פתיחה: מהי שיטתו של אליפז בייסורים
לאחר שאליפז הסביר לאיוב את שיטתו, שמעשי האדם מקצתם נתונים בבחירתו ומקצתם נתונים בהשגחת השם, הוא עובר עכשיו "לענייננו" - לנוגע ישירות לאיוב עצמו. אומר לו אליפז: מה אני מסיק מכל זה? כשם שמעשי האדם פעמים בחיריים ופעמים השגחיים, כך גם בעניין הייסורים. יש ייסורים בחיריים - שהאדם מביא אותם על עצמו, ויש ייסורים השגחיים - שהקדוש ברוך הוא מביא עליו.
ייסורים בחיריים: האדם מביאם על עצמו
כך היא שיטת הרמב"ם, שכמעט כל הייסורים שיש לאדם הם בחיריים. מה פירוש? שהוא מביא אותם על עצמו. אדם יושב בשמש וחוטף מכת שמש, ואחר כך בא בטענה: ריבונו של עולם, למה הבאת לי מכת שמש? וכי אני הבאתי לך משהו? שב בבית ממוזג ולא תחטוף מכת שמש. זו דוגמה פשטנית מאוד, אבל ישנן דוגמאות מורכבות הרבה יותר.
אדם שאינו עובד על מידותיו, ולדוגמה יש בו מידת הכעס. מידת הכעס היא אחד מגורמי התמותה הגדולים בעולם. ואין הכוונה דווקא לאדם שמתעצבן וצועק. כעס פירושו אדם שאינו רגוע: כל דבר - למה זה כך? למה הוא עשה לי? הוא כל הזמן אוכל את עצמו מבפנים. פעם מישהו אמר בעניין אכילה בריאה: פחות חשוב מה אתה אוכל, יותר חשוב מה אוכל אותך. אנשים שמשהו אוכל אותם מבפנים - כפשוטו מקצרים את ימיהם. הדבר מוכח היום במחקרים מדעיים, וגם בלעדיהם יש לנו פסוקים מלאים המוכיחים שכאשר אדם כועס הוא מקצר את ימיו.
השאלה כמובן היא במינונים. אדם שכועס פעם בשבועיים כמה דקות ונרגע - ברוך השם. אבל אדם שכל כמה דקות הוא כועס, זה כבר אדם שאינו רגוע. וכשאדם אינו רגוע מתרחשים בו דברים גם מבחינה פיזיולוגית: משתחררים בגוף ובמוח חומרים שפשוט מזיקים לו.
הקשר הפסיכופיזי
פעם שמעתי הרצאה של ד"ר אברהם לוי, יהודי דוקטור שומר מצוות וירא שמיים, שהציג מצגת עם כמה וכמה מחקרים בנושא. הוא סיפר שמדענים מצאו שתאי סרטן נולדים אצל כל אדם בכל יום, והגוף פשוט מתגבר עליהם. מהו תא סרטני? תא שלא נבנה על פי ה-DNA הנכון, בניין התא שלו שגוי. כיוון שהוא בנוי לא נכון והוא מזיק למערכת, הגוף אמור למגר אותו, וכך אכן עושה המערכת החיסונית באופן טבעי מדי יום.
לעומת זאת, כאשר אדם שבור מבחינה נפשית, הדבר הראשון שנפגע אצלו הוא המערכת החיסונית. רואים זאת בהרבה מקרים: אדם עבר משבר ונופל למשכב, נעשה חולה ושוכב שבועיים במיטה. לפעמים חושבים שזה רק דיכאון, אבל הדיכאון מביא חולי אמיתי - ההשפעה הנפשית החלישה את המערכת החיסונית, וממילא כל נגיף קטן שמסתובב באוויר נדבק אליו ומפיל אותו, בשעה שבאופן טבעי המערכת החיסונית הייתה מתגברת עליו.
וזה מוכח במחקרים: אי אפשר לומר כל, אבל חלק נכבד מאוד מן האנשים שלקו במחלות חשוכות מרפא, השם ישמרנו, הם אנשים שעברו משבר גדול בחיים - משבר כלכלי, משבר גירושין, משבר כלשהו. ואילו אנשים שחייהם תקינים מבחינת חיי המשפחה והיחסים בבית, שאין להם חיים של משברים, בדרך כלל גם מצבם הבריאותי טוב יותר. אבל כשלאדם יש כעסים, אתה רואה אותו פתאום סובל מאולקוס, פתאום עולה לו הסוכר, פתאום מופיעות אצלו חרדות ופחדים - אדם בן ארבעים וכבר נעשה שבר כלי. יש קשר בין ההשפעות הנפשיות להשפעות הגשמיות, וזה נקרא הקשר הפסיכופיזי: ה"פסיכו" הוא השכל, וה"פיזי" הוא הגוף.
ואגב, ההשפעה פועלת גם בכיוון ההפוך. מהו פסיכיאטר? אדם שמשפיע על ההרגשה הנפשית שלך דרך הגוף - נותן לך תרופה, ואתה מרגיש טוב. כיצד? המוח שבמצב דיכאון מפריש חומר מסוים, והתרופה מנטרלת את השפעתו, והאדם מרגיש טוב. כך גם חוקרי מוח יכולים היום, באמצעות אלקטרודות, לעורר באדם תחושות: מגרים נקודה אחת והוא מרגיש בהיי והנאה, מגרים נקודה אחרת והוא מרגיש פחד. היום מיפו חלק נכבד מן המוח, ועל פי זה משפיעים על האדם גם בדרך תרופתית.
זה כמו מכונית: אפשר להניע עם הסוויץ' ולהזיז את המנוע, ואפשר להזיז את המנוע ובכך להשפיע. יש שתי דרכים להשפיע: אני יכול על ידי החשיבה להשפיע לטובה על הגוף, ואני יכול על ידי הגוף, בתרופות, להשפיע על החשיבה, על המוח ועל מה שיוצא ממנו. יש היום גם מה שנקרא "מאסטר מיינד", שמשפיע על המוח דרך הראייה - משקפיים עם אורות שיוצרים באדם תחושות שאינו יכול לעורר בעצמו ביום-יום. שוב, זו דרך חיצונית לגרות פעולות מוחיות.
"כי לאוויל יהרוג כעש"
כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה׃ (ה, ב)
זהו שאמר: הכעס הורג את האוויל. על ידי שהוא כועס כל הזמן, הדבר הורג אותו. את המחקרים האלה איוב ורעיו כבר ידעו עוד לפני שהייתה להם מעבדה לביצוע מחקרים. וכן נאמר "וכעס בחיק כסילים ינוח" - ינוח שם, אבל גם יהרוג אותם; בסופו של דבר הכסיל עצמו ינוח למטה מעשרה טפחים, בגלל הכעס שלו.
יש אפוא מעשים רבים שהאדם עושה בבחירתו, ומביא בהם על עצמו צרות, אסונות, סכנות ומחלות - בגלל מה שהוא אוכל, בגלל התנהגותו, בגלל צורת החיים שבה הוא חי. הוא הביא זאת על עצמו. וכך גם ביחסים שבין אדם לחברו: חלק נכבד מצרות האנשים הוא עם זולתם. מי האויב הגדול ביותר של האדם? "אויבי איש אנשי ביתו". כשאדם חי חיים טובים - אשריו ואשרי חלקו; אבל כשחייו אינם טובים, המלחמה הקשה, הנוראה והמכוערת ביותר, ואני אומר זאת ממקרים שלצערי יצא לי לטפל בהם, היא אצלו בבית - מריבה בין איש לאשתו שמידרדרת עד לדברים נוראים. ואם תשאל מי גרם לך זאת - התשובה היא: אתה. אילו היו מידותיך מתוקנות יותר, המציאות הייתה אחרת. וכן אדם שנרדף בידי אחר משום שעשה לו כך וכך, ועכשיו הוא חי בפחד ממנו - מי גרם לו? בחירתו החופשית; הוא הכניס את עצמו לפלונטר שהוא סובל ממנו כעת.
ייסורים השגחיים: למרק את העבר ולתקן את העתיד
אבל יש גם סוג נוסף של ייסורים - ייסורים השגחיים, שבאים על האדם מן ההשגחה העליונה, כדי למרק את עוונותיו או כדי להחזירו בתשובה. מירוק העוונות הוא על העבר: עד היום היו לך כך וכך עבירות, והן צריכות זיכוך, והזיכוך הוא הייסורים. האפשרות השנייה היא כשהשם רוצה להחזירו בתשובה. אדם הולך בדרכו, לפניו תהום, יש רמזורים אדומים, יש שלטים, יש רמקולים המכריזים "תהום לפניך" - והוא הולך בשלו. צועקים לו מאחור והוא קשה עורף, אינו מסובב את הראש אפילו כדי לראות מי מדבר אליו. מה הברירה? לגשת אליו ולתת לו סטירה הגונה, ואז הוא מתעורר ומגלה שעוד רגע היה כשעיר המשתלח, שלא היה מגיע לחצי ההר ונעשה כל גופו איברים איברים. הסטירה נועדה להחזירו בתשובה. אומר השם: איני רוצה שתגיע לגיהינום, אני רוצה שתעצור לפני כן.
יש לנו אפוא שתי קטגוריות: ייסורים שהאדם מביא על עצמו בהנהגתו, במעשיו ובמידותיו; וייסורים שהשם מביא עליו בהשגחה. והקטגוריה השנייה מתחלקת לשניים: או כדי לכפר על מעשיו הרעים שבעבר, או כדי לתקנו מכאן ולהבא.
הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס׃ (ה, יז)
אשרי האדם שהקדוש ברוך הוא בעצמו מוכיח אותו, שהוא כביכול מדבר עמו על ידי הייסורים. "יוכיחנו אלוה" - אלו ייסורים קלים הבאים להוכיחו ולהחזירו למוטב, סטירת לחי להעמידו על מקומו ולהטותו לטובה מכאן ואילך. "ומוסר שדי אל תמאס" - מוסר הם הייסורים שהשם מביא עליך על החטאים שבעבר, וגם אותם אל תמאס.
כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה׃ (ה, יח)
כנגד שני הסוגים מדבר הפסוק. "הוא יכאיב ויחבש" - זהו הבא לתקן את העתיד, שישוב בתשובה. משל לאדם שיש לו פצע וחובשים אותו בתחבושת, כדי שהפצע לא ילך ויתפשט ולא יזדהם, שמפצע קטן לא ייעשה פצע גדול. השם נותן לך ייסורים, אבל כדי לחבוש את המכה שלא תתפתח עוד. "ימחץ וידיו תרפינה" - זו מכה קשה יותר, והיא באה לכפר על העבר. הידיים שנתנו לך את הייסורים הן עצמן מרפאות את הפצע, כמשל הרופא השם לחולה סממנים על פצעו. התפיסה אצל אבותינו הייתה שסממן שאינו כואב אינו מרפא. אני זוכר שבזמנו יצא ה"סביאור", אחרי שהיה היוד; והיוד - איך הוא היה שורף! וכשיצא היוד החדש שאינו שורף, התועלת שלו נראתה מועטת, כי כשזה שורף אתה מרגיש שזה פועל, שזה מחטא. כך "ימחץ" - הוא מפזר סממנים על הפצעים וזה כואב, אבל "ידיו תרפינה", בזה עצמו הוא מרפא. נמצא שלייסורים שתי מטרות: לחבוש את הפצע שלא יתפשט, כלומר שלא ימשיך האדם במעשיו הרעים; ולרפא אותו מן הקלקולים שכבר פשו בו, למרקו מעוונותיו.
שש צרות המצילות מן השביעית
בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע׃ (ה, יט)
לפעמים הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיק כדי למרק חטא שבעבר או לתקן את העתיד, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם הצדיק זקוק למירוק. ועוד אומר לו: תדע לך, יבואו עליך שש צרות, ובשש הצרות האלה עצמן "יצילך" - ממה? מן השביעית, שהיא הקשה שבכולן. "ובשבע לא יגע בך רע". נמצא שהייסורים שקיבלת היו לטובה, שהרי הם הצילו אותך מצרה קשה אחרת. טוב היה לך לקבל את שש הצרות מאשר לקבל את השביעית, הקשה מכולן.
בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב׃ (ה, כ)
עכשיו הוא נותן דוגמאות. לפעמים הקדוש ברוך הוא מביא רעב, ובזה עצמו הוא פודה את האדם ממוות. הצדיק יושב במקומו ואין לו פת לחם. ריבונו של עולם, "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", ואני צריך לנדוד ללחם? אין לו ברירה, הוא קם, נוטל את מטלטליו ועובר לארץ אחרת. ואפשר שחלילה מתגנבת לליבו תרעומת: למה השם אינו מפרנס אותי כאן? כעבור שבועיים הוא שומע בחדשות שבאותה מדינה הייתה רעידת אדמה, כל הבתים נהרסו, ומביתו נשארו רק עיי חורבות. אז הוא אומר: תודה, ריבונו של עולם, שהבאת עליי רעב! אלמלא הרעב הייתי גר שם והייתי מת עם כולם. "ברעב פדך ממוות".
ולפעמים "ובמלחמה מידי חרב". כיצד? נעשה גיוס, וגייסו גם אותו. הוא לקח את הרובה ואת החוגר והולך לקרב. והנה אדם אחר ארב לו כדי להורגו. בדרך כלל אינך יוצא מן הבית עם נשק, אבל כיוון שקיבלת צו 8 יצאת חגור, וכשארב לו היה בידו נשק להתגונן. נמצא שהמלחמה, שהיא דבר שלילי, הייתה לטובתו: קראו לו למלחמה כדי שיהיה חגור, וכשבא אותו רשע לתקוף אותו יכול היה להגן על עצמו ולהרוג את האורב.
בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא׃ (ה, כא)
לפעמים יש בעל לשון המושל בך, מדבר עליך רעות ומספר עליך סרה לפני המלך ולפני השרים, עד שמכניסים אותך לבית הכלא. נראה לך שזו רעה, אבל תדע שזו טובה: "ולא תירא משוד כי יבוא". יבוא שוד ושבר על העיר, ואתה שהתחבאת בבית האסורים ניצלת. בא גייס, כבש את העיר והרגו את כולם, ומי ניצל? מי שהיה בבית האסורים, ששם לא היו להם מפתחות, לא יכלו להיכנס, עזבו והמשיכו לדרכם. נמצא שהרעה של הכלא הייתה לך למגן.
לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא׃ (ה, כב)
"כפן" פירושו רעב. אומר לו: אם יהיה שוד ורעב - אתה תשחק, וגם מחית הארץ המוכנה לבוא ולהשחית את העיר לא תירא. שהרי כשהיית בבית הכלא לא היית ירא מחית הארץ. נמצא שכשבא הרעב ונאלצתי לברוח, וכשכלאוני ונאלצתי לשבת בסוגר - זו הצלה בשבילי: הגייס שבא לא פגע בי, ומחית הארץ איני ירא. הרעה שלפעמים אתה מקבל - לטובה היא לך. וכמו שאומרים חז"ל, משל לשני בני אדם שרצו לפרוש בים, וישב לאחד קוץ ברגלו ולא הלך, והתחיל מקלל את יומו: למה נכנס בי הקוץ? הפסדתי את הסחורה, הפסדתי את האונייה. לימים שמע שספינת חברו הלכה וטבעה. אומר המדרש: הרי אתה רואה שהקוץ טוב היה לו.
מעשה ברבי עקיבא
מעשה מובא בילקוט שמעוני ובגמרא בברכות דף ס' ברבי עקיבא, שהגיע לעיר ולא רצו להכניסו, ואיש לא אירח אותו. בלית ברירה הלך וישן בשדה. היו עמו נר - כדי ללמוד, חמור - כדי לרכוב, ותרנגול - כשעון מעורר. בא אריה וטרף את החמור, בא חתול ואכל את התרנגול, בא הרוח וכיבתה את הנר. אמר: לא די בכל הצרות, עוד שלוש אלה רדפו אותי - נשארתי בלי מקום לינה, בלי חמור, בלי תרנגול ובלי נר. בבוקר בא להיכנס לעיר כדי לאכול משהו, ואז התברר לו שגייס של פראים עבר והרג את כל אנשי העיר. אילו היה שם, היה מת עמהם. והם עברו בסמוך אליו: אילו היה התרנגול משמיע קול היו הורגים גם אותו, אילו היו רואים את הנר היו הורגים גם אותו, ואילו היה החמור נוער היו הורגים גם אותו. נמצא שהשם נטל ממנו את שלושת אלה שיכלו להסגירו, ובזה הציל את נפשו של רבי עקיבא. זו טענתו של אליפז: אתה יכול לראות שהשם עושה לאדם דברים שהם רעים לפי תפיסתו, אבל דע לך שהם לטובתך.
כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָּךְ׃ (ה, כג)
על ידי ההשגחה תהיה שמור עד שתהיה לך כריתת ברית אפילו עם החיות, והחיות הטורפות ישלימו עמך ולא יגעו בך. וזהו שאומר משה רבנו: "על כפיים ישאונך פן תיגוף באבן רגלך", "על שחל ופתן תדרוך". ו"אבני השדה" הם סוג של חיה הדומה לאדם בצורתה, כמין בבון, והיא מחוברת בטבורה לאדמה ויכולה ללכת רק ברדיוס של הטבור. וכיצד הורגים אותה? יורים חץ בטבור, והיא מתנתקת, צועקת צעקות נוראות ומתה. כנראה מפני שהחיה הייתה מוגבלת כל כך היא נכחדה, ואין לנו היום חיות כאלה, אבל יש תיאורים עליה בחז"ל וכן בספר הברית. וכתוב במכת ערוב "וגם האדמה אשר הם עליה", ומסבירים: שגם את אבני השדה הביא להם, וכיוון שאבני השדה אינו יכול להתקיים בלי האדמה שהוא מחובר אליה בטבורו, הביא גם את האדמה יחד עמם כדי להכותם.
בני, חיי ומזוני - הכול בהשגחה
וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׃ (ה, כד)
אחרי שאתה רואה שיש השגחה מאת הקדוש ברוך הוא, ושאין הדברים נובעים מן המזל וממערכות הכוכבים, תדע לך שגם שלושת הדברים המרכזיים שעליהם אמרו חז"ל "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" - בני, חיי ומזוני - באים בסופו של דבר בהשגחה מאת השם. כנגד מזוני, שהם צורכי הבית, אכילה, שתייה ולבוש, אומר "וידעת כי שלום אהלך" - לא יחסר לך מאומה כאשר השם משגיח עליך. "ופקדת נווך" - בעת שתפקוד את ביתך לבדוק אם חסר בו דבר, "ולא תחטא", שהוא מלשון תחסר, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים. לא יהיה לך שום חיסרון.
וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ׃ (ה, כה)
זה כנגד בני: יהיו לך בנים, והגדולים יגדלו ויהיו לרוב, וצאצאיך יפרו ויגדלו כעשב הארץ.
תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ׃ (ה, כו)
וזה כנגד חיי. אתה תינצל מן הדבר, וכמו שאומר רש"י, "בכלח" הוא כגדיש שקוטפים אותו כשהוא גדוש ומלא. כלומר, תבוא אל הקבר כשאתה רענן - בגיל מבוגר, אבל רענן, עם הלחלוחית שלך; לא כאדם שכבר נעשה סמרטוט וזקוק לארבעה אנשים שיזיזו אותו, אלא אדם שהגיע לזקנה ולגיל גבורות ועדיין עומד בכוחותיו.
"שמענה ואתה דע לך" - בין נבואה לחקירה
הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ׃ (ה, כז)
אומר לו אליפז: בתחילה אמרתי לך שייסורי הצדיקים באים לכפר על העוונות ועל מה שלא השלימו את עבודתם, ולכן הקדוש ברוך הוא מייסר אותם - ואת זה אמרתי לך בנבואה, שנתגלה אליי "בסעיפים מחזיונות לילה", וזהו הטעם העיקרי, כי אותו השגתי ברוח הקודש. אבל מה שאני מסביר לך עכשיו, שהייסורים נועדו להצילך מרעה עתידה, את זה אני אומר לך על פי ההיגיון שלי ועל פי תפיסתי השכלית, והוא אינו טעם עיקרי בעיניי, כי הוצאתי אותו מתוך חקירה והתבוננות. ודבר כזה אינך חייב לקבל, שהרי מה שמקובל על דעתי מתוך חקירה והתבוננות אינו חייב להיות מקובל על דעתך, ואפשר שדעתך וחקירתך יביאו אותך למסקנות אחרות. לכן הוא אומר: "הנה זאת חקרנוה כן היא, שמענה ואתה דע לך" - אני ממליץ לך שגם אתה תחקור בזה ותתבונן, ואז דע לך והחלט אם דבריי נכוחים ויש לקבלם, או שתדחה אותם. אך ברור הוא שאת התשובה הזאת לא קיבלתי מאת האלוקים, אלא על פי דעתי ותפיסתי השכלית.
לסיכום:
אליפז מלמד את איוב שכשם שמעשי האדם מקצתם בבחירה ומקצתם בהשגחה, כך גם ייסוריו: יש ייסורים שהאדם מביא על עצמו בהנהגתו, במידותיו ובכעסו - ועל כך "לאוויל יהרוג כעש"; ויש ייסורים הבאים בהשגחה, או למרק את העבר או להחזירו בתשובה לעתיד, וזהו "יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה". יתרה מזו: פעמים שהצרה עצמה היא ההצלה - שש צרות המצילות מן השביעית, רעב הפודה ממוות, מלחמה המצילה מחרב, וכלא המציל משוד, כמעשה הקוץ שמנע מן האדם לעלות על ספינה שטבעה, וכמעשה רבי עקיבא שאובדן הנר, החמור והתרנגול הציל את חייו. ומכאן שגם בני, חיי ומזוני נתונים בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא. ובסוף מודה אליפז בהגינות: את הטעם הראשון קיבל בנבואה, ואילו טעם זה הוא פרי חקירתו והתבוננותו - "שמענה ואתה דע לך".