פרק ב' בספר איוב הוא פרק המכה השנייה. אחרי שנלקחו מאיוב ממונו ובניו, מקבל השטן רשות לגעת בגופו ממש. בחלק זה של השיעור נעסוק מן הפסוק השביעי ואילך: הכאת איוב בשחין, דברי אשתו, תשובתו המפורסמת "גם את הטוב נקבל", ולבסוף בואם של שלושת רעיו לנחמו. נלך על סדר הפסוקים עם ביאורי המלב"ם, דברי חז"ל והמפרשים.
וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְהֹוָה, וַיַּךְ אֶת־אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
מדוע נאמר "ויצא השטן מאת פני ה'"? לפי שאין רע יוצא מן השמיים. כדי להביא רע לעולם צריך השטן לצאת מלפני ה', ורק כשהוא כבר איננו "מאת פני ה'" - אז ביכולתו להכות את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קודקודו.
וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ, וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר.
איוב לוקח חרס להתגרד בו, כלומר להתחכך בו מרוב כאבו. אומר המדרש: מחציו ולמעלה היה שחין יבש, ושחין יבש מגרד מאוד, ולכן היה צריך חרס כדי לגרד בו את גופו. ומחציו ולמטה היה שחין לח, ושחין לח צריך ייבוש - וכיצד מייבשים אותו? על ידי שיושבים בתוך האפר, והאפר סופג את הלחות.
וזה שאמרו חז"ל בגמרא על אדם שמצאו אותו "רעות רבות וצרות" - זהו הניזוק בזיבורתא ועקרבא, שנעקץ גם מדבורה וגם מעקרב. ומדוע? לפי שרפואתו של זה במים חמים ורפואתו של זה במים קרים. שם מים חמים - האחד מתרפא והשני ניזוק; מיד שם מים קרים - הניזוק מתחיל להתרפא, וזה שהתרפא מתחיל להינזק. אדם כזה אינו יודע איזו תרופה לקחת, שכן מה שמועיל לזה הורס לזה. וזה בדיוק מה שהיה כאן: החצי העליון שחין יבש, ולו הישיבה באפר מזיקה; החצי התחתון שחין לח, ולו אדרבה צריך לשבת בתוך האפר. שתי מכות מנוגדות קיבל איוב.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת.
בפשוטו של דבר היא אומרת לו: אתה עדיין מחזיק בתומתך? אחרי כאלה סטירות יש לך עוד תקווה מבורא עולם? יש לך עוד מה לצפות ממנו? ובמילים פשוטות - אין לך גם מה להפסיד. גמרנו, אתה רואה שעדיף לך המוות מן החיים, וכיצד תגיע למוות? על ידי "ברך אלוקים". "ברך" הוא לשון סגי נהור - כלומר קלל חלילה, אלא שנקטו לשון נקייה. תברך את אלוקים, ואז ה' ייקח אותך. במילים פשוטות: טובה לך המיתה מן החיים.
אבל המלב"ם כדרכו מבאר כאן ביאור נפלא. הרי אחרי המכה הראשונה מה אמר איוב? "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". ואחרי המכה הזאת - לא כתוב דבר. לא כתוב שאיוב בירך את אלוקים, לא הודה לה' ולא אמר "יהי שם ה' מבורך". מה עשה? אחז בפלך השתיקה. כי באמת כבר בשלב הזה לא היה לבבו שלם כמו לאחר המכה הראשונה.
ועכשיו באה אשתו ומדברת אליו בציניות, להקניטו. היא אומרת לו: תראה, אחרי המכות הראשונות מה עשית? בירכת את ה', אמרת תודה ריבונו של עולם - ומה ה' עשה בעקבות זה? הביא לך עוד מכות. אם כן, בבקשה איוב, תברך אותו עוד פעם - ומה ה' ייתן לך תמורת זה? הוא בכלל ייקח אותך. זו הלעגה: אחרי המכות הראשונות אמרת תודה וחטפת סטירה חזקה יותר; נו, תגיד גם עכשיו תודה, ועתה הוא ייקח אותך לגמרי. הרי ככל שאתה מודה לו יותר - כביכול הוא מכה אותך יותר. למה אינך מברך? תברך, ועל ידי זה ה' ייקח אותך כליל.
לא פשוט עם אישה כזאת. ואם ה' לקח לאיוב את הכול - מדוע לא לקח לו גם את אשתו? זה הדבר היחיד שהשאירו לו. על פי פשוטו, לא לקח את אשתו לפי שהיא עצמה הייתה חלק מן הניסיון - היא זו שדרבנה אותו לברך אלוקים. ויש עוד הסבר, בדרך הלצה: מכיוון שבסופו של דבר החזיר ה' לאיוב את הכול פי שניים, אילו היה לוקח את אשתו היה נאלץ לתת לו אחר כך גם אישה פי שניים, ולא רצה שיסבול פי שניים - לכן עדיף היה להשאיר את אותה אישה.
ובדרך צחות מספרים על אדם אחד שנסע במהירות גבוהה ושוטר עצר אותו. אשתו יושבת לידו ומתחילה לצעוק: כן, תן לו דו"ח, מגיע לו, אני צועקת עליו חצי שעה שיוריד את הרגל מהגז, שיסע לאט, שישלם, שידע. אמר לו השוטר: סע, סע אדוני, ה' כבר העניש אותך.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
הקושי כאן הוא במילה "גם", ובזה יתמקדו המפרשים. לכאורה היה צריך לומר: "את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?" - כשטוב לי, תודה רבה, וכשרע לי פתאום יש לי השגות על ה'? וזה מה שאומר רש"י: לא די שבראנו. מהו ה"גם"? עצם זה שה' ברא אותי היא הטובה הגדולה ביותר; "גם את הטוב נקבל" - מעבר לזה הוא עוד הוסיף לי ונתן לי טוב, ואת הרע לא נקבל? כמו שקיבלת את הטוב, קבל גם את הרע.
ואומר המדרש: איוב נתנבא ולא ידע מה שנתנבא. נתנבא על העתיד. שהרי לפי פשוטו "גם את הטוב נקבל" משמעו הטוב שהיה לנו עד היום, ואם כן היה לו לומר "גם את הטוב קיבלנו ואת הרע לא נקבל". אלא מדוע נאמר בלשון עתיד "נקבל"? שנתנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לו את כל הטובה - אנחנו עוד נקבל טוב בעתיד. לכן כתוב "גם את הטוב נקבל" ולא "את הטוב קיבלנו".
המלב"ם מסביר שלכאורה נדמית תשובתו של איוב כתשובת צדיק, כדברי אדם ירא אלוקים המצדיק את הדין: הרי זה בדיוק מה שה' רוצה. אבל אומר המלב"ם: אם תדייק בדבריו, תגלה שכבר כאן התחיל לבבו פונה לדברי מינות ולדברי כפירה. ומניין? מן המילה "גם".
מבאר המלב"ם שהיו בזמנם רבים שהאמינו שהעולם הוא בעיקרו רע - שמה שיש לאדם במציאות הוא בעיקר סבל ורע. הרמב"ם במורה נבוכים מביא בשם החכם אלראזי, חכם ערבי, שטען שהרע במציאות רב מן הטוב. וכן, אומר המלב"ם, המשוררים הקדמונים ישבו וכתבו שירים על הרע שבעולם ועל הסבל; כל הסגנון של השירה הערבית, שירי הדיכאון והעצב, עוסק בצרותיו של האדם. לפי תפיסה זו הקדוש ברוך הוא עושה לאדם בעיקר רע בעולם, ורק בנוסף לזה מביא לו גם טוב. ומה זה? זו כפירה, כביכול ה' ברא את האדם לרע לו רחמנא ליצלן. וזו, אומר המלב"ם, הייתה דעתו של איוב: שבאמת ה' נותן לאדם יותר רע מטוב. (ובפרק הבא יזכיר המלב"ם את הנקודה הזאת ויפרט אותה יותר.)
ומניין אנו יודעים זאת? אומר המלב"ם: התבונן, כשאנו אומרים "גם" - האם הדבר הנוסף הוא העיקר או הטפל? תמיד הטפל. אני אומר: ראש הממשלה נסע לסין וגם מזכירו האישי; ואיני אומר: מזכירו האישי נסע לסין וגם ראש הממשלה - זה נשמע מגוחך. ה"גם" תמיד בא לבטא את הטפל.
ונותן המלב"ם משל: אדם השותה הרבה יין או אוכל הרבה דבש אינו יכול להתלונן אחר כך שהיין שיכר אותו או שהדבש הזיק לקיבתו. אדרבה, היין והדבש מזיקים - ואתה גם נהנה מהם. ההנאה שביין היא הדבר המועט שבו, והעיקר שבו הוא השכרות והנזק. ואם כן, כיצד אתה רוצה שיהיה לך הדבר הקטן - התועלת - ואת הדבר הגדול, שהוא הרע, לא תקבל?
זו טענתו של איוב לאשתו: הטוב, אם אני קורא לו "גם", הרי שהוא המועט והטפל. "גם את הטוב נקבל מאת האלוקים" - את הטפל אנחנו מקבלים; ואת הרע, שהוא העיקר, שהוא בעיקר מה שה' עושה לאדם - לא כל שכן שנקבל אותו? הטוב שבעולם אינו אלא טפל, ואם את זה קיבלת, כלום תחשוב שיהיה לך הטוב בלי הרע? הרע הוא העיקר.
ואלו מילים קשות מאוד: כביכול ה' ברא את האדם לרע לו, וכביכול רוב מה שקורה לאדם בעולם הזה הוא רע. כאן כבר מתחיל להתגלות שיש בו נקודה של הרהור כלפי בורא עולם ושל כפירה - שהאדם נברא לא לטוב לו אלא לרעתו. וזהו, אומר המלב"ם, היסוד לכל הטענות שיטען איוב אחר כך בוויכוחיו עם רעיו: שהאדם נברא לרע, ורוב מה שיש לו כאן רע, ואם כן למה נבראנו, ולמה ה' יצר אותנו, והאם ה' מחפש רעתנו ולכן הלך וברא לו ברואים כדי לייסרם. זו הטענה שעומדת בבסיס כל הטענות שיבואו אחר כך, ואנחנו נראה כיצד איוב יבטא אותה בהמשך בצורה מפורשת יותר.
ומה שנאמר "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" - אומרים חז"ל: בשפתיו לא חטא, אבל בליבו חטא. והאבן עזרא אומר: לא חטא בשפתיו, אבל לעתיד יחטא. כלומר, בשלב הזה הוא עדיין שותק. אבל עוד מעט יפתח איוב את פיו, וכשיפתח - ידבר דברים שאינם ראויים כנגד הנהגת ה': יבקש מהקדוש ברוך הוא שיבוא עמו לדין, יבקש שיסביר לו למה הוא מייסר אותו על לא עוול בכפו ושאין זה מגיע לו, וכביכול אין ה' משגיח, ועוד דברים שיהיו דברי כפירה. אבל בשלב הזה לא חטא איוב בשפתיו.
להסביר למה התייסר איוב ומה היו כל הגורמים לכך - על זה נמסור בסוף הספר שיעור מיוחד על "איוב וגלגוליו", ואז נבין את כל מה שעבר עליו ונראה שאת הכול קיבל בדין. אבל גם בלי להגיע אל תורת הסוד והגלגולים, כבר בתחילת הספר אנו רואים שה' רצה לנסות את עבדו איוב, והניסיון שה' מנסה בו את האדם הוא על מנת להגדיל שכרו. כאשר אדם עומד בניסיון - שכרו עצום ורב, שאין לשער ואין לתאר.
משל למה הדבר דומה: אדם זכה בפרס של חמישים אלף שקלים, ואומרים לו - ניתן לך חידה, נעשה לך ניסיון, ואתה תוכל להפוך את חמישים האלף לחמישים מיליון. מי הטיפש שלא יסכים? מה הם חמישים אלף לעומת חמישים מיליון? כך נתנו לאיוב ניסיון שיכול להקפיץ אותו גבוה מאוד; ומאידך גיסא יכול הוא גם לאבד את מה שיש לו. ולכן הקדוש ברוך הוא מנסה אותו - זה על פי פשוטו, ודברים גבוהים מזה נראה בסוף הספר.
וכמה זמן נמשכו ייסוריו של איוב? אומר הילקוט שמעוני: מכות איוב שנים עשר חודש. והוא לומד זאת מן הפסוק "כן הנחלתי לי ירחי שווא ולילות עמל" - שאיוב נתייסר במשך שנה שלמה.
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ.
לאיוב היו שלושה רעים, ולמען האמת ארבעה - שאליהוא בן ברכאל הבוזי יבוא לקראת סוף הספר. אבל לעת עתה באים שלושה: אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. כולם נקראו על שם מקומם או משפחתם. אליפז התימני - יש אומרים שהכוונה לאליפז בנו של עשו, שהוליד את תימן, ולכן נקרא "התימני". בלדד השוחי - מבני קטורה, שנאמר "ואת ישבק ואת שוח". וצופר הנעמתי - מבני נעמה, ואיני יודע על איזו נעמה מדובר כאן; לא ראיתי שכתוב שהנעמתי קשור לנעמה אשת נח, אף שאפשר שיש מי שמסביר כך. והאבן עזרא כותב: "הנעמתי - לא ידענו אם ייחוסו למדינה או למשפחה", כלומר משפחת נעמה או מדינת נעמה, כאדם שאומר "נתנייתי" על שם עיר. ואמנם יש דעות מתי היה איוב, אך אנחנו אוחזים כדבר פשוט שהיה בסביבות תקופתו של אברהם ופרעה, בערך יצחק ופרעה.
כל אחד שמע על צרתו של איוב, "ויבואו איש ממקומו" - כל אחד בא בפני עצמו, וכשהגיעו לארץ עוץ "ויוועדו יחדו": פגשו זה את זה ונכנסו יחד אל איוב. אבל הגמרא בבבא בתרא מבארת אחרת: מאי "ויוועדו יחדו"? אמר רב יהודה אמר רב, מלמד שנכנסו כולם בשער אחד - באותה כניסה. ותנא: בין כל אחד ואחד שלוש מאות פרסי.
ושואלת הגמרא: מנא הוו ידעי - כיצד ידעו? הרי בזמנם לא היו לכולם פלאפונים. איכא דאמרי: כלילא הוה להו - כתר היה לכל אחד, ובכל כתר שלושה פרצופים, ושם כל אחד חקוק על פרצופו שבכתר. וכשהיו באים ייסורים על אחד מהם, היה חברו מסתכל בכתרו ורואה שפניו של איוב נשתנו ונתרקמו בכתר, ומבין שאיוב אינו מרגיש טוב - והולך לבקרו. וכאן, על מה שעבר עליו עתה, מן הסתם ראו שם צרות צרורות. ואיכא דאמרי: אילני הוו להו - אילנות מיוחדים היו להם, שכל אחד נטע אילן לחברו, וכיוון שהיו האילנות כומשים ומגלים אותות מצוקה, היו רואים את האילן של איוב ויודעים שאיוב אינו מרגיש טוב.
אמר רבא: היינו דאמרי אינשי - או חברא כחברי דאיוב או מיתותא. ומסביר רש"י: אם אין לו לאדם אוהבים כמו אוהביו של איוב, עדיף לו למות. כלומר, אם אין לך חברים כאלה - או חברים כשל איוב, ולא פחות מזה, או מיתותא.
וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה.
"וישאו את עיניהם מרחוק" - הם מסתכלים עוד לפני שקרבו אליו, "ולא הכירוהו". מבהיל הרעיון: נשתנו פניו מרוב הייסורים שקיבל, עד שהסתכלו ואמרו - אין זה איוב, אין אנו מכירים את האדם הזה. "וישאו קולם ויבכו" - מרוב הצער לראות כיצד ידידנו ורענו סובל. "ויקרעו איש מעילו ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה" - היה דרכם לזרוק עפר למעלה מראשיהם, עפר לשמיים, לאות צער, כדי להראות את גודל צערם.
וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
הם יושבים לארץ שבעת ימים ושבעת לילות לאות אבלות, יושבים ואבלים יחד עמו. והגמרא אומרת: אגרא דבי טמיא שתיקותא - שכר בית האבל הוא השתיקה. פעמים רבות אדם המגיע לבית האבל עדיף לו לשתוק; בשתיקתך אתה בא להשתתף בצערי. וכתוב שרק כשהאבל פותח - אז יכול המנחם לדבר. ולא יבוא כמי שסבור שביקור בבית האבל הוא העברת חדשות: מה נשמע, מה קורה, מה עניינים, מה היה לו - מי ביקש ממך להרבות בדברים?
ראיתי פעם אדם שכתב כתבה על העניין הזה, והוא מציע שכל מי שמתכונן לשבת שבעה, ה' ישמור ולא נדע, יכין דף עם כל הפרטים: מתי נפטר, האם זה היה ההתקף הראשון שלו, מה עשינו בדיוק כשהגיע מד"א - כי על אותן שאלות עצמן הוא עונה אלף פעמים. כל אחד שנכנס פותח בתשאול, כאילו זה חקירה במרחב דן: איך היה, מה היה, כמה ילדים היו, והאם כולם נזכרים בירושה. ובקיצור נוצר מצב שאדם בא לא להשתתף בצער אלא לתחקר. חברי איוב באים ומלמדים אותנו: כשאתה מגיע לאבל - שב איתו לארץ ושתוק איתו. עצם השתיקה, להצטער איתו ולראות בצרתו, זו ההשתתפות בצער הגדולה ביותר.
"כי ראו כי גדל הכאב מאוד" - כשהכאב אינו גדול מאוד, עוד יכול אני למצוא מילים בפי לנחמך; אבל כשגדל הכאב מאוד - אין לי מילים. מה אוכל לומר לך שינחם אותך? ה' ירחם וה' ישמור, אדם שהיו לו שני בנים ומת אחד - אתה מנחמו שנשאר לו בן; נשאר לו בית - אתה מנחמו שנשאר לו בית, וכן על זה הדרך. אבל כאן במה ינחמוהו? לא נשאר לו כלום, ואין במה לנחמו. זהו "כי גדל הכאב מאוד" - לא נותר במה לנחמו, ומה שצריך לעשות במצב כזה הוא לשתוק.
בפרק זה עובר איוב את המכה השנייה בגופו: שחין רע מכף רגל ועד קודקוד, שחין יבש מלמעלה ולח מלמטה, שתי מכות מנוגדות שאין להן תרופה אחת. אשתו מלעיגה עליו - "ברך אלוקים ומות" - ואיוב, שהפעם כבר שותק ואינו מברך, עונה לה "גם את הטוב נקבל". לפי הפשט ודברי רש"י זו תשובת צדיק המצדיק את הדין, ולפי המדרש נתנבא בה שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לו את כל הטובה; אך המלב"ם מדייק במילה "גם" - שהטוב בעיניו טפל והרע עיקר - וזהו שורש הכפירה שתפרוץ אחר כך בכל טענותיו. ובכל זאת בשלב זה "לא חטא איוב בשפתיו", אלא בליבו. ובאים שלושת רעיו מרחוק, ואינם מכירים אותו, ויושבים איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות בשתיקה - שכר בית האבל שתיקה, כי כשגדל הכאב מאוד אין מילים לנחם.