דרך הלימוד שלנו בספר איוב תהיה כך: תחילה נעמוד על משמעות הכתובים כרעיון אחד כולל, ורק לאחר מכן נקרא את הדברים בפנים, פסוק אחר פסוק. אנחנו הולכים על פי פירושו של המלבי"ם, וכיוון שכך אנו נוהגים כדרכו: המלבי"ם מבאר תחילה את הקו הכולל - מה רוצה איוב לבטא בשפתיו - ולאחר מכן מראה כיצד הדבר בא לידי ביטוי בכל פסוק ופסוק.
מי שמסתכל על פסוקי איוב, נדמה לו פעמים רבות שכל פסוק אינו שייך לחברו, כאילו זהו אוסף של פסוקים שכל אחד מהם מבטא רעיון אחר, כעין פסוקי משלי. ולא כן הוא. כשיש מענה של איוב - לאיוב יש טענה מסוימת, והטענה הזאת עוברת כחוט השני בתוך כל מענהו. כשיש מענה של אליפז - לאליפז יש קו מסוים, והוא חוזר כחוט השני בתוך מענהו, וכן כל אחד ואחד. אלא שלפעמים מענה אחד כולל בתוכו שניים או שלושה או ארבעה רעיונות: הוא אומר א', ותדע לך שגם ב' וגם ג'. הכול מענה אחד, וכל זה מה שהיה לו לטעון כדי להצדיק את דבריו.
כדי להבין את מענה איוב מביא המלבי"ם את המובא בספר העיקרים (מאמר רביעי, פרק ד'), ששתי דעות היו מקובלות אצל הקדמונים בעניין השפעת גרמי השמיים - מה שנקרא מכאן ואילך "המערכת", כלומר מערכות הכוכבים והמזלות והשפעתם על העולם השפל.
הדעה הראשונה היא דעת הפילוסוף: השפעת גרמי השמיים היא רק בהכנות של בני האדם למה שעתיד להיות להם, ולא בהשפעה פרטנית על כל מה שיקרה לאדם. לדוגמה: על פי מערכת הכוכבים נגזר שאדם זה יהיה כלי קיבול לחכמה, ואם ילמד ויתחכם יגיע למדרגה גבוהה בחכמה; ואילו אדם אחר תפיסתו תהיה קשה, ולא יבין היטב את מה שהוא לומד. יש שמוכנים לרוחניות ולקבלת שפע נבואי ויש שאינם מוכנים, והכול לפי כיוון גרמי השמיים בשעת לידתו. אבל אם ייצא עשיר או עני, נשוי או רווק, יהיו לו ילדים או לא, יזכה לכבוד ולשררה או לא - בכל אלה אין למערכות הכוכבים מבוא כלל.
הדעה השנייה היא דעת חוברי שמיים החוזים בכוכבים, היא הדעה המוכרת לנו כאסטרולוגיה: כל מה שעתיד להיות על האדם נגזר ממצב הכוכבים בשעת הלידה וממצבם בחיי חיותו. ואיני מדבר על ההורוסקופים של ימינו - שכחו מזה, אלו שטויות; אני מדבר על האסטרולוגיה האמיתית, כפי שפרעה היה אצטגנין, וכמו הכשדים, שבאמת ידעו מה הם מדברים. לפי תפיסתם הכול נקבע ממעמד הכוכבים: האם יישא אישה, עם מי יחיה בטוב, כמה נשים וכמה ילדים יהיו לו, באיזו עבודה יעסוק, כמה זמן יחזיק במלאכתו ומתי יפטרוהו.
ומעיר המלבי"ם, שזו גם כן דעת קצת מרבותינו שאמרו "מזל מחכים מזל מעשיר" - שההשפעה מן המזל היא הגורמת שאדם זה יהיה חכם וזה טיפש. אין הכוונה חלילה שהכול נקבע על פי מערכות הכוכבים, אלא שהדברים יורדים ומשתלשלים משורשם העליון דרך מערכות הכוכבים.
איוב, אומר המלבי"ם, דעתו הייתה כדעת החוזים בכוכבים. איוב סבר שכל מה שקורה לאדם - אורך ימיו, אם יסבול או ייהנה בעולם הזה - הכול נקבע ממערכות הכוכבים שהיו בשעת הלידה ומצורתם בימי חייו. ומכאן נבין מדוע איוב מקלל את ליל ההיריון ואת יום הלידה. מה יש לקלל את היום ואת הלילה? הוא מקלל אותם משום שהוא מבין שהם הגורמים: הלילה שבו נזרע איוב היה לילה כה נורא, ולכן יצא איוב עם כל כך הרבה סבל.
ממשיך איוב וטוען: אם כבר רואים משמיים שבמזלי אני עתיד להיוולד כאדם סובל, מסכן, שנועד לייסורים קשים - למה לא שללו מראש את קיומי? למה הביאו אותי לעולם כדי לסבול? מוטב היה שלא אבוא לעולם כלל מאשר להיווצר כאן ולסבול את כל הסבל הזה.
ומבאר המלבי"ם: רוב בני אדם, אם תשאל אותם מה טוב יותר - שהיית או שלא היית - יאמרו שטוב יותר שאני נמצא. ולמה? כשם שאדם חושב על מעלה מסוימת - טוב יותר שיהיה לי יותר כסף, יותר בריאות, יותר חכמה - וכל חיסרון נראה לו מגרעת, אם כן אילו לא הייתי כלל, זו שיא המגרעת. אם חסרים לי חמישה אחוזים זה נראה גרוע, קל וחומר אם היו חסרים כל השמונים. ולא פחות מזה קשה לאדם לחשוב מה יהיה כשלא יהיה, בפרט מי שאינו מאמין בשכר ועונש ובחיים שלאחר המוות, שסבור שהוא הולך אל התוהו. לכן עצם זה שאני נמצא נראה דבר טוב.
בא איוב ואומר: כל הקושי הזה הוא רק אחרי שכבר ישנני. אחרי שאני כאן, קשה לי לקבל שאהיה במעלה פחותה, ואפילו חיסרון קטן קשה לי. אבל אם איני כאן כלל - כלל לא קשה לי שאין לי כלום. אחרי שנכנסת לתוך הדבר, קשה לך בלעדיו; אבל בלי שנכנסת לתוכו, אינך מרגיש שהוא חסר לך. משל פשוט: מי שמעולם לא עישן - האם הרגיש פעם שזה חסר לו? מעולם לא. וכן מעולם לא הרגשתי שסמים חסרים לי, ומעולם לא הסתכלתי בקנאה על מי שלוקח סמים. אבל אם היינו מתרגלים לכך, ועכשיו היו מפחיתים לנו סיגריה ליום, היינו מרגישים שקשה לנו מאוד. זו טענת איוב: אם לא היית מביא אותי מלכתחילה, היה הרבה יותר טוב מאשר המצב הנוכחי.
כאן מרחיב איוב את היריעה וממקד את טענתו כטענת החכם המובאת במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק י"ב) בשם החכם הערבי אל-ראזי. אותו חכם טען - וכבר רמזתי לכך בפרק הקודם - שרוב חיי האדם בעולם הם חיים רעים: חיים של חתחתים, קושי, סבל, צער ויגון. ואם ימדוד אדם את רגעיו הטובים לעומת רגעיו הרעים, ימצא שקיומו של האדם הוא "נקמה ממנו ורעה גדולה". כלומר, כביכול בראו אותו כדי להתנקם בו, כביכול השם רצה להתעלל באדם ולכן בראו. כפירה גמורה היא לומר כן, אך זו הייתה טענתו של אותו חכם, ושל האומות שאחזו בדעה זו. הם היו משוררים שירים ומביאים ראיות והוכחות כמה סבל וכמה צער עוברים על האדם, ומוכיחים שרוב זמנו של האדם הוא בסבל. ואם כן למה לברוא אותו? אם רוב הזמן אינו נהנה ואינו שואב סיפוק מחייו, למה להביאו לעולם - להינקם ממנו? מה עשה שצריך לעשות לו רע?
ועוד הוא טוען: גם אם תאמר שיש אנשים שטוב להם - עד מתי? עד המוות. ואם כבר בראת אדם שטוב לו, למה ליטול אותו? הוא אשר אמרתי: לרע לו נברא האדם, שהרי דווקא כשטוב לו לוקחים אותו.
ועוד הוא מראה כיצד כביכול מציאות העולם צוחקת על האדם. ראה אדם עני, אביון ורש, שכל ימיו מתאווה למות: למה נבראתי? איזה צער, איזה חיים, איזה קושי. יום אחד הוא הולך וחופר ומוצא מטמון. פעם אחת בחייו הגיע להרגשה טובה, ועכשיו הוא אומר: ריבונו של עולם, כעת אני רוצה לחיות. יורד הוא לבור להביא עוד כמה מטבעות שנשארו, ואז גל של עפר נופל עליו וקובר אותו חיים. וכי אין זו אכזריות? כל ימיו מאס בחיים ולא נטלוהו, וכשהגיע סוף סוף למצב שהוא רוצה לחיות ויש לו בשביל מה לחיות - אז לוקחים אותו. אלו הן תהפוכות הזמן: לפעמים אדם מבקש טוב, וכבר רואה את המוות.
מכאן מסיק איוב שהנהגת האדם נתונה תחת המערכת, והוראת המערכת - הכוכבים - היא לפעמים רעה לאדם, ולפעמים רעה הרבה, ורוב הזמן רע לו לאדם. וממילא גם אין לאדם בחירה חופשית. זכרו טענה זו, כי איוב יחזור ויטען אותה בהמשך, שהאדם מוכרח במעשיו, ועוד נראה פרק שלם שידון בשאלה זו. איוב טען שזה נולד במזל של צדיק וזה נולד במזל של רשע; כשם שבראת שור שפרסותיו סדוקות וחיה שפרסותיה קלוטות, כך נברא צדיק וכך נברא רשע - לא בבחירת האדם, ואין האדם הוא הקובע מי יהיה צדיק ומי רשע.
איוב מביא ראיה ממה שקרה לו: אני בעצמי הוכחה ניצחת. הרי אני צדיק גמור - וכך אוחז איוב מעצמו לכל אורך הספר, ולא בטעות: עוד נראה בפרק האחרון שהקדוש ברוך הוא חרה אפו ברעי איוב על שהרשיעוהו, כי איוב צדק שהיה צדיק. אין לטעות שאיוב החזיק מעצמו יותר ממה שהיה, אלא ראה את עצמו נכונה. אומר איוב: בתור צדיק גמור, לא ייתכן שמה שאני מקבל הוא עונש השגחי על מעשיי, שהרי אם יש השגחה - כיצד ייתנו לי עונש על צדקותי?
ואולי נאמר שאין השגחה כלל והכול מקרה? גם את זה אין איוב יכול לקבל. וכי אפשר להתווכח שייסורי איוב באו בהשגחה? ההוכחה הגדולה היא התכיפות שלהם: עוד זה מדבר וזה בא, עוד זה מדבר וזה בא; המכה הזאת והזאת והזאת, אש אלוהים ירדה מן השמיים. ממצב שבו היה לי הכול, תוך זמן קצר הצרות תוכפות ואין לי כלום - ברור שזה בהשגחה.
כיצד מיישבים את הסתירה? לומר שאין השגחה - לא ייתכן. לומר שמגיע לי - לא ייתכן, שהרי אני יודע שאני צדיק. על כורחך שהקדוש ברוך הוא מסר את עולמו להנהגת המערכת, מערכת הכוכבים, שממנה נגזר הכול כדעת האסטרולוגים. במילים פשוטות: איוב מנקה כביכול את בורא עולם מכל הסיפור - לא השם, אלא הפקידים שלו, מערכת הכוכבים שהם פקידי מעלה.
אלא שגם כך אין הוא מניח להשם, שהרי בסופו של דבר תהיה לו טענה: איך מסרת לפקידים רשעים לנהל את העניינים? אם המערכת אינה מבחינה בין צדיק לרשע, והכול נגזר מראש ואין בחירה, כיצד מסרת את ניהול העולם לפקיד כזה שרוב הזמן עושה לאדם רע? ואכן נראה בהמשך שחבריו יטענו לו כך: אתה רוצה לנקות את בורא עולם ובעצם אתה טופל עליו אשמה לא פחות חמורה - שמסר את ההנהגה לרשעים שינהלו את העולם שלא כראוי. גם אם תאמר שלא השם עשה לי אלא שליחו, סוף סוף הדבר מתחבר אליו יתברך. וכמו שאמרו חז"ל שהשם נפרע ממי שממנה דיינים שאינם הגונים: אין הממנה יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "לא אני דנתי דין מעוות, הדיין הוא" - ממי קיבל הדיין את הגושפנקה ואת המינוי? ממך, והתיק עליך. איוב עדיין אינו שם לב לסתירה זו, והוא ימשיך לטעון כנגד המערכת שנלחמת בו.
עוד ראיה יש לאיוב: כל ימיי הייתי בפחד. והפחד שיש לאדם מעיד על מעין נבואה שנזרקה בו על מה שעתיד לקרות לו, וכפי שנראה בפסוקים "כי פחד פחדתי ויאתיני". אפילו בני אדם משתמשים בביטוי "ליבי מנבא לי רעות", "יש לי הרגשה לא טובה". כשעומד לקרות לאדם דבר רע, נשמתו המחוברת לעליונים יודעת ורואה, והיא אינה מוגבלת - רואה מסוף העולם ועד סופו. רק ניצוצי הנשמה מאירים לנו בשלושת הראשים, בכתר חכמה ובינה שבאדם, אבל הנשמה עצמה בחוץ, אינה בתוך האדם. ולכן טוען איוב: תמיד היה לי רגש שמשהו רע עומד לקרות לי, והדבר מוכיח שכך נגזר מראש מן המערכה, וכך נקבע מראש שאקבל.
נסכם אפוא את הנחותיו של איוב: א' - הקדוש ברוך הוא אינו משגיח באופן פרטני, אבל ודאי יודע את כל הנעשה בעולם, שהרי אי אפשר לומר שאינו יודע, שאז הייתי אוחז חלילה שהשם מוגבל. ב' - איני מאמין שהרע יוצא מאת השם, כי השם אינו עושה עוול. ג' - יש מערכה, מערכות הכוכבים, ומהן מושפע כל מה שקורה כאן בעולם. ד' - אין לאדם בחירה חופשית; אין תלוי בו אם יהיה צדיק או רשע, והוא מוכרח במעשיו מחמת המערכה. אותה מערכה הגוזרת אם יהיה לו טוב או רע, היא הגוזרת אם יהיה צדיק או רשע. זהו הקו הכללי, ועתה נראה אחד לאחד כיצד הוא בא לידי ביטוי בפסוקים.
אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ׃
"אחרי כן" - אחרי שכבר באו הייסורים הקשים ביותר שרוצצו גם את גופו, פתח איוב את פיו וקילל את יומו. מי אשם בכל מה שיש לו? מערכת הכוכבים והמזלות שהיו ביום שבו נולד וביום שבו נוצר. ולכן את מי יש לקלל? את היום: כיוון שנולדתי בזמן רע, לכן מצבי רע.
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
"ויען" מלשון מענה - ומי שאל אותו? שני ביאורים בדבר: אפשר שידידיו ורעיו שבאו לבקרו שאלו אותו מה לו ואיך הוא רואה את הדברים, והוא ענה להם. ואפשר ש"ויען" פירושו להרים את הקול, כמו "וענית ואמרת ארמי אובד אבי", שאומר רש"י שצריך להגביה קולו; אף כאן איוב מגביה קולו ופותח במונולוג שלפנינו.
יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר׃
יהי רצון שהיום שבו נולדתי יאבד, שהרי הוא הגורם לכל צרתי. ליל ההיריון ויום הלידה הם הגורמים, והלילה הזה גזר וחרץ את דיני - ולכן יאבד היום הזה מימות השנה, כפי שנראה בהמשך. רש"י מפרש "אִוָּלֶד" לשון עתיד: הלוואי ויאבד היום שהייתי עתיד להיוולד בו, שהיו מאבדים מראש את היום העתידי הזה.
"והלילה אמר הורה גבר" - הלילה שבו אמר המבשר "הורה גבר", לשון היריון, שהאיש עיבר את אמי, כלומר שאבי עיבר את אמי. וחז"ל דורשים שהלילה הוא המלאך הממונה על ההיריון ושמו לילה, והוא אמר: יהיה היריון מגבר בלילה זה. נמצא שהוא מקלל את היום ואת אותו מלאך.
ומובא בילקוט שמעוני: אמר רבי מרינוס בר אושעיא, אמר איוב - הלוואי הייתה אמי נידה בשעה שבא אבי להיזקק לה, שתאמר לו "הורה גבר?". וכיצד יש להבין זאת? לא שהיא אומרת לו בלשון בשורה, אלא בלשון תמיהה: כעת שאני בנידתי - הורה גבר? וכי זה זמן היריון מן הגבר? אין עכשיו עת היריון מגבר. ואילו הייתה נידה, אסור היה לו לקרוב אליה ולא היה היריון - וכמה חבל שלא כך היה.
הַיּוֹם הַהוּא יְהִי־חֹשֶׁךְ אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל וְאַל־תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה׃
מבקש איוב שהיום ההוא יהיה חושך - אבל לא חושך שבהשגחת השם לטובה. יש חושך שהוא לטובה, כגון חושך מצרים, שהיה לטובת ישראל: באותו זמן נפרעו מן הרשעים, ובאותו זמן ראו ישראל מה יש למצרים במטמוניותיהם. על כך הוא אומר "אל ידרשהו אלוה ממעל" - שלא יעשה הקדוש ברוך הוא עם החושך הזה שום דבר טוב, אלא יהיה חושך שלילי בלבד. ואפילו אותה קרן אור שלפעמים מבצבצת מבין העננים ביום מעונן - "ואל תופע עליו נהרה", שיהיה חושך מוחלט. יום כה רע ומזיק, שיהיה בו החושך הגמור.
ומהי "נהרה"? מבאר המלבי"ם שנהרה היא אור הבוקע דרך נקודה מצומצמת, מלשון מנהרות: במנהרה היו עושים נקב כדי שדרכו ייכנס האור. ועל שם זה אומרים "הייתה נהרה על פניו" - אור היורד דרך נקב.
יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם׃
ממשיך איוב ומבקש שלא יהיה זה חושך של העדר אור בלבד, אלא חושך קנייני, שהחושך כביכול ילכלך את היום - חושך שהוא ממשות, שאם אני מפזר אותו הרי לכלכתי בו את היום. וזהו "יגאלוהו חושך", לשון לכלוך כדברי רש"י, כמו "לחם מגואל", מטונף ומלוכלך.
ולא זו בלבד, אלא "תשכון עליו עננה" - שהענן יוסיף להחשיך. אלא שלפעמים יש בעננים תועלת, שביום חם הם נותנים צל; לכן הוא מבקש שיהיו עננים בלא תועלת, וזהו "יבעתוהו כמרירי יום". ומבאר המלבי"ם שהכ"ף אינה כ"ף הדמיון אלא שורש התיבה, מלשון "עורנו כתנור נכמרו" - שהתחממו, וכמו "נכמרו רחמיו", שהתחממו רחמיו בלבו, וכמו "קומר של זיתים", שנותנים זיתים בכלי והם מתחממים עד שמתרככים ומוציאים את שמנם. אף כאן "כמרירי יום" הוא לשון חום: שיהיה היום בוער כתנור, חמימות לוהטת כחום הצהריים, ולא יועילו לו העננים להסיר את החום.
הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל־יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל־יָבֹא׃
גמר לטפל ביום, ועתה הוא עובר ללילה - אותו ליל היריון. "יקחהו אופל": אופל קשה מחושך, שכן חושך יש בכל הלילות, ואילו אופל הוא אפלה ממשית וקשה יותר. "אל יחד בימי שנה" - שלא יתאחד עם ימי השנה, שמשס"ה הימים לא יספרו אותו וידלגו עליו בלוח. ולא זו בלבד, אלא "במספר ירחים אל יבוא": הלילות נמנים גם לחודשים, שלושים לילה בחודש או עשרים ותשעה, ואני מבקש שהלילה הזה לא יימנה במספר הלילות של היקף הלבנה. לילה שיש לו כל כך הרבה השפעה שלילית - הלוואי ולא יופיע בלוח כלל.
הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל־תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ׃
כיוון שעל פי מצב המערכת מוכרח שההיריון שייקלט בלילה הזה יהיה גבר שיעברו עליו צרות וייסורים כמותי, ואותם נולדים עוד יקללו את יום היוולדם - לכן אני מבקש שהלילה ההוא יהיה גלמוד, לשון בדידות: שלא יהיה בו זיווג בין איש לאשתו, שהרי מה שייוולד מזיווג כזה יהיה דבר גרוע מאוד. וגם חתונה לא תהיה בו, "אל תבוא רננה בו" - שהלילה הזה השפעתו כה שלילית, עד שלא ייוולד בו שום אדם.
יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי־יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן׃
ולמה אני מבקש כך על הלילה הזה? מפני שלבסוף יקבוהו ויקללוהו "אוררי יום" - הילדים שייוולדו מן הלילה הזה, סופם לארר ולקלל את יומם. "העתידים עורר לויתן" - לויתן מלשון לוויה וחיבור, כמו "הפעם ילווה אישי אליי". ואגב, זו גם משמעות סעודתו של לויתן: חושבים שיהיה שם סטייק לויתן, ואין הכוונה כן, אלא סעודה שבה השם ילווה אלינו, וכן "סוכת עורו של לויתן". ולפי זה אומר איוב: אלה שיזדווגו בלילה הזה, הליווי וההתחברות שלהם עתידים להיות ערירים. לכן אני מבקש, ריבונו של עולם, שהלילה הזה יהיה גלמוד ולא יהיה בו זיווג ושום חיבור, כי אלה שייוולדו ממנו סופם לקלל את אותו הלילה.
יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו־לְאוֹר וָאַיִן וְאַל־יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר׃
אחרי שקילל את היום בפני עצמו ואת הלילה בפני עצמו, עתה הוא בא לקלל את חיבור היום עם הלילה והלילה עם היום. הוא עובד בשיטתיות ואינו משאיר פינה ריקה: קילל את היום, קילל את הלילה, ועכשיו מקלל את השקיעה והזריחה - שלא תאמר "זה אינו לגמרי יום ואינו לגמרי לילה"; כולם בסיפור הזה. הנשף והשחר הם זמני החיבור. "יחשכו כוכבי נשפו" - הכוכבים שבתחילת הלילה, בתחילת השקיעה, יחשכו. "יקו לאור ואין" - הלילה כביכול ממתין ומקווה לשחר שבסופו, ואין, לא יעלה בו השחר. "ואל יראה בעפעפי שחר" - כביכול השחר נותן ללילה עפעפיים שיוכל לראות, ואני מבקש שאף השחר, שהוא רק תחילתו של יום, לא יהיה.
כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי׃
על מה כל טענתי? למה אני מקלל את ליל ההיריון? יש לי טענה על אותו לילה: למה לא סגר את דלתות בטן אמי שלא תקלוט את הזרע? אחרי שידוע שמי שייוולד מן העיבור הזה יהיה אדם שיסבול כל כך, למה לא נסגר הרחם? ועל ידי זה "ויסתר עמל מעיניי" - היה מסתיר ממני את העמל, את הסבל, ולא הייתי סובל כך בימיי. וקורא לזה "דלתי בטני" ולא "בטן אמי", מפני שאני הייתי בתוך הבטן.
לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע׃
עד כאן קילל את ליל ההיריון, ועתה הוא עובר ליום הלידה. אם נגזר על אמי להתעבר - יהי כן; אך האם לא היה אפשר ליטול אותי עוד ברחם, שאמות שם ולא תתקיים הלידה? ואם תאמר שעל פי מערכות הכוכבים נגזר שגם איוולד - על כל פנים, "מבטן יצאתי ואגווע", מיד בצאתי מדוע לא נלקחתי? למה הבאת אותי לעולם לסבול? וכאמור, הוא טוען זאת לא כלפי השם אלא כלפי המערכה, שכביכול היא עשתה עמו עוול.
מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה־שָּׁדַיִם כִּי אִינָק׃
ואם תאמר שמצד המערכה לא היה מוכרח שאגווע בצאתי מן הבטן, שהרי הייתי בריא והכול אצלי היה כשורה ולכן נגזר עליי לחיות - עדיין יש לי שאלה: למה קידמוני ברכי אבי שלקח אותי ושם אותי על ברכיו? ולמה נכונו לאמי שדיים להניקני? ריבונו של עולם, למה נתת לאמי כוח להניק? שהרי גם אם נגזר עליי להיוולד, אילו היית מונע חלב מאמי או שלא היו ברכי אבי מקבלות אותי בצאתי לאוויר העולם, הייתי מגיע לאותה תוצאה - לא הייתי חי, והיה טוב לי יותר מן המצב הנוכחי.
כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי׃
שאילו כך היה, ואילו הייתי נולד נפל, הייתי בסופו של דבר שוכב שקט ושאנן, ולא הייתי עובר את מה שאני עובר היום. כל מה שאני סובל עתה הוא מפני שלא באתי לעולם כנפל; אילו כך היה - "שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי", והייתה לי מנוחה.
מספרים שהגאון מווילנה היה ישן ארבע שעות ביממה, וגם זה לא ברציפות, אלא חצי שעה וקם, חצי שעה וקם, ובסך הכול ארבע שעות. פעם ביקשו מן המגיד מדובנא, שהיה מרבה לבוא אל הגאון, שידבר על לבו שיישן יותר, כי חששו שהדבר מזיק לבריאותו. בא המגיד והתחיל לשכנעו: כתוב "ישנתי אז ינוח לי" - "אז" בגימטרייה שמונה, מכאן שאדם צריך לישון שמונה שעות, ורק אז ינוח לו; ואם אינו ישן כשיעור הזה הריהו פוגע בגופו.
אמר לו הגאון מווילנה: אדרבה, אני מוכיח מן הפסוק הזה שהצדק עמי. שהרי בשני ימים, בארבעים ושמונה שעות, יוצא לי שמונה שעות שינה וארבעים שעות ערות. וכך אני קורא את הפסוק: "ישנתי אז" - כאשר ישנתי שמונה שעות, אחר כך "ינוח לי", יש לי ארבעים שעות לשבת ולעסוק בתורה. לך והתווכח עם הגאון ולך אמור לו פסוק.
ומספרים שהוסיף המגיד מדובנא ואמר לו באותה הזדמנות: תשמע, אם אתה לומד עשרים שעות ביממה, אין זה קונץ שאתה גאון. השיב לו הגאון מווילנה: הקדוש ברוך הוא אינו מחפש קונצים. לא באתי לעולם להראות קונצים, לא באתי להראות שאני ישן שש עשרה שעות ועדיין גאון; באתי ללמוד תורה ולעשות רצון השם, ואחד הדברים שהתורה נקנית בהם הוא מיעוט שינה - ולכן אני ישן מעט.
פרק ג' פותח את מענה איוב הראשון, וכל דבריו בו חוט אחד: איוב מחזיק כדעת החוזים בכוכבים, שהכול נגזר ממערכות הכוכבים שבשעת ההיריון והלידה. משום כך הוא מקלל בשיטתיות את ליל העיבור, את יום הלידה ואף את חיבורי היום והלילה - הנשף והשחר. טענתו היא שמוטב היה לו לא היה בא לעולם כלל, כטענת אותו חכם שרוב חיי האדם רעים, וכפי שמראות תהפוכות הזמן. מכאן הוא מגיע לשלילת הבחירה החופשית, ולניקוי כביכול של בורא עולם על ידי מסירת ההנהגה ל"מערכת" - ניקוי שאינו מנקה, שהרי סוף סוף המינוי ממנו יתברך. ומתוך הפסוקים למדנו גם את דקדוקי הלשון: נהרה כאור הבוקע מנקב, "יגאלוהו" לשון לכלוך, "כמרירי" לשון חום, "גלמוד" לשון בדידות ו"לויתן" לשון ליווי וחיבור.