בפרק הרביעי אנחנו מתחילים כבר לראות את התשובות שרעיו של איוב משיבים לו. בפרק הקודם ראינו את איוב מקלל את יומו - את יום ההיריון ואת יום הלידה - והבנו שתפיסתו של איוב היא שכל מה שקורה כאן בעולם נובע מן המערכת, ממערכות הכוכבים, שהקדוש ברוך הוא כביכול נתן להם להנהיג את העולם. וממילא, לפי תפיסה זו, מערכות הכוכבים אינן מבחינות בין צדיק לרשע, ולכן אני כל כך סובל. מעבר לכך אחז איוב שהאדם מוכרח במעשיו: כל מעשי האדם אינם בבחירתו החופשית, אלא כביכול נגזר עליו להיות צדיק או נגזר עליו להיות רשע - ולפי זה אין שכר ועונש על צדקות או על רשע.
וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃
כדרכנו נקדים תחילה את דברי הדובר באופן כללי, ולאחר מכן נראה כיצד הם באים לידי ביטוי בפסוקים. תפיסתו של אליפז היא כתפיסה התורנית: לאדם יש בחירה חופשית, ולמערכת הכוכבים אין שום יכולת לקבוע ולהכריע בדברים התלויים בבחירתו החופשית של האדם. מה שהאדם אמור לבחור בעצמו תלוי אך ורק בידו - לעשות או לחדול, טוב או רע, מצווה או עבירה. אבל לכוכבים אין שום פעולה בעולם השפל, ובני רשף יגביהו עוף - אין הם משפיעים ואינם יוצרים מציאות בעולמנו.
הדוגמה לכך: הרי הכעס והתאווה ממיתים את האוויל. מדוע? משום שהוא בחר לעצמו לחיות חיי כעס, בחר לעצמו לחיות חיי תאווה, החליט שלא להתגבר על רצונותיו ולא להתגבר על הטבעים הבסיסיים והחייתיים שאיתם נולד. אדם לעמל יולד, והחריצות היתרה היא מעשה עקר וההשתדלות המופרזת בטלה - ואף על פי כן השתדלות צריך לעשות, וכדי להצליח חייב האדם לעשות השתדלות. גם את זה יאמר לנו אליפז בדברים ברורים, שלא נטעה.
התפיסה המוסלמית, כפי שהזכרנו כמה פעמים, היא שהאדם אינו נתון לבחירה חופשית והכל מאת השם - "הכל מן אללה". לעומת זאת התפיסה היהודית אומרת שלאדם יש בחירה חופשית והוא יכול להחליט אם יהיה טוב או רע. יש שני מסלולים, "ובחרת בחיים" - התורה ממליצה לאדם לבחור בטוב, למה? למען ייטב לך. וכאשר תבחר בשלילה תקבל רע, "חרב תאכלו", ואילו "אם תאבו ושמעתם - מטוב הארץ תאכלו". זו התפיסה היהודית, שרוב ענייני האדם תלויים במעשיו הוא: ההצלחה, הברכה והשפע.
מה שאתה רואה לפעמים שאדם מצליח הצלחה מטאורית בלי שהשקיע ובלי שעמל - דע לך, אומר אליפז, זו הצלחה כוזבת, הצלחה שלא תימשך לרוב. רואים זאת בצורה הברורה ביותר אצל זוכי מפעל הפיס: דרך כוכבם לשנתיים־שלוש, עשו הרבה כסף, ולאחר מכן מאבדים אותו בעניין רע או בהשקעות כושלות, ולא נותר דבר. אבל הצלחה איטית, שאדם נהנה בה מיגיע כפיו, שנובעת מהשתדלות - אף שאין ההצלחה לפי גודל החריצות, אך ההשתדלות נצרכת - זו הצלחה שעושה פירות ויש לה תוצאות חיוביות.
אליפז מתייחס גם לפחד התמידי שהיה לאיוב. דיברנו על כך בפרק הקודם: "פחד פחדתי ויאתייני" - היה לי פחד תמידי שיקרה לי רע, "ואשר יגורתי בא לי", ובסופו של דבר זה נתקיים בי. איוב רצה להוכיח מכאן שהכל נגזר ממערכות הכוכבים: הנה הראיה, המערכות גרמו שיהיה מצבי מעותד לרעה, והן גם חקקו זאת בנפשי, ולכן עוד לפני שקרה כבר הרגשתי פחדים, כאילו יש כאן איזו נבואה שמשהו רע עומד לקרות לי. בא אליפז ואומר לו: טעות בידך. הפחד שלך נובע מן החטאים שלך. לפי מעשיך היה צריך להיות לך טוב או רע - כלומר יש בך חטאים, ובעקבותיהם אתה סובל.
עוד דבר מסביר לו אליפז, והוא דבר שמזכיר אותו בעל ספר העיקרים: לא ייתכן שכל מעשי האדם נקבעים משמיים ושהאדם מוכרח בכל מעשיו. זה ברור לכולנו, זהו ההיגיון הפשוט: אני מרגיש בחירה חופשית. אני מרגיש שאני יכול להחליט עכשיו אם לאכול או לא, אם להתפלל או לא, אם ללמוד או לא. כל אחד מאיתנו מרגיש באופן הטבעי ביותר שאם ארצה - אעשה, ואם לא ארצה - לא אעשה, ואף אחד אינו מרגיש שמישהו כופה אותו לעשות דבר מה.
מצד שני, אי אפשר ללכת עם זה עד הסוף ולומר שהכל נתון בידינו. הרי פעמים רבות אדם בוחר בדבר מה ורוצה בו - וזה לא יוצא. אני רוצה הרבה דברים והם אינם יוצאים. אני עושה הרבה השתדלויות, ואילו היה הדבר תלוי רק בבחירתי כבר הייתי מקבל מזמן. למה לא קיבלתי? כנראה משום שיש גם דברים שכתובים למעלה, ולא מגיע לי לקבל, וכיוון שלא מגיע לי - נגזר עליי שלא אקבל. הרי לנו פרדוקס: מצד אחד יש בחירה חופשית והכל תלוי במעשיך, ומצד שני לא בהכרח יהיה לך גם אם תעשה. אז המושכות בידי או אינן בידי?
והפרדוקס מתעצם כשרואים שלפעמים השתדלותו המרובה של אדם גורמת דווקא להפך. הדוגמה הפשוטה, שנראה אותה בקרוב בפרשיות השבוע, היא אחי יוסף: הם עשו כל מאמץ להשפיל את יוסף ולהוריד את מעלתו וגדולתו, עד שמכרו אותו לעבד - הדרגה הנמוכה ביותר שאין ממנה תקומה. אין דבר כזה עבד שיוצא לחירות, ובוודאי לא עבד שהגיע למצרים ויוצא משם לחירות. וכל המאמצים שעשו להפיל את יוסף - מה גרמו לו בסופו של דבר? שעלה לגדולה ומלך על כל מצרים. אילו נשאר יוסף בבית אביו והמשיך לעסוק בפרשיית עגלה ערופה, האם היה מגיע להיות מושל בכל מצרים? שום סיכוי בעולם. נמצא שההשתדלות המרובה עצמה היא שגרמה להפך, ובזה עלה יוסף לגדולה. למדנו שאי אפשר לתלות הכל בהשתדלות: אדם יכול להשתדל ולרצות, ומשמיים ייעשה ההפך.
אלא, אומר אליפז, הפעולות האנושיות מחולקות. יש פעולות הנובעות מבחירה גמורה - אותן פעולות שבהן אם ישתדל האדם יצליח, ואם לא ישתדל לא יצליח, ועליהן הוא מקבל שכר אם עשה ועונש אם לא עשה. אלו הדברים שהמלבי"ם מגדיר שעליהם האדם ישובח או יגונה. איני מגנה אדם שנולד נכה או מוגבל, איני מגנה מי שנולד פגום מבחינה חיצונית. אבל אדם בריא בגופו שיכול לעשות הכל ומתעצל - ראוי לגנאי: יש לך את האפשרויות, מדוע אינך עושה? זהו הסימן לתחום הנתון לחלוטין ביד האדם: כל דבר שאם תעשהו כראוי משבחים אותך ואם לא - מגנים אותך, משום שהוא בידך.
מאידך גיסא יש דברים שהם הכרח גמור, שאינם נתונים בידך כלל - השגחה עליונה נטו. דברים שהשם גזר, והשם ידאג שיגיעו בסופו של דבר, כמו עליית יוסף לגדולה.
ויש דברים מורכבים, התלויים גם בהשתדלותך וגם בהשגחה העליונה. לדוגמה, אדם שחפר ומצא מטמון: מאיזה סוג זה? שני הצדדים נכונים. יש כאן השתדלות - אלמלא חפרתי כלל הייתי נשאר דלפון כל ימיי; ומאידך, כמה חפרו ולא מצאו? ומדוע דאגו משמיים שדווקא כאן אמצא? סימן שנגזר עליי שאמצא. הרי זה מעשה מורכב, גם מהשתדלות וגם מהשגחה פרטית.
והנקודה העיקרית: גם הפעולות המוכרחות וגם המורכבות - הכל נובע מרצון השם. אל תחשוב שכשאני אומר שיש דבר שנגזר להיות, או דבר שנגזר אך גם השתדלותך מועילה בו, יש כאן כוכבים או מערכות. כל מקום שיש בו התערבות עליונה - זו השגחה עליונה בלבד. זה מה שבא אליפז לומר לאיוב: אין דבר כזה השפעת המערכת ואין דבר כזה השפעת הכוכבים. המשפיע והפועל הוא רצון השם. יש דברים הנתונים לגמרי לבחירתך, ויש דברים הנתונים להשגחת השם - וההשגחה היא מאת השם, לא כוכבים ולא מערכות ולא שום דבר אחר.
ועל זה הוא מביא לו כמה ראיות שהשם משגיח: מהשגחת הגשם והמטר שהקדוש ברוך הוא מוריד, וממה שהשם מציל אביון מיד חזק ממנו. באופן טבעי לא היה האביון יכול להינצל מן העשיר והעריץ - הלה חזק יותר, גיבור יותר או בעל שררה - ואף על פי כן, אם השם רוצה שתינצל, תינצל מידו. רואים מכאן שיש השגחה פרטית והקדוש ברוך הוא משגיח על כל הברואים.
ולפעמים ייתכן שיקרה לאדם רע בהשגחת השם: הקדוש ברוך הוא מביא על אדם רעה כדי להצילו מרעה גדולה יותר. אדם היה צריך לטוס לחו"ל, בדרך נשברה רגלו, אושפז בבית חולים והפסיד את הטיסה - ואז מודיעים לו שהמטוס שעליו עמד לעלות נפל. כשנשברה רגלו קילל את יומו, וכששמע שהמטוס נפל הודה להשם יתברך שרק נפצעה רגלו ולא טבע במימי האוקיינוס. וכלשון המדרש: "לטובתי נשברה רגל פרתי" - שעל ידי שנשברה רגל פרתו מצא מטמון ואוצר. לפעמים הרע שבהשגחה - מטרתו לטוב.
ויש השגחה שלמה על הצדיקים, אומר אליפז, על כל פרטי מעשיהם, והקדוש ברוך הוא שומר אותם שלא יגיע להם שום דבר רע. והכל בהשגחה, גם בני חיי ומזוני. אומרת הגמרא שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא - וגם זה בא בהשגחה, ולא מעניין המערכת והכוכבים, אלא הכל נובע מאיתו יתברך.
והראיה מטבע הגשם: הגשם יורד גם במדינות שמצד יובשן לכאורה לא היה אמור לרדת בהן, והקדוש ברוך הוא דואג שירד שם גשם לעיתים קצובות, או דואג שיהיו להן נהרות שישקו אותן. וכך אפשר לראות גם במאקרו וגם במיקרו, אצל האדם הפרטי: לפעמים אדם מתכנן דבר מסוים ומשמיים הופכים אותו שלא יצא אל הפועל. כמו המן, שעשה תוכניות רבות, ובסופן היה מרדכי אמור להתנופף על עץ של חמישים אמה - והקדוש ברוך הוא הפר מחשבת ערומים, ומי שעלה בסוף על העץ וטיפס גבוה מדי היה המן עצמו.
מכאן משיב לו אליפז על טענתו "הנה אני צדיק ואני סובל": דע לך שסבלו של צדיק פעמים רבות הוא לטובתו, כדי שיינצל מדבר רע יותר. אלא שכל התשובה הזו היא תשובה על פי פילוסופיה, כלומר על פי השכל והסברה, ותשובה כזו לוקה בחסר: השכל שלך מורה כך, והשכל שלי מורה הפוך; ההיגיון שלך אומר כך, וההיגיון שלי אומר אחרת.
ולכן יש לנו הלכה שאין עונשים מן הדין, אין עונשים על פי קל וחומר. לכאורה ההיגיון מחייב: אם זה לוקה, כל שכן שהשני שעוונו חמור יותר ילקה. ומדוע אין דנים מיתה על פי קל וחומר? משום שקל וחומר ניתן לפירכא - הוא סברה והיגיון. אתה תהרוג אדם על פי קל וחומר, ומחר יבוא חכם אחר ויאמר קל וחומר הפוך - מה נעשה, נחיה אותו? מת. נמצא שלאליפז יש כאן בעיה: טענותיו הן טענות שכליות, ועל טענות כאלה אפשר להתווכח.
לכן אומר אליפז: מעבר לכך יש לי תשובה אלוקית ורוחנית, שאינה נובעת מן השכל שלי אלא מן השכל העליון - תשובה שקיבלתי בדרך נבואה, ועליה אין לך מקום להתווכח. תשובה שקיבלתי בחזיונות לילה.
וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אׇזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ׃ בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים׃
תוכן התשובה: כאשר הצדיק חוטא - הקדוש ברוך הוא מעניש אותו; וכאשר הצדיק נענש - דע לך שזה בעקבות חטא. אין דבר כזה שצדיק ייענש בלי שקדם חטא שבגללו הוא צריך להיענש. ואפילו שבהשקפה ראשונה אתה שואל: איזה חטא? הרי צדיק גמור הוא, מוכר ומפורסם - אף על פי כן אין אדם שיכול לומר "זכיתי ליבי", אין אדם שיכול לומר שאין בו שום חטא ועוון. ארבעה מתו בעטיו של נחש בלבד, כלומר זכים מכל עוון, ואילו כל השאר יש בהם עוון ואשמה; גם אם היו גדולים וצדיקים, יש בהם איזה חטא.
הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר־גָּבֶר׃
ואם תאמר: וכי בגלל חטא קטן כזה ראוי הוא להיענש? התשובה היא - השאלה היא בפני מי חטאת. אם חטאת בפני שר, עונשך כזה; אם חטאת בפני מלך, עונשך חמור יותר; ואם חטאת בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - חס ושלום אין רפואה למכתו כביכול. תשובה יש, אבל צריך להבין שהחטא הקטן נחשב גדול. וכפי שאמר החסיד המובא בחובת הלבבות: אל תסתכל לעולם על גודלו של החטא, אלא הסתכל על גודלו של המצווה. אם תסתכל על גודל החטא תאמר "זה עוון קטן, לא כל כך נורא, אל תעשה מזה רעש"; אבל אם תסתכל על מי שציווה עליו - גם חטא שנראה מגומד בעיניך ייחשב לעוון גדול.
אם כן, מי ילוד אישה יכול לבוא ולומר: השלמתי מעשיי ודרכיי, אין בי שום חטא עוון ואשמה, ולא מגיע לי שום סבל וייסורים? לכן הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיק כדי למרק עוונותיו וחטאותיו. זו כבר תשובה שמימית: התשובה הראשונה הייתה תשובה ארצית שהשיב מדעתו, והשנייה היא תשובה שכך קיבל בנבואה מאת השם יתברך. הייסורים נועדו למרק את עוונך לפני שתתמלא סאתך ולפני שתתחייב עונש חמור וכבד יותר, או שחס ושלום תאבד נפשו מנצחיותה - ולכן נותנים לו עונש קל יותר כדי לזככו, וזה טוב לו, ועדיף לצדיק מאשר יאבד לנצח ותיכרת נפשו.
לפי זה, בייסורי איוב אין ראיה שצדיק מקבל ייסורים שלא כהוגן, שהרי ייתכן מאוד שהוא מקבלם בגלל חטא ועוון שיש בו. אלא שאנחנו כבר יודעים את התשובה מפרק א': בא השטן לפני הקדוש ברוך הוא ואמר "החינם ירא איוב אלוקים" - ייסורי איוב אינם בגלל חטא, אלא מחמת ניסיון. נמצא שאליפז צדק בעיקרון - צדיק סובל בגלל חטאים שיש לו - אבל ביחס לאיוב זה לא היה נכון. והקדוש ברוך הוא יוכיח בסוף הספר את רעי איוב על שמצאו בו עוון ואשמה שאין בו. הם באו לתרץ, אבל תירוץ שאינו אמיתי אינו תירוץ, ולהאשים אדם על סמך אי־ידיעה אינו נכון. ונראה בהמשך שאיוב יסתור את טענותיהם עד שישתקו ולא יהיה להם מה להשיב, עד שיבוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויענה לו תשובה ניצחת, ויתברר שבתשובות שלפניו לא היה ממש, כי איוב ניצח את כולם.
זְכׇר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ׃
טוען אליפז: צדיק יכול לסבול, אבל לא לאבוד. הסבל עצמו נועד להצילו מאבדון, כדי שיוכל להמשיך לחיות; שכן אלמלא נתן לך השם את הסבל הזה, הייתה מתמלאת סאתך והשם היה נוטל אותך. ומה טוב לך יותר - לסבול מעט ושלא תיכרת נפשך? "ייסור ייסרני יה ולמוות לא נתנני". ולפי תפיסת אליפז לא ייתכן שהשם ייקח את הצדיק לטובתו, שהרי בזה כביכול לא גאל אותו מכלום; אלא נותן לו ייסורים לטובתו וגואלו מן המיתה. ולכן, אומר לו אליפז, מצבך טוב: אתה מתייסר ועדיין חי, והייסורים גאלו אותך מן המוות - אל תבוא ותאמר "הנה צדיק אובד", הצדיק אינו אובד אלא מתייסר, והייסורים הם כדי שלא יאבד.
וגם זה, על פי האמת, אינו נכון. ייתכן מאוד שצדיק אובד, אלא שגם זה לטובתו או לטובת העם: "מפני הרעה נאסף הצדיק" - כדי שלא יראה בצרת הכלל נוטלו השם מוקדם. או כדי לכפר לו על עניין שכפרתו רק במיתה, "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון", וזה שייך גם בצדיק, שיש בו איזה עוון והקדוש ברוך הוא נוטלו בגללו - כמו המעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה בו גם סבל וגם אובדן ונלקח מן העולם אף שהיה צדיק עצום, וזו הייתה כפרתו על מה שאמר. נמצא שהצדיק אובד, אך כדי שיהיה לו נצח נצחים. אם נרצה לקחת זאת דרגה קדימה: ייתכן שהצדיק יאבד מן העולם הזה, וכל זה כדי לשמר לו את העולם הבא. לפי אליפז הצדיק סובל כדי שיאריך ימים ולא ייתכן שיאבד מן העולם הזה; ואילו האמת היא שייתכן שייקחוהו בטרם זמנו, עשר או עשרים שנה קודם, אבל לא ייתכן שיאבד את עולמו הבא - העיקר הוא הנצח.
אליפז ממשיך בפרק שלנו ומוכיח לאיוב שהייסורים באו עליו בדין. עד עתה זו הייתה טענה ערטילאית - יש בך חטא כלשהו ובגללו השם מייסרך; עכשיו הוא בא להוכיח שעבודת השם שלך לא הייתה תמימה ושלמה עם הבורא. מהי הראיה? הנה, מיד כשבאו עליך הייסורים התחלת להתלונן ולהכחיש את ההשגחה ואת האמונה בבורא עולם המנהל את עולמו, ולתת את הכוח והאמונה במערכות הכוכבים. זה מראה שמשהו בפנימיותך לא היה שלם, שלא היית שלם עם האלוקים.
הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ׃
סימן שיראתך לא הייתה יראה אמיתית אלא יראה מחמת אהבת הגמול ופחד העונש: אתה ירא אלוקים משום שזה משתלם, ואתה ירא מן העונש ולכן עובד את השם. מי שאוהב את השם באמת, גם כאשר השם נותן לו סתירה אינו מתלונן, אלא מקבל את הדין באהבה. ואתה, בזה שמיד התלוננת ואמרת "זה לא משתלם, אם כן סתם הייתי צדיק" - הראית שכל צדקותך הייתה משום שהשתלמה לך; קיבלת סתירה, ומיד אתה אומר: העסק הזה אינו משתלם, אני עוזב. אילו היית אוהב את השם, היית מבין שגם מה שקשה לך וגם מה שאתה סובל בא מאהבת השם אותך, ולא היית בא בתלונה ובטרוניה. ממילא, אומר לו אליפז, בעצם טענותיך הוכחת שראוי אתה לייסורים הללו.
אליפז פותח את מענה הרעים ומעמיד מול תפיסת איוב את התפיסה התורנית: לאדם בחירה חופשית, ולכוכבים ולמערכות אין שליטה בעולם. המעשים מתחלקים לשלושה: מעשים שבבחירה גמורה שעליהם שכר ועונש, שבח וגנאי; מעשים מוכרחים לגמרי; ומעשים מורכבים מהשתדלות ומהשגחה גם יחד - וכל התערבות עליונה היא השגחת השם בלבד, כפי שמוכח מן הגשם, מהצלת האביון מיד חזק ממנו ומהיפוך תוכניותיו של המן. על כן גם הרע הבא על האדם עשוי להיות לטובתו, כמעשה "לטובתי נשברה רגל פרתי". ולאחר תשובתו השכלית מוסיף אליפז תשובה נבואית שקיבל בחזיונות לילה: אין צדיק שאין בו חטא, והכל תלוי בפני מי חטאת, ולכן הייסורים ממרקים את הצדיק ומצילים אותו מאבדון. העיקרון נכון, אך ביחס לאיוב אין הוא נכון: ייסוריו באו מחמת ניסיון ולא מחמת חטא, והקדוש ברוך הוא עתיד להוכיח את רעיו על שתלו בו אשמה שאין בו - עד שיבוא אליהוא בן ברכאל ויענה את התשובה הניצחת.