילחמו להצילני מיד אויב, ולא ביקשתי "מִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי", שתפדוני בממון מן השבי. אם כן, מדוע נטשתם אותי בשעת צרה? הרי החברות הזאת לא דרשה מכם דבר שבגללו תעזבוני.
הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ, וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.
אומר להם איוב: הורוני - השיבו לי על מה שאני מתווכח עמכם, ואני אחריש ולא אתלונן עוד. אבל אתם, במקום להורות לי את הדרך הנכונה והישרה, באים וטוענים כנגדי דברים שאין בהם אמת: שהייסורים באו עליי מפני שחטאתי. וזה אינו נכון, שהרי אני יודע בעצמי שלא חטאתי. אין הדבר שאיני מוכן לקבל מכם; מוכן אני לקבל - אבל אמרו דברים אמיתיים.
והם באים וטוענים לו: הייסורים שאתה מקבל הם משום שהתלוננת, משום שצעקת ובאת בטרוניה כלפי בורא עולם. כלומר, מעצם זה שאני מתלונן על הסבל, אתם מוכיחים שבגלל זה עצמו בא עליי הסבל. אומר להם איוב: לא ייתכן כך. כשאדם מבקש להוכיח דבר, הוא צריך הוכחה חיצונית; אי אפשר להוכיח את הדבר מתוך עצמו - "מיניה וביה". הרי על הדבר עצמו אנו מתווכחים.
אתן משל: אדם נכנס לכאן. אני אומר: הוא בא לאסוף כסף. חברי אומר: לא, הוא בא לתת צדקה. בינתיים אינו אוסף ואינו נותן, ואיננו יודעים. אם אשאל: מניין לך שבא לאסוף כסף? ותשיב לי: הרי אתה רואה שהוא בא לכאן - איזו ראיה היא זו? זו הוכחה מיניה וביה. אבל אם תאמר לי: הייתי בשלושה מקומות אחרים וגם שם בא לאסוף כסף - הוכחת. זוהי הוכחה ממקרה חיצוני. כך גם אדם האומר "אני צדיק", ואתה שואלו מניין, והוא משיב: "הרי אני עצמי אומר לך". ואם אינך מאמין לי - שאל אותי, ואני הרי אובייקטיבי, שהרי אני צדיק, ולכן אתה חייב להאמין לי שאני צדיק. מגוחך. עדות של אחר עליך - אפשר לקבל; עדות עצמך על עצמך - אינה ראיה.
זכורני, בשעתו היה מי שהריץ קמפיין שלם, ועל כל הגשרים בארץ נכתב שבשנה פלונית יבוא משיח ויהיה גוג ומגוג, וקבעו תאריך מדויק. יצא לי לדבר עם אחד מ"נביאיו", מאלה שהריצו את הקמפיין, ושאלתיו: על סמך מה אתם בונים? מניין שזה נכון? השיב לי: הרי הוא אמר, והוא היחיד שאמר. אמרתי לו: כל הכבוד שאמר, אבל זו עדיין אינה הוכחה; כיצד תבקש שאאמין היום רק משום שהוא אמר? באותו יום עצמו, כשהלכו לאזור ים המלח ולעין גדי כדי שלא ייפגעו ממה שאמור להתרחש, התקשרתי אליו ושאלתי: נו, מה נשמע? ענה לי: עוד לא נגמר היום, צפויות הפתעות. הוכחה על אמיתות דבר צריכה לבוא ממקום אחר: אם תאמר לי "הנה אמרתי והתקיים" - זו ראיה; אבל "הנה אני אומר לך" - אינה ראיה כלל. וזה מה שאומר איוב: תביאו לי הוכחה חיצונית שחטאתי, "וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי" - מהי השגגה שלי.
מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר, וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם.
אימות של דבר מצריך הוכחה אובייקטיבית. אבל לומר "אני מוכיח כך משום שכך נראה לי, כך אני חושב" - זו הוכחה סובייקטיבית, ואין לה תוקף. מה פירוש "כי אני חושב"? הבא ראיות שמה שאתה חושב הוא נכון. וזהו "מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר" - כמה נפלאים, נמרצים, ראויים ומפורשים הדברים, כאשר היושר עצמו אומר את אמרתו, כשיש ראיות ישרות ומפורשות שמהן ניתן להוכיח שהדברים נכונים. "וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם" - אבל איזה בירור יש בהוכחה הבאה מכם, שכל כולה "כי אני אומר"? מי אמר שמה שאתה מדמה ומה שאתה חושב הוא באמת נכון?
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ, וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ.
אומר להם: וכי דברים ומילים בעלמא תחשיבו כהוכחה? עצם זה שאתה מדבר וטוען טענות - זו ראיה? "וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ" - האם תחשיבו לרוח נבואה דברי ייאוש, דברים של מה בכך? וכאן הוא מכוון ורומז לאליפז, שאמר שראה בנבואה. אומר לו איוב: חלומות שווא אתה מחשיב כבר לנבואה? זו בשבילך ראיה? דברים שאדם נואש מתאר לך אותם, יש בהם תועלת?
אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ, וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם.
מסביר המלבי"ם: לפעמים המתווכח אין בידו ראיות חזקות, אין לו מופתים ואותות ואין לו הוכחות הכרחיות, אלא ראיות קלושות - ובכל זאת הוא מנצח בהן את חברו בוויכוח. אומר איוב: אין בזה כל כך נורא, שהרי לא ייגרם מכך נזק. גם אם הראיות קלושות והניצחון אינו ניצחון אמיתי, לכל היותר יש כאן חוסר יושר. אבל כשעל פי אותן ראיות קלושות אתה גורם לאדם אחר הפסד ממון, או צער, או נזק - זה כבר חמור מאוד, ואסור לך להשתמש בהן כלל.
וזהו שאומר להם: אתם באים ומוכיחים לי במילים בלבד, ובאותן מילים "עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ" - אינכם מושיעים את היתום, את מי שאין לו עוזר וסומך; "וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם" - כלשון כורה שוחה, שאתם חופרים בור לפני רעכם שייפול בו. גם בשעה כזו תרשו לעצמכם טענות קלושות? הרי בטענותיכם אתם מאשימים אותי וגורמים לי לסבול, ואומרים שכל סבלי בא בגלל דברים שאין לכם עליהם שום הוכחה - דברים באוויר. כדי לומר דברים שיכולים להזיק לאחרים ולצער אותם, אתה חייב ראיות ברורות. "הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ" - האם מילים בעלמא נחשבות הוכחה, בשעה שאתה מזיק בהן לאדם מסכן?
וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי, וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב.
כיוון שהנידון הוא עליי - אם צדיק אני או רשע, ולפי זה אם ייסוריי כדין או שלא בצדק - לכן אני מבקש: "הוֹאִילוּ", התחילו, "פְנוּ בִי", חפשו אחר מעשיי ודקדקו בהנהגתי. "וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב" - אפילו אם לפי ראות עיניכם ייראה לכם שאני מכזב, שלא הייתי צדיק באמת ושכל צדקתי צדקת כזב. שהרי כך דרכו של עולם: אדם רואה מתייסר ואומר - וכי סתם הוא סובל? ודאי מגיע לו, ודאי עשה מעשים שאינם הגונים, דברים בסתר, וקיבל את שלו. אומר להם איוב: אל תסמכו על הראייה החיצונית ואל תמהרו לחרוץ דין.
שׁוּבוּ נָא אַל תְּהִי עַוְלָה, וְשׁוּבוּ עוֹד צִדְקִי בָהּ.
"שׁוּבוּ נָא" - עיינו בשנית, ואל תסמכו על הדמיון. ואני בטוח: "אַל תְּהִי עַוְלָה" - לאחר העיון לא תמצאו בי שום עוולה, שהרי איוב היה צדיק גמור. ולא זו בלבד, אלא "וְשׁוּבוּ עוֹד צִדְקִי בָהּ" - שובו וחקרו במעשיי פעם נוספת, ואף אם נדמה היה לכם שיש כאן עוולה, יתברר לכם שאדרבה, באותו מעשה עצמו נהגתי במעשה של צדק וחסידות. כך קורה לא אחת: אדם חושד בחברו שבא לעשות מעשה רע, ולבסוף מתברר שלא רק שלא היה כאן מעשה רע, אלא מעשה של צדקות ממש.
ודוגמה להמחיש את העניין: מובא במדרש על איוב שהיה גוזל שדות של עניים. עוולה או לא עוולה? ודאי עוולה. אלא שהיה משביח אותן ומחזירן לבעליהן. עתה - עוולה או חסד גדול? חסד גדול. (אגב, על פי ההלכה אסור לנהוג כך, ואיוב היה לפני מתן תורה לחלק מן הדעות.) הרי לנו דוגמה: אתה מוצא לכאורה עוולה, ואומר איוב - שובו ועיינו עוד, "עוד צדקי בה", ותראו שגם בעניין הזה צדיק הייתי. ואני חוזר ומדגיש: איוב היה באמת צדיק, ובוויכוח הזה הצדק עמו. חבריו לא צדקו כשמצאו בו עוולות, וכל טענותיו כאן אמת אחת לאחת. אין כאן אדם המשתבח במה שאין בו ומדבר דברי רהב, אלא איוב אומר דברי אמת.
הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה, אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת.
אתם טוענים שחטאתי, ושמה שאני אומר על עצמי שאני צדיק הוא כזב ושקר. אומר להם איוב: טענה כזו יכולה להתפרש רק באחד משני אופנים. האופן הראשון - שאני עצמי יודע היטב שאיני צדיק, ומנסה לרמות אתכם, להעמיד פני צדיק ותם בעוד שאני עושה מעשיי במחשך. האופן השני - שאיני מבין כלל מהו חטא, ואין בי דעת להבין את חומרת הדברים וכמה נכשלתי. כמו אדם רחוק ממצוות שאתה פוגש ברחוב ושואלו: צדיק אתה או רשע? והוא משיב מיד: צדיק, אפילו מדבקה "יצאת צדיק" יש לי על האוטו. מה אפשר לומר על אדם כזה? שאין בו דעת להבין במה הוא חוטא וכמה הוא חוטא.
על שני אלה עונה איוב. "הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה" - וכי תחשבו שאני רשע כזה, שמסתיר מעשיו ובלשונו עוולה? "אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת" - החיך הוא מקום הטעימה וההבחנה; וכי תחשבו שאין בי טעם ואיני יודע להבחין מהן הוות, מהו דבר רע, מהו נזק ומהו שבר? שאיני יודע מה נחשב עוון, ומתוך כך אני עובר עבירות ועוד סבור שאני צדיק? בוודאי שאני יודע. ואם למרות זאת אתם מאשימים אותי, על כורחכם שאלו האשמות שווא. ואם בכל זאת אתם טוענים שרשע אני - הוכיחו, אמרו במה עשיתי שלא כהוגן, ואני מוכן לקבל מכם.
איוב פורש כאן משל ארוך בדרך הקדמונים: רעיו הם כנחל הבוגד. בתחילה נראו כנחל קפוא ומוצק, שבעה ימים של שתיקה שאפשר לסמוך עליהם; ואז, משהתחממו בוויכוח, הפכו לשיטפון השוטף צדיק עם רשע; ולבסוף, כשבא לשתות מדבריהם, התברר שהאפיקים יבשים ואין בהם מים - דברי סכלות שאין בהם מועיל. מכאן הוא עובר לתביעה מוסרית ולוגית כאחת: לא ביקש מהם ממון ולא כוח, ואף על פי כן נטשוהו למראה שברו; ובעיקר - האשמותיהם נטולות כל הוכחה. אין מוכיחים דבר מתוך עצמו אלא מראיה חיצונית, ואין מחשיבים מילים בעלמא כהוכחה, ובוודאי לא כאשר בהן עצמן מפילים יתום וכורים בור לרע. לכן הוא מבקש: פנו בי, שובו ועיינו שנית, ואל תסמכו על מראה העין - ותמצאו שלא זו בלבד שאין בי עוולה, אלא שאף במקום שנדמה לכם עוולה עוד צדקי בה. ולבסוף: איני רשע המסתיר מעשיו, ואף לא בער שאינו מבחין בין טוב לרע - ואם יש בידכם טענה, הוכיחו אותה, ואני מוכן לקבל.