פרק ב' - השלב השני במבחן
בפרק הקודם ראינו את איוב עומד בניסיון הראשון בגבורה: בניו מתו, נכסיו נשללו, כל קנייניו אבדו - והוא אומר "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". עכשיו, משעמד בהצלחה בשלב הראשון, איוב עובר לשלב השני במבחן. הפרק שלנו כולו עוסק בשאלה מה בדיוק מתחדש בניסיון הזה, ומדוע דווקא הוא זה שיכול להוכיח האם איוב עובד את ה' מאהבה.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה', וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה'.
"ויהי היום" - היום המוכן והמיועד, שבו באים מלמדי הזכות ומלמדי החובה. איזה יום הוא זה? יום ראש השנה, כמו בפעם הקודמת.
סיים פקולטה אחת - עובר לשנייה
מזכיר הדבר מעשה שהיה בזמנו של החפץ חיים. היה אדם עשיר, בעל צדקה וחסד, שהרבה מאוד לתת - וירד מנכסיו. באו ושאלו את החפץ חיים: איך יכול להיות? אדם שנותן כל כך הרבה, בעל חסד, מחזיק תורה - איך ייתכן שירד מנכסיו? אמר להם החפץ חיים: אדם שלומד באוניברסיטה, סיים פקולטה אחת בהצלחה - מעבירים אותו לפקולטה השנייה. סיים תואר ראשון - עובר לתואר שני. סיים דוקטורט - מתחיל בפרופסורה. האיש הזה סיים בהצלחה את ניסיון העושר, ועכשיו מעבירים אותו לפקולטה אחרת: ניסיון העוני. בניסיון העושר הוא עמד בהצלחה, ועכשיו נותנים לו ניסיון אחר. כך בדיוק איוב: הוא עבר בהצלחה את הפקולטה הראשונה - אובדן הקניינים, הנכסים והבנים. עכשיו נראה את הניסיון הבא המוצב בפניו.
מדוע הפעם "להתייצב על ה'"?
המלבי"ם עומד על דבר מעניין. בפעם הראשונה נאמר "ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה', ויבוא גם השטן בתוכם" - ותו לא. הפעם נאמר "ויבוא גם השטן בתוכם להתייצב על ה'". מדוע דווקא כאן, במכה השנייה, מוסיף הכתוב "להתייצב על ה'"?
מסביר המלבי"ם: יש כמה מיני רעות. הרעות שראינו במכה הראשונה הן רעות "שהיו על ידי טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות" - כלומר רעות הנובעות מן הטבע: אש, רוח, בני אדם שמזיקים זה את זה, שודדים הבאים ומכים, רוח המפילה את הבית על יושביו. אלו רעות המצויות ביסודות, המצויות בטבע. לעומת זאת, הרע שיבוא עליו כעת הוא רע גופני: שחין וחולי. עד עתה לא נפגע גופו, וכעת השטן מקבל רשות לפגוע בגופו.
ורע גופני, בדרך כלל, נובע מאכילה גרועה ומשימוש לקוי בגוף. כאשר אדם משתמש בגופו כראוי - הגוף שמור; ואם לא - לא. כמו רכב: אם תטפל בו כראוי יהיה תקין, ואם תשים לו מים במקום דלק ושמן במקום מים - הוא יתקלקל, ותשמע חריקות עד שימות. אדם שאינו אוכל טוב, שאינו מתנהג עם גופו כראוי ואינו שומר עליו - בעקבות זה בא עליו שחין, בעקבות זה באות עליו מחלות.
שמירת הצדיק מרעות הטבע - נס; שמירתו מחולי - טבע
אומר המלבי"ם: שמירת הצדיק מרעות הנובעות מן הטבע אינה נמשכת מעצם צדקותו. אם אדם צדיק, וכי בגלל זה רוח סערה תהרוג את כולם והוא לבדו יישאר? על פי טבע כך צריך להיות? הטבע אינו מכיר בין צדיק לשאינו צדיק. יש רוח - היא לוקחת את כולם; יש אש - היא שורפת את כולם; בא אויב - הוא הורג את כולם. זה מה שחז"ל אומרים, שאינו מבחין בין צדיק לרשע. דבר הנובע מן הטבע אינו אמור לפגוע בצדיק פחות או יותר מן הרשע. אלא מה, כיצד ניצל הצדיק? על ידי שה' משגיח ושומר עליו. באופן טבעי היה הצדיק אמור לסבול כמו הרשע, אלא שה' שומר עליו בהשגחה פרטית: "נח, בוא אל התיבה" - יש תיבה מיוחדת, שמירה פרטית. לוט היה בסדום, וה' שולח מלאכים להצילו; וכי על פי טבע אמור אדם להינצל מעיר נהפכת? צריך לשם כך השגחה פרטית מיוחדת.
לעומת זאת, שהצדיק יישמר מחולאי הגוף ומשחין רע - זהו דבר שנעשה באופן טבעי, שהרי הוא אוכל דברים טובים, אינו אוכל דברים מזיקים ושומר על גופו. באופן טבעי, אם אינך עושה לעצמך דברים רעים - גופך יחזיק מעמד. ודווקא כדי שיחלה - לזה צריך נס.
וכך כותב הרמב"ם: כל מי שיעשה את כל מה שכתבתי כאן - מובטח לו שלא יהיה חולה, אלא אם כן בחולי של מגפה. על חולי מגפה אין הרמב"ם לוקח אחריות - זה לא כלול בפוליסה, כמו יוצאי הדופן שבכל פוליסה. אבל בריאות הגוף - עליה הוא לוקח אחריות. משמע: להישמר בבריאותך תלוי במעשיך. ושיטת הרמב"ם בכלל היא שרוב הרעות אדם גורם לעצמו - במזון, בהתנהגות. "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ": ההפסדים הכלכליים שאדם גורם לעצמו בגלל שטויות ובגלל חוסר מחשבה. אדם שהולך למקום מסוכן, מקום של סכנת החלקה, נופל ושובר את רגלו - מה תאמר עליו? טיפש, הוא הזיק לעצמו. אדם שעישן ובעקבות העישון, השם ירחם - אותו דבר. הוא יכול לשאול "ריבונו של עולם, למה זה מגיע לי?" - שאל את עצמך למה ירית לעצמך ברגל. רוב הרעות הן כאלה שאדם גורם אותן לעצמו.
ההבדל בין המכות הראשונות למכה השנייה
נחזור לענייננו. יוצא שאיוב, באופן טבעי, אמור היה להיות שמור מן המכה שה' עומד לתת לו - מן השחין ומחולאי הגוף. שהרי צדיק אוכל לשובע נפשו: איוב שמר על גופו, אכל רק מה שצריך, לא אכל דברים המקלקלים את הגוף, לא נמשך אחרי תאוות העולם הזה לאכול דברים מזיקים, ולא עשה דברים שעלולים להביא עליו חולי. אם כן, על פי טבע אין הוא אמור לחלות.
וזה בדיוק ההבדל בין הפרק הקודם לפרק שלנו. בפרק הקודם, כשיש צרה - גם הצדיק בפנים, שכן על פי טבע אין הבדל בין צדיק לרשע. אבל בפרק שלנו, כשמדובר בחולאים - על פי טבע הצדיק בחוץ, שהרי אדם השומר על גופו אינו אמור לחלות.
לכן, אומר המלבי"ם: בפעם הראשונה בא השטן להשחית את קנייניו ולהרוג את בניו, ולכל זה לא נצרכת השגחה מיוחדת. ברגע שיש רוח - הבית נופל והילדים מתים. ברגע שבאים השודדים - הם שוללים שלל והולכים. אין צורך שה' ימית אותם; די בכך שה' לא ישתדל לשמור, והם מתים מאליהם. כמו אויב שעושה טיהור אתני והורג את כל מי שהוא פוגש: אין צורך בהשגחה מיוחדת שיהרוג גם את זה וגם את זה - די שה' לא ישגיח לשמור, ובאופן אוטומטי, מעצם הטבע, תבוא הרעה.
לעומת זאת, בחולי שבפרק שלנו - על פי טבע אין איוב אמור לחלות בשחין, שהרי הוא שומר על גופו. כדי שיחלה נצרכת כאן השגחה מיוחדת שתביא עליו את החולי. במכות הראשונות די היה בכך שה' יהיה פסיבי; אבל בפגיעה בגוף, אם ה' יהיה פסיבי - איוב לא יחלה. ה' צריך להיות אקטיבי, להביא עליו את החולי בפועל. זהו "להתייצב על ה'": שה' יתייצב ויביא את החולי בפועל, בהשגחה פרטית ידאג שאיוב יהיה חולה, כי באופן טבעי אין הוא אמור לחלות. בפעם הראשונה די היה בסילוק ההשגחה - ולא נצרכה השגחה מיוחדת שיבוא לו רע.
"אי מזה תבוא" - השאלה השנייה
וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
"אי מזה" פירושו: איה המקום שאתה יכול לומר לי "מזה המקום אני בא". המלבי"ם מסביר את ההבדל בין הפעמים: בפעם הראשונה שאל ה' את השטן "מאין תבוא", ובפעם השנייה "אי מזה תבוא". יש בלשון הקודש הבדל בין השניים. "מאין" - כשאין לי שום הנחת יסוד, שום בדל מחשבה על מקום מסוים; כל העולם בכלל הספק: יכול להיות מאוסטרליה, יכול להיות מהירח, יכול להיות מירושלים. אבל "אי מזה תבוא" - כשאני כבר יודע שהיית בחיפה וגם בקריות וגם בעכו, ואני שואל מאיזה מהם באת. יש לי כבר יסודות מסוימים, ואני שואל על איזה מהם מדובר.
ואף שבעצם השאלה אינה שייכת כלפי בורא עולם, מצינו כיוצא בזה אצל אדם הראשון, שהקדוש ברוך הוא שואל אותו "איכה". וכי אין הקדוש ברוך הוא יודע היכן אדם הראשון? אלא רצה להיכנס עמו בדברים. ומעבר לכך, בעלי המוסר מסבירים ש"איכה" הכוונה: לאן נעלמת, היכן איבדת את כל גדולתך. אבל פשוטו של דבר - להיכנס עמו בדברים. כאן, אומר המלבי"ם, יש בשאלה עומק נוסף.
בתחילה התכוון השטן לכל מיני הנזקים שבעולם, וענה "משוט בארץ ומהתהלך בה". שכן הנזקים מאין הם נובעים? מן הארץ, לא מן השמים; בשמים אין חיסרון ואין נזקים. השטן הוא אביהם של הנזקים, ממנו נובעים כל הנזקים, והיכן הוא מסתובב? בארץ. אבל עתה שואל ה': "אי מזה תבוא" - מאיזה סוג נזק אתה בא כעת? כבר ידוע לי שמן הארץ אתה בא לעשות את נזקיך, אבל אמור לי מאיזה סוג מסוים. שהרי כפי שנראה מיד, הוא בא עתה לתת סוג נזק מחודש: לא כקודמים, נזק ממוני ומיתת הבנים, אלא נזק הפוגע בגופו.
"ועודנו מחזיק בתומתו"
וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: התבונן באיוב. אצלו לא יכול להיות שום חולי גם באופן טבעי, שהרי הוא ירא אלוקים, וטבעו מחייב שלא יהיה לו חולי, כי הוא שומר על גופו - שהצדיקים אוכלים לשובע נפשם ונזהרים בשמירת גופם. ומה שאתה טוען שסילקתי ממנו את ההשגחה ועזבתי אותו בידך, וסברת שזה יביא לשינוי אצלו - הרי גם זה היה שלא כדין, שכן בפועל הוא עמד בניסיון, "ועודנו מחזיק בתומתו".
ובזה נתברר שאיוב עובד את ה' מאהבה. שהרי אדם העובד מיראה, לאחר שקיבל נזק - מה הוא אומר? גמרנו, כבר לא שווה; חשבתי שאם אעבוד אותו הוא ישמור עליי, וראו מה הוא עושה לי. ואם כך אתה חושב - מתברר שכל עבודתך לא הייתה מאהבת ה', אלא משום שהשתלמה לך; ברגע שאינה משתלמת - אתה מפסיק. אבל איוב, שקיבל נזקים וקיבל צרות ולא השתלם לו כלום, ובכל זאת מחזיק בתומתו - סימן שהוא עובד מאהבה. ואם כן, אומר לו ה': מה שהסתת אותי לבלעו - בחינם היה.
"עור בעד עור"
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.
רש"י מפרש: איבר בפני איבר. כן דרך בני אדם, שכשרואה חרב באה על ראשו - מגן בזרועו לפניו. ומה יקרה? היד תיפגע. זהו "עור בעד עור": אדם מוכן שתיפגע היד, ובלבד שהראש לא ייפגע. בלי יד אפשר לחיות, בלי ראש קשה. ולכן טוען השטן: איוב מוכן לקבל את המכות, שהרי "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו" - כל עוד אין נוגעים בו עצמו אלא רק במה שסביבו, הריהו כמרים יד להגן על הראש: מוכן שתיפגע היד ובלבד שהראש יישאר שלם. כך איוב מוכן שייפגעו בבניו ובנכסיו, ובלבד שהוא עצמו יישאר שלם. לכן, מה שצריך לבדוק בו - זה הגוף.
והמלבי"ם מסביר את טענת השטן: בניסיון הזה עדיין אין לנו בירור שאיוב עובד מאהבה. מה אנו רואים כאן? שאיוב אינו חושש על אובדן בניו וקנייניו - ולמה? כי גופו חביב עליו מבניו ומקנייניו. ואם תאמר: הרי כבר אין לו מה להפסיד, ובכל זאת הוא עובד את ה' - זו ראיה ליראת שמים אמיתית; על כך משיב השטן: לא נכון. עדיין נשאר לאיוב משהו שהוא מפחד שייקחו ממנו אם יכפור - הגוף, הוא עצמו. איוב אומר לעצמו: היזהר, אם תפתח את הפה יפגעו גם בגוף, מוטב שתצדיק את ה'. וכי זו ראיה שהוא עובד מאהבה? עדיין יש לו ממה לפחד, שכן נשאר עוד מה לקחת ממנו.
אומר השטן: ריבונו של עולם, מתי תוכל לומר בצדק שאיוב ירא אלוהים באמת ועובד מאהבה? כשלא יהיה לו מה להפסיד. כאשר לא יישאר לו דבר, ואינו מפחד שייעשה לו עוד משהו כי כבר אין מה לעשות לו - אז ברור שהוא עובד את ה' מאהבה. אבל לשלב הזה עדיין לא הגענו. וכדי להגיע אליו: "שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו".
שני לבושי העור
ועוד מסביר המלבי"ם את "עור בעד עור" בדרך משל: לאדם יש שני לבושי עור. יש העור שעל בשרו, כלשון הכתוב "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי" - הרי זה נקרא מלבוש. ויש עור נוסף: אדם הלובש מעיל עור, יש לו לבוש עור נוסף על העור שעל בשרו. "עור בעד עור" - אדם מוכן להפקיר את המלבוש החיצוני, מעיל העור, כדי להציל את העור הדבוק לבשרו. אם בא עליך שודד ואומר: או המעיל או שאני חותך אותך - מה תעשה? תיתן לו את המעיל. עור בעד עור.
וניכנס פנימה יותר: "וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". אם השאלה היא בין הנפש לבין העור - אדם מוסר גם את העור. אם ישאלו אדם, רחמנא ליצלן, האם יקלפו עורו או שימות - יעדיף שיקלפו עורו ולא ימות. אדם רוצה לחיות, ומוכן למסור את עורו ובלבד שיישאר בחיים. נמצא: את העור החיצוני מוכן אדם למסור בעד העור הפנימי, ואת העור הפנימי מוכן למסור בעד הנפש.
וזו טענת השטן: איוב עדיין אומר "טוב, השאירו לי את העור" - העור שעל גופי, וכל שכן נפשי, עדיין נשארו לי. כל הקניינים שנלקחו ממנו הם כמו מעיל העור, העור החיצוני, ועל זה אדם מוותר בקלות כדי לשמור על עורו. אם כן אין עדיין ראיה שהוא עובד מאהבה. רק אם תיקח ממנו גם את העור הפנימי - תיגע לו בעור - אז נראה; בזה יהיה מדד לדעת אם באמת איוב אוהב את ה'.
אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.
"עצמו" - עצמותיו; "בשרו" - בשרו. כאן, אומר השטן, יש מבחן ברור: אם תיגע אל עצמו ואל בשרו, לא בעור בלבד אלא בבשר ובעצם, עד שיגיע למצב שיתייאש מרפואה ולא יאמין שיוכל בשרו ועורו לשוב לקדמותם - כפי שנראה בהמשך - ואז, כשאין לו עוד תקווה ממך ואינו מצפה ממך לדבר, ומבין שמבחינתו איבד הכול, ואף על פי כן יישאר דבוק בך - אז תוכל לומר, ריבונו של עולם, שהוא באמת אוהב את ה'.
"אך את נפשו שמור"
וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר.
אומר לו ה': אני מוסר בידך גם את עצמו וגם את בשרו, אבל את נפשו שמור. וחז"ל אומרים: גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב, שדומה הדבר לאדם שאמרו לו "שבור את החבית ושמור את יינה". כמי שנותנים לו כוס ואומרים לו: נַקֵּב אותה, חתוך אותה, עשה בה קרעים - אבל היזהר שלא יישפך. זה בדיוק מה שהיה עם איוב: השטן מצווה להביא עליו את מקסימום הייסורים שאפשר לקבל, אבל להיזהר שהנפש לא תברח.
זו, אגב, בעיה מוכרת אצל כל החוקרים במשטרים טוטליטריים, והרבה פעמים הם טועים בשיקול הדעת: כיצד מייסרים את הנחקר עד השלב שלפני שהוא מת, אך לא עד שימות - שהרי אם ימות, אבד מקור המידע. ולפעמים הם טועים, ואומרים לך שאדם מת בחקירות, כי המינון היה גבוה מדי, רחמנא ליצלן. כך נאמר לשטן: הבא את הייסורים עד רמה כזו שלא תוציא את הנפש. ולמה? כי לה' יש תוכניות לתת לאיוב תוספות בעתיד, כפי שנראה בהמשך, לאחר שיעמוד בניסיון - ולשם כך הנפש עדיין נצרכת.
צערו של השטן - כוח ההעדר וכוח הקיום
מה פירוש דברי חז"ל שכביכול היה צערו של השטן גדול מצערו של איוב? מסביר המלבי"ם: יש באדם כוח קיום, הנובע מעצם חיותו, ויש כוח העדר, הרוצה לבטלו מן העולם - ואותו מסמל השטן. אדם חי משום שכוח הקיום, מה שמחיה אותו, חזק יותר ממה שרוצה להמיתו. אבל אדם שהכוח הרוצה להמיתו רב מן הכוח המחיה אותו - באופן טבעי ודאי צריך למות. וזה היה מצבו של איוב: כוח ההעדר גבר בו על כוח החיות. חז"ל במליצתם אמרו "גדול היה צערו של השטן", כלומר: כוחו וחלקו של השטן אצל איוב היו גדולים יותר, ההעדר והנזק שבו היו גדולים ממה שנשאר קיים - ואף על פי כן נשאר חי. ולמה? כי ה' אמר לו שלא ליטול את נשמתו.
לסיכום:
איוב עמד בהצלחה ב"פקולטה" הראשונה - אובדן הרכוש והבנים - ועל כן הוא מועבר לניסיון הבא. המלבי"ם מלמדנו שההבדל בין שני הניסיונות יסודי: רעות הטבע פוגעות בצדיק כברשע, ורק השגחה מיוחדת מצילה ממנה, ולכן די היה שה' יסלק את השגחתו כדי שיבואו המכות הראשונות; אבל חולי הגוף אינו אמור לבוא על צדיק השומר על גופו, ולכן נדרשה כאן השגחה אקטיבית - וזהו "להתייצב על ה'". טענת השטן היא ש"עור בעד עור": אדם מוותר על העור החיצוני בעד הפנימי, ועל הכול בעד נפשו, ולכן כל עוד נשאר לאיוב גופו - עדיין יש לו מה להפסיד ואין הוכחה שהוא עובד מאהבה. על כן נמסר איוב בידו "אך את נפשו שמור" - שבור את החבית ושמור את יינה. ואף שכוח ההעדר גבר בו על כוח הקיום, נשאר איוב חי, כי כך גזר ה' - ומכאן ואילך יתברר אם אמנם אהבת ה' שבו עומדת גם כשאין לו עוד מה להפסיד.