פתיחה: המענה השלישי שבספר
אנו פותחים בפרק ו', שהוא מענה איוב לאליפז - המענה השלישי מתחילת הספר. כדרכנו נתן תחילה קווים כלליים לתורף טענותיו של איוב בפרק זה, ורק אחר כך נרד אל תוך הפסוקים עצמם.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
עמדתו העקרונית של איוב
נזכיר את שיטתו: איוב טוען שהארץ נמסרה ביד מערכות השמים והכוכבים. אין דין וחשבון על מעשי בני אדם, אם טובים הם ואם רעים, שכן האדם מוכרח במעשיו - אין לו בחירה חופשית, ואין ביכולתו לשנות את הנגזר עליו מצד המערכות. וממילא אין הבדל בין צדיק לרשע. והראיה - הוא עצמו: הריני צדיק גמור, מעולם לא עשיתי עוול ורע, וראו כמה צרות ניתכו עליי. מכאן ראיה, לדבריו, שאין טעם בקיום המצוות, אין בחירה, ואין שכר ועונש - ולכן ייתכן חוסר צדק כזה, שיארע לאדם ישר וצדיק כמותי.
טענת אליפז: ייסורים זמניים הממרקים
אליפז בא לסתור: אתה טוען שיש רעות לאדם אף שהוא צדיק - דע לך שהרעות הללו זמניות. אתה אומר "הנה צדיק אובד" - אין הצדיק אובד. אלא ייתכן שהצדיק יתייסר באופן זמני, והייסורים באים בגלל חטא קל שעשה, כדי למרק אותו מאותו חטא ולהצילו לנצח. נמצא שיש לו עונש קל וזמני כדי שתהיה לו הצלה נצחית. אילו היה אובד לנצח - היית צודק; אך לא כן הוא.
תשובת איוב: מחולי כזה אין מחלימים
על כך משיב איוב בפרקנו: מן הייסורים שבאו עליי אתה עצמך יכול לראות שהצדיק כן אובד. החולי שלי קשה כל כך, עד שלא ייתכן כלל שאתרפא ממנו. ואם כן, כיצד תאמר שהייסורים באו למרק חטאים קלים וכך אימלט מרעה נצחית? הרי במצבי כל תאוותי היא שהרעה תבוא מהר יותר, שמיתתי תהיה קרובה. וכי אתה סבור שזה עניין זמני ועוד ייטב לי? מחולי כזה לא מחלימים, ואם כן לא נותר לי אלא רע.
"הודיעוני מה חטאי" - וגם: עונש שאינו מידתי
ואם תאמר שחטאתי חטאים גדולים עד שנגזר עליי גזר דין מוות וכך נכתב עליי - יאמר לך איוב: הודיעוני מה חטאי ומה פשעי. אתה סבור שיש בי עוונות? אמור לי במה חטאתי, מה עשיתי שלא כהוגן.
ומה שהבאת ראיה, שכאשר החל הקדוש ברוך הוא לייסר אותך מעט מיד פערת פיך - הרי לך חטא, הרי דיברת כנגד השם ולא קיבלת ייסורים באהבה - על כך משיב איוב: דע לך שמה שדיברתי הוא מעט מזעיר לעומת הייסורים שאני מקבל. לא ייתכן שאדם יאמר מילה שאינה יפה ובגלל זה יוציאו אקדח ויהרגוהו. העונש חייב להיות פרופורציונלי לעוון. כל מה שתטפול עליי, אם זו האשמה שמצאת בי - שלא קיבלתי את הייסורים באהבה אלא אמרתי ריבונו של עולם, אין זה מגיע לי, אין אתה עושה עמי צדק - על עוון כזה אין מגיעים ייסורים כאלה, ולא ייתכן שהשם ייסר אותי בצורה כה קשה.
כל נברא נברא לתכלית
מעבר לכך, איוב מתפלסף עם אליפז על עצם הטענה שהצדיק מתייסר כדי למרק עוונותיו ולהצילו ממוות. יסוד הדברים: ידוע לנו שכל בעל חיים נברא בעולם לשם תכלית כלשהי.
וכמעשה המפורסם בדוד המלך, ששאל: ריבונו של עולם, מה אתה צריך משוגעים? אין להם שום תכלית בעולם, לאיזה צורך נברא אדם כזה. ולבסוף, כשברח מפני שאול והגיע אל אכיש מלך גת, ואמרו לו לאכיש שדוד בא לרגל אחריו, והיתה שם סכנת נפשות - כיצד ניצל? עשה עצמו כמשוגע. אמר אכיש: חסר משוגעים אנוכי? יש לו אישה משוגעת, בת משוגעת, ועכשיו הביאו לו עוד מלך משוגע - שלח אותו וגירשו. ואז אמר דוד: ריבונו של עולם, טוב שבראת משוגעים.
וכן שאל: למה צריך את העכביש? וכשברח מפני שאול והתחבא במערה, ורצה שאול להיכנס ולחפש אחריו, שלח השם עכביש שארג קורים על פתח המערה. אמר שאול: לא ייתכן שנכנס לכאן אדם, הרי יש כאן קורי עכביש - והניח את המקום והלך. אז הבין דוד שגם את העכביש ברא השם לצורך.
למעשה אין בריה בעולם שאינה לצורך, אלא שאין אנו יודעים את הכול. אם ישאלוך מהי מטרתו של התיקן הביתי המצוי חוץ מלהפחיד את הנשים - אין אנו יודעים. רוב הדברים שבעולם, מוחנו קטן וצר מלהבין מה מטרתם. ואפילו את גופנו לא הבנו עדיין לגמרי: עד היום היו מורידים את התוספתן וסברו שהוא מיותר, ורק בזמן האחרון התברר שהתוספתן הוא כמין עיר מקלט - כאשר יש התקפה של חיידקים או נגיפים הפוגעים במערכת החיסונית, החיידקים הטובים נמלטים אל התוספתן, ולאחר מכן, כשיש כוח להתגבר, הם יוצאים ונלחמים כנגד המזיקים. הנה שגם את הגוף אין אנו מבינים עד תום, ובכל פעם מתגלה עוד דבר שמתברר למדע לשם מה נברא.
וכן דברים שחשבו פעם שהם מיותרים: האילנות - התברר שיש להם תועלת עצומה בפוטוסינתזה, בהכנסת החמצן ובקליטת תחמוצת הפחמן, ובביעור יערות שלמים גורמים נזק עצום לאוזון וכיוצא בזה. כל דבר בבריאה יש לו מטרה ותכלית, ועצם קיומו, כל ימי חייו של אותו נברא, הוא השלמת מטרתו ותכליתו.
מהי תכלית האדם - שתי דעות
גם לאדם, בלא ספק, יש מטרה ותכלית. אלא שהשאלה היא מהי: איזו שלמות עליו להשיג, ובאיזו דרך. אומר המלבי"ם שבזה נחלקו הדעות. יש אומרים שהאדם צריך כמות מעשים מסוימת, סכום מצוות מסוים, ואם השלימו - כבר השיג שלמותו. ויש אומרים שאין לדבר קצבה כלל.
דעת האר"י ז"ל היא שאם יקיים אדם תרי"ג מצוות - השיג שלמותו ותיקן את כל חלקי נשמתו. אלא שאין זה פשוט כלל, וצריך לשם כך כמה גלגולים, שכן אדם צריך להיוולד פעם ככהן, פעם כלוי ופעם כישראל, ויש מצוות רבות שאינן שייכות בכל אדם.
והדעה השנייה: אין קצבה כמה מצוות על האדם לקיים, אלא השלמת תפקידו וייעודו היא שיעבוד כל ימיו. אין הדבר תלוי בסכום, אלא שעד סוף ימיך אין זמן שאתה פנוי מן התורה ומן המצוות. ואם לא הספיק - עשה את המוטל עליו, שמרגע שנברא ועד סוף ימיו יעשה רצון קונו.
מקור לשתי הדעות בדברי חז"ל
אומר המלבי"ם שמצאנו מקור לזה בדברי חז"ל. על הכתוב "ופערה פיה לבלי חוק" אמר ריש לקיש: מי שמשייר אפילו חוק אחד יורד לגיהינום - וזה נוטה לדעת האר"י ז"ל, שחייב לקיים את כל התרי"ג. ורבי יוחנן אומר: אפילו לא שמר אלא חוק אחד. כלומר, אף אם עשית מצווה אחת - אבל כל ימי חייך, שאין זמן שאדם פנוי ויכול לומר כבר קיימתי מצוות ומעתה אני פטור. לא השלמת את הכמות, אך מבחינת העבודה עבדת בלא הפוגה, ודי בזה.
וכך נוקט גם הרמב"ם: אם יעשה אדם מצווה אחת ויעשה אותה בכל כוונתו נטו לשם שמים, כבר זכה בה לחיי העולם הבא. אין זה פוטרו משאר המצוות כלל - את כולן צריך לקיים - אלא שזהו המינימום: אפילו מצווה אחת, עשה אותה בשלמות לשם שמים, יצאת ידי חובה.
ועל פי זה הסברנו בעבר את מאמר רבי חנניה: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. והשאלה ברורה: מניין שריבוי מצוות הוא זכות? הרי כשיש מצוות רבות יש גם יותר אפשרויות להיכשל בעבירות, ואילו היו מעט מצוות היה גם פחות סיכוי להיכשל. התשובה, על פי הרמב"ם: כיוון שיש מצוות רבות, כמעט לא ייתכן שלא תקיים אחת מהן לשם שמים. אילו היתה מצווה אחת או שתיים, לקיימה לשם שמים לא היה פשוט; אבל כשיש כל כך הרבה מצוות, אחת מהן ודאי עשית לשם השם - ולכן זו זכות.
קושיית איוב: העונש גרוע מן החטא
אומר המלבי"ם: נניח שדעת מקצת המפרשים היא שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד כל ימי חייו, בין אם חי הרבה ובין אם חי מעט, בין אם יכול לקיים את כולן ובין אם רק חלק מהן - השלמות אינה תלויה בכמות אלא בזמן. ועל כל פנים, לשתי השיטות אין מובן לדברי אליפז.
אליפז טוען שעל חטא קל, שהצדיק לא השלים בו את עבודתו, מביא עליו השם ייסורים למרק עוונותיו. שואל איוב: מה הועלת בייסורים הללו? הרי הייסורים גרועים יותר - עתה איני יכול להשלים את עבודתי, אני נמנע ממנה.
משל למה הדבר דומה? לעבד של מלך שהתרשל במלאכתו ולא עשה את שציווהו המלך. מה עשה המלך? הכניסו לבית הכלא לכפר על עוונו. והרי אם היה העבד צריך לעבוד שתים עשרה שעות ביום והתרשל ועבד רק עשר - בהכניסך אותו לכלא ביטלת ממנו גם את העשר שכן עבד. נמצא העונש חמור מן העוון: הוא ביטל שעתיים, ובעטיו של העונש הוא מבטל עתה שתים עשרה.
כך טוען איוב: אומר השם לא השלמת חוקך, לא השלמת עבודתך - בין אם נאמר כדעה הראשונה שיש כמות מצוות שצריך לקיים, ובין אם כדעה השנייה שצריך למלא זמנו בקיום מצוות, כמה שיספיק, אם רב ואם מעט - הייסורים גורמים לביטול העבודה ולביטול קיום המצוות. לדעה הראשונה: על שלא עשיתי אתה גורם לי שלא אעשה עוד יותר, יכולתי לקיים עוד מצוות ובייסורים אלה איני מקיימן. ולדעה השנייה: יכול היה להיות לי זמן רב יותר לקיום מצוות, ועל שלא מילאתי את זמני אתה מבטל אותי לגמרי מן המצוות? אין הגיון שדבר שנועד למרק חטא קל יגרום לי לחסרון גדול הרבה יותר.
עשר שנות ייסורים באמצע החיים או מיתה מוקדמת
עוד טוען אליפז: הייסורים שמביא עליך הקדוש ברוך הוא מונעים ממנו לקחתך טרם זמנך. במילים פשוטות - כדאי לך, שהרי החלופה היא שהשם ימיתך בגלל עוונך; ואם כן שמח, קיבלת ייסורים בלבד חלף מיתה, ואחריהם ייתן לך השם חיים ארוכים.
משיב איוב: אין הדבר נכון. שכן מה עושה לי השם עתה כשהוא מייסרני? בפשטות הוא הורג אותי - הורג אותי לזמן. למה? שהוא משבית אותי מעבודת השם, והריני כמת. ולא עוד אלא שאני מבקש ומעדיף למות.
תארו לכם אדם החי שבעים שנה, והשם החליט לייסרו עשר שנים מתוכן, כדי שלא יצטרך לקחתו טרם זמנו. שואל איוב: מה עדיף לאותו אדם - לחיות שבעים שנה ולהתייסר בהן, למשל מגיל ארבעים עד חמישים, או לחיות שישים שנה ואת עשר שנות הייסורים פשוט לא להיות כאן בעולם? ודאי שזה עדיף. שהרי עשר שנות הייסורים הן כמיתה: באמצע החיים שמו אותו על "פאוז", מת עשר שנים. ולא סתם מת, אלא גרוע ממת, שהרי הוא מעדיף למות. ואם כן מה טוב לי כל כך בייסורים הללו שמנע בהם השם את מיתתי? אדרבה, תן לי לחיות שישים שנה שלמות, וייקחני עשר שנים לפני הזמן - טוב יותר שימיתני בסוף ויקצר מעט את ימיי, מאשר שימיתני באמצע במשהו שקשה ממיתה.
ומה עם הנצח?
אלא שאליפז טוען: כל חשבון זה אינו מביא בחשבון שיש עולם נצחי. מה שמייסר אותך כאן הוא במקום להפסיד לנצח, וזה משנה את החשבון לגמרי - לא העברת עשר שנים מכאן לשם, אלא בזכות הייסורים זכית לנצח, כדבריו "מבלי משים לנצח יאבדו".
אך כזכור, איוב הכחיש את השארות הנפש. איוב לא האמין בהשגחה ובבחירה, ולא האמין שיש שכר ועונש, גמול לעושה רצונו ועונש לעובר על רצונו, וזהו שאמרו חז"ל: איוב כופר בתחיית המתים היה. לכן, אומר איוב, הטענה "כדאי לך מעט ייסורים כדי שלנצח ייטב לך" אינה משכנעת אותי - איני מאמין בנצח; לדעתו, אחר שאדם מת הכול נגמר.
מדוע הנבואה נמסרה לך ולא לי
עוד טוען לו איוב: אמרת שקיבלת את התשובה בנבואה ובחזיון לילה, ואמרת שאין זה מסר מעצמך - אתה עלול לטעות, אבל מה שבא בנבואה הוא מאת השם. ואומר לו איוב: אם אמת כדבריך שהדבר נמסר לך מאת השם בנבואה, הגיוני היה יותר שהנבואה תימסר אליי, ושאני אקבל את המסר ואת התשובות. ואינך ראוי לדבר השם יותר ממני; מילא אילו הייתי אדם שאינו הגון, אילו הייתי רשע - אך איוב צדיק גמור היה, וכך הוא חוזר ואומר בלי סוף. ואם כן, אם יש להשם תשובה, מדוע לא באה הנבואה אליי, ואיך עברה רוח השם ממני אליך? אדרבה, ראוי שהשם ידבר עמי, שהרי הסובל והמתייסר הוא אני.
הטענה על עצם ההשגחה - ומשל הנמלה
דבר נוסף: יש לאיוב טענה על עצם ההשגחה. איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, המרומם מכול, מייחד השגחה פרטית על האדם השפל ביותר, ומשגיח מה עובר עליו, אילו ייסורים יקבל, מה כמותם, מתי יבואו ומתי ילכו - הכול מאת השם. וכיצד ייתכן שאדם חטא, והקדוש ברוך הוא מייסרו ומקפיד לשמרו בחיים כדי שיקבל בדיוק את כמות הייסורים הראויה לו ולא ימות בטרם עת.
אומר איוב: קשה לי לקבל את כל זה. וכי יש לקדוש ברוך הוא צורך בחיי אדם? וכי משנה לו אם אדם יחיה או ימות? נמשיל משל גס: נסתכל על נמלה, מאותן קטנות המסתובבות הרבה בזמן האחרון - וכי אכפת לנו מה עמה, מה כואבת לה ברגל, כמה זמן תחיה, מה יעבור עליה ומתי תמות? והרי אנו קרובים לנמלה הרבה יותר, ויש בינינו נקודות השקה רבות, מכפי שכביכול בפרופורציה הקדוש ברוך הוא אלינו. ואם איני מתעניין במה שקורה עם הנמלה ובכל פרטיה, כיצד תספר לי, אליפז, שהכול בא בהשגחה, ושאכפת להשם מה עובר על האדם, ושהוא מקפיד שהייסורים יהיו בדרגה זו ולא אחרת ומתי יבואו? מה מעניין את השם המרומם מה קורה עם האדם השפל, בעוד המרחק בינינו לבינו יתברך גבוה מעל שמים ואינו בר דימוי כלל.
מי מגמד את בורא עולם
תפיסתו של איוב היא באמת התפיסה הפילוסופית, שהקדוש ברוך הוא אינו מתעניין בשפלים, שהוא רם ונישא. ולפי טענתם, התפיסה היהודית כביכול מקטינה את בורא עולם, שכן היא הופכת אותו למי שמתעניין במה שקורה כאן עם השפלים, ואילו הם, הפילוסופים, מרוממים אותו - רם ונישא הוא ולא אכפת לו אם כואבת לך האצבע.
וכבר דיברנו בעבר שתפיסה זו משובשת, ואדרבה: הפילוסופים הם המקטינים את בורא עולם, והתפיסה היהודית היא המגדילה אותו. שהרי לפי הפילוסופים מה כן מעניין את בורא עולם? מלחמות עולם, הדברים הגדולים; אבל דברים קטנים, כמו משכנתא שחזרה לך, אינם באמת עניינו. ובזה גימדת את בורא עולם.
וההסבר: מכאן ועד לאינסוף - מה המרחק? אינסוף. ואם אתקדם מטר, מכאן ועד לאינסוף מה המרחק? עדיין אינסוף. לומר "אינסוף פחות מטר" הוא מגוחך; אינסוף הוא אינסוף. זה כמו אותו אחד שהיה במוזיאון והראה לחבריו ממצא ארכיאולוגי ואמר: הממצא הזה הוא בן חמשת אלפים ושנתיים. שאלוהו: מניין אתה יודע בדיוק? אמר: כי לפני שנתיים בדיוק הייתי כאן עם ההורים, ואז אמר המדריך שזה מלפני חמשת אלפים שנה, ומאז עברו שנתיים.
כך גם כאן: מכאן עד אינסוף - אינסוף, ומשם עד אינסוף - אינסוף. לומר שהקדוש ברוך הוא מתעניין בדברים הגדולים ואינו מתעניין בקטנים, הרי זה בדיוק אותו דבר, שכן מה שאתה קורא "גדול" הוא ליד האינסוף כלום, וכך גם "הקטן". כל גודל שתאמר, ליד האינסוף הוא כלום. ואם כן, ביצירת החלוקות הללו - שהשם מתעניין בגדולות ולא בקטנות - אתה עצמך יצרת דבר מוגבל, שהרי רק למי שמוגבל משנה גדול או קטן; למי שאינו מוגבל, גדול וקטן שווים הם, שכן מאפס לאינסוף, וממאה לאינסוף, וממיליון לאינסוף - הכול אינסוף.
קובלנה על הרעים
מעבר לכל זה, לקראת סוף הפרק ילין איוב על רעיו: מדוע רעים ואוהבים וידידים נהפכו לו לשונאים, ומי שהיו אמורים לבוא ולמצוא את זכויותיו ולעודד את רוחו, הפכו למי שמחפשים בו פגמים וחסרונות ומנסים להצדיק את הייסורים הקשים שקיבל.
לסיכום: בפרק ו' משיב איוב לאליפז בכמה מישורים: חוליו קשה מכדי שיהיה "מירוק זמני"; העונש אינו מידתי לעוון שמצאו בו, ולכן ידרוש שיאמרו לו במה חטא; ומבחינה עקרונית - כשם שכל נברא נברא לתכלית, כך תכלית האדם היא עבודת קונו, בין אם בכמות מצוות (כדעת האר"י ז"ל וכריש לקיש) ובין אם במילוי כל ימיו בעבודה (כרבי יוחנן וכדברי הרמב"ם שדי במצווה אחת שלמה לשם שמים) - ולשתי הדעות הייסורים עצמם מבטלים אותו מעבודתו, כמשל העבד שהושלך לכלא על שעתיים של התרשלות וביטלו ממנו את כל יום עבודתו. ולטענה שהייסורים חוסכים מיתה, השיב שעשר שנות ייסורים באמצע החיים גרועות ממיתה מוקדמת; ולטענת הנצח לא נזקק, שהרי כופר בתחיית המתים היה. ועוד תמה מדוע לא אליו באה הנבואה, וכפר בהשגחה הפרטית במשל הנמלה - אף שבאמת התפיסה הפילוסופית היא המגמדת את בורא עולם, שכן אצל האינסוף אין הבדל בין גדול לקטן. ולבסוף קובל על רעיו שהפכו ממנחמים למאשימים.