פרק ה' הוא המשך ישיר לדברי אליפז התימני בפרק הקודם. אליפז הקדים והודיע לאיוב שאין הוא מדבר מהשגה עצמית, אלא ממה שקיבל בנבואה מאת השם יתברך: "ואליי דבר יגונב ותיקח אוזני שמץ מנהו", "בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים", "פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד", "ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי", "יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיניי דממה וקול אשמע". ותוכן התשובה שקיבל היה: "האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר" - שאין אדם יכול להשלים את כל מלאכתו, ועל מה שאין הוא משלים באים הייסורים לכפר.
על טענה כזאת יש לאיוב קושיה מיידית: אם יש לאלוקים תשובה לשאלה הזאת, מדוע שלח אותה אליך ולא אליי? הרי אני הוא המקשה, אני הוא המתייסר והסובל. כיצד ייתכן שדבריך נכונים, כאשר התשובה הייתה אמורה להגיע דווקא אליי? ובפתיחת פרק ה' משיב לו אליפז על כך.
(א) קְרָא־נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל־מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה׃
אומר לו אליפז: בבקשה, קרא והתפלל שהתשובה תגיע אליך. "היש עונך" - האם אכן תקבל מענה? "ואל מי מקדושים תפנה" - מי מן המלאכים הקדושים ידבר עמך ויגלה לך דבר בחזון או בחלום? נסה, ותראה. ומדוע אני סבור שלא ייענו לך? על כך בא הפסוק הבא.
(ב) כִּי־לֶאֱוִיל יַהֲרָג־כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה׃
שתי כוונות בפסוק. הראשונה: אתה היית אוויל, מסופק בהשגחת השם, סבור שההשגחה נמסרה ביד המערכה - ולכן אינך ראוי שדבר השם יופיע עליך ושיתגלה אליך מלאך. והשנייה: מתוך הפסוק עצמו מתברר ששיטתך בטלה. אתה טוען שאין בחירה חופשית ושהאדם מוכרח במעשיו, ואילו כאן רואים אחרת: "לאוויל יהרוג כעש" - הכעס הורג את האוויל. לא משום שנגזר עליו מלמעלה, אלא שזו תוצאת מעשיו: אדם שאינו רגוע, אדם החי תמיד בלחצים, חייו מתקצרים רחמנא ליצלן, וכיום הדבר אף מוכח במחקרים. נמצא שהאדם חופשי במעשיו ומשלם מחיר על מעשיו.
"ופותה תמית קנאה" - פותה הוא מי שמתפתה אחרי תאוותו. באדם כזה גוברת הקנאה בשלוות הרשעים, כמו שנאמר "אל תתקנא במרעים", "להיות כעושי עוולה". "אל תתקנא" פירושו: אל תאמר "איזה כיף להם, גם אני רוצה להיות כמוהם". והפותה אכן אומר: איזה כיף לעשיר ההוא, איזה כיף לרשע ההוא, ומתפתה אחריהם לרצות להיות כמותם.
מדייק המלבי"ם: יש הבדל בין לשון הריגה ללשון מיתה. מיתה נאמרת גם על מיתה טבעית וגם על מי שנפגע מאחרים, ואילו הריגה באה על ידי סיבה מבחוץ - מישהו הרג אותו, ואין אומרים לשון הריגה על מי שמת מיתה טבעית. לכן "לאוויל יהרוג כעש" - הכעס הורג את האוויל בדרך עונש, שהרי הוא מכעיס את השם. ואילו "ופותה תמית קנאה" - הקנאה ממיתה את הפותה בדרך הטבע, "ורקב עצמות קנאה", הקנאה אוכלת אותו מבפנים והורגת אותו בדרך טבעית.
לפי המלבי"ם, אוויל הוא אדם שיש לו ספקות באמונה, המסתפק באמונתו. וכאן ראוי להדגיש נקודה יסודית: שלמה המלך מדבר רבות על האוויל, הכסיל, השוטה והפותי. יש הטועים לחשוב שכוונתו לאנשים שאין בהם חוכמה, ותמהים: לא די שהקדוש ברוך הוא לא העניק להם חוכמה, עוד בא שלמה ומדבר בגנותם? אך לא כך. שלמה מדבר על מי שמצד השכלתו יכול להיות פרופסור, ומצד השגותיו השכליות יכול להיות גאון - אבל בהנהגתו הוא אוויל וכסיל. הוא חי את חיי הרגע, רודף אחרי הנאות רגעיות ואינו חושב על עתידו.
משל למה הדבר דומה: אדם שסובל, השם ירחם, מסוכרת גבוהה, ואתה רואה אותו יושב מול שולחן מלא מתוקים, אוכל קצפות וכל מיני מאכלים עתירי סוכר. מה תאמר עליו? טיפש. הרי אינו חושב עשר דקות קדימה, בעוד עשר דקות יישמעו כאן סירנות. ואם יאמרו לך "אבל הוא פרופסור" - מה תועיל לי הפרופסורה שלו, אם בהנהגתו היומיומית הוא נוהג כטיפש וככסיל? יש לו ידיעה, יש לו זיכרון, ראשו עובד חזק, אבל בהנהגתו הוא אוויל. לכן אף שאיוב היה אדם חכם מאוד, מכנהו אליפז כאן "אוויל", שכן אווילותו מתבטאת בכך שהוא מסופק בהשגחת השם - וממילא אינו ראוי שיופיע עליו מלאך השם.
(ג) אֲנִי־רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם׃ (ד) יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל׃
כאן בא אליפז לסתור את טענתם של האצטגנינים, החוזים בכוכבים. טענתם היא: אין ההשתדלות קובעת אלא מה שנגזר בכוכבים. ומה ראייתם? הנה לפעמים אדם מתעשר ביום אחד: לא התאמץ, לא התייגע, לא השתדל - ופתאום הכול נפל לידיו. ולעומתו אדם אחר עושה את כל המאמצים להעשיר ואינו מצליח. אם כן, המזל קובע ולא ההשתדלות - מזל מעני ומזל מעשיר. שאם לא כן, כיצד ייתכן שזה השתדל כל ימיו ולא זכה, ואילו העצלן והבטלן שמעולם לא עשה מאמץ נפלו עליו פתאום מיליונים? מכאן שהכול נגזר מן המערכה, מן הכוכבים והמזלות, ואין מעשי האדם קובעים בעולם - כאילו אין לו בחירה. כך טען איוב.
השיב לו אליפז: "אני ראיתי אוויל משריש" - אכן ראיתי אדם אוויל המצליח בלא עמל ובלא טורח, ופתאום הוא משריש, עושה שורשים וההצלחה מאירה לו פנים. אלא ש"ואקוב נווהו פתאום" - אל תתפעל מכך, שהרי עושרו עושר זמני, והשורשים שהכה הם זמניים. המשל לכך: אחרי הגשם הראשון מיד צצים עשבים, ובשמש הראשונה מיד הם נובלים. העץ אינו צץ אחרי הגשם הראשון - שנים רבות הוא גדל, אבל גם כשתבוא השמש הוא מחזיק מעמד שנים. ואילו העשב - בן יום היה ובן לילה הלך. ללמדך שמה שבא מהר ובקלות אינו מחזיק מעמד לאורך זמן.
"ואקוב נווהו פתאום" - לשון קללה, שראיתי שנווהו נעשה עקוב ומקולל, והעונש והסוף שלו באו מיד. ומתוך כך "ירחקו בניו מישע" - העושר לא החזיק מעמד בידי בניו. "וידכאו בשער ואין מציל" - אף שייגשו אל שער המשפט לתבוע דין כנגד המצירים להם, אין מציל ואין מי שיריב את ריבם. עושרם בא ברגע שלא במשפט ושלא על ידי מאמץ, וכך גם יאבד ברגע קטן שלא על ידי מאמץ, ובניו יישארו ריקם.
(ה) אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל־מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם׃
ראיתי גם את ההפך, אומר אליפז. "אשר קצירו רעב יאכל" - אדם שיגע ועמל, ואוכל את קצירו כשהוא רעב; אין לו מה לאכול עד שמגיע זמן הקציר, ואז הוא קוצר את מה שיגע בעשר אצבעותיו. "ואל מצינים יקחהו" - צינים הם קוצים, והוא בורר את התבואה מן הקוצים המתערבים בה; עובד עבודה קשה עבור כל גרגיר, לא נחת עליו עושר מן השמיים, בזיעת אפיו יאכל לחם. "ושאף צמים חילם" - צמים מלשון צמה, דבר קשור; האיש הזה הנהנה מיגיע כפיו בולע ושואף את חילם וכוחם של אותם שהשרישו במהרה. אותם שנעשו עשירים בזמן קצר, עושרם אינו מחזיק - ואילו זה ההולך ועובד בצורה פרטנית ואיטית, הוא המצליח באמת ושואב אל תוכו את חילם. עושרו של האוויל לא התקיים בידו, אלא נשמר באחריתו למי שיגע בדרך איטית ונהנה מיגיע כפיו.
(ו) כִּי לֹא־יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא־יִצְמַח עָמָל׃
אדם המשריש פתאום, עושרו בא באוון, שלא במשפט. אומר לו אליפז: לא מן העפר ולא מן האדמה יוצא אוון. מה שגדל מן העפר ומן האדמה הוא צדק ויושר - עשה עושרך במשפט, זרע בדין, ויצמח יפה. אבל אוון אינו צומח ואינו עושה פרי. ו"עמל" כאן פירושו שקר, כלשון "כותבי עמל" - כתבי פלסתר. דברי השקר אינם צומחים מן האדמה, אינם צצים לפתע, ואם ראית שצצו - דע שמהרה ייבולו.
(ז) כִּי־אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי־רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף׃
האדם נולד כדי לעמול ביגיע כפיו, ובדרך העמל עליו להביא את לחמו. ומי שעושה עושר שלא במשפט, בלי עמל ובלי יגיע כפיים, לא יתקיים עושרו בידי בניו ולא יישאר להם ממנו מאומה. כלל הדברים: עיקר הצלחת האדם תלויה בהשתדלותו, בעמלו וביגיע כפיו, ולא כטענתך שהצלחת האדם נגזרה מן הכוכבים ומן המלאכים. "ובני רשף יגביהו עוף" - בני רשף הם הכוכבים השולחים את רשפם ואת אורם; הם מגביהים עוף ואינם משגיחים על הנעשה כאן.
ואל לנו לטעות: אין כוונתו לומר שהכול תלוי בהשתדלות, ובוודאי צריך סייעתא דשמיא. אלא כל כוונתו לומר שצריך לעשות השתדלות, ולא כפי שהבין איוב - שהכול נגזר מן המערכה, שהאדם אינו בחירי ואינו חופשי לבחור את מעשיו, שאין מקום לשכר ועונש, והראיה: "הנה אני הייתי צדיק ונענשתי". אומר לו אליפז: טועה אתה. האדם בחירי, בידו לעשות או לחדול, ועליו לבחור במעשים הטובים ולהתרחק מן הרעים, וכפי מעשיו כך יהיה לו. ואם תראה מישהו שהתעשר לפתע במהרה, דע שאין זה עושר קיים לאורך זמן; העושר הקיים הוא זה שאדם מגיע אליו לאט לאט על ידי השתדלות.
(ח) אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל־אֵל וְאֶל־אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי׃
אגב, יש השואלים: היכן מצאנו בתנ"ך שתי אותיות החוזרות ברציפות ארבע פעמים? הפסוק הוא כאן: "אולם אני אדרוש אל אל ואל אלוקים" - ארבע פעמים א-ל זו אחר זו.
ולעניין: אחרי שסתר אליפז את דברי איוב וקבע שלא המערכה קובעת ולא הכוכבים משפיעים, אלא לאדם בחירה חופשית בידו לעשות או לחדול והשתדלותו עושה פרי - הוא מקדים ומתמודד עם קושיה. לפעמים אתה רואה שאין אדם שליט בבחירתו: עשה את כל מה שצריך לעשות, ולא זו בלבד שלא השיג את התכלית, אלא אדרבה - המעשים עצמם גרמו שיגיע אליו ההפך הגמור ממה שתכנן. לכאורה זו ראיה לאיוב: אם אני יכול להשקיע את כל ההשקעות והתוצאה הפוכה, סימן שהכול חרוץ מלמעלה - ולשיטת איוב, מן המערכה ומן הכוכבים.
על כך אומר לו אליפז: אל תביא מכאן ראיה שמעשי האדם נקבעים על פי הכוכבים. דע לך שיש עניינים מסוימים שבהם מתבטלת בחירת האדם ומעשיו הכרחיים, וזו השגחת השם. וזהו "אני אדרוש אל אל" - שרק על ידי השגחת האל מתבטלת לפעמים בחירתו החופשית של האדם. "ואל אלוקים אשים דברתי" - דברתי היינו הנהגתי: גם כאשר עשיתי את כל ההשתדלות והתוצאה יצאה הפוכה, אני תולה זאת באלוקים ולא במערכה. לפעמים אלוקים מתערב בבחירה החופשית, אבל אין בכך שום ראיה שהמערכה קובעת ושהכול נחרץ על פי גרמי השמיים.
(ט) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד־אֵין מִסְפָּר׃
והראיה לכך: התבונן בטבע ותראה גדולות ונפלאות עצומות הסדורות לנו מששת ימי בראשית, "נפלאות עד אין מספר". כל המעשים שאנו רואים בטבע הם מעשים שרק מי שאינו בעל תכלית - שאינו מוגבל ואין לו סוף - יכול לעשותם. אדם מוגבל אינו יכול לעשות פלאים כאלה שהשם עושה בטבע, ופלאי הטבע הם דברים שלא יספיק הזמן אפילו לתארם. ומכאן ואילך מביא אליפז שתי ראיות: אחת מענייני ההנהגה הכללית, ואחת מהנהגת הפרטים.
(י) הַנֹּתֵן מָטָר עַל־פְּנֵי־אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל־פְּנֵי חוּצוֹת׃
אין שום ספק שיש השגחה עליונה והנהגה כללית של בורא עולם, ולא כשיטתך שהמערכה מנהיגה את העולם. יש מקומות שלמטר השמיים ישתו מים, והקדוש ברוך הוא זן אותם על ידי גשמים - מדינה כמו בריטניה אין לה בעיה של גשם, בעייתה היא השמש: כל היום עננים וגשמים. ומאידך יש מקומות יבשים, שאינם ראויים להוריד בהם גשם כי אינם מעלים אדים, ואין אדים עולים כדי להוריד גשם. מה עושה עמם הקדוש ברוך הוא? "ושולח מים על פני חוצות". מצרים ניזונה מן הנילוס: אין לכם גשם - אני שולח לכם נהר. וכן באפריקה, מדינות שמצד עצמן יבשות, הקדוש ברוך הוא שולח להן מים בדרך אחרת: מבועים, או הפשרות שלגים ממקומות רחוקים. הנהרות האלה זורמים עד היום ואינם מתייבשים. זו ההנהגה הכללית המכוונת: המקומות היבשים מקבלים מים בדרך אחרת.
(יא) לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע׃
המטר והנהרות נועדו לשני דברים. האחד: "לשום שפלים למרום" - השפלים הם האילנות, הצמחים והעצים, המתחילים ממקום שפל ועולים כלפי מעלה, והגשם וההשקיה הם המרוממים אותם. והשני: "וקודרים שגבו ישע" - קודרים מלשון חום ושרפה, כמו אוהלי קדר שהם עומדים בשמש היוקדת. הקודרים הם גופי בעלי החיים שהשמש צורבת אותם כל היום, והמטר הוא ישועה להם, משגב והצלה. נמצא שיש כאן השגחה כללית על כלל העולם. כעת נעבור להשגחה הפרטית.
(יב) מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא־תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה׃
"ערומים" כאן במ' רפה, ויש הבדל בין עֲרוּמִים לעֲרֻמִּים. עֲרֻמִּים במ' דגושה פירושו בלא לבוש, ולכן צריך לדקדק בברכות השחר ולומר "מלביש עֲרֻמִּים" במ' דגושה; שאם תאמר במ' רפה - דיברת על ערמומיים. וכאן הכוונה לאנשים ערמומיים, הקומבינטורים, התחמנים והמניפולטיביים, שיש להם כל מיני מחשבות ערמומיות כיצד להרע לבריות. השם מפר את מחשבותם, "ולא תעשינה ידיהם תושייה" - שלא תצא מידיהם הצלחה ושלא יעשו מעשיהם פרי.
היכן ראינו זאת? באחיתופל. אחיתופל היה ערום וחכם מאוד מאוד, עד שכל השואל באחיתופל כשואל בדבר האלוקים - פלא פלאים לומר כך, וכך הנביא מעיד עליו. ואף על פי כן, כשיעץ להרוג את דוד מיד, אבשלום לא קיבל את עצתו אלא קיבל את עצת חושי הארכי. חושי הארכי היה גיס חמישי, מרעהו של דוד, והוא בא אל אבשלום ויעץ לו: אל תצא כך, המתן, אסוף את הצבא ובוא בכוחות גדולים. ואילו אחיתופל אמר: תפתיע אותו עכשיו, הלילה. וכיוון שעצתו לא התקבלה, מיד הבין אחיתופל שהעסק נגמר ושהם נופלים, והלך ותלה את עצמו. כן יאבדו כל אויביך ה'.
ומי גרם להפר את עצת אחיתופל? השם יתברך. שהרי דוד התפלל: "אנא ה', סכל נא את עצת אחיתופל". וזה פלא עצום - דוד צריך תפילה מיוחדת דווקא על העניין הזה. סימן שעצת אחיתופל הייתה כה ודאית, שלא די בכך שדוד נרדף כדי שהשם יסכל אותה; צריך לבקש במיוחד. עצתו הייתה הקלף המנצח, וכשנודע לדוד שאחיתופל עם אבשלום חשש מאוד. והשם הפר את עצתו: "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושייה" - אין להם הצלחה.
(יג) לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה׃
לפעמים החכמים מתכננים תחבולה ועורמה להרע למישהו, והקדוש ברוך הוא אינו מפר את עצתם. אדרבה, אומר לו: בכבוד, עשה והצלח בעצתך - אלא שההצלחה תהיה כזו שהבומרנג יחזור אליך. התוכנית תצליח, ורק בשלב האחרון תיפול עליך.
הדוגמה הראשונה - אחי יוסף. מה הייתה תוכניתם? אתה מתגדל עלינו? אתה רוצה למלוך ורואה את עצמך שולט בנו? נביא אותך למצב שלעולם לא תוכל להיות מלך. ומהו המצב שאין ממנו חזרה? עבד. אין עבד עולה למלכות. אלא שאילו לא היו מוכרים אותו לעבד ומורידים אותו למצרים, האם יוסף היה מגיע למלכות? הייתכן שמלך מצרים ישלח איגרת ליעקב: שמעתי שיש לך בן מוצלח ששמו יוסף, שלח אותו אליי, אני רוצה שימלוך? אין סיכוי כזה. נמצא שהתחבולות שעשו כדי שלא ימלוך - הן עצמן דחפו אותו למלוכה, ואלוקים חשבה לטובה.
וכן פרעה שגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כדי להיפטר ממשה. ומה גרם בכך? שאתה עצמך תגדל את משה בביתך. מה היה הסיכוי שמשה יגדל בבית פרעה וילמד תכסיסי מלכות? אין שום סיכוי. הגזירה שלך גרמה שאמו תחביא אותו, ולבסוף, כשלא היה עוד מקום להחביאו - שהרי הבולשת של פרעה פולשת וממתינה בכל בית - שמה אותו ביאור, וגרמה שבת פרעה תראה אותו ותאמץ אותו. "מפתך יאכל, על שולחנך יסעד, מכוסך ישתה" - ואותך יוריד. ומי גרם לזה? אתה.
וכן המן. מי המליך את אסתר? אחשוורוש, בתוכניתו של המן. המן דגל בהפלת ושתי, שהרי הייתה לו בת והוא חשב: אם בתי תיכנס פנימה, מצבי מובטח. ולכן קפץ בראש - "ויאמר ממוכן", והדיוט קופץ בראש - ומיד יעץ לחסל את ושתי. וחיסלו אותה. ואת מי הכניסו במקומה? את אסתר, שתחסל אותו. וכן העץ שבנה לו, גבוה חמישים אמה, "אשר הכין לו" - פשוטו למרדכי, ואומרים חז"ל: "אשר הכין לו" - לעצמו. זהו "לוכד חכמים בעורמם": התחבולה מצליחה, אבל בבחינת "בור כרה ויחפרהו וייפול בשחת יפעל" - השחת שפעלת והבור שכרית, שם תהיה נפילתך.
"ועצת נפתלים נמהרה" - כאן השם ממהר את עצתם ואינו מפר אותה. שכן כשיועץ אדם עצה רעה, מחשבת ערומים, ורצון השם ש"לא תעשינה ידיהם תושייה" - צריך השם לפעול פעולת ביטול. אבל כאשר הפעולה עצמה תתהפך לטובה, אדרבה: השם כביכול ממהר למלא את עצתך, נותן לך כוח ותמריצים לעשות זאת מהר, שהרי בסופו של דבר זה מה שיפגע בך עצמך. בנה לך עץ במהירות - הרי הוא בשבילך.
(יד) יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ־חֹשֶׁךְ וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם׃
הפסוק כולל את שני העניינים שהוזכרו. "יומם יפגשו חושך" - כנגד "מפר מחשבות ערומים": הם רואים יום לנגד עיניהם, יש להם עצה מצוינת, ופתאום השם מפתיע אותם בחושך והעצה אינה יוצאת לפועל. כך אצל אחיתופל: יש עצה בדוקה כיצד להרוג את דוד, ולפתע יורד החושך ואבשלום אינו מקבלה.
"וכלילה ימששו בצהריים" - כנגד "לוכד חכמים בעורמם", שהשם מקיים את עצתם ודווקא בכך מזיק להם. יש צהריים ויש אור, כלומר העצה שלך מאירה ועובדת: רצית עץ - העץ עומד; רצית להפיל - הפלת; רצית למכור לעבד - מכרתם; רצית להרוג את הזכרים - הרגת. ובכל זאת אתה ממשש ביום כמו בלילה, שהעצה נהפכה לך לרעה. האור דולק לכולם, אבל עבורך הוא נעשה חושך פרטי, כי אותו אור עצמו מזיק לך: העצה נתקיימה - וחזרה אליך.
(טו) וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן׃
נשאלת השאלה: מדוע השם מתערב בהשגחה הפרטית ובבחירה החופשית, ואינו נותן לעולם להתנהל כפי פעולתו? הרי אני, אליפז, חוזר ומדגיש שלאדם יש בחירה חופשית, והדברים תלויים בהשתדלותו - כמה יתקרב להשם, כמה יפעל ויעשה. ואיך זה מתיישב עם דבריי עצמי, שפעמים הקדוש ברוך הוא משפיע על הבחירה ומתערב בה?
התשובה: אין ברירה. אילו היה השם נותן לעולם להתנהג כמנהגו, היו החזקים והעריצים שולטים בעולם וממררים את חייו, ולא היו נשארים כאן אלא הרשעים. שהרי האביון היה תמיד מרמס לכפות רגליהם, העשיר היה בולע את האביון והרשע את הצדיק - כמו בים: הלוויתן שוחה לו בפה פתוח, ומה שנכנס אינו יוצא, דגים נכנסים ללועו ואבדו. במצב של חוסר השגחה נוצר כאוס, תוהו ובוהו; רשעת הרשע הולכת וגדלה ומתגברת, והוא עושה ככל העולה על רוחו. לכן אומר השם: פעמים אני מתערב בבחירה, פעמים אני מבטל את עצת הרשעים, ופעמים אני מקיים את עצתם כדי שתחזור אליהם ותזיק להם.
וזהו "ויושע מחרב מפיהם" - לפעמים החרב היא חרב ממשית, ולפעמים חרב שהיא "מפיהם", על ידי פה ולשון הרע. "ומיד חזק אביון" - השם מציל את האביון מיד החזק.
(טז) וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ׃
הביטוי מוכר לנו מן התפילות של ראש השנה, בסדר הקדושה: "ועולתה תקפוץ פיה". ופירש רש"י: עולתה לשון עלילה ורשעה, שיחפשו עוולות ועלילות.
אילו הייתה ההשתדלות מועילה בכל העניינים, ולאדם בחירה חופשית שהשם כלל אינו מתערב בה - לא הייתה לדל תקווה. שהרי הוא החלש, אין מי שעומד מאחוריו ואין לו כסף להגן ולהציל עליו. הרשעים והעריצים, שכל מגמתם להרוג את החלשים ולשלול את שללם, משקיעים בכך כוחות אינסופיים; ואם כן, ודאי שהדל היה ניזוק והעולם היה מתקלקל. מה עשה הקדוש ברוך הוא? עם ריבוי הרשעים בעולם, נתן אפשרות קיום גם לדל, שלא ייפול לפני הרשע, והוא מצילם מרעתם. ועל ידי זה "ועולתה קפצה פיה" - הרשעים רואים שיש משגיח מלמעלה, והרשע נאלץ לבלום את פיו, כי הוא רואה שאינו מצליח עד אין קץ.
משל לדבר: אילו המאפיונרים וגובי דמי החסות היו יכולים לפעול באמת כפי כוחותיהם ועבריינותם, לא היה אדם ניצל מהם. אלא שחלק מהשגחת השם הוא שלא נתן ביד הרשע את כל הכוח האפשרי, אלא מתערב כביכול בבריאה ובבחירה ומונע מן הרשע לעשות דברים שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שייעשו - כדי שגם לדל תהיה תקווה.
האביון גרוע מן הדל. דל הוא מי שהידלדל מנכסיו - "דל" מלשון מועט; ירד מנכסיו אך נשאר לו משהו. ואילו אביון הוא מלשון תאווה, מתאווה לכל דבר, כלשון "אם לא תאבה האישה". תאמר לו: רוצה זה? הוא לוקח. רוצה פרוסה? הוא לוקח. הוא מתאווה לכל דבר, ומצבו גרוע יותר. ולכן מדייק המלבי"ם בפסוק ט"ו: תחילה מדבר על ישועת האביון - "ומיד חזק אביון" - ומתוך כך "ותהי לדל תקווה": אם את האביון השם מושיע, כל שכן שלדל, שמצבו מצד עצמו טוב יותר, תהיה תקווה.