אנחנו מתחילים בעזרת השם את ספר איוב. הספר מתאר את הייסורים שעבר איוב, כאשר תחילתם בדיאלוג ובמשא ומתן שהיה בין השטן לבין הקדוש ברוך הוא, שבו השם מסכים לנסות את איוב. איוב סובל ייסורים קשים ונוראים, עד כדי כך שהוא כבר מעדיף את מותו על חייו. ואז מגיעים ידידיו ורעיו, וכל אחד מהם מנסה למצוא אצלו את הסיבות ואת ההיגיון שמאחורי הסבל שהוא עובר. בעיקר הם מנסים למצוא בו חטאים, עוונות וחסרונות, שבגינם יוכלו לתלות את הייסורים שהשם נותן לו, שהרי לדעתם לא ייתכן שהשם ייתן לאדם ייסורים ואין בו שום עוון. לכן כל אחד מהם מחפש איזה חיסרון ואיזה פגם במעשיו של איוב, כדי לתלות בו את הייסורים. עד שלבסוף אליהוא בן ברכאל הבוזי אומר לאיוב את הסיבה האמיתית לייסוריו, ובסופו של דבר השם מתגלה אליו, מסביר ומבאר לו את כל מה שעבר עליו, ולבסוף משיב ומחזיר לאיוב כפליים ממה שהיה לו מקדם. זו תמצית ספר איוב.
אנחנו נרצה ללמוד את ספר איוב כדרכנו על פי המלבי"ם, ולראות כיצד הוא מבאר את כל המשא ומתן שבספר. כל מי שניסה פעם ללמוד את איוב יודע שזהו ספר קשה מאוד מבחינה לשונית. עד כדי כך שדעתו של האבן עזרא היא שהספר הוא בעצם ספר מתורגם, כלומר שנכתב בשפה אחרת ותורגם ללשון הקודש, ומשום כך לשונו קשה. איני אומר שכך מקובל, שהרי הדעה המקובלת היא שמשה רבנו כתב את ספרו ואת ספר איוב, ואם משה כתבו - ההיגיון אומר שכתבו בלשון הקודש. אבל בוודאי הלשונות בספר קשים, ויש בו מילים שאינן מופיעות בכל התנ"ך אלא רק באיוב.
מעבר לקושי במילים עצמן, יש צורך להבין גם את המכלול של הפסוקים. אדם קורא פסוקים שהם עצמם קשים להבנה, וגם קשה לו לתפוס מהו הרעיון הכולל שבתוכם: מה בא לבטא איוב באותו פרק, ומה באו רעיו לבטא כנגדו. מפרשים רבים עסקו באיוב, וכל אחד מהם נוקט דרך ושיטה, ואנחנו נלך אחרי המלבי"ם ונראה כיצד הוא מבאר בכל פרק מהן טענותיו של איוב ומה עונים לו כנגדן ידידיו ורעיו.
לפני שנתחיל בפסוקים, נעמוד על שאלה המופיעה הרבה בדברי חז"ל: מי הוא איוב, ובאיזו תקופה חי? גם בזה יש דעות ומחלוקות רבות. כמו כן, בסוף הספר נרצה לראות מי היה איוב על פי הקבלה ועל פי תורת הגלגול: גלגולו של מי הוא, מה בא לתקן, ומהי סיבת ייסוריו. את כל זה נשאיר לפרק האחרון, לאחר שנסכם ונלמד את כל ארבעים ושניים פרקי הספר, ואז תהיה לנו תמונה נוספת להבין מדוע איוב סובל את מה שעובר עליו ומה הדבר בא לתקן.
הגמרא במסכת בבא בתרא דף ט"ו דנה באריכות בעניינו של איוב. אמר רב לוי בר חמא: איוב בימי משה היה, ומביאה הגמרא ראיות לדבר. רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה. וזה מבואר יפה, שהרי כאשר משה רבנו שאל את המרגלים "היש בה עץ אם אין", כוונתו הייתה האם עדיין יש בה צדיק הראוי לגונן עליהם כעץ. ובאותה שעה שהיו שם המרגלים מת איוב, והם ראו הלוויה גדולה והיו בטוחים שכל יושבי הארץ עסוקים כל הזמן רק בקבורת מתים. "היש בה עץ" - אל תקרא עץ אלא עוץ, רמז לאיוב.
לדעת רבי שמואל בר נחמני, איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. מישהו אמר פעם בהלצה: מה היה הקושי הגדול ביותר של איוב מכל ייסוריו? שאחרי כל הסבל שסבל, עוד יש שאומרים שמשל היה. זה כבר קושי בלתי נסבל. והגמרא מקשה עליו מן הכתוב:
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ־עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׃
הכתוב מעיד שהוא היה. השיב על כך: הרי נאמר "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה" - והוא המשל שאמר נתן הנביא לדוד. הנה סיפור שלם: לרש אין כל, קנה כבשה אחת קטנה, בא אליו הלך וכו'. האם גם זה היה? הרי זה משל. כך גם כאן. אמר לו: אם כן, שמו ושם עירו למה? כלומר, אם זה משל, למה צריך היה לכתוב "איש היה בארץ עוץ איוב שמו"? הרי במשל שהביא נתן לדוד לא נקט שמות: היה איזה אדם עשיר, היו לו צאן רבות, הגיע אליו הלך, ולקח את כבשת הרש ושחט והגיש לפניו. לא כתוב איך קראו לו והיכן גר - משום שזה משל. ואילו כאן נכתבו שמות ומקומות, ללמדך שהדבר אינו משל.
חשוב להדגיש: גם הרמב"ם במורה נבוכים עוסק רבות באיוב, והוא מסביר שאין לטעות ולהבין את המאמר "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" כפשוטו, שלא היה במציאות. אלא כוונת הדברים: לא נכתב ולא סופר סיפורו אלא לשם משל. משל הוא צורה דידקטית להעביר מסר, ולכל משל יש נמשל. כלומר, לא נכתב סיפורו של איוב מפני שמעניין אותנו מה עבר על אדם פרטי שהתייסר, אלא רק לצורך המסקנות המתבקשות ממנו. לפי הרמב"ם ודאי שאיוב היה, וכל סיפורו אמיתי לחלוטין. אחרת - אפשר לכתוב על אנשים רבים שסבלו כך וכך והיו להם חיים כאלה ואחרים. כל עניינו של איוב, אומר הרמב"ם, הוא כדי ללמדך משל, כלומר כדי ללמדך מוסר, שתדע מהי סיבת הסבל והייסורים בחיי האדם.
רבי יוחנן ורבי אלעזר אומרים: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריה היה. שואלת הגמרא: איך ייתכן? עולי גולה זו תקופה מאוחרת הרבה יותר, והרי למדנו ששנותיו של איוב הן משנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו - מאתיים ועשר שנים. ומתרצת: אין הכוונה שחי באותה תקופה, אלא שמאתיים ועשר שנים אלו היו אורך ימי חייו, בכל תקופה שהיא.
עוד מקשה הגמרא: והלא למדנו שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הם: בלעם, ואביו בעור, ואיוב, אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי. הרי שאיוב נמנה עם נביאי האומות כמו בלעם. ומתרצת: הרי אליהוא בן ברכאל הבוזי היה מישראל, שכן כתוב בו "ממשפחת רם", וחז"ל דורשים שהיה ממשפחתו של אברהם, ויש אומרים שאליהוא בן ברכאל הבוזי היה יצחק אבינו עצמו. וכשם שאליהוא ישראל, כך גם איוב היה מישראל. אלא שמה שנאמר "נתנבאו לאומות העולם" פירושו שנתנבאו לצורך האומות, אבל הם עצמם חלקם היו ישראל.
עוד מקשה הגמרא: והרי למדנו, חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו. הביא הקדוש ברוך הוא עליו ייסורים, התחיל מחרף ומגדף - כפה לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא. הרי מפורש שחסיד מאומות העולם היה, ושהשם נתן לו את שכרו כאן וכפה אותו עליו, כפי שנראה בסוף הספר, כדי לטורדו מן העולם הבא.
ומתרצת הגמרא: מחלוקת תנאים היא. רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, ומביא ראיות. רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשוורוש היה, ומביא ראיות. רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה, שהרי נראה בהמשך שנופלים ולוקחים משל נעריו ומנכסיו של איוב. חכמים אומרים: בימי כשדים היה, שגם כשדים מוזכרים כאן בהמשך. ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה ונשא את דינה בת יעקב, וגם בזה נרחיב בהמשך, ולדעה זו נוטים יותר המקובלים. וכולם סוברים שאיוב מישראל היה, לבד מדעה אחת הסוברת שאיוב מאומות העולם היה. שהרי משה רבנו ביקש "ונפלינו אני ועמך" - שלא תשרה השכינה על אומות העולם אלא על ישראל בלבד, ולכן היה רק נביא אחד לאומות, והוא בלעם. מכאן שאיוב לא היה נביא לאומות אלא נביא מישראל. נסכם אפוא: כמעט לכל הדעות איוב היה מישראל, ולדעה אחת היה גוי.
אומר הילקוט שמעוני על הפסוקים "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך. את עוץ בכורו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם, ואת כשד ואת חזו ואת פלדש ואת ידלף ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה. שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה". מי הוא "עוץ בכורו"? אמר רבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא: זה איוב, ואיוב בימי אברהם היה. ומהו "עוץ בכורו"? "איש היה בארץ עוץ". גם למדרש הזה מתייחסים המקובלים, כפי שנראה בסוף הדברים.
המדרש במדבר רבה פרשה י"ז מתאר לנו בעקבות מה נתייסר איוב. באותה שעה, אחרי ניסיון העקידה, אמר אברהם: איני זז מכאן עד שתישבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד לעולם, שאם חס ושלום לא הייתי שומע לך - איבדת לי את כל אשר יגעתי מימיי. בא אברהם אחרי העקידה ואומר: די, ריבונו של עולם, אני רוצה שתישבע לי שלא אעבור עוד ניסיונות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כך הוא, ונשבע שלא ינסנו עוד, שנאמר "ויאמר בי נשבעתי נאום השם".
ושימו לב להמשך: ייסורים קשים וניסיונות אחרים היו ראויים לבוא על אברהם, ואינם באים. ואלו הן הייסורין - אותם שבאו על איוב היו ראויים לבוא על אברהם. ולכן נסמכה לפרשת העקידה הפרשה "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם". אחרי אילו דברים? אחרי ניסיון העקידה. ואז "ויגד לאברהם הנה ילדה מלכה" את מי? את עוץ. כלומר: אברהם, יש לך מחליף, והמחליף הוא עוץ, הוא איוב. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך.
למען האמת המדרש הזה סתום לחלוטין. מה פירוש הדבר? יש ייסורים, ובא הקדוש ברוך הוא ואומר לאברהם שאין לו מה לדאוג כי מעכשיו יש לו מחליף. מה הקשר בין אברהם לאיוב? למה איוב צריך לקבל את הייסורים שאמורים לבוא על אברהם, את הניסיונות והקשיים של אברהם? אין לזה היגיון ופשר, אלא אם כן נלמד את דברי המקובלים: מי היה עוץ, מי היה איוב, מה הם תיקוניהם - ואז המדרש הזה יבוא על נכון. וכאמור, את זה נשאיר לסוף הספר.
רב אבא בר כהנא אומר: בימי יעקב היה, ודינה הייתה אשתו. רבי לוי אומר: בימי שבטים היה. רבי יוסי בר חלפתא אמר: בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת - ולפי דעתו היה איוב אחד מיועציו של פרעה. וכך אתה מוצא שעיקר שנותיו של איוב מאתיים ועשר שנה, וישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנה.
ומדרש נוסף: משל לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו, ובא זאב להזדווג לו, כלומר להתחבר לצאן כדי לחטוף אחת מהן. ויש גורסים שהיה מעביר את צאנו בנהר, והגיע זאב וממתין לטרוף כבשה. מה עשה? אמר: תנו לו תיש אחד שיתגרה בו. לקח תיש גדול ואמר: תנו אותו לזאב שיתעסק בו. הזאב אינו יכול להורגו מיד, וייקח לו רבע שעה או עשרים דקות, ובינתיים אני אגמור להעביר את הצאן אל עבר הנהר, ואחר כך אלך להציל את התיש ואטפל באותו זאב.
כך גם הקדוש ברוך הוא: רצה להעביר את ישראל את הים, והגיע השטן ומקטרג: הללו עובדי עבודה זרה, הללו עובדי עבודה זרה. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו את איוב. והלך השטן והתעסק עם איוב וייסרו, ובינתיים עברו ישראל את הים. וגם כאן אנחנו רואים את אותו דבר: יש בעיה עם השטן - איוב הוא המועמד לשליחה. מה רוצים מאיוב המסכן? לאברהם יש בעיה - שולחים את איוב. קריעת ים סוף - שולחים את איוב. מה רוצים ממנו? גם על כך נדבר בסוף.
רבי חנינא אומר: גוי היה, שכן שנה רבי חייא: צדיק אחד היה לי באומות העולם בעולמי, ונתתי לו שכרו ופטרתיו, ואיזהו? זה איוב.
חז"ל אומרים שאחד מיועציו של פרעה היה איוב, ומסבירים מכאן מדוע נתייסר כל כך: מפני שאיוב שתק. בלעם כתוב עליו שיעץ רעה, להרוג את כולם. יתרו ברח - אמר: אם אשתוק ואם אדבר אני מסתבך, וברח. ואיוב שתק.
אגב, על פי הזוהר מובן ממש למה נתייסר איוב, שכן הזוהר אומר שאיוב לא שתק אלא הייתה לו תוכנית מסודרת. הוא אמר לפרעה: אל תהרוג אותם, אלא קח את ממונם, עשה אותם עניים, ייסר אותם בעבודה קשה, והשלך את בניהם. כך פתרת לך את כל הבעיות: הם לא יתרבו, ולא יהיו גדולים במדינה ויילחמו בנו ויעלו מן הארץ, כי יהיו שפלים וטרודים בעבודתם - ואותם עצמם תשאיר בחיים, ורק את נשמתם שמור. אמר הקדוש ברוך הוא: כך אתה מייעץ על בניי? חייך שזה מה שיהיה לך. וכך באמת נמסר לשטן: אתה יכול לפגוע באיוב בגופו, אבל את נפשו שמור, כלומר היזהר שלא ימות. נטלו את בניו כפי שנראה, נטלו את ממונו, ומה שהשאירו לו זה רק את חייו - בדיוק כפי שיעץ איוב עצמו.
אבל לפי הגמרא שלנו איוב שתק, לא ברח וגם לא יעץ רעה. ואם כן, מדוע מגיעים לו ייסורים כאלה? מבארים, שכאשר בא הקדוש ברוך הוא בטרוניה לאיוב ושאלו למה שתק, טען איוב ואמר: ריבונו של עולם, מה היה לי לעשות? וכי אם הייתי מדבר היו שומעים לי? מה יכולתי לעשות? שתקתי. מה עשה הקדוש ברוך הוא? התחיל להביא עליו ייסורים, ואיוב התחיל לצווח בקולי קולות. שאלו הקדוש ברוך הוא: איוב, למה אתה צועק? אמר לו: ריבונו של עולם, זה כואב. אמר לו: ובזה שאתה צועק זה עוזר? אמר: לא, זה לא עוזר, אבל כשכואב - צועקים. אמר לו: אם כן, למה לא צעקת אז, כשראית אצל פרעה את אותה עצה ושתקת? אם שתקת, סימן שזה באמת לא כאב לך, שאילו היה כואב לך, לפחות היית צריך לצעוק. כשכואב צועקים, גם אם זה לא עוזר. למה לא צעקת? ולכן הביא עליו את אותם ייסורים.
האבן עזרא סובר שאיוב היה מבני בניו של נחור, כפי שראינו "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך". והוא אומר שלא ייתכן שאיוב לא היה בעולם, ומוכיח זאת מכך שאיוב מוזכר גם מחוץ לספרו. היכן? ביחזקאל פרק י"ד פסוק י"ד - סימן קל לזכירה, י"ד י"ד: "והיו שלושת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם נאום השם אלוקים". הנביא אומר שאם השם מביא רעה על עיר, אפילו יהיו בה שלושה צדיקים גדולים כאלה, לא יוכלו להציל את האחרים אלא רק את נפשם שלהם. והרי איוב נמנה שם מפורשות כאחד משלושה צדיקים, ומשמע שכשם שנח ודניאל היו ונבראו - כך גם איוב היה ונברא.
ואם תבוא ותתחכם לומר שאיוב אחר היה, ולא האיוב שכתוב עליו בספר - אומר לך האבן עזרא: אם כן, גם תאמר שנח אחר היה ודניאל אחר היה? ודאי שלא יעלה על הדעת, אלא נח ודניאל המוכרים לנו. וכך גם איוב הכתוב שם הוא איוב המוכר לנו. יחזקאל מוסר נבואה לדורו ואומר להם שלא יוכלו להציל את העיר, כי אפילו יהיו בה שלושה צדיקים גדולים כאלה, לא יצילו אלא את עצמם.
פתחנו בתמצית הספר: המשא ומתן בין השטן לקדוש ברוך הוא, ייסוריו של איוב, טענות רעיו המחפשים בו עוון, תשובת אליהוא בן ברכאל, התגלות השם, והשבת הכפליים בסוף. עמדנו על קושי לשונו של הספר ועל דרכנו ללמדו על פי המלבי"ם. ראינו את שלל הדעות בגמרא בבבא בתרא ובמדרשים מתי חי איוב ומי היה: בימי משה, בימי מרגלים, בימי השופטים, בימי אחשוורוש, בימי יעקב, בימי ירידתן למצרים ועלייתן - וכן את הדעה שמישראל היה לעומת הדעה שחסיד מאומות העולם היה. הרמב"ם לימדנו ש"לא היה ולא נברא אלא משל" פירושו שלא נכתב סיפורו אלא כדי ללמדנו מוסר על סיבת הסבל והייסורים, והאבן עזרא הוכיח מיחזקאל שאיוב היה ונברא ממש. ראינו את המדרשים על עוץ בכור נחור, על הייסורים שהיו ראויים לבוא על אברהם, על משל התיש והזאב בקריעת ים סוף, ועל שתיקתו של איוב בעצת פרעה. חלק מן התמיהות שנשארו פתוחות - מה הקשר בין אברהם לאיוב ומדוע דווקא הוא נשלח בכל קטרוג - יתבארו בסוף הספר בדברי המקובלים על גלגולו ותיקונו של איוב. ומכאן נתחיל בעזרת השם בפסוקי הספר עצמם.