בחלק זה של הפרק אנו עומדים בעיצומה של שרשרת הבשורות הרעות הבאות על איוב. השטן נטל את איוב כ"פרויקט", וכל מהלך המכות בנוי כך שלא ייראה כאירוע טבעי אלא כדבר מכוון ומושגח. נעקוב אחרי המלבי"ם, שכדרכו מדקדק בכל מילה ובכל סדר, ורואה בפסוקים האלה מבנה שלם ומדויק.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
"הנערים" - הכוונה למשרתים. אש יורדת מן השמיים ובוערת בהם ובצאן. שימו לב לניסוח: "עוד זה מדבר וזה בא". הצרות תוכפות זו את זו, וזה עצמו בא להוכיח שאין כאן דבר טבעי, אלא צרה שרודפת צרה שרודפת צרה.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
"שמו שלושה ראשים" - זו דרך מלחמה. במלחמה עושים איגוף מכאן ומכאן וראש מכאן, כדי ליצור תנועת מלקחיים. הם פשטו על הגמלים ולקחו אותם לבזוז בז, ולא די בזה אלא גם את הנערים הרגו כולם. אומר המלבי"ם, זו בחינת "לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי", וכמו שאמר איוב "תייסרני עד בולעי רוקי" - אפילו זמן קצר כדי לבלוע את הרוק לא ניתן לו. מכה רודפת מכה, בלי הפסקה.
כאן עומד המלבי"ם על דבר שאדם קורא ואינו שם לב אליו: סדר הדברים בסוף שונה מן הסדר שבהתחלה. בתחילת הפרק נמנו נכסי איוב לפי סדר זה: בנים, צאן, גמלים, בקר, אתונות. כשהם אובדים, מתחיל הכתוב מן הסוף - שהרי הבנים מתו אחרונים. וטעם הדבר פשוט: אם באה תחילה צרה גדולה ואחריה צרה קטנה, שוב אין מתייחסים לקטנה. לכן, כדי להגדיל את צרתו של איוב, התחיל הקדוש ברוך הוא מן הדברים הקלים ועלה והוסיף: לא רק זה, אלא גם זה, וגם זה - עד הבנים.
אלא שאם כך, אומר המלבי"ם, היה ראוי שהסדר ההפוך יישמר במדויק: בקר ואתונות, אחר כך גמלים, אחר כך צאן, ולבסוף הבנים. ובפועל הצאן הוקדם לגמלים. מדוע התחלפו הצאן והגמלים?
תשובת המלבי"ם נשענת על מה שכבר הסברנו, שהרעות הן ארבעה סוגים. יש רעה הבאה על ידי בני אדם - זו שבא, שבאה ושבתה את הנערים. יש רעה הבאה על ידי היסודות - האש שירדה מן השמיים. יש שוב רעה על ידי בני אדם - הכשדים. ויש רעה על ידי הרוח.
ומה ההבדל בין שבא לכשדים, הרי שניהם בני אדם? שבא באה לשלול שלל, מתוך תאוות ממון; הכשדים באו למלחמה, מתוך תאוות ניצחון, שררה וכבוד. וכן הרעות הגשמיות הן שני סוגים: אש היורדת מן השמיים היא נזק בלתי טבעי, ואילו הרוח שבאה ונוגעת בפינות הבית והורסת אותו היא דבר טבעי. נמצא שהיו כאן כל ארבעת סוגי המכות האפשריות: על ידי בני אדם לתאוות ממון, על ידי בני אדם לתאוות כבוד, על ידי היסודות בדרך בלתי טבעית, ועל ידי היסודות בדרך טבעית.
ועכשיו מובן הסדר: אילו היה אובדן הגמלים על ידי הכשדים קודם לאובדן הצאן, היו שתי הרעות שעל ידי בני אדם באות זו אחר זו, ושתי הרעות שעל ידי היסודות זו אחר זו. לכן הפריד ביניהן: רעה על ידי בני אדם (שבא), אחריה רעה על ידי היסודות (אש), אחריה שוב רעה על ידי בני אדם (כשדים), ואחריה רעה על ידי היסודות (רוח). ולמה? כי בצורה כזו ניכר שהכל בהשגחה. אם שתי רעות של בני אדם היו באות יחד, אפשר היה לומר שזו הייתה תקופה של מלחמות בעולם, מריבות בין שבטים, ובאותו זמן נלחמו גם באיוב. אבל כשיש הפסקה באמצע, ואש יורדת מן השמיים, ואחר כך חוזרים שוב לרעת בני אדם, ואחר כך לרוח - רואים שהדבר אינו טבעי, ושהוא מגוון מכל הסוגים במכוון. מכאן שהיה צריך למנות את הצאן תחילה ואת הגמלים אחריו.
עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר׃
אומר המלבי"ם: שלושת השליחים הראשונים בישרו כולם דבר אחד - אובדן קנייניו. הנערים, הצאן, הבקר, האתונות, הגמלים - הכל סוג אחד. אבל השליח הרביעי הוא סוג אחר לגמרי: אובדן הבנים, ניסיון חדש ונפרד. לכן שלושת הראשונים באו כל אחד בתוך דברי חברו, והרביעי בא רק לאחר שסיים השלישי את דבריו.
וזה מדויק בלשון הכתוב: על המכה השנייה נאמר "עוד זה מדבר וזה בא", וכן על השלישית "עוד זה מדבר וזה בא" - בשתיהן "עוד". אך במכה הרביעית נאמר "עד זה מדבר וזה בא", בלי "עוד", לפי שזו מכה מסוג אחר, ניסיון בפני עצמו, והכתוב מפריד אותה משלוש הראשונות שהן סוג אחד.
וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
אומר המלבי"ם שיש כאן חידוש, שהרוח באה מצד אחר; וחז"ל אומרים שזו הייתה רוח מזרחית. וכשבאה הרוח, הקיפה את ארבע פינות הבית והפילה אותו. ושוב, מדוע מדגיש זאת הכתוב? כדי להראות שהנזק שנגרם לאיוב לא היה נזק של טבע, אלא נזק יזום ומכוון. השטן, כמו שאמרנו, נטל את איוב כפרויקט.
וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃
למה היה צריך איוב לקום? מפני שאיוב בא לברך את השם - ברכה כפשוטה, לא חס ושלום בלשון כינוי. וכיוון שהוא מברך את השם, מן הכבוד הוא שיעמוד. וכן הוא הדין בצידוק הדין: כשאדם מצדיק עליו את הדין - עומדים ואומרים צידוק הדין.
ואגב זה נזכיר דבר שרבים טועים בו: "צדקתך" שאומרים במנחה - צריך לעמוד בו. רואים הרבה אנשים שיושבים ב"צדקתך", ואין זה נכון; אומר הכף החיים שצריך לעמוד, שהרי צידוק הדין בעמידה.
"ויקרע את מעילו" - על אובדן הבנים, שאדם שנפטר לו קרוב חייב לקרוע את בגדיו. "ויגז את ראשו" - על אובדן הקניינים. ובזה מיישב המלבי"ם קושי: הרי כתוב "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת", ואיך גזז איוב את ראשו? אלא שהאיסור הוא למת; ועל המת קרע איוב את מעילו, ואילו גזיזת הראש הייתה על הפסד קנייניו, ובזה אין איסור. ואת שניהם עשה באותה שעה ובאותה עמידה, שהרי הכל בא במכה אחת, "עוד זה מדבר וזה בא".
וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְהֹוָה נָתַן וַיהֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ׃
את הפסוק הזה הכל אומרים, אבל מעטים עומדים על הקושי שבו: "וערום אשוב שמה" - וכי מישהו שב לבטן אמו? רש"י מבאר: "מבטן אמי" - זו אם האדמה אשר לוקחתי משם, או אמו ממש; ו"שמה" אינו מוסב על הבטן אלא על מקום תשובתו, ומאחר שהוא מוכן לכך ולא ישתנה החוק שישוב אל העפר, לא הוצרך להזכירו במפורש. כלומר "שמה" - המקום הידוע שכולם מגיעים לשם. ואפשר לפרש הכל על האדמה: ערום יצאתי מן האדמה, שהרי ברא הקדוש ברוך הוא את האדם ערום - וראיה, שבעקבות חטא עץ הדעת חיפש במה להתכסות, ומשמע שקודם לכן היה ערום - וערום אשוב לשם.
אומר המלבי"ם: היו לאיוב שתי סיבות אפשריות להתלונן על דין השם, ובשני הפסוקים הללו הוא מסלק את שתיהן. הסיבה הראשונה: אילו היו הקניינים האלה דבוקים בו, חלק מגופו כאחד מאיבריו, היה מקום לומר - ריבונו של עולם, יצרת אותי עם יד, למה אתה נוטל ממני את היד? אבל הקניינים חיצוניים לאדם; אין אדם נולד עם כסף, ואין אדם נולד עם צאן ובקר ועבדים ושפחות. על זה אמר איוב "ערום יצאתי מבטן אמי" - נולדתי בלי הקניינים האלה. ואם תאמר, אבל הם היו אמורים להישאר אצלי לעולם? על זה הוא אומר "וערום אשוב שמה" - ממילא אדם עוזב אותם בסופו של דבר, ואין אדם שנשאר עמם. נמצא שקיבלתי משהו שמלכתחילה לא בא איתי, ומראש נאמר לי שהוא זמני; אלא שחשבתי שהזמן ארוך יותר, והתברר שהוא קצר יותר.
הסיבה השנייה: גם על קניינים שלא נולד עמם, כשאדם משיגם בכוחות עצמו ובאים ונוטלים אותם ממנו - הדבר יוצר אצלו התנגדות. כמו ילד: כשאתה מביא לו משהו ואחר כך נוטלו ממנו, קל לו לקבל; אבל אם הוא מצא בעצמו - "זה אני מצאתי!". אילו היו אלה דברים שאיוב עמל וטרח ויגע והשיג, היה קשה לו מאוד. על זה הוא אומר: "ה' נתן" - גם מה שהיה בידי לא בא מכוח עצמי, אלא השם הוא שנתן. ואם כן, מי שנתן הוא שלקח, ואין לי טרוניה.
ומהו "יהי שם ה' מבורך"? אומר המלבי"ם: כשם שהקדוש ברוך הוא נותן במידת הרחמים, כך הוא לוקח במידת הרחמים. לא אמר איוב "יהי שם אלוקים מבורך", שפירושו: אני מבין שיש כאן דין כנגדי ואני מצדיק עלי את הדין. אלא "שם ה'" - אני מבין שיש כאן רחמים כלפיי, ומה שהשם עושה לי הוא בעצם לטובתי. פעמים שאדם מדמה שהדברים נובעים מן הדין, ובאמת הכל רחמים גמורים בסופו של דבר, כרופא העוקר שן, שהכל לטובת החולה. ולכן מודה איוב על הרעה כשם שמודים על הטובה - ופירוש הדבר להבין שבאמת זה טוב.
בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים׃
"בכל זאת" - אחרי כל מה שעבר עליו. ומהי "תפלה"? רש"י אומר: שמץ תפלות, כמו שנאמר "ובנביאי שומרון ראיתי תפלה". ויש מפרשים "תפלה" מלשון דברים תפלים, כלשון חז"ל "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", וכלשון הכתוב "היאכל תפל מבלי מלח" - דברים שאינם טובים ואינם ראויים.
אומר המלבי"ם: אילו היה בלב איוב שורש פורה ראש ולענה, היה אומר אחת משתיים. או שאין עוול יוצא מאת השם, אבל השם אינו משגיח - ולכן קרה לי רע; או שהשם משגיח, ואז בעל כורחו היה צריך לומר שהשם עושה דברים שאינם צודקים. ואנחנו נראה בהמשך שאיוב לכל אורך הדרך מבקש לטעון שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח, ובזה הוא מרגיש שהוא כביכול מנקה את השם ואינו כופר בו: אם באה עליי רעה - כנראה זו רעת המערכת.
"המערכת" הוא ביטוי שיחזור הרבה בהמשך: הכוונה להשפעות הכוכבים והמזלות על העולם התחתון. ואין זה "מה שהאמינו בזמנם" בלבד, אלא יש בזה מן האמת - המזלות משפיעים כאן למטה, והאצטגנינים ידעו על פי המזל והכוכב והאופק מה הוא מורה ומה הוא אומר על העתיד. וזו הייתה טענתו של איוב: כביכול הקדוש ברוך הוא הסיר השגחתו, מסר את הבריאה ביד פקידי הטבע, כלשון הרמח"ל, ואינו מטפל במה שקורה כאן, ולכן המערכת משתוללת - כביכול הבוס אינו נמצא והעובדים עושים כרצונם. ואז יש לו טענה: ריבונו של עולם, למה אינך מדבר איתי, למה אינך אומר לי על מה אתה עושה לי כך, איך אתה מניח למערכת לעשות דברים שאינם צודקים?
אבל בשלב הראשון, אומר המלבי"ם, איוב עדיין האמין בהשגחה, ובכל זאת לא נתן תפלה לאלוהים. כיצד? הוא אמר: השם משגיח, ובכל זאת אין כאן רע, שהרי השם אינו חייב לי כלום. באתי ערום ואצא ערום, השם נתן והשם לקח את שלו. זה בשלב שעדיין לא לקה בגופו, ואז קל לו יותר. בשלב השני, לאחר שיתחיל ללקות בגופו, יתחיל איוב לחלק ולומר שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח ומסר את הדברים ביד המערכת, ואני סובל מן המערכת - ובזה הוא סבור שהוא מוציא את הקדוש ברוך הוא נקי מעוולה.
למה אין אנו אומרים "אלוהי איוב"? מפני שאיוב אמנם לא חטא בשפתיו, אבל בלבו חטא. לא יצאה מפיו מילה של כפירה ולא דבר של פגיעה בכבוד שמיים, אבל במחשבתו חטא - ואת זה נראה בהמשך. יתרה מזו, היו לו טענות קשות כלפי בורא עולם, אלא שהיה לו הסבר שכביכול מצדיק אותו, שהתלונה אינה עליו ישירות אלא על "העובדים" שלו; ובסופו של דבר אלו היו טענות כלפי הקדוש ברוך הוא.
והדברים דומים למעשה באותו חכם, רבי אלעזר בן עזריה כמדומני, שנתנו לו שררה והוא ידע שהיא לזמן קצר, והלך להתייעץ עם אשתו אם לקבלה. אמרה לו: מי שנותנים לו כוס יקרה - ייטול. אדם שמביאים לו כוס מפוארת של זכוכית יקרה או של זהב משובצת ביהלומים, ואומרים לו שזה רק לשבוע ואחר כך יחזיר - וכי יסרב? מי שמביאים לו מכונית מפוארת ואומרים לו שזה לשבועיים בלבד, לא יאמר "שבועיים אני לא רוצה", אלא יאמר: תביא שבועיים, ואחר כך השם יעזור. מה שנתנו לך בינתיים - זה טוב, והרי יש לך בינתיים הזדמנות להרביץ תורה.
וזה בעצמו מה שאומר איוב: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" - תודה לשם על הזמן שזה היה בידי, ועכשיו שהשם החליט לקחת, יהי שם ה' מבורך; אני מודה על עצם זה שבאותו זמן הוא נתן לי.
ארבע המכות הגיעו בסדר מכוון - בני אדם, יסודות, בני אדם, יסודות - כדי שיהיה ניכר שאין זה טבע אלא השגחה, ולכן הוקדם הצאן לגמלים בסדר האובדן. שלוש הבשורות הראשונות, שעניינן אובדן הקניינים, באו זו בתוך דברי זו ("עוד זה מדבר"), ואילו הרביעית, אובדן הבנים, היא ניסיון בפני עצמו, ולכן נאמר בה "עד זה מדבר". איוב קם - לברך ולהצדיק את הדין בעמידה, קרע על בניו וגזז ראשו על קנייניו, והשיב בשני לימודי זכות: הקניינים לא באו עמי ואינם נשארים עמי, וגם מה שהיה - השם נתן. ועל הכל אמר "יהי שם ה' מבורך" - בשם הרחמים, שהכל לטובה. בשלב זה "לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלוהים", אך בהמשך, משתגענה המכות בגופו, יתחיל לחלק ולתלות את הדברים ב"מערכת" - וזה השורש לכל הוויכוח הגדול שיבוא בהמשך הספר.