פתיחה: תשובת איוב לאליפז
בפרק שלפנינו פותח איוב ומשיב לאליפז התימני. אליפז טען כלפיו שתי טענות עיקריות: האחת, שעצם זה שאיוב קורא תגר על ייסוריו מוכיח שלא עבד את ה' מאהבה ושאין לבבו שלם; והשנייה, שהייסורים הם לטובתו, מירוק זמני של עוונות, שבסופו יישאר הצדיק חי וקיים ויינצל מעונש נצחי. איוב משיב על שתי הטענות כאחת, ובסוף דבריו הוא פונה אל אכזבתו הקשה מרעיו.
שקילת הכעס מול הייסורים
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד׃
על טענת אליפז שאין לבבו שלם עם ה', והראיה שקרא תגר על ייסוריו, משיב איוב: הלוואי וישקלו במאזניים את כעסי ואת כל תלונותיי וטענותיי כלפי שמיא בכף אחת, ואת ההוות והשבר והייסורים שקיבלתי בכף השנייה, וישאו יחד. כוונתו: מה שהתלוננתי אינו אלא מעט מזעיר לעומת כובד הייסורים שנחתו עליי. לא ייתכן שעל עוון קל כל כך יינתן עונש נורא כל כך.
על הביטוי הזה אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ט"ז ע"א): אמר רב, עפרא לפומיה דאיוב - ימלא פיו של איוב עפר. חברותא כלפי שמיא? וכי חבר אתה לבורא עולם, שתאמר בואו ונשקול במאזניים מי צודק, אני או הקדוש ברוך הוא, ונלך יחד למשפט לראות אם ייסוריי שווי ערך למה שדיברתי? וכי ה' ידידך וחברך, שיבוא עמך לדין?
כובד הייסורים - והתלונה שבאה רק אחריהם
כִּי־עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ׃
ממשיך איוב: אם ישקלו את הוותי ושברי מול תלונתי, כף הייסורים תכבד מחול ימים. ולא עוד, אלא שתלונתי כמאומה תיחשב, שהרי היא נובעת מתוך הייסורים עצמם. אילו הייתי פותח פי כנגד בורא עולם סתם, ואז היו נותנים בכף השנייה ייסורים - עוד היה מקום לומר דבר כנגד דבר. אבל הסדר היה הפוך: תחילה באו הייסורים, ורק אחריהם פתחתי את פי. מלבד זאת שדבריי הם כגרמים מול טונות של סבל, הרי "דבריי לעו" - נבלעו ונשחטו מרוב כאב, ואין זה הוגן להעניש עליהם.
חיצי שדי - חולי שאין ממנו החלמה
כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי׃
כנגד טענת אליפז שהייסורים זמניים ולבסוף יישאר הצדיק חי - שהצדיק אינו אובד אלא רק מתייסר - משיב איוב: אדרבה, אצלי תראה שהצדיק אובד ולא רק מתייסר. שהרי חולה מתרפא רק באחד משני תנאים: או שהחולי עצמו אינו מסוכן, או שגופו של החולה חזק ובריא. אדם זקן עלול, רחמנא ליצלן, למות משפעת פשוטה. כך גם חולי איידס, שמערכת החיסון שלהם הרוסה, וכך גם מושתלי איברים - שכדי שהגוף לא ידחה את השתל מדכאים אצלם את המערכת החיסונית, שאחרת היא שולחת נוגדנים כנגד האיבר הזר ונלחמת בו כבפולש; ומשום כך כל מחלה קטנה מסוכנת להם. נמצא שכדי להבריא צריך גם שהמחלה לא תהיה קשה מדי, וגם שיסודות הגוף יהיו חזקים דיים להתגבר עליה.
ואיוב אומר: אצלי שני התנאים לוקים בחסר. מצד עצם החולי - "חיצי שדי עמדי": החיצים ששלח בי הקדוש ברוך הוא נעוצים בתוכי, בתוך ליבי ובתוך מעיי, זהו חולי אנוש. ולא עוד, אלא "אשר חמתם שותה רוחי" - חמה היא ארס, כמו חמת נחש. אין זה חץ סתם התקוע במעיים, אלא חץ משוח בארס, ששותה ומוצץ ממני את כל כוחותיי ואת כל רוחי. "בעותי אלוה יערכוני" - ולא די שהחיצים בי, אלא הקדוש ברוך הוא עורך כנגדי מערכה חדשה ויורה בי חיצים חדשים כל הזמן. אילו היה זה מכה שהייתה בעבר ואני נושא את ספיחיה, עוד אפשר היה לקוות להחלמה; אבל כאשר ממשיכים לירות בי - הרי זה כמי שהוכה מכת מוות וממשיכים לעשות בו וידוא הריגה. ממצב כזה אין קמים.
הפרא והשור - משל לגוף שאינו יכול עוד
הֲיִנְהַק־פֶּרֶא עֲלֵי־דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ׃ הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת׃
עתה בא איוב לטעון את הצד השני: גם אילו לא היה החולי נורא כל כך, גופי כבר כה חלוש שאין סיכוי להירפא אפילו ממחלה קלה. המלבי"ם מבאר את שני הפסוקים על דרך "דלתות הכתוב מקבילות": שני פסוקים, וכל אחד מהם מתחלק לשניים, וסדר הקריאה הוא שהחלק הראשון של הפסוק הראשון נמשך בחלק הראשון של הפסוק השני, והחלק השני של הפסוק הראשון נמשך בחלק השני של הפסוק השני. לפי זה יש לקרוא: "הינהק פרא עלי דשא - היאכל תפל מבלי מלח?" "אם יגעה שור על בלילו - אם יש טעם בריר חלמות?"
הפרא הוא בעל חיים המצוי בשדות ובמדברות, ומאכלו גרוע: דשא, עשבים וקוצים. וכי יעלה על הדעת שינהק ויטען: כיצד אוכל לאכול את הדשא הזה, הרי הוא תפל ולא שמו בו מלח? והאם השור, שבוללים לו מיני מאכל גרועים, יגעה ויתלונן: מה הבאתם לי חלמות, וכי יש טעם בריר שלו, בלחות של המאכל הזה? מעולם לא שמענו שור אומר נמאס לי מן העשב, לא הכינו היום משהו אחר לצהריים. מה שיש - הוא אוכל, ואין לו תלונות, ואינו קץ במאכלו.
מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי׃
והנמשל: אני. בעלי החיים אינם קצים במאכלים הגרועים ביותר, ואילו אני - אף שמניחים לפניי מאכלים טובים ומשובחים - נפשי ממאנת אפילו לנגוע בהם, מרוב שהם מאוסים בעיניי. "המה כדווי לחמי" - דווי מלשון זב; אפילו הלחם נעשה בעיניי כדבר המתועב ביותר, כדברים המאוסים והזבים שאין שייך לקרב אליהם ולגעת בהם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר אני רוצה לומר על משהו כמה הוא מאוס, אני אומר: מאוס בעיניי כלחם. אדם שהמאכל הטוב והמשובח נמאס עליו כדבר המקולקל ביותר - הרי הוא חולה קשה מאוד. נמצא שיש כאן שני דברים: אנושה מכתי, חיצי רעל נעוצים בי וה' ממשיך לירות בי, ומחולי כזה לא שייך להתרפא; ואף מחולי קל יותר אי אפשר לי להחלים, שהרי גופי כבר שבר כלי ואיני מסוגל לאכול דבר. אם כן, ממה אחלים? על מה אתה מדבר, אליפז, באומרך שהנזק עכשווי בלבד ואחריו יבואו ברכה והצלחה וחיים? מדבר כזה לא חיים עוד, מדבר כזה לא שורדים.
בקשת איוב - לא רפואה אלא קץ
מִי־יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ׃ וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי׃
אתה אומר לי, אליפז, שאם אקבל את הייסורים באהבה ירפא אותי ה' ויחייני, ואיני אובד אלא מתייסר בלבד. אומר איוב: אין תקוותי רפואה ואין תקוותי חיים. מהו מבוקשי? "ויואל אלוה וידכאני" - שיואיל הקדוש ברוך הוא בטובו וידכאני כליל. שהרי מה שנעשה בי עתה הוא שביד אחת מדכאים אותי, וביד השנייה נותנים לי חמצן שלא אמות. וכך בדיוק אמר ה' לשטן, ומלאכתו של השטן הייתה קשה ביותר, כמו שאומרים לאדם: שבור את החבית ושמור את יינה. מצד אחד דיכוי קשה, ומצד שני שמירה בכל רגע שלא אמות ושאנשום עוד טיפת אוויר. "יתר ידו" - שיפתח את ידו האוחזת בי, שתצא נשמתי, "ויבצעני" - שיסיים כבר את מסכת ייסוריי ואת חיי.
איזו נחמה אתם מנחמים?
וּתְהִי־עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי־לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ׃
אומר לו איוב: וכי זו נחמה? כל נחמתך היא שאם אקבל את הייסורים באהבה, לא ימיתני ה' מיד אלא ייתן לי עוד ועוד צער. כלומר: כדאי לך שלא תמות מהר, כדאי לך להמשיך להתייסר. "ואסלדה בחילה לא יחמול" - סלידה מלשון "יד סולדת בו", יד נכווית בו; אתה רוצה שאירתע ואפחד כמפני כוויה מלהתרעם על ה', מחשש שלא יחמול עליי וימיתני. ואני אוחז להפך: אם יחמול עליי - ימית אותי, שזו החמלה האמיתית בעיניי, שכן זהו חפצי. "כי לא כחדתי אמרי קדוש" - אתה מביא את דבריך בשם נבואה, כמו שאמרת שדבר נגלה אליך מפי קדוש ושמלאך נתגלה אליך; ואני איני מכחיש את דבריך, אלא שואל: וכי מכוח הנבואה הזאת אשוב ואתרפא מחוליי ויהיו לי עוד חיים טובים?
מה כוחי ומה קיצי
מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי׃
כאן חוזר איוב כנגד שני הדברים שהזכיר: חולי קשה שאין להחלים ממנו, וגוף שיסודותיו התערערו. "מה כוחי כי איחל" - וכי תסבור שכוח גופי יתגבר על החולי? הרי כוחי חלש כל כך שאף על חולי קטן לא אוכל להתגבר, שגופי רצוץ ושבור; ומחולי כזה אתגבר? "ומה קיצי כי אאריך נפשי" - כוח הגוף מאריך חיים רק במי שלא נפל למחלה קשה ביותר; אבל מי שלקה במחלה קשה באמת, אפילו אם גופו בריא ומערכתו החיסונית תקינה והכול אצלו כהוגן, קושי המחלה מכריע את מוסדי גופו. וכי אוכל להמשיך ולחיות עוד זמן כשהחולי כבד כל כך?
אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ׃
כאן הוא מפרש את שני הצדדים. כנגד "מה כוחי כי איחל": וכי כוח אבנים כוחי? גופי אינו עשוי אבן, ואין לי במה לייחל להחלמה בגוף שבור כזה. וכנגד "מה קיצי כי אאריך נפשי": "אם בשרי נחוש" - וכי בשרי עשוי נחושת ואינו נרקב? החולי קשה כל כך, עד שגם גוף חזק היה נשבר תחתיו - קל וחומר גופי שאינו חזק כלל.
מדוע הנבואה באה אליך ולא אליי
הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי׃
אתה, אליפז, טוען שקיבלת בנבואה תשובה על ייסוריי, שהם לפי שעה בלבד ועוד אשוב לטוב ולבריאות ולאריכות ימים. אם כן, למה בא הדיבור אליך ולא אליי? "האם אין עזרתי בי" - וכי איני ראוי שיבוא אליי עזרי מקודש, שיתגלה אליי ה' בעצמו וישקיט את רוגזי? "ותושיה נדחה ממני" - למה אותה חוכמה ואותה נבואה נדחו והתרחקו ממני? אם היה לבורא עולם מסר להעביר, מדוע לא העבירו אליי ישירות, ולמה היה צריך להעבירו דרכך?
לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב׃
אם בתחילה טען איוב שהוא עצמו ראוי לנבואה, עתה הוא ממשיך ואומר: ואתה - אינך אדם הגון, ואיך ראויה הנבואה לבוא אליך? שהרי חירפת אותי ואמרת כנגדי דברים קשים מאוד: "הלא יראתך כסלתך", ושאני מקבל עונש על עוונותיי ושדיברתי שלא כהוגן. לרש"י הביאור: "למס" מלשון מונע, מי שמונע חסד מרעהו ומרחיק ממנו את החסד, "ויראת שדי יעזוב" - בכך הוא מראה שאין בו יראת אלוקים. ולמלבי"ם: "למס" אינו מלשון מניעה אלא מלשון ממוסס, והלמ"ד היא למ"ד השימוש; ו"חסד" כאן כמו "חסודא" בארמית, שהוא תרגומה של חרפה. כלומר: זה שממוסס את חברו ומוטט אותו בביזיון ובחרפה ומרפה את רוחו, ואין בו יראת שדי. אדם כזה - כיצד ראויה הנבואה לבוא אליו? הרי אתה בא ואומר שהייסורים מגיעים לי, ואין לך שום בעיה לדקור אותי במצבי הקשה ולומר כנגדי מילים קשות כאלה. כיצד ייתכן שאליך, שאינך הגון כל כך, באה הנבואה, ואליי, שאני צדיק, לא באה?
המעבר: אכזבתו מן הרעים
מכאן ואילך עובר איוב לברר את אכזבתו הקשה מרעיו וידידיו. במקום שיבואו לחזק אותו ולעודד את רוחו במשבר הנורא שבו הוא נתון, לא די שאינם עושים כן, אלא הם מחפשים בו פגמים וחסרונות וטופלים עליו האשמות שווא שאין בו. ובנקודה זו איוב צדק, שהרי בסוף הספר נראה שהקדוש ברוך הוא אומר לרעיו שלא צדקו ושעליהם לבקש ממנו מחילה, על שהאשימוהו בשווא שהוא עושה עבירות בסתר ושהוא משלם על עבירות קטנות שבידו, וכל מיני חשבונות כאלה שלא היו נכונים. ואיוב מתנה כאן את צערו: כיצד ידידים ורעים אוהבים כאלה שהיו לי הופכים לי לשונאים ומחפשים בי פגמים, במקום לדבר על ליבי דברים טובים שישקיטו את כאבי.
לסיכום: בפרק זה משיב איוב לאליפז על שתי טענותיו. כנגד הטענה שתלונתו מוכיחה שאין לבבו שלם - הוא מבקש לשקול במאזניים את מעט דבריו מול כובד ייסוריו, ולהזכיר שהתלונה באה רק לאחר הייסורים ומתוכם; ועל כך אמר רב "עפרא לפומיה דאיוב, חברותא כלפי שמיא". וכנגד הטענה שהייסורים זמניים וסופו לשוב לבריאות - הוא מראה ששני התנאים להחלמה חסרים אצלו: החולי עצמו חיצי רעל נעוצים בו ומערכה חדשה נערכת עליו בכל יום, וגופו כבר שבור עד שאף מאכל טוב מאוס עליו כדבר המתועב ביותר. לכן אין תקוותו רפואה אלא שיואיל ה' וידכאנו ויסיים את ייסוריו. ולבסוף הוא תמה מדוע באה הנבואה דווקא לאליפז, הממוסס את רעהו בחרפה ועוזב יראת שדי, ולא אליו, ומכאן הוא עובר לקינתו על רעיו שהפכו לו לשונאים.