פתיחה
בחלק זה של פרק ג' ממשיך איוב לפתח את טענתו הגדולה: טוב לו לאדם שלא נברא משנברא. איוב אינו מסתפק באמירה כללית, אלא - וזה מה שנפלא בספר איוב, ספר עמוק שתופס נושא ומקיף אותו מכל הכיוונים - הוא סוקר את כל סוגי הרעות שפוגעות באדם, ומוכיח את טענתו מכל הראיות האפשריות. חשוב להקדים ולומר: אלו טענות של כפירה, ואיוב יקבל עליהן תשובות בהמשך הספר. הבעיה בטענות כפירה היא שלפעמים אדם נשאר עם הטענה ואינו נשאר לשמוע את התשובה, ולכן תמיד כשאומרים טענה כזו צריך לדעת מראש שזו טענת כפירה, ולא לקבל אותה כאקסיומה.
"לא אהיה" - כשאתה בחוץ, הדרגות לא מעניינות אותך
עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ׃ אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף׃ אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר׃
המלבי"ם מבאר שיש לקרוא את שלושת הפסוקים כמאמר אחד, וכל אחד מהם נסמך לביטוי "לֹא אֶהְיֶה" שבסוף: עם מלכים ויועצי ארץ - לא אהיה; או עם שרים זהב להם - לא אהיה; או כנפל טמון - לא אהיה. כלומר ה"לא אהיה" חוזר על שלושתם.
כוונת איוב: היום, כשאני כבר קיים, יש הבדלי דרגות בין בני האדם. יש מלך, יש יועצי ארץ, יש שר, ויש את הדרגה הנמוכה ביותר - נפל טמון, עוללים שלא ראו אור, תינוק פחות משלושים יום שהוא עדיין כמו נפל, חי בחיים המינימליים ביותר, ואחריו כבר אין ואפס. כל ההבדלים הללו נוגעים לאדם רק במציאות שהוא כבר קיים בעולם. אז, אם חסרה לו מעלה, הוא מרגיש: יכולתי להגיע לעוד משהו, יכולתי להשיג עוד הישג.
אבל אם כלל לא הגעתי לעולם - וכי לאפס משנה איזה גודל של אפס הוא? אפס יישאר אפס. אם אני אפס, לא משנה לי אם אין לי מאה דולר או אלף או מיליון או מאה מיליון; אני עדיין לא הגעתי לכלום. משל למה הדבר דומה: אדם שאינו עובד בחברת הייטק - האם מפריע לו שאינו מנכ"ל שם? האם מפריע לו שאינו מנהל, או פקיד, או מנקה? כלל לא, שהרי אין זה "הסיפור שלו". מי שבפנים - לו משנה הדרגה: למה אני רק סמנכ"ל ולא מנכ"ל, למה אני מנקה את השירותים והוא את המשרדים. אך מי שבחוץ, הדרגות שם אינן נוגעות לו כלל.
זו טענתו של איוב: אילו לא הייתי בא לעולם, לא היה מפריע לי כלל שאינני עם מלכים ויועצי ארץ, ולא עם שרים שזהב להם וממלאים בתיהם כסף, ואף לא היה נוגע לי מעמדו של נפל טמון. וממילא חוזרים הדברים למה שאמר קודם: "כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" - הייתי שוכב בקבר, ולא היה משנה לי אם השגתי מעמד ודרגה אם לאו. זה היה המצב הטוב ביותר. אחרי שהביאו אותי לעולם קשה לי, אבל לפני כן - כמה נפלא היה. ולכן "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת".
הרעות הפנימיות: רוגז ויגיעה
שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ׃
כאן פותח איוב את הבירור השיטתי: אם נבדוק, נראה שרעות האדם רבות מטובותיו. שני מיני רעות יש לאדם בעולם: א. מה שהוא סובל מגופו. ב. מה שמגיע אליו מזולתו, שאחרים מזיקים לו. ורעות גופו נחלקות אף הן לשתיים: רעות פנימיות - מידות רעות, כעס, גאווה, ייסורי מצפון; ורעות חיצוניות - מה שחסר לו מבחוץ, כל מה שהוא רוצה ואינו משיג, דברים שהם מחוץ לו.
כנגד הרעות הפנימיות אומר: "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז". הרשעים הרי הם כים נגרש, כל ימיהם ברוגז ובתאווה, בקנאה ובחמדה. אילו לא היו באים לעולם, לא היה להם רוגז ולא חמדה ולא קנאה. רשע שלא נולד אינו מקנא באיש, שהרי הקנאה מתחילה רק לאחר שאני בתוך המשחק ושואל מדוע לא השגתי דרגה גבוהה יותר; מי שמחוץ למשחק אינו מקנא כלל.
וכנגד הרעות החיצוניות: "וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ". האדם צריך תמיד להתייגע להשיג את צרכיו, לרוץ למסחר, מפני שהוא מבקש תמיד להשלים חיסרון. אבל מי שלא נולד - אינו צריך להתייגע, אינו צריך לרוץ ולהתאמץ. ואם כן, האם לא היה טוב יותר אילו לא נברא האדם ולא היה סובל כל כך הרבה?
הרעות מזולתו: עושק, מעמדות ושעבוד
יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ׃
עתה עובר איוב לסוג השני של הנזק - הבא לאדם מזולתו. העושק הוא מן הנזקים הקשים שבאים על האדם: הגיבור מושל על החלש, אוסר אותו בבור השבי ומכריח אותו בעבודת פרך. אומר איוב: מי שלא בא לעולם אמנם דומה לאסיר, שהרי הוא כמי שלא יצא ממסגר - ואף על פי כן "שַׁאֲנָנוּ". האסיר הקיים בעולם, שיושב בבית הכלא, שומע קול נוגש, יש לו נוגש שמכה בו ומכריח אותו להשלים חוק מלאכתו; אבל מי שלא בא לכלל העולם - אסיר הוא, ובכל זאת שאנן, ו"לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ".
קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו׃
ויש רעות נוספות הבאות מצד הבדלי המעלות שבין בני האדם: העשיר מושל בעני, הנכבד מושל בנקלה. כל זה קיים רק כאן בעולם הזה; אבל שם "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא" - קטון וגדול אחד הם. שהרי אם לא באתי לעולם, מה משנה לי אם אני גדול או קטן? רק לאחר שאני כאן מפריע לי מדוע לא השגתי מעלה גבוהה יותר; כשלא השגתי כלום ולא באתי לעולם, מה אכפת לי מי עשיר ומי עני - כאותה חברת הייטק שאיני שייך אליה כלל.
ומוסיף: "וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו". יש רעות הבאות מצד החוק - כגון חוק העבדות, שבאמריקה היו עבדים עד לפני כמאתיים שנה. אדם שנגזר עליו להיות עבד ואדונו קנאו בכסף, אילו לא בא לעולם היה ניצל מרעה זו. נמצא שאיוב מנה את כל סוגי הרעות שבעולם: רעות פנימיות הנובעות ממידותיו ותאוותיו, ורעות חיצוניות הנובעות מנזקים שאחרים גורמים לו - רעות רבות וקשות הרודפות את בני האדם כמעט כל ימיהם. ואם כן, טוב היה לו לאדם שלא נברא.
"קטון וגדול שם הוא" בדרשת חז"ל
הילקוט שמעוני באיוב (רמז תתק"ו) דורש את הפסוק בדרך אחרת מפשוטו לפי המלבי"ם: אמר לו רבי זירא לרבי ירמיה, וכי לא ידענו שקטון וגדול שם הוא? אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד בעולם הזה נעשה חופשי לעולם הבא. לפי המדרש, רק בעולם האמת, בעולם הנצח, אפשר לדעת מי באמת קטן ומי באמת גדול - לאחר פטירת האדם.
ומהו "ועבד חופשי מאדוניו"? ידוע המעשה ברבי יהודה פתיה והדיבוק. כשבאו להוציא את הדיבוק היה מקלל קללות נוראות. שאלוהו: למה אתה מקלל, מה זה נותן לך? השיב: אין זה בשליטתי; כיוון שבעולם הזה הייתי אדם נקלה וזול שהיה מקלל, הדברים יוצאים ממני בעל כורחי, אין לי עוד בחירה בזה. וכן כתוב בספרים הקדושים, שאדם הנפטר מן העולם נשאר עם כל תאוותיו אם לא תיקן אותן, אלא שאין לו כלים לממש אותן: מתאווה לסיגריה - ואין מי שייתן לו, ואין מי שידליק לו אש. יש לו את כל התאוות ואין לו כלים - וזה הדבר הקשה ביותר. לכן דורש המדרש: "ועבד חופשי מאדוניו" - מי שעושה עצמו בעולם הזה כעבד, כלומר משבר את מידותיו וטבעיו, נעשה בעולם הבא חופשי מאדוניו, חופשי מכל תאוותיו. אבל מי שלא עשה כן, בעולם הבא הוא רוצה את כל תאוותיו ואין לו במה למלא אותן, וזה גרוע מן הגיהינום.
ובלשון המדרש: האדם בחייו עבד ליצרו וליוצרו. בשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס את יצרו, וכשהוא עושה רצון יצרו הוא מכעיס את יוצרו. מת - יצא לחירות. אחרי המיתה אין עוד מאבק בין יצרו ליוצרו, אין עוד מאבקים, ורק אז הוא יוצא לחירות.
"בעולם הזה מי שהוא קטן יכול לעשות גדול"
ומדרש נוסף, ברות רבה: זהו שאמר הכתוב "קטון וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו". אמר רבי סימון: זה אחד מארבעה מקראות הדומים זה לזה. בעולם הזה מי שהוא קטן יכול להיעשות גדול, ומי שהוא גדול יכול להיעשות קטן; אבל לעתיד לבוא, מי שהוא קטן אינו יכול להיעשות גדול, ומי שהוא גדול אינו יכול להיעשות קטן.
כמה נורא הדבר. אדם שהוא קטן כאן - עדיין הוא חי, ו"כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת": האריה המת אינו יכול להגיע ליותר ממה שהגיע, ואילו אדם חי יכול להשיג עוד ועוד השגות. למעלה, "במתים חופשי", אדם שנפטר הוא כצילום מצב: כפי שצילמו אותך - גמרנו, אין עוד שינויים. ולעומת זאת בעולם הזה עדיין אפשר להשתנות, ויכול אדם להיות גדול ולשמש שמונים שנה בכהונה גדולה, ולבסוף ייעשה קטן.
ומביא המדרש בשם רבי מאיר מעשה בבן בנו של רבי יהושע, שנשתקע שלושה ימים בחוליו, ולאחר שלושה ימים נתיישבה דעתו וחזר לחיים. אמר לו אביו: להיכן הלכת, מה ראית? אמר לו: בעולם מעורב הייתי. אמר לו: ומה ראית שם? אמר לו: הרבה בני אדם ראיתי, שכאן הם בכבוד ושם בביזיון. כששמעו רבי יוחנן וריש לקיש שיש מי שחזר מעולם האמת, עלו לבקרו. אמר להם האב: שמעתם מה הוא אומר? וסיפר הנער את המעשה. אמר ריש לקיש: ומה אתה מתפלא, והלא מקרא מלא הוא - "כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה, זאת לא זאת, השפלה הגביה והגבוה השפיל". אמר רבי יוחנן: אם לא עליתי אלא לשמוע דבר זה - דיי.
ביאור הדברים: לפעמים אדם כאן עם מצנפת ועטרה, נראה גבוה - ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא משפיל אותו; ולפעמים אדם כאן נראה נמוך, מזלזלים בו ואין רואים בו בעל מעלה, אבל הקדוש ברוך הוא יודע מהי מעלתו האמיתית, מהן מידותיו וסגולותיו, מהי הנהגתו ויראת השמיים שלו - ושם הוא מגיע לדרגה גבוהה ועצומה. נמצא שמה שאנו רואים כאן בעולם הזה הוא אשליה, פאטה מורגנה: כך נדמה לנו, זה צדיק וזה כך, מקטלגים אנשים - אבל מי הוא האדם באמת, רק שם יהיה אפשר לדעת.
למה לתת אור ועמל למי שרוצה למות?
לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ׃
כאן עונה איוב לטענה נגדית: הרי יש בני אדם מוצלחים ומשגשגים, פורחים ועולים, שאין להם צרות וכל הרעות שמניתי אינן נדבקות בהם, ואנשים אלה אכן מעדיפים לחיות מלמות. משיב איוב: גם אם כך, עדיין תישאר לי השאלה - "למה ייתן לעמל אור"? האור הזורח, כאשר השמש מתחילה את זריחתה, אינו אלא רעה ונזק לאדם העמל בעבודת יומו, שהרי משמעותו שעליו לשוב אל הטוריה ואל העבודה. ויותר מזה: "וחיים למרי נפש" - מרי הנפש, אנשים שקצים בחייהם, אינם מרוויחים דבר מחייהם, שהרי כל יום שהם חיים אינו אלא לראות את צרתם ואת סבלם, והם מבקשים את המוות יותר מן החיים והטוב.
והרי לכאורה אפשר לעשות בדיקה פשוטה: אם רוב בני האדם סובלים כל כך, מדוע אין הם שמים קץ לחייהם? הלא אין זה קשה כלל. ומה רואים? שרוב בני האדם, ככל שישחיר איוב את התמונה, עדיין רוצים להישאר כאן. לשיטת איוב היו צריכים כולם לבקש "עצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת" - ואינם עושים כן, אלא נשארים.
הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים׃
לכן טוען איוב: הרי יש כאלה המחכים למוות, אנשים שבאמת היו מעדיפים למות - ומדוע "ואיננו", מדוע אין המוות בא אליהם? מדוע המערכה משאירה אותם כאן רק כדי שיסבלו? ומשל לדבר: אדם שכל ימיו ציפה למוות, ובסוף ימיו חפר ומצא מטמון, ואז לראשונה בחייו אמר: עכשיו אני רוצה לחיות. וכיוון שהלך להעלות את המטמון, נפלה עליו החפירה והעפר שמסביב כיסה אותו וקבר אותו שם. "המחכים למוות ואיננו" - וכשהגיע אל המטמונים, אז השיג את המוות. וזה עצמו מראה על רעה גדולה היוצאת מהנהגת המערכה: כל זמן שרע לו וביקש את המוות לא קיבלו, וכשהגיעה לו מעט שמחה ורצה לחיות - הביאו לו את המוות.
הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר׃
לכן אומר איוב: אף אותם אנשים השמחים אלי גיל, השמחים על כל שמחה שבעולם - טוב להם יותר שישישו כאשר ימצאו קבר. שאין דבר טוב בעולם כמו הקבר, שכן כשיש לאדם קבר נגמרו כל צרותיו. העולם מלא צרות וסבל וייסורים, ואילו היה לאדם קבר מראש - שנולד נפל - לא היה סובל את כל הצרות הללו.
לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ׃
ולמי בעיקר? "לגבר אשר דרכו נסתרה" - שמצד עצמו הוא הולך בחושך; ולא די בכך, אלא "ויסך אלוה בעדו" - אפילו אם היה עוד סיכוי לשביב אור מבחוץ, עשה לו ה' סככה שלא ייכנס אליו שום אור. אדם כזה ודאי שטוב היה לו שלא היה בא לעולם מראש, והוא זה שישיש בגילה ורינה ומשוש כאשר ימצא קבר.
הראיה ממצבו שלו
כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי׃
אומר איוב: וראיה לדבר ממה שקרה לי עצמי. אף שהייתי צדיק גדול, "לפני לחמי אנחתי תבוא" - האנחה מקדימה ומתייצבת לפניי, "ויתכו כמים שאגותי" - שאגותיי נשפכות כמטר הניתך, מרוב הצרות והייסורים שבאו עליי.
כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי׃
כאן מקדים איוב ודוחה טענה אפשרית: אי אפשר לטעון נגדי שהרעות באו עליי מפני שלא נשמרתי כראוי, שהרי נשמרתי בצורה הטובה ביותר - כל ימיי פחדתי ממה שעתיד לקרות לי, וליבי ניבא לי רעות; ואף על פי כן לא הועיל לי דבר.
ומדייק המלבי"ם בלשון הפסוק. "ויאתיני" - מלשון אתא, דבר שבא בצורה מוחלטת, כלשון "אמר שומר אתא בוקר", כבר הגיע. לעומת "יבוא", שמשמעו מוכן לבוא, בתהליך, עדיין לא מוחלט - כאדם האומר "אני כבר בא". וכן יש הבדל בין "פחד" ל"מגור": פחד הוא מדבר בלתי ידוע, שאינך יודע ממה אתה מפחד, ומקורו בדמיון; ואילו מגור הוא מדבר ממשי, ממה שאני רואה מול עיניי, כלשון "מגוריי מסביב" שבאיכה. וזה שאמר: פחד כללי היה לי מדבר שאיני יודע מהו - "ויאתיני", ולבסוף בא עליי בביאה גמורה; ומן הדברים הממשיים שראיתי ויגורתי מהם - "יבוא לי", הרעה הממשית כבר מוכנה ומעותדת לבוא. וזו הוכחה שכל הצרות שלי הן צרות שבאו מחמת המערכה, צרות המעותדות עליי, שהרי תמיד ידעתי שהן עתידות לבוא.
לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז׃
"לא שלוותי" - אל תתלה את מה שקרה לי במקרה. שהרי כשאתה רואה שהצרות תכפו זו על זו, "עוד זה מדבר וזה בא", זה מוכיח שאין זה מקרה. ולא עוד, אלא שהצרות באו בסדר מסוים: תחילה איבד את כל קנייניו - שהם הדבר החיצוני ביותר; אחר כך איבד את בניו - שהם קרובים אליו יותר; ולבסוף באו ייסורי גופו - הקרובים ביותר. הדחיפות והסדר שבדברים מוכיחים שהדבר מאורגן ומתוכנן, שהוא בא בהשגחה.
ומכאן מסיק איוב: לא ייתכן שזה בא בגלל חטאיי, ולא ייתכן שאני רשע, שהרי צדיק אני. ובעל כורחך הדבר נובע מצד המערכה ומן המזל הרע שבו נולדתי. והמזל הרע אינו מבחין בין טוב לרע, וזה מראה שאין גמול ועונש בעולם האמת - שהרי השולט באדם הוא רק המערכה, והאדם מוכרח בכל ענייניו לעשות טוב או רע, וממילא אין מקום לתת לו שכר כשהוא עושה טוב ולא להענישו כשהוא עושה רע. הכל מתוכנן, אלא שהתכנון נעשה על ידי מערכה הנוהגת עם האדם ברוע. ואם כן - למה בכלל באתי לעולם? עד כאן טענותיו של איוב.
לסיכום:
בפסוקים אלו איוב בונה טענה שלמה ושיטתית: אילו לא בא לעולם, לא היה נוגע לו כלל מקומו בסולם הדרגות, שכן מי שאינו בפנים אינו מקנא ואינו חסר. משם הוא סוקר את כל רעות האדם - הפנימיות שבמידותיו ובתאוותיו, החיצוניות שביגיעתו להשיג צרכיו, והבאות מזולתו: עושק, נגישה, שררת העשיר בעני ושעבוד העבד לאדונו - ומסיק שטוב לאדם שלא נברא. הוא מוסיף וטוען שאף המערכה נוהגת ברוע, שהרי למחכים למוות אין המוות בא, ומשהתעורר בהם רצון לחיות - הוא קופץ עליהם; ומביא ראיה מעצמו, שכל ימיו פחד ונשמר ובכל זאת באו עליו הצרות בסדר מדויק ומתוכנן, ומכאן שאין זה עונש על חטא אלא גזירת מערכה ומזל, וממילא אין שכר ועונש. כנגד זה למדנו מדרשי חז"ל המהפכים את הכיוון: "קטון וגדול שם הוא" - רק בעולם האמת מתברר מי גדול ומי קטן, שכאן הכל אשליה; "ועבד חופשי מאדוניו" - המשים עצמו עבד בעולם הזה ומשבר מידותיו, יוצא לחירות מתאוותיו לעולם הבא; ומכאן גודל ערכו של העולם הזה דווקא, שבו הקטן יכול להיעשות גדול, בעוד שלמעלה כבר אין שינוי.