וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃
מיהו אליפז התימני? יש בזה דעות בחז"ל. יש דעה שאליפז התימני הוא אליפז בן עשיו, וידוע שאליפז התגדל בחיקו של יצחק ולמד תורה אצל סבו, ולכן זכה ששרתה עליו שכינה. "התימני" - מארץ תימן, היינו מארצו של עשיו, אלוף תימן. אליפז פותח עתה את המענה הראשון לאיוב, והוא בא להשיב על טענתו שההשגחה הוסרה מן העולם.
הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל׃
אליפז שואל את איוב: האם כבר היה לך ניסיון קודם? האם קדמו עליך פגעים וצרות ואסונות בעבר, שמחמתם אתה כעת שבור ונלאה מנשוא? הרי עד עכשיו מעולם לא הייתה לך שום צרה. זו הפעם הראשונה שקורה לך דבר רע - ואיך מיד נלאית, מיד נשברת, מיד התמוטטת? אדם שחוטף מכה ועוד מכה ועוד מכה, מובן שיאמר "די, נשברתי, איני יכול יותר". אבל אתה - מימיך לא היה לך דבר כזה, אז למה תלאה?
"ועצור במילין מי יוכל" - ומעתה, מי יוכל לעצור במילים ולהימנע מלהשיב לך? חייבים להשיב לך תשובה, כדי שלא תישבר ממה ששבר אותך כל כך.
הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק׃
כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ׃
אומר לו אליפז: בזה שפערת פיך למרוד בהשגחה, ולטעון שנמסרה ההשגחה ביד המערכת - בזה עצמך "יסרת רבים", בזה יהיה לרבים מוסר השכל. כיצד? כל מי שכושל באמונה יכול עתה להכיר שהשם צדיק במשפטו. הנה הוא רואה שאיוב קיבל ייסורים, ומיד התחיל להתלונן על בורא עולם. מה זה מראה על פנימיותו של איוב? שאינו שלם עם הקדוש ברוך הוא. רק קיבל סתירה אחת - ומיד התחיל לדבר שלא כהוגן. אם כן, הכל מבינים שהייסורים בדין הגיעו לך, והסבל מגיע לך על פי האמת. אבל אילו היית מחריש ושותק, היו הכל אומרים: צדיק כמוהו מתייסר - אין כאן משפט ואין כאן צדק.
"וידיים רפות תחזק" - המקרה שלך היה אמור להחליש אנשים רבים באמונה: איך ייתכן שצדיק סובל? אבל אדרבה, בתלונותיך עוד חיזקת רבים, שכן אנשים אמרו: הנה אדם מדבר כך כלפי בורא עולם, מה הפלא שהוא סובל? וכן "כושל יקימון מליך" - מי שנכשל באמונתו, בראותו שאיוב מקבל את ייסוריו בדין, ובשומעו כיצד הוא מדבר, מסיק שהייסורים מגיעים לו, וממילא מתחזק באמונתו שהשם נותן לאדם כפרי מעלליו. "וברכיים כורעות תאמץ" - ברכיים כושלות באמונה מתאמצות מכוחך.
כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל׃
זו פעם ראשונה שקיבלת רעה, ואף היא רק "תבוא אליך" - עדיין אינה נמצאת אצלך, רק התחילה הרעה לבוא. ולא עוד אלא "תיגע עדיך" - עדיין אין זה ממש אצלך, אלא רק נגיעה קלה, שבט השם רק התחיל לפגוע בך. ומיד "ותלא" (מלשון לאה) ומיד "ותיבהל" - ישר נשברת וישר נבהלת.
הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ׃
על ידי זה כולם ידעו, שמה שנראה היה לנו עד היום כיראתך - כאילו היית צדיק וירא אלוקים - לא הייתה יראה אמיתית אלא "כסלתך". כסל הוא מלשון ביטחון: בטחת שלא תגיע אליך רעה, ולכן היית ירא השם. וכשבאה עליך הרעה פתאום - זה לא היה בתוכנית. בטחתי בהשם, חשבתי שיש לי ביטוח; התברר שהפוליסה אינה מכסה - אז אני מבטל אותה. כל יראתך הייתה מתוך תקווה שלא תבוא עליך רעה, לא מפני שאתה רוצה את השם ולא מפני שאתה אוהב אותו.
"תקוותך ותום דרכיך" - אף מה שנראה כתום דרכיך התברר שנבע מתקוותך: ציפית לשכר, ציפית לגמול, וכשלא מילא השם את ציפיותיך שברת את הכלים. נמצא שדווקא כשאנשים רואים את התנהגותך הם מתחזקים באמונה, כי מתברר להם שעל יראה כזאת ועל אמונה כזאת בוודאי מביא השם לאיוב ייסורים. אין זה איוב הצדיק שחשבנו, ואם כן הייסורים באו עליך בדין.
רש"י מסביר קצת אחרת: "הלא יראתך כסלתך" - היראה שלך הייתה מחמת כסילות, ולא מחמת דעת שלמה לעבוד את השם. והתוספות (בבא מציעא נ"ח) מבאר: היה לך לירא מהקדוש ברוך הוא, ואז "כסלתך" - היה לך ביטחון בהשם, והשם היה מספק את ביטחונך ומצילך מרע; "ותום דרכיך תקוותך" - אילו היה בך תום דרך היית זוכה לתקווה. ומאחר שלא זכית לתקווה ולא זכית להגנה מאת השם, מוכח שלא היו בך לא יראה, לא ביטחון ולא תום דרך.
זְכׇר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ׃
אתה טוען, איוב, שצדיק נספה בלא משפט, ומכאן אתה כופר בהשגחה ואומר שהשם מסר עולמו ביד מערכות הכוכבים. אבל אדם הרוצה להחליט החלטה כזאת צריך בדיקה והוכחה - להראות שיש צדיקים רבים שנשמדו ונספו. לכן אומר לו אליפז: "זכור נא מי הוא נקי אבד" - האם אתה זוכר דבר כזה? יש לך בהיסטוריה נקיים וצדיקים שקרה להם כדבר הזה? ואם אינך זוכר את שמו, לפחות אמור לי "ואיפה ישרים נכחדו" - לא מי, אלא היכן אירע כדבר הזה? מאחר שלא היה כן, מה לך לטעון שהשם הסיר השגחתו? אין כאן חוסר השגחה וכאוס, אלא פנייה ישירה אליך. הצדיק לעולם לא אבד, ואם אצלך קרה משהו - כנראה שאינך צדיק כל כך, והראיה שפתחת פיך מבלי חוק אחרי שנתן לך השם ייסורים.
מדרש תנחומא (פרשת וישלח) מבאר את הדיאלוג בין אליפז לאיוב על הפסוק "הנה יסרת רבים": אתה היית מנחם כל בעלי ייסורים. כשהיה סומא בא אצלך, היית אומר לו: כבר היה יודע הקדוש ברוך הוא מה אתה עתיד לעשות, שסימא לאותו האיש. והיית מנחמו ואומר: אילו היית בונה בית ולא היית רוצה לפתוח לו חלונות, מי היה מוחה בידך? כלומר, השם ידע שאתה עתיד להיכשל הרבה בעיניך, ולכן בראך כך; ואם אתה היית יוצר את כל העולמות, האם מישהו היה מוחה בידך אם רצית בית בלי חלון? כך השם ברא אותך - בית - והחליט שלא לעשות לו חלונות. ועוד היית מנחמו: עתיד הקדוש ברוך הוא להשתבח בך, שנאמר "אז תפקחנה עיני עיוורים".
וכשהיה חירש בא אצלך, היית מנחמו ואומר: אילו היית רוצה לעשות קיטון ולא היית רוצה לעשות לו אוזניים - מי היה מוחה בידך? "אוזניים" של כלי הן הידיות, אוזני הכלי. (ומכאן הלשון "באו חכמים ועשו אוזניים לתורה" - התורה הייתה ככלי שאי אפשר לאחוז בו, והם עשו לו אוזניים שיהיה אפשר לאחוז בו; ומכאן גם שם הספר הנפלא "אוזניים לתורה" של הרב סורוצקין על פרשיות השבוע.) השם רצה ליצור כלי בלי אוזניים, מי ימחה בידו? וכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשתבח בך, שנאמר "ואוזני חירשים תפתחנה". ולפיסח היה אומר דברי תנחומים: "אז ידלג כאייל פיסח".
וזה שאומר לו אליפז "כושל יקימון מליך" - אדם שהיה כושל ונכשל, היית מרומם אותו בדבריך ובעידודך. ועכשיו, "כי תבוא אליך ותלא, תיגע עדיך ותיבהל" - כל עוד היה מדובר באחרים היית בעל מוסר גדול ונפלא, חיזקת ועודדת ואמרת דברי תנחומים; פתאום כשזה הגיע אליך - נשברת. היכן כל אותן מילות עידוד ותנחומים שהיית אומר לאחרים? למה לך לא נשאר מכל זה מאומה? ועכשיו אתה בא וטוען: צדיק אני, למה השם מייסר אותי?
על כך אומר לו: וכי ראית צדיק אובד? "זכור נא מי הוא נקי אבד" - נח שהיה צדיק, כל דורו אבדו והוא ניצל; אברהם הושלך לכבשן האש ויצא בחיים; יצחק נמלט מן המאכלת; יעקב נמלט מן המלאך; משה נמלט מחרב פרעה. הסתכל על כל הצדיקים לאורך הדורות - הקדוש ברוך הוא שומר עליהם. את ישראל הציל השם ממצרים ואיבד את מצרים. ואם כן, מה לך מתלונן על רוע מצבך?
אמר לו איוב: הסתכל נא באביך עשיו - ראה איזה רשע היה אביך. אמר לו אליפז: אין לי עסק עמו, "בן לא יישא בעוון האב", ומה אכפת לי מאבי? "ליש אובד מבלי טרף" - זה עשיו שאובד מבלי מעשים. אמר לו איוב: ואתה, מניין לך כל מה שאתה טוען לי, מי אמר לך את הדברים האלה? אמר לו: "ואליי דבר יגונב" - אני נביא, ואין לי עסק עם אבי עשיו, אלא באתי להוכיחך משום שקיבלתי נבואה "בשעיפים מחזיונות לילה".
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליפז: לאיוב עבדי בחזון הוכחת? אני מעמיד ממך נביא שייפרע מבית אביך בחזון - "חזון עובדיה". ומה ראה עובדיה שלא נתנבא אלא על אדום? אמר הקדוש ברוך הוא: עשיו גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, ועובדיה דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם - יבוא עובדיה וייפרע מעשיו. ומה כתוב בנבואתו? "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו כי ה' דיבר". עד כאן דברי המדרש.
כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ׃
אומר לו אליפז: אני אזכיר לך מעשים רבים של רשעים שכלו ואבדו, ואף את שמותם; ואתה - הזכר לי דוגמה אחת בלבד של צדיק שאבד. כלומר, אם אתה רואה מישהו אובד, האובד הזה הוא רשע. צדיק אפשר שיסבול, אבל באופן זמני; אובד - אין צדיק שיאבד. הרשע, כאשר תתמלא סאתו, יאבד לעולם ולנצח, אבל הצדיק לא יאבד, אלא "שבע ייפול צדיק וקם".
"חורשי אוון" הם אנשים שחורשים תמיד בליבם מחשבות אוון ומחשבות רע. "וזורעי עמל" - עמל הוא לשון שקר (כמו "כתבי עמל", כתבי שקר וכתבי פלסתר), והם "יקצרוהו" - אותו דבר עצמו שזרעו הוא אשר יקצרו. הרשע מקבל בסוף את מה שבישל ואת מה שזרע.
מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ׃
"מנשמת אלוה יאבדו" - יאבדו מן העולם לגמרי, "ומרוח אפו יכלו" - לא יישאר מהם שום זכר. אבדון כזה אין לצדיק ולנקי; אבל ברשע נאמר "עוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו" - תעיף עיניך בו ואיננו. הצדיק אפשר שיתייסר, אך לא יאבד.
שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ׃
לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי־טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ׃
הרשעים נמשלים לאריה טורף: בשאגתו הוא מטיל אימה וחרדה על כל סביבתו, ואחר כך הוא אוחז את טרפו בשיניו. אך כשיגיע זמן מפלתם - "שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירים נתעו", היינו ייעקרו. לקול לא יהיה עוד כוח והשפעה, שאגתו כבר לא תעשה רושם, קול השחל (מין אריה) ושיני הכפירים שהטילו אימה ויראה - הכל נעקר ונאבד.
"ליש אובד מבלי טרף" - יהיו כאריה שאובד מחוסר טרף וימות ברעב. "ובני לביא יתפרדו" - לביא אף הוא מין אריה, ובניו יתפרדו ולא יהיה להם קיום. נמצא שהוא מדבר גם על זרעו של הרשע: הליש האובד הוא האב, ובני הלביא הם הבנים - וגם להם לא תהיה המשכיות. מה שאין כן הצדיק: גם אם אתה רואה אותו מתייסר, דע שייסוריו זמניים, ועליו נאמר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". ואם כן איוב, אף שאתה סובל ואף שקשה לך, זהו עוול זמני, והסבל הזה עתיד לחלוף. עד כאן השיב לו אליפז תשובה מעצמו.
וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אׇזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ׃
מכאן ואילך משיב לו אליפז תשובה שהיא מאת השם. הוא אומר: יש לי תשובה אחרת, ואותה השגתי בהשגה נבואית - אלא שאין זו נבואה שלמה. שהרי על השאלה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" מעולם לא השיב השם תשובה לשום נביא וחוזה, כדברי המלבי"ם. וזה מה שביקש משה: "הודיעני נא את דרכיך" - באיזו מידה אתה נוהג? והשיבו השם: "וראית את אחוריי ופניי לא ייראו". ההנהגה היא בפנים והיא מקדימה, ואי אפשר להשיג אותה מלפנים אלא רק מאחור, והיינו בהסתר: במציאות קיומו של העולם, העולם קיים בהסתר, וממילא אי אפשר להבין את הנהגתו. אף על פי כן נמסר למשה עיקרון של צדיק בן צדיק וצדיק בן רשע - היא תורת הגלגול כפי שמסבירים המקובלים: צדיק בן צדיק הוא צדיק שהיה גם בגלגול הקודם צדיק ולכן טוב לו, וצדיק ורע לו הוא מי שהיה בגלגול הקודם רשע, והיינו "צדיק בן רשע", ולכן רע לו. כך אומרים המקובלים שזה היה תורף תשובת השם למשה, אבל תשובה שלמה על שאלת צדיק ורע לו לא גילה השם.
ואולם כאן יש נבואה כהה, כאספקלריה שאינה מאירה - מראה מלוכלכת ומעומעמת, שאין קולטים בה היטב את הנראה. וזה שאומר: "דבר יגונב ותיקח אוזני שמץ מנהו" (והנו"ן שבמילה "מנהו" בשווא נח), כלומר קיבלתי נבואה שאינה ברורה לחלוטין אלא רק שמץ מן הדבר. ובהשגה כזאת יש את כל החסרונות של נבואה כהה, כפי שמונה הרמב"ם את ההבדלים שבין נבואת משה רבנו לשאר הנביאים.
החיסרון הראשון: "אליי דבר יגונב". נבואה חזקה ואמיתית באה באופן ישיר אל הנביא, ואילו זו באה בבחינת גניבה. משל למה הדבר דומה: יש אדם שנכנס לחדר הישיבות, שמע את ההחלטות וקיבל הוראות ברורות מה וכיצד; ויש אדם שישב וצותת מאחורי הדלת. שניהם יודעים את ההחלטות, אבל לראשון נמסר הדבר, והשני - "אליי דבר יגונב", בגניבה קיבלתי. הדבר התנוצץ כברק שהאיר לרגע, ואחריו נשארתי בחושך.
החיסרון השני: הנבואה באה בדרך משל וחידה ולא בצורה מבוארת. כך היו נביאים רבים מקבלים את נבואתם - למשל ירמיהו, שהראוהו "מקל שקד" ו"סיר נפוח". אלו נבואות, אבל הן טעונות פרשנות. וזה שאומר "יגונב", כלומר במשל ובחידה ולא בצורה ברורה, ולכן גם איני יודע לבארה במאה אחוז, אלא "ותיקח אוזני שמץ מנהו" - יכול להיות שיש בנבואה משלים נוספים שלא זכיתי להשיג את נמשליהם, ומה שקיבלתי אינו אלא שמץ, ואת השמץ הזה אני אומר לך.
בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים׃
החיסרון השלישי: הנבואה לא הייתה בהקיץ אלא בחלום ובחזיון לילה - ולא בחלום של סוף הלילה, שהוא הנוטה אל האמת. "שעיפים" הם מחשבות, וכך נקראו מפני שהן יוצאות ומסתעפות כענפי האילן ופירותיהם: התחלת לחשוב על דבר אחד, ומשם עברת לשני ולשלישי, עד שאם תשב לחשב לאחור מאין התחילה המחשבה, תזדקק לזמן רב רק כדי להיזכר. מחר אני צריך ללכת לבנק, ומשם למי שפגשת בבנק, ומשם לשלומו של פלוני, ומשם לדוד שהיה בבית חולים - והמחשבה מסתעפת בלי קץ. וכן אומר דוד המלך "סעפים שנאתי".
ומתי בא לי החלום הזה? "בשעיפים מחזיונות לילה" - בשעה שעדיין היו מחשבותיי מלאות בחזיונות הלילה, ומיד כשהלכתי לישון, "בנפול תרדמה על אנשים". והחלומות הבאים מיד בתחילת הלילה, כשהמחשבות של היום עדיין טריות במוח, מעורב בהם תבן עם הבר, שהרי עיקר מה שאדם חולם בתחילת הלילה הם דברים שחווה במשך היום, ועדיין היו מוחי ומחשבתי מלאים מן הדברים שחזיתי בהם.
פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד׃
חיסרון נוסף: אבריי הזדעזעו מרוב פחד. מעלת משה רבנו בנבואה הייתה שעמד ודיבר עם בורא עולם "במראה ולא בחידות", באספקלריה המאירה, ועוד "פה אל פה אדבר בו" - כדבר איש אל רעהו. ומהו כדבר איש אל רעהו? שכאשר חברך מדבר עמך אין אוחזים אותך פחד וחלחלה. אבל אם יתגלה לאדם אפילו מלאך הקטן שבקטנים, כל מוסדות גופו מתמוטטים, ויאחזוהו פחד ורעדה וחלחלה, כמו שהיה אצל דניאל. ואומר אליפז: אצלי דרגת הנבואה הייתה נמוכה, שהרי "פחד קראני ורעדה" - המלאך שנתגלה אליי יצר אצלי פחד שהתפשט בכל אבריי, עד ש"רוב עצמותיי הפחיד", שעצמותיי זעו ממקומן מרוב פחד וחלחלה.
וְרוּחַ עַל־פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי׃
חיסרון נוסף: לא השגתי את מה שהשגתי בחלומי אלא בחלק מחושיי, ובכוח הדמיון. חלום הבא מאת השם יתברך בלי כוח הדמיון הוא חלום אמיתי יותר, אבל חלום הבא עם כוח הדמיון מעורבים בו דמיונות. "ורוח על פניי יחלוף" - חלפה על פניי רוח, והדבר יצר אצלי בהלה כזאת עד ש"תסמר שערת בשרי", מלשון מסמרים, שעמדו שערות ראשי כמסמרות. כלומר הרגשתי את החלום הזה בכל חושיי, אף בחוש המישוש.
יַעֲמֹד וְלֹא־אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע׃
אף בחוש הראות השגתי, אך בראייה לא ברורה: "יעמוד ולא אכיר מראהו" - עמד המלאך לפניי ולא הכרתי את מראהו, אלא "תמונה לנגד עיניי" בלבד, לא בצורה ברורה. ואגב, מספרים על הגר"א, הגאון מווילנה, שבגיל שלוש עשרה, לאחר שלמד ספר יצירה, ישב והתחיל להכין גולם מעפר על פי ספר יצירה; ובשלב מסוים, באמצע מלאכתו, ראה תמונה חולפת לנגד עיניו, ומיד הבין שאין הדבר לרצון, והניח ולא המשיך במלאכתו. הראו לו חיזיון, תמונה, והוא הבין שרומזים לו שאין הדבר לרצון כלפי שמיים. כך גם כאן: התמונה נראתה, אבל את מהותה לא הבנתי בבירור.
וגם חוש השמע היה שותף, שהרי השיג את הדבר בכל חמשת חושיו - אך כאמור בצורה לא ברורה. "דממה וקול אשמע": דממה היא שקט וקול הוא קול, ולכאורה הדברים סותרים. מבאר המלבי"ם: שמעתי דבר שהוא ממוצע בין דממה לקול, כלומר דבר חלש כל כך, עד שמסופק אני אם דממה הייתה זו או קול.
הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר־גָּבֶר׃
עד כאן תיאר כיצד קיבל את הנבואה; מכאן הוא מתאר מה קיבל, מה שמע באותו קול דממה דקה. ושאלוהו: האם אנוש מאלוה יצדק? לא ייתכן שיהיה אדם צדיק בדינו בצורה מוחלטת, שכן העבודה המוטלת על האדם היא מבלי קץ ומבלי תכלית, וגם ההודאה המוטלת עליו להודות להשם יתברך על כל הטובות אשר גמלהו היא מבלי קץ ומבלי תכלית. וזה שאנו אומרים ב"נשמת כל חי": "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות - אין אנו מספיקים להודות לך אפילו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו".
אם כן, אין שום קץ ותכלית שיוכל האדם לומר בהם: עשיתי, שילמתי, החזרתי לבורא עולם את מה שעשה לי. אין אפשרות כזאת לעולם. כיוון שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם בלי קץ, האדם לעולם נמצא במינוס. "האנוש מאלוה יצדק" - וכי אתה, אנוש, חושב שאתה צדיק כלפי אלוקים, ושמגיע לך, ולמה נתן לי השם כך? אין זה לפי מה שאתה ראוי לו.
"אם מעושהו יטהר גבר" - האם תוכל להיטהר לפי ערך החיוב שאתה חייב לעבוד את השם מצד מה שעשה אותך, והעניק לך, ונתן לך, והשלים אותך ותיקן אותך על מתכונתך? כל מה שתעשה, לא תוכל לומר: גמרתי, השלמתי, נטהרתי, מילאתי את כל מחויבותי.
הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תׇּהֳלָה׃
ועוד: אין האדם יכול להשיג את השלמות מחמת שפלותו ומחמת היותו שוכן בבתי חומר. "הן בעבדיו לא יאמין" - עבדיו הם צבא מרום, הכוכבים והגלגלים, העובדים את השם בתמידות ואין להם עניין אחר זולת עבודתו, ואף על פי כן אין להם קיום נצחי. "ובמלאכיו ישים תהולה" - אפילו המלאכים, הנעלים מן הגלגלים ומן הכוכבים ומצבא מרום, אינם טהורים כנגד האל ואינם מאירים לעומת אורו יתברך. "תהולה" מלשון הילה ואור, כמו "בהילו נרו" - שאף אורם נחשב כנגדו חלוש וקלוש.
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי־חֹמֶר אֲשֶׁר־בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי־עָשׁ׃
ואם במלאכים הנשגבים, בשרפים ובאופנים, אין השם מאמין, ואין להם קיום נצחי, ואינם משלימים את כל מחויבותם כלפי בורא עולם - קל וחומר "אף שוכני בתי חומר", זה האדם. גופנו חומרי וגשמי, ונשמתנו שוכנת בתוך בית חומר, כלומר בית חימר, שגוף האדם נוצר מן החימר, עפר מן האדמה. וכל שכן האדם, שחומרו גס ועפרורי כלשון הספרים, שלא יוכל להגיע להשגה ולמילוי המחויבויות האינסופיות שהוא חייב כלפי בוראו.
ולא די שהתחלתנו שלילית כל כך - שהרי התנא באבות מגדיר מהיכן בא האדם: מטיפה סרוחה, החומר המאוס ביותר, וממנה נוצר חומר - אלא שאף סופו של החומר הזה לעמוד לפני רימה ותולעה: "ידכאום לפני עש". העש והרימה והתולעה הם אשר ידכאו אותו לאחר מותו ויבלו את גופו. ואיך אדם כזה, גשמי וחומרי, שהתחיל מאפס ומסיים באפס, יבוא להצדיק עצמו לפני האלוה ולחשוב שמילא את מחויבותו כלפי בורא עולם?
מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ׃
ראה עד כמה מציאותו של האדם חלושה וזמנית: בזמן קצר, "מבוקר לערב יוכתו" - לשון כתישה, שנכתת האדם ואובד. ולמה כותת השם את האדם בזמן קצר כל כך, ואצל איוב אפילו בשניות? על כך אומר "מבלי משים לנצח יאבדו" - לפי שאין השם רוצה לשים אותך במצב שתאבד לנצח. וכיוון שאינו רוצה בכך, לכן "מבוקר לערב יוכתו": השם מכה אותך הכאה קשה כל כך כדי להצילך מן הצרה הגדולה יותר, שתקבל עונש זמני ולא עונש נצחי, מכה לפי שעה, ועל ידה תיפטר מן האובדן הנצחי.
הֲלֹא־נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחׇכְמָה׃
"הלוא נסע יתרם בם" - ניטל מהם היתרון שלהם: העושר והקניינים. כל אלה אינם עצמיים לאדם ואינם חלק ממהותו. ולמה מסיע השם מן האדם את כל הדברים היתרים - ממונו, בניו, נכסיו וגופו? כדי ש"ימותו ולא בחכמה" לא יתקיים בהם, כלומר כדי שלא יבואו לעונש הכבד יותר שהוא עונש המיתה. טוב לך עונש העוני כדי שלא תגיע למצב של "ימותו", וטובים לך הייסורים שהם לפי שעה, מבוקר עד ערב, כדי שתיפטר מייסורים ועונש לנצח.
והלוא כך מוטב לו לאדם: שיסבול כאן בעולם הזה סבל קצר, ולא שלא יסבול כאן ויאבד ויתייסר לנצח. בחכמה עשה לו השם כאשר עשה; ולולא כן לא היה זה בחכמה, שהרי מה היה יוצא לו אילו חי כאן בשלווה ולבסוף היה מתייסר לנצח בגלל אי אילו עוונות שבו? לכן העדיף הקדוש ברוך הוא "נסע יתרם בם", להסיע מן האדם את כל הדברים היתרים לו - הממון והבריאות וכל מה שאיוב איבד - ובלבד שיישאר קיים ולא יאבד לנצח.
אליפז פותח את מענהו בטענה שאיוב, שמעולם לא ידע צרה, נשבר מנגיעה ראשונה בלבד, ובכך גילה שיראתו הייתה "כסלתך" - ביטוח וציפייה לשכר ולא יראה פנימית. הוא מאתגר אותו: "זכור נא מי הוא נקי אבד" - הבא ולו דוגמה אחת של צדיק שאבד, שהרי הרשעים אובדים לנצח, ואילו הצדיק לכל היותר מתייסר זמנית ושב וקם. והמדרש מוסיף את העוקץ: אתה ניחמת סומא וחירש ופיסח, והיכן כל דברי הנחמה שלך כשהגיע הדבר אליך? בחלקו השני של המענה מוסר אליפז תשובה שקיבל בנבואה כהה - בגניבה, במשל ובחידה, בחלום של תחילת הלילה, מתוך פחד ורעדה ובהשגה מעורפלת של החושים - ותוכנה: אין אנוש יכול לצדוק לפני האל, שכן חובת העבודה וההודאה אינסופית; ואם במלאכים אין השם מאמין, קל וחומר בשוכני בתי חומר. ומכאן הנחמה: הייסורים והאובדן של הקניינים החיצוניים אינם מידת אכזריות אלא מידת חכמה - מכה קצרה לפי שעה, כדי להינצל מן האובדן הנצחי.