אנחנו פותחים בעזרת השם בכתובים עצמם, ולומדים את ספר איוב כסדרו. כבר בתחילת הספר מגלה לנו הכותב, כדברי המלבי"ם, את הסיבות שבגללן נתייסר איוב. איוב עצמו יחפש אותן לכל אורך הספר, אבל זה אינו ספר מתח שבו משאירים את הפתרון לסוף. מראש באים ואומרים לנו מהי סיבת ייסוריו של איוב, אף שאיוב עצמו אינו יודע זאת, ולכן הוא שואל שאלות לאורך כל הדרך. הספר כבר בתחילתו מתאר לנו שכל עניינו של איוב היה עניין של ניסיון, בעוד שאיוב טען שההשגחה העליונה זנחה אותו: איך ייתכן שאדם צדיק כמוהו יקבל ייסורים קשים ונוראים כאלה.
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ־עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׃
רש"י מפרש שארץ עוץ היא ארץ ארם, מקום שנקרא כך. יש מסבירים שעוץ הוא איוב עצמו, כפי שראינו בביאורים אחרים, ולפי זה איש היה בארץ ושמו איוב, והוא עצמו היה עוץ. וחז"ל דרשו: ארץ עוץ היא ארץ שנוטלים ממנה עצות רעות על הקדוש ברוך הוא, מלשון "עוצו עצה ותופר". ומה עצה נטלו שם? עצת מגדל בבל. שהיו אומרים: בואו ניטול את העליונים וניתן לו את התחתונים. מה פתאום בורא עולם בחר לו את העליונים ואותנו זרק למטה, במקלט? אנחנו גם רוצים את העליונים. ובאו לארץ שנער, ששם אלוהות הרבה וארץ פסילים היא, ואמרו נעשה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, ואין "שם" האמור כאן אלא עבודה זרה, שנאמר "ושם אלהים אחרים לא תזכירו".
מה עשה הקדוש ברוך הוא? ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים, שנאמר "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל". וכי צריך ירידה לפני המקום, והלוא "עיני ה' משוטטות בכל הארץ"? אלא ללמד הלכה לדורות, שאין דנים אלא על פי עדי ראייה, שנאמר "או ראה או ידע". נמצא שהמקום נקרא ארץ עוץ מפני שבמקום הזה יעצו עצות כנגד בורא עולם.
אומר רש"י: "תם וישר" אלו דברים שבינו לבין חברו, ואילו בדברים שבינו לבין קונו עדיין לא הוכח שהיה צדיק, לכך נאמר "וירא אלוהים וסר מרע" - לומר לך שגם בעניינים שבינו למקום היה צדיק. ובגמרא בבבא בתרא (טו) אמר רבי יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם. שבאברהם כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ובאיוב כתוב "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" - התארים שנכתבו באיוב גדולים מהתארים שנכתבו באברהם.
ומהו "סר מרע"? אמר רבי אבא בר שמואל: איוב ותרן בממונו היה. מנהגו של עולם, אדם נותן חצי פרוטה לחנווני ומקפיד לקבל את העודף, ואיוב ויתר משלו - היה אומר לחנווני השאר את העודף אצלך. ואומרים חז"ל שכל מי שהיה נוטל פרוטה מאיוב היה מתברך: קיבלת ממנו מטבע, היית רואה בו פרנסה וברכה. וזהו שנאמר בהמשך "מעשה ידיו ברכת".
לכאורה היה צריך להיכתב "ושמו איוב", שהרי כשמדובר בצדיק מקדימים את שמו לאדם. אומר האבן עזרא: אל תתפלא, שכן מצאנו גם רשעים שהקדים הכתוב את שמם, כמו "ושמו מיכיהו", ומיכיהו היה רשע שעשה צלם לעבודה זרה. חז"ל דיברו על דרך הכלל, ויש גם דברים היוצאים מן הכלל.
המלבי"ם מבאר שעוני וייסורים יכולים לבוא על אדם מכמה סיבות. סיבה אחת היא מצד טבעו ותכונותיו וטבע גופו: אדם זולל וסובא, אוכל דברים מזיקים, שומנים ורעלים, ובסופו של דבר מזיק לעצמו, וגם מאבד את ממונו על ידי מידותיו הרעות, שהרי הוא מוציא הכול על בשר ויין ושתייה חריפה. על כך אומר הכתוב: אצל איוב לא הייתה סיבה טבעית כזו, שהרי היה "ישר" - בין בשכלו ובין במידותיו.
ואם תאמר, לפעמים גם ישר סוטה מיושרו מחמת סיבות חיצוניות, כגון נזק שקרה לו ובעקבותיו נתייסר? על כך נאמר "תם". ומהו תם? אומר המלבי"ם: אדם העושה דברים שלא לתועלתו, אלא לשם פועלם. הוא אינו שואל "מה ייצא לי", אלא עושה הכול לכבוד קונו, ולכן אדם כזה אינו מתמוטט לעולם, שדרכו תמימה וישרה תמיד.
ואולי הייסורים באו בדרך ההשגחה, שהשם ייסרו מחמת עוונותיו, שכן אף שהיה תם וישר לא היה ירא אלוקים? בא הכתוב ואומר: "ירא אלוהים וסר מרע". גם הסיבה הזאת נפלה. מראש מראה לנו הכתוב שאין שום סיבה טבעית ואין שום סיבה רוחנית שאיוב יתייסר.
וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת׃
לפעמים אדם מתמוטט בדרך טבעית משום שאין לו בנים ואין לו בית, אין לו עוזרים ומסייעים ותומכים ומלווים. על כך בא הכתוב ואומר שנולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות. ומצודת דוד מוסיף שאף זה ייחשב לברכה, שהיו בניו הזכרים כפולים מן הנקבות ויותר. אומר המלבי"ם: בניו כשתילי זיתים היו סביב לשולחנו, ואם כך לא ייתכן שזו הסיבה לנפילתו.
וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי־צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד־בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד, וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶדֶם׃
ייתכן שאדם צדיק ובני ביתו סביב שולחנו, אך מצבו הכלכלי גרוע מאוד, וזו סיבה מספקת להתמוטטותו. לכן שולל הכתוב מראש גם את הסיבה הזאת: שבעת אלפי צאן, חמש מאות צמד בקר, חמש מאות אתונות, ועבודה רבה מאוד - כלומר כל מה שהאדמה מוציאה ומצמיחה.
"גדול מכל בני קדם" - אומרים חז"ל: גדול יותר מכל אנשי דור הפלגה, שעליהם נאמר "ויהי בנסעם מקדם". אבל מאברהם לא היה גדול, שהרי באברהם כתוב "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". ועוד: גדול היה בעיניהם, נשוא פנים ומוכתר בכתר שם טוב, שכולם אהבוהו והעריכוהו. ובדיוק בשלושת הדברים האלה התפאר אותו רשע, המן, בכבוד עושרו וברוב בניו ובאשר גידלו המלך, שהרי זה כלל הצלחת האדם.
וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ, וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם׃
פעמים שאדם מצד עצמו הכול אצלו מוצלח, אבל בין ילדיו יש מריבות ומחלוקות שהורסות את כל האידיליה. כך ראינו אצל יעקב אבינו: לכאורה הכול היה נפלא - אושר, בנים, נכסים וכבוד - עד שנחלקו השבטים ביניהם ומכרו את יוסף, ומאז נכנס יעקב לדיכאון עמוק ואמר "כי ארד אל בני אבל שאולה", ואי אפשר היה לנחמו. ביקש יעקב לישב בשלווה, ומחלוקת בין הבנים יכולה להרוס את הכול.
על כן מתאר הכתוב את האידיליה ואהבת האחים שהייתה בבני איוב: בניו היו רגילים לעשות משתה כל יום ולאכול יחד, כך שבשבוע ימים כל אחד מהם היה מאכיל את כל אחיו על שולחנו. לא הייתה ביניהם לא קנאה ולא שנאה, ותמיד היו קוראים לכולם, גם לאחיותיהם. נמצא שגם זו אינה סיבה להתמוטטותו של איוב.
וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל־הַיָּמִים׃
אולי הייתה ביניהם אהבה, אבל הם היו חוטאים, ואתה צדיק שיש לו בני בית רשעים ולא מיחה בהם, ונתפס בעוונם? בא הכתוב ומראה עד כמה הקפיד איוב על קדושתם ושמירתם של בניו מכל חטא ועוון. "הקיפו ימי המשתה" - כלומר עבר שבוע, שכל אחד אכל כל יום אצל אח אחר, ולפני שמתחילים שבעת הימים הבאים היה איוב משכים בבוקר ומעלה עולות כמספר כולם.
מדוע דווקא עולות? כי העולה באה לכפר על הרהור הלב. איוב לא חשד בבניו בחטא מעשי, שהרי ידע שאינם רשעים, אלא חשש שמא עלתה בלבם מחשבה שאיננה טהורה. לכן היה אומר "אולי חטאו בני וברכו אלוהים בלבבם", והיה מעלה עולות פעם בשבוע כדי שלא תהיה חלילה תביעה כנגדם או כנגדו. ושלא תאמר שהיה זה מעשה חד פעמי, לכך נאמר "ככה יעשה איוב כל הימים".
מה עולה מכל ההקדמה הזאת? אין לנו שום סיבה, לא טבעית ולא רוחנית, לתלות בה את ייסורי איוב. איוב היה מושלם מכל הבחינות, ולא היה אמור לבוא עליו לא פגע רע ולא נזק ולא מחלה ולא צער, כי כל הסיבות לצער בעולם לא היו אצלו, אף לא אחת מהן.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־ה', וַיָּבוֹא גַם־הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם׃
אומרים חז"ל: אותו יום, יום ראש השנה היה. ביום ראש השנה באים לדין, והשטן בא לקטרג על עם ישראל ועל הבריות. יש מי שרצה לומר, הרס"ג, שהשטן כאן אינו תיאור של מלאך אלא אדם שהיה מקנא באיוב, אבל ודאי שאין זה פשט הדברים. הפשט כפי שכולם לומדים הוא שזהו השטן בכבודו ובעצמו, שרצה לקטרג על איוב.
ומי הם בני האלוהים? אלו הבאים ללמד זכות, המלאכים האומרים את מצוותיהם של ישראל. "ויבוא גם השטן בתוכם" - שאין מצב שיש דין ויש רק לימוד זכות בלי לימוד חובה. תמיד כשיש דין, "זה לעומת זה עשה האלוקים": כנגד מלמדי הזכות יש גם מלמדי חובה.
המלבי"ם מקדים שהרמב"ם השכיל אותנו בינה לדעת שכל הרעות, בין כלליות ובין פרטיות, אינן באות אלא מצד החומר. זה חידוש גדול, והמלבי"ם מסבירו: כל דבר גשמי, הפסדו מצד החומר שבו, שכן באופן טבעי כל חומר עומד לכיליון ואינו יכול להתקיים ללא קץ. אם יש נזק בדבר, אין הוא בא מצד החלק הרוחני שבו, שהרי החלק הרוחני קיים לעולם. ואם תאמר, הרי גם החלק הרוחני נפסד? אומר הרמב"ם: החלק הרוחני נפסד רק מצד היותו מחובר לחומר, וברגע שיש כליה לחומר נפסד גם הוא.
משל בחיי האדם: אדם מת, והנשמה יצאה מגופו ונפרדה מן החיים הגשמיים. אבל מה גרם לכך? הגוף. אדם מת כשהגוף קמל, ניזוק ונחבל. לא הנשמה גרמה למיתת הגוף, אלא להיפך: החלק החומרי הוא הגורם להפסד, והחלק הרוחני נפסד רק מחמת היותו דבוק אליו. וכלשון הרמב"ם, טבע החומר ואמיתתו שלא יימלט לעולם מחברת ההעדר - ההעדר היינו המציאות שבה הוא נעדר מן העולם.
ועוד אומר הרמב"ם: כל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר חומרו. אנחנו אומרים זאת בווידוי - מן הגוף העכור, "כי אני בשר ודם". המציאות החומרית היא המושכת את האדם למטה, אל התאוות ואל ההנאות הגשמיות. ולעומת זאת מעלותיו של האדם כולן נמשכות אחר הצורה, שהיא הנשמה. כל השגה רוחנית, כל תפילה, כל לימוד וכל התעלות אינם נובעים מן הגוף - הגוף אינו דורש זאת ואינו מבקש זאת. לגוף בא פיצה, לגוף בא גלידה, לגוף לא בא ללמוד ולא להתפלל ולא להתעלות ולא קרבת אלוקים. הנשמה היא השואפת, והגוף נמשך אחריה ומתרומם. וכלשון הרמב"ם: מאכלו ומשתהו ומשגלו ורוב תאוותיו, וכעסו וכל מידה רעה שתימצא בו - הכול נמשך אחר חומרו; ומידותיו הטובות ושאיפותיו הרוחניות - הכול נמשך אחר הצורה, אחר החלק הרוחני שבו.
על פי זה מבאר המלבי"ם: "בני האלוהים" הם הכוחות הנמצאים בכל הבריאה, שהם בניו של הקדוש ברוך הוא ומעשה ידיו, והם באו להתייצב על ה'. שכן הקדוש ברוך הוא הוא המחיה את כל המציאות, ובכל רגע ורגע הוא יוצר כאן את המציאות כביכול יש מאין. זו בריאה מתמדת. אין זה כקבלן שבנה חדר, סיים את עבודתו, קיבל את שכרו והלך, ושוב אין צורך שיחזיק את המרפסת שלא תיפול. בורא עולם לא סיים את הבריאה מעולם: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". אילולי הרצון המתמיד בכל עת ורגע, מעשה בראשית לא היה קיים. אין זה דבר שהיה והפך להיסטוריה, אלא דבר שמתחדש בכל יום ויום מתחילתו.
ומי שיודע את מציאות האטומים, הדבר ברור ופשוט לו. האטום הוא החלק הפנימי שבכל חומר, ואינו נתפס בעין - איש לא ראה אטום, אף שמציירים לנו עיגולים ואלקטרונים סביב הגרעין. ועם זאת ברור לכולנו על פי המחקר המדעי שהאטום הוא חומר מינימלי ביותר, ומה שאתה חש כחומר אינו החומר ממש, אלא אלקטרונים הנעים במהירות עצומה ויוצרים תחושה כאילו יש כאן חומר. משל למאוורר הפועל במהירות ונדמה לך כעיגול סגור, וכשיפסיקו אותו תראה שאלו רק שתי כנפיים. וכך גם האלקטרונים סביב האטום. ובאופן תיאורטי, אילו היו מחליטים שלא להסתובב סביב האטום אלא לזוז ימינה, הכוס הייתה זזה ימינה. וכמה חומר באמת יש בכוס? אומרים שאת כל כדור הארץ, בחומר נטו, אפשר להכניס לכדור טניס.
"אטום" היא מילה לטינית שפירושה בלתי נחלק: החלק החומרי המרכזי של כל חומר, שאי אפשר לחלקו ולחצותו יותר. וכשמבקעים אותו - כפי שקורא לכך העוסקים בכורים גרעיניים, ביקוע האטום - יוצאת אנרגיה עצומה, וזו פצצת אטום. נמצינו למדים שבכל מציאות החומר יש נפש פועלת המחיה אותו. כך אומר הרמב"ם, שאף בכוכבים יש נפש פועלת. ומהי נפש? תנודתיות, חיות. בכל דבר גשמי יש חיות, אותה תנודה שבתוך כל חפץ גשמי, שנדמה לך עומד יציב וקיים, ובאמת יש בו משהו רוחני המחיה אותו.
יוצא אפוא שאם ירצה הקדוש ברוך הוא לסלק את רצונו רגע אחד - הכול קורס וחוזר לחומר המקורי, ולא תישאר מן הכוס אפילו גרגיר אבק. מה מחיה אותה ומה נותן לה עתה את הקיום שאתה רואה? רצונו של השם יתברך שהאלקטרונים יסתובבו ויצרו לנו את התחושה שיש כאן חומר. ואם כן אין זה משהו שהיה, אלא משהו שמסתובב עכשיו, ומישהו מסובב אותו: מסובב כל הסיבות מסובב גם את האלקטרונים והאטומים. הבריאה אינה היסטוריה; בכל רגע ורגע רצונו יתברך נמצא בכוס הזאת, בשולחן הזה, במפה הזאת, ובכל אחד ואחד מאיתנו - שאילולי כן היינו כולנו חוזרים אל ההעדר, אל מה שמכנה הרמב"ן בבריאת העולם "החומר ההיולי הראשון". הרמב"ן מבאר שהקדוש ברוך הוא יצר יצירה חד פעמית יש מאין, הוא החומר ההיולי הראשון, ולאחר מכן כל מה שבבריאה הוא כבר יצירה - יש מיש. ומהו אותו חומר היולי ראשון? זה האטום. השם ברא את האטום, וממנו כבר אפשר ליצור כל דבר שבעולם.
כפי שהסברנו, החוכמה האלוקית מתקשרת עם הצורה האנושית: השם מתחבר אל האדם ואל הנשמה, על ידי שחיבר כאן במציאות הגשמית רוח וגוף - רוח שהיא חלק אלוק ממעל, וגוף שהוא דבר גשמי עכור הבא מן החומר. וכמו שאמרנו, כל העבירות נובעות מן החומר ומן הגשמיות, וכל המצוות שאדם מקיים נובעות מן החלק הנפשי המעוניין לקיים ולהתעלות. ואגב, ייתכן גם קיום מצוות מצד הגשמיות - כשאדם עושה את המצווה לא מפני עניינה הרוחני אלא מפני שבא לו, מפני שטעים לו ונוח לו ונהנה מזה. זו כבר מצווה שלא לשמה, והדבר תלוי בדרגת ה"לא לשמה".
הקדוש ברוך הוא נתן לחלק הרוחני שבנו, לנפש שהיא חלק אלוק ממעל, את הכוח להתגבר על הגוף, להכניעו, לשלוט עליו ולנווטו כרצונה. ואם לא כן - הגוף ישלוט על החלק הרוחני, והוא ינווט ויטה לאן שהוא חפץ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל־עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׃
אומר הקדוש ברוך הוא לשטן כביכול: איוב הוא אדם שנתן שלטון מוחלט לנפשו על גופו. אין לרצונות ולתאוות הגשמיים שום שליטה אצלו על נפשו ועל חלקו הרוחני. איוב הוא סוג של שלמות בעבודת השם - איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע - ואין לך עליו שום שליטה.
ראשית נאמר "עבדי". ומהו עבד? אדם שאין לו משלו כלום, וכולו מסור לאדונו. עבד אינו יכול לומר לאדונו "למה הערת אותי עכשיו", שהרי האדון יכול לומר לו גם לא לישון כלל. עבד הוא מי שכולו משועבד לאדונו מרגע שפתח את עיניו ועד שעוצם אותן, כל ימיו. על איוב אומר הקדוש ברוך הוא "עבדי" - כלומר אין שום שליטה לדבר גשמי עליו.
ועוד נאמר "אין כמוהו בארץ". מבאר המלבי"ם: "ארץ" רומזת לגשמיות ולארציות, ואצל איוב אין ארציות. הוא תם וישר, ואצלו השולט הוא חלק הנפש, והרוח היא השולטת על הגוף. אם כן אין לשטן היכן להיכנס, ומה יוכל לומר עליו.
הכתוב פותח בהצגת שלמותו של איוב ושולל מראש, אחת לאחת, את כל הסיבות שבעטיין אדם מתייסר: לא טבעו ומידותיו, שהרי היה תם וישר; לא עוונותיו, שהרי היה ירא אלוקים וסר מרע; לא חסרון בנים, שהרי נולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות; לא עוני, שהרי היה גדול מכל בני קדם; לא מחלוקת בין בניו, שהרי אהבת אחים שררה ביניהם; ואף לא חטאם של בניו, שהרי היה מעלה עולות עליהם תמיד. משנשללו כל הסיבות, מכניס אותנו הכתוב אל הגורם האמיתי: "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם". ולפי הרמב"ם והמלבי"ם, כל הרעות באות מצד החומר, וכל המעלות נמשכות אחר הצורה; ואיוב, שנתן לנפשו שלטון מוחלט על גופו, הוא "עבדי" ו"אין כמוהו בארץ" - אין לשטן אחיזה בו, וכל שאירע לו לא היה אלא ניסיון.