בחלק הקודם ראינו את שבחו של איוב: תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, איש שהעיד עליו הקדוש ברוך הוא בעצמו "כי אין כמוהו בארץ". והנה דווקא אחרי השבח הגדול הזה נכנס השטן לתמונה, ואינו נסוג. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים: טענת השטן, תשובת הקדוש ברוך הוא, הצעת הניסיון, וירידת הצרות על איוב - הכול על פי ביאורו של המלבי"ם, בצירוף דברי חז"ל והרמב"ם.
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־יְהֹוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים׃
השטן אינו מכחיש את העובדות. הוא מודה: אמת ונכון, איוב התגבר על תאוותיו, איוב משליט את הרוח על הגוף. אלא שטענתו היא אחרת לגמרי: ריבונו של עולם, אדם יכול לעשות מעשים של צדיק, אבל מה שצריך לבדוק הוא ממה נובעים המעשים - מהו הכוח הדוחף אותם.
משל לדבר: אם יאמרו לאדם - אם תתענה תקבל חמש מאות שקלים, והוא מתענה, האם נאמר עליו שהוא צדיק שהתגבר על תאוות האכילה? ודאי שלא. אצל האדם הזה יש שתי תאוות מתנגשות: מצד אחד תאוות האכילה, ומצד שני תאוות הממון. מה שקרה כאן הוא שתאוות הממון גברה על תאוות האכילה. איזה צדיק הוא? הוא בעל תאווה אחת שגברה על תאווה שנייה.
זו בדיוק הטענה: צריך לבדוק אם יראת השם של איוב היא בחינם - שאינו מקבל עליה שום דבר, אלא אך ורק לשם עבודת השם ולעשות רצונו. אם כך הדבר - נפלא מאוד. אבל השטן טוען שאצל איוב אין זה כך.
הֲלֹא־אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ׃
טוען השטן: ריבונו של עולם, איוב מקבל תשלומים במזומן. לאיוב משתלם להיות ירא אלוהים, לאיוב זה כדאי. והרי יש לאדם שתי סיבות גשמיות שיכולות להוביל אותו ליראת אלוהים. האחת - הפחד מנזק: שלא תקרה לי צרה, שלא יקרה כלום לילדים, ובשביל זה הוא עובד את השם. השנייה - תקוות הגמול: הוא אינו מפחד מנזק, אלא מקווה לשכר. כדאי לעבוד את הקדוש ברוך הוא, אני מגיש כאן הצעת עבודה, אני משקיע ומקווה לקבל.
זה כמו אנשים שרואים אותם לפני השקעות מחפשים להם איזה צדיק. לפני שהוא נכנס לפרויקט הוא מחפש רב, מחפש ברכה, שואל מי הוא צדיק רציני שאפשר לשאול אותו. עד היום לא חיפשת רבנים, ופתאום כשהגיע העניין הכלכלי אתה מחפש. למה בהרבה עניינים אחרים לא שאלת? לא הנחת תפילין ולא שאלת אם להניח, ודווקא כאן אתה שואל? מכאן שלפעמים אדם עושה דברים כדי לקבל תועלת. אם כן יש לנו שני מצבים: להינצל מנזק, ולקבל תועלת. ושניהם אינם לשמה, אלא בשבילי ולטובתי.
וזה בדיוק מה שאומר השטן: "הלא אתה שכת בעדו" - שכת בעדו פירושו שהצלת אותו מנזק, אני סוכך עליך, מציל אותך מכל מיני פגעים שיכולים לפגוע בך. "ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב" - זהו חלק אחד, ודי בו כדי שאיוב יעבוד אותך, שהרי זה משתלם לו; יש לו מטרייה אווירית. ויתרה מכך: "מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ" - יש לו גם תקווה לגמול, הוא מקבל עוד דברים טובים, ברכה במסחר וברכה בעסקים.
מה פירוש "ומקנהו פרץ בארץ"? הכוונה באופן על-טבעי. הגמרא במסכת בבא בתרא דף ט"ו אומרת: מאי "ומקנהו פרץ בארץ"? אמר רבי יוסי בר חנינא: מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם. מנהגו של עולם - זאבים הורגים את העיזים, ואילו אצל איוב העיזים הורגות את הזאבים. אתה רואה שאצלו היו האושר וההצלחה על-טבעיים.
לכן בא השטן ואומר: אי אפשר להביא את איוב כמשל ודוגמה לצדיק שעובד אלוהים בשלמות, כשאתה כל כך הצלת אותו מנזקים ונתת לו ברכה והצלחה בכל קנייניו. נו, אז מה אתה רוצה שיעשה איוב בשעות הפנאי? הוא עובד אלוהים, זה משתלם לו. ואם כך, כל הצדקות שאמרת הופכת להיות עבודה שלא לשמה - כמו אותו אדם שמתענה בשביל כסף, שלא התגבר על תאוותיו אלא תאוות הממון גברה על תאוות האכילה. גם כאן תאוות הברכה, הכבוד והאושר מתגברות על תאוות אחרות, ולכן הוא שובר את טבעו לעשות רצונך - כי זה משתלם לו.
וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע בְּכׇל־אֲשֶׁר־לוֹ אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ׃
אומר השטן: את זה צריך לבדוק. יכול להיות שאתה צודק ויכול להיות שלא, ואיך נבדוק? תשלח את ידך. אם באמת צדקותו היא צדקות אמיתית, הנובעת מעבודת השם פנימית ולא ממטרה להרוויח ולקבל, אז כשיהיה לאיוב רע, כשיאבד את נכסיו ואת קנייניו, הוא עדיין ימשיך להאמין בהשם - כי אינני מאמין בהשם מפני שזה משתלם לי אלא מפני שאני באמת מאמין. אבל אם אמונתו וצדקותו נובעות מכך ששכת בעדו ונתת לו טוב, הרי משעה שהקדוש ברוך הוא אינו עומד בהסכם - למה שימשיך לעבוד אותו? הוא כבר אינו מספק את הסחורה. בוא ניקח לו את הכול, ואז תראה אם אני צודק או לא.
ולא עוד, אלא שהשטן מוסיף: לא די שלא יהיה צדיק בפניך, אלא ההפך - "על פניך יברכך". "יברכך" כאן הוא במובן של קללה, בלשון סגי נהור: אתה תראה אם הוא לא יגדף ויחרף כלפי שמיים. כלומר כל עבודתו אינה אלא עבודה לשם תועלת.
המלבי"ם מסביר שהמושג "על פניך" בא לרמז על השגחה פרטית. "יאר ה' פניו אליך" - השם נותן פניו באדם, כלומר משגיח עליו באופן פרטי. ולפעמים זה גם לרעה: "ונתתי פניי באיש ההוא" - אשגיח עליו באופן פרטי לעשות לו רע. אומר השטן: אתה תראה ש"על פניך יברכך" - שהוא עוד יגנה ויאמר שלא די שאינך שופט צדק, אלא שאתה עושה עוול. "אינך שופט צדק" פירושו שאינך מתערב, קורות לי צרות ואינך מתערב; אבל "על פניך" - הוא יאמר שאתה בעצמך, בהשגחה פרטית, יזמת לי את כל הצרות האלה. ואז תוכל לראות באמת מהי השקפתו של איוב ומהי דעתו.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־הַשָּׂטָן הִנֵּה כׇל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל־תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהֹוָה׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כל אשר לו בידך" - אבל אל תשלח ידך בגופו. בשלב הראשון הניסיונות הם בממון בלבד.
ומעיר המלבי"ם: בוא וראה שכבר כאן גילה לנו כותב הספר את כל מה שאיוב יחפש לאורך ארבעים ושניים פרקים. איוב מחפש: למה אני סובל? באים רעיו, וכל אחד נותן לו טעם אחר לסבלו. אבל זה אינו ספר מתח, ולכן כבר מראש גילה לנו הכתוב: דע לך, ייסוריו של איוב היו ניסיונות, השם בא לנסות אותו, וזה מה שעמד בבסיס הניסיון. איוב עצמו אינו יודע זאת, ולכן יש לו קושיה - למה צדיק כמוני סובל ומתייסר כך. בהמשך נראה עוד סיבות לסבלו של איוב, אבל מה שכותב הספר מגלה לנו הוא שסבלו נובע מכך שהשם רוצה להעמידו בניסיון.
הרמב"ם במורה נבוכים, חלק שלישי פרק כ"ב, כותב: "ונזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם" - כלומר, כשאתה מתבונן בצרותיו של איוב אתה רואה שהן מסודרות לפי דעות בני אדם. יש אנשים שייבהלו מאוד באובדן ממון; נזק ממוני עלול להוציאם מדעתם, ואפילו להתאבד. ויש אנשים שאינם נבהלים מאובדן ממון, אבל רועדים ממות הבנים - אם חס ושלום ימות אחד מבניו, רחמנא ליצלן, הוא יוצא מדעתו. ויש בני אדם שאפילו אובדן הבנים אינו שובר אותם, אבל את המכאובים אינם יכולים לסבול.
מכאן הסדר: בתחילה אובדן ממון - נראה מה תהיה ההשפעה; אחר כך אובדן הבנים; ורק בשלב השלישי ייסורי הגוף. הקדוש ברוך הוא ניסה אותו בכל הניסיונות האפשריים, שלא תאמר: יש אדם שאינו נבהל מהפסד כספי, ואמנם איוב הפסיד את כל כספו ונשאר עובד אלוהים, אבל נסה אותו באובדן בניו או בייסורי גופו ותראה. ובאמת הקשה מכולם הם ייסורי הגוף, שהרי הגמרא אומרת שאדם המתייסר בייסורי גופו עלול להגיע אפילו לכפירה בבורא עולם - אם יאמרו לו שיסירו ממנו את הייסורים, יאמר אפילו דברי כפירה, מתוך שאינו יכול לעמוד בייסורים. כשיש ייסורי גוף אין מה לעשות, זה דבר שכביכול לא שייך לעמוד כנגדו, ולכן הקדוש ברוך הוא מנסה אותו בכל סוגי הניסיונות.
מהו "ויצא השטן מעם פני ה'"? אומר המלבי"ם: כפי שהסברנו, משמעות השטן היא העדר, השטן הוא הנזק, והקדוש ברוך הוא הוא ההפך הגמור - כל דבר טוב יוצא מאת השם יתברך, וכל דבר רע בא על ידי השטן. ממילא, כשהשטן בא להזיק ולגרום העדר, אין הוא יכול לעשות זאת ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
וכך מצאנו אצל נבות היזרעאלי: כאשר אמר אותו רוח "אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו", שיעלה וייפול ברמות גלעד, אמר לו הקדוש ברוך הוא "צא ועשה כן". מהו "צא"? אמר לו השם: צא ממחיצתי, "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי". אתה רוצה להיות לידי ולהיות דובר שקרים? לא יכון לנגד עיניי. למדים מכאן שבסמיכות להשם לא ייתכן העדר, לא נזק ולא שקר, ולכן אומר לו השם לצאת.
ועוד אומר המלבי"ם: כדי שיהיה נזק, אין בורא עולם צריך ליזום נזק. כדי שהעולם יחזור לתוהו ובוהו, האם הקדוש ברוך הוא צריך להביא חברת הריסה? לא. הוא רק מסיר את רצונו מן העולם, וזה הכול. משל למה הדבר דומה: אני מרים כוס גבוה; מה עליי לעשות כדי שלא תישאר למעלה? רק לפתוח את היד. אינני צריך לזרוק אותה - פתחתי את היד והיא נפלה. הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מחיה את כל הנבראים, וכדי שיהיה מוות או נזק הוא רק מסיר רצונו ומפסיק לרצות שיחיה; אינו צריך לשלוח משהו שיהרוג או שיזיק. לכן "ויצא השטן מעם פני ה'" - ברגע שכביכול הדבר יוצא מעם פני השם, ממילא בא הנזק וממילא בא החיסרון.
וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר׃
"ויהי היום" - הכתוב בא להדגיש שהפורענות לא נבעה מחטא קדום, ולא מחמת חטא של בניו. שהרי זוכרים אנו את סדר הבנים: כל יום אחד מהם עושה משתה, וביום הראשון מתחיל הבכור. מתי הם הכי צדיקים - ביום הראשון של המשתה או ביום האחרון? ביום הראשון. שהרי אמרנו שאחרי שבעת ימי הסבב היה איוב מביא קורבנות ומכפר עליהם. אם כן, בסבב הבא, הראשון שמתחיל את המשתה הוא הנקי ביותר; ייתכן שיצברו עבירות עד סוף שבעת הימים, אבל ביום הראשון הם עדיין זכים וטהורים, שכן ביום השביעי כבר הקריב עליהם. זה מה שאומר לך הכתוב: "ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור" - שלא תחשוב שהיה זה בגלל חטא, שהרי זה כבר היה אחרי שאיוב כיפר עליהם. עצם מעשיהם לא גרם לדבר; זה היום שבו הם זכים וטהורים.
וּמַלְאָךְ בָּא אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל־יְדֵיהֶם׃ וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר׃ וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל־הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ׃
וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת־מְעִלוֹ וַיָּגׇז אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃ וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְהֹוָה נָתַן וַיהֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ׃ בְּכׇל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב וְלֹא־נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים׃
קראנו עד סוף הפרק, ועתה נחזור ונבאר מתחילת הבשורות.
"ומלאך בא אל איוב" - מלאך כאן פירושו שליח. הוא בא ואומר לו: "הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם". פשוטו של מקרא: "על ידיהם" - לידם. אבל חז"ל בגמרא בבא בתרא דף ט"ו דורשים: אמר רבי יוחנן, מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב מעין עולם הבא - שהייתה אוכלת חזיז מתלם המענה, שהזרע צומח משעתו. הבקר עובר וזורע, וכאשר הבהמה חוזרת באותו תלם - הזרע כבר צמח וגדל, והבהמה אוכלת ממנו. זהו מעין עולם הבא, שכן כך כתוב שיהיה לעתיד לבוא: באותו יום שבו יחרשו - באותו יום זה יגדל. וכעין זה נאמר בירמיהו "הרה ויולדת יחדיו" - הריון ולידה באותו זמן, כמו שהיה אצל אדם הראשון.
וכן מובא במדרש בתי מדרשות, מדרש איוב: רבי חנניה בר רבי יוסי הגלילי אומר, דוגמה מימות המשיח הייתה בימי איוב. מה מצינו בימות המשיח? "ונגש חורש בקוצר" - גמר זה מלקצור, מתחיל זה לבצור; גמר מלבצור, מתחיל זה לחרוש. כך היה בימי איוב: הזורע זרע והצמחים עולים על ידיו מיד. פלא פלאים - ברכה שהייתה עליו בשפע שמעל כל שפע מצוי ומוכר.
"ותיפול שבא ותיקחם" - ואת הנערים, אלה ששמרו על הבקר, הכו לפי חרב. "ואימלטה רק אני לבדי להגיד לך" - אני לבדי נותרתי מכל הנערים, כדי לבוא ולספר לך. ושבא הוא שם של מלכות, כמו מלכת שבא שבאה אל שלמה המלך ללמוד את חוכמתו.
מסביר המלבי"ם על פי דברי הרמב"ם במורה נבוכים: כל רע שבא לאדם הוא אחד משלושה מינים. שימו לב, כי המלבי"ם יחלק כל מין גם לתת-סוגים.
הרע הראשון - רע מצד טבע ההוויה וההפסד. אדם שקיבל מכת ברק, אדם שנפל לתוך בולען שנפער באדמה, רעידת אדמה, הוריקן. בטבע יש דברים מזיקים. הרע השני - רעה הבאה על ידי בני אדם: מישהו הזיק לו, מלחמות, שודדים, ליסטים, רוצחים. הרע השלישי - אדם המזיק לעצמו: אדם האוכל מאכלים גרועים, אדם שאינו חי חיים נכונים, אדם שטוף בתאוות שונות המזיקות ומקלקלות אותו. זו, אגב, הרעה המצויה ביותר: עישון, בשר, כולסטרול וכל מיני דברים כאלה שהאדם מזיק בהם לעצמו.
והנה כאן, אומר המלבי"ם, השטן הביא על איוב שני סוגי מכות ולא את השלישי. תחילה "ותיפול שבא" - זה שייך לרעות הבאות מבני אדם. אחר כך, בפסוק ט"ז, "אש אלוהים נפלה מן השמיים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם" - זו מכה מן היסודות, מכה טבעית: ברק, אש, רעידת אדמה וכדומה. אבל החלק השלישי, שאדם מזיק לעצמו, לא בא על איוב - שהרי איוב מצד עצמו לא היה מזיק לעצמו. הרי אלוהים העיד עליו שהיה "סר מרע", התרחק מכל דבר מזיק ומכל דבר רע, והתרחק מן התאוות.
וממשיך המלבי"ם ומבאר, שבכל אחד משני אלה יש שני מינים. ברעות הבאות מבני אדם: יש הבאים להזיק מתוך תאוות ממון - הוא רוצה את ממונך ומוכן אף לרצוח בשביל זה; ויש הבאים להזיק מתוך כבוד, ניצחון ושררה - מדינה היוצאת למלחמה כדי לכבוש. לפעמים זה ממון, כמו עיראק שכבשה את כווית בשל משאביה, ולפעמים זה כבוד: "הם עשו לנו כך וכך ואנחנו ניפרע מהם". אם סוריה רוצה לעשות עמנו מלחמה, אין זה כדי להשיג משאבים אלא בשביל הכבוד הערבי שנותר פגוע מכל ההפסדים הצורבים של המלחמות הקודמות.
וכן הרעות הבאות על ידי היסודות, כלומר דברים הקורים בטבע, נחלקות לשתיים. יש דבר שהוא מקרה גמור, שאינו טבעי כלל - כמו אש הנופלת מן השמיים. ברק ראינו, אבל אש הנופלת מן השמיים אינה דבר טבעי. ויש דברים טבעיים, כמו רוח חזקה התוקפת מדי פעם; כשיש הוריקן אין אומרים שזה דבר לא טבעי, שהרי אנו יודעים שבמרווחי זמן מסוימים יש סופות. נמצא שגם הדברים הטבעיים נחלקים לטבעיים יותר וטבעיים פחות, וגם נזקי בני אדם נחלקים לשניים - נזק מתוך תאוות ממון ונזק מתוך תאוות הכבוד והשררה. הקדמה זו נצרכת כדי להבין כיצד קיבל איוב טעימה מכל סוגי הנזקים, שהקדוש ברוך הוא הביא עליו את כל סוגי הצרות, וזה יתבאר בהמשך.
עוד אומר המדרש בבתי מדרשות על "ותיפול שבא ותיקחם": בוא וראה כמה כבש הקדוש ברוך הוא לפורענות של איוב - שהמרחק משבא לכפר קרינוס, הוא כפרו של איוב, מהלך שלוש שנים, ומיד כשחטאו - "ותיפול שבא ותיקחם". כלומר, ברגע שהיה צריך לבוא החיסרון, זימן אותם הקדוש ברוך הוא לשם מיד, מה שבאופן טבעי היה צריך לקחת שלוש שנים.
על "ואימלטה רק אני לבדי להגיד לך" אומר ילקוט שמעוני: כל מקום שנאמר "רק" - מיעוט הוא. ולכאורה די היה לומר "ואימלטה אני לבדי"; מהו "רק"? אלא שגם ה"אני לבדי" ממועט - אף הוא חזר שבור ומוכה. אפילו ה"אני לבדי" אינו שלם.
ועוד אמר רב יודן על "לבדי להגיד לך": אף הוא, כיוון שאמר בשורתו, מיד מת. איך שסיים את המשפט - קרס ומת. לא די שהיה שבור ומוכה, אלא שגם הוא אבד. וכל זה כדי להמחיש עד כמה הייתה צרתו גדולה. שהרי אדם עשוי לומר: הרי השליחים שבאו נותרו בחיים, נשאר לו עוד גדוד. אומר לך המדרש: לא, גם זה שבא קרס ומת. ומניין? מדיוק הלשון "ואימלטה רק אני לבדי להגיד לך" - מה צורך להדגיש "להגיד לך"? הרי הוא עובד אצל איוב, וברור שבא להגיד לאיוב. אלא שגם בו לא נותרו חיים אלא לצורך ההגדה בלבד; כל ההימלטות שלו הייתה רק לפרק הזמן של "להגיד לך".
השטן אינו חולק על מעשיו של איוב אלא על מניעיהם: "החינם ירא איוב אלוהים" - אולי כל יראתו נובעת מן הסוכה שסככת עליו מנזק ומן הברכה שברכת את מעשה ידיו, ואם כן אין זו עבודה לשמה אלא תאווה שגברה על תאווה. לפיכך מציע הוא את המבחן: "שלח נא ידך", והקדוש ברוך הוא מתיר לו את הממון בלבד - כי סדר הניסיונות הוא לפי דעות בני אדם: ממון, אחר כך בנים, ולבסוף ייסורי הגוף הקשים מכול. הכתוב מקדים ומגלה לנו שכל סבלו של איוב הוא ניסיון, ומדגיש שהפורענות באה דווקא ביום שבו היו בניו זכים וטהורים, שלא נתלה זאת בחטא. והצרות עצמן באו מכל סוגי הרע - מיד בני אדם ומן היסודות - ואילו הרע השלישי, שאדם מזיק לעצמו, לא שייך באיוב שהיה "סר מרע". וחז"ל מלמדים עד כמה הייתה הפורענות שלמה וכבדה: הבשורות רדפו זו את זו, והשליחים עצמם חזרו שבורים ומוכים ומתו מיד לאחר שסיימו למסור את דברם.