השיעור הזה אינו עוסק בפרק מסוים, אלא בשאלה שהיא שורש כל לימוד התנ"ך: כיצד קוראים נכון את לשון המקרא. פעמים רבות אנחנו קוראים פסוק, נדמה לנו שהבנּו, ואז באים חז"ל ודורשים דרשה שלכאורה אין לה זכר בכתוב. התחושה היא שהדרשה "הולבשה" על הפסוק מבחוץ. האמת הפוכה לגמרי: הדרשה מונחת בתוך המילים עצמן, אלא שצריך להכיר את הקוד, את השפה, את הניואנסים הדקים שבהם דקדק כותב הספר. נעבור על כמה דוגמאות, ונראה שוב ושוב כיצד המפתח הלשוני פותח את הדרשה.
בפרשת בילעם מצוי פלא עצום, גם למי שקורא את הכתובים על פי פשוטם. בלק חושש מעם ישראל שמתקרב ונושק לגבולו, והוא מבין שתוך זמן קצר הם יילחמו בו וינשלו אותו מארצו. יש לו נשק סודי, ושמו בילעם. שכן לעם ישראל יש נשק סודי משלו ושמו משה רבנו, ומשה איננו נשק קונבנציונלי. לכן מבין בלק שעליו לגייס כוח בלתי קונבנציונלי, אדם בעל כוחות על־טבעיים. בילעם אכן היה כזה, ולא באשליה: התורה מגדירה אותו כנביא, ואמרו חז"ל שלא קם נביא בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, והוא בילעם. לפחות בתחילתו הייתה לו דרגה של נביא.
ועתה נתבונן בדו־שיח שבין בורא עולם לבילעם, שהוא פלאי לחלוטין. שלוחי בלק מגיעים אליו להזמין אותו ל"הרצאה" שאי אפשר לסרב לה: בוא וקלל את עם ישראל, יש כאן הרבה כסף, משתלם לך.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי, וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ
בילעם משיב שבלק בן צפור מלך מואב שלח אליו: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ, עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ", כלומר קלל אותו, "אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו". וכאן באה התשובה הראשונה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא
בילעם מודיע לשליחים שאינו בא, הקדוש ברוך הוא אינו מסכים, בלתי אפשרי. בלק שולח שוב שרים חשובים יותר, ובילעם אומר להם: "שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי", חכו, ניצור קשר שוב, נראה מה בורא עולם חושב עכשיו. והנה התשובה השנייה:
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה
לפני רגע אמרת לו "לא תלך עמהם", ומה פתאום עכשיו "קום לך איתם"? לכאורה בורא עולם שינה את דעתו. אלא שמיד נוכחים שאין זה כך:
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב, וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא
ריבונו של עולם, מה זה? הרי לפני כן נאמר לו "קום לך איתם", ומדוע עכשיו "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא"? ולא עוד, אלא שמלאך מתייצב בדרך לשטן לו, והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו, והאתון רואה את המלאך והוא אינו רואה, ומתפתח ויכוח. בסופו של דבר אומר בילעם למלאך ה': "חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ, וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי". הוא כבר מוכן לחזור הביתה. ואז:
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר, וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק
"ואפס" אין פירושו כאן אפס סתם, אלא "ורק". וכי כל העניין הוא אל תלך, כן תלך, אל תלך, כן תלך? אפשר היה לומר שבורא עולם עושה ממנו צחוק ומתלוצץ בו, אבל תסכימו שזה לא נשמע הגיוני. כדי להבין, נעבור לדרשת חז"ל אחרת, שגם היא נראית תלושה מן הכתוב, ודווקא היא תחשוף לנו את המפתח.
יש הלכה שהאדון צריך לדאוג לעבדו העברי בדיוק כפי שהוא דואג לעצמו. התורה אומרת:
וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ
ודרשו חז"ל: תנו רבנן, "כי טוב לו עמך", עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר. היום פת קיבר, פת שעורים, נחשבת משובחת, שכן ככל שהמאכל טבעי יותר הוא נחשב טוב יותר, אבל פעם זה היה נחשב מאכל בהמה. לא תלך אתה ותאכל מעדנים ולעבד תזרוק שאריות. שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה שותה יין של שנת 74 ונותן לו יין של שנת 86. שלא תהא אתה ישן על מוכין והוא ישן על גבי תבן, תסדר לעצמך מיטת פאר ולעבדך תיתן מזרן ישן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. חשבת שיהיה לך מישהו שישרת אותך? קח בחשבון שקנית לך בוס. היום כל מעביד יודע זאת, שמי שקנה לו עובד קנה אדון לעצמו, כי מיד מגיעים אליו עם כל הזכויות, ועוד לפני שהתחיל לעבוד הוא כבר רוצה חופשות ואשל וכיוצא בזה. אבל בזמן התורה זה לא היה דבר מקובל, והתורה מחייבת לתת לו.
והשאלה זועקת: כל זה לכאורה אינו כתוב בפסוק. מאיפה הוציאו חז"ל שאתה חייב לתת לו בדיוק כמו שאתה לוקח לעצמך? היכן שמענו דבר כזה, שהאדון ייתן לעבד כמו לעצמו?
בלשון הקודש יש הבדל עצום בין "איתו" לבין "עימו". ללכת עם פירושו לשם אותה כוונה, לשם אותה מטרה, בהשוואה גמורה. ללכת את פירושו שלא בהשוואה גמורה, אלא כל אחד במטרה אחרת: אנחנו שותפים לדרך, אבל לא שותפים לתכלית. אני יכול ללכת איתך לירושלים, ואני הולך לקניון ואתה הולך לקינג ג'ורג'. הלכתי איתך. אבל אם הלכתי עימך לחתונה, פירושו של דבר ששנינו הלכנו לשם אותה מטרה, לשמח חתן וכלה.
ועכשיו שימו לב איך הכל מובן. "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם": ללכת עמהם, באותה כוונה, במטרה לקלל, בשום אופן איני מרשה לך. וכשהוא מבקש שוב, נאמר לו "קוּם לֵךְ אִתָּם": בורא עולם כלל לא שינה את דעתו. הוא עומד על דעתו הראשונה שלא ללכת עמהם, אלא שאם רצונך ללכת אִתם, בלי להיות שותף למטרתם, לכך אני מסכים, "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". ומה קרה בפועל? "וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב". האם עשה מה שנאמר לו? לא. אם כן, כיצד אפשר לצפות שלא יחרה אף ה'? "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא", כלומר הולך הוא עמם ולא אִתם.
ורק בסוף, לאחר שבילעם מתעקש, אומר לו המלאך "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים", וזהו המקום היחיד שחל בו שינוי. אומר רש"י: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. אמרתי לך לא, אתה מתעקש ללכת "עם"? לך "עם", אבל תראה שבסופו של דבר אתה תפסיד. וכך אכן קורה: "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק".
עכשיו נחזור לדרשת חז"ל שראינו, ונראה כמה הדברים מדויקים. אילו הייתה התורה אומרת "כי טוב לו אִתך", הייתי מבין: אני אדאג לעצמי כפי שאדאג לעצמי, ולעבד אסדר כל מיני דברים משומשים, "אלטע זאכן" מיד שנייה, כדי שיהיה לו היכן לישון. אבל התורה אומרת "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", ו"עמך" הוא בהשוואה גמורה. לכן שלא תשתה יין ישן והוא חדש, שלא תאכל פת נקייה והוא פת קיבר, שלא תישן על מזרנים והוא על תבן. הדרשה כולה מונחת במילה אחת.
ובהמשך הגמרא שם: "הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך". ועוד דרשה במקום: אמר רבי יוחנן, מניין שמחל לו הקדוש ברוך הוא לשאול על אותו עוון, שדרש באוב? שנאמר:
מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי
שמואל אמר זאת לשאול דרך בעלת האוב. ודרשו חז"ל: "עמי", במחיצתי. שהרי "עם" משמעו בהשוואה מוחלטת, שנינו יחד באותה מחיצה. הקדוש ברוך הוא מחל לשאול גם על עוון זה, וגם על שלא מחה את עמלק ועל שלא הקריב את הקורבן בזמנו, ובעזרת השם נגיע לכך בהמשך.
נביא פסוק שבו הכתוב ממש משחק בין "עם" ל"את" על פי העיקרון שאמרנו:
וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ
שמעי בן גרא היה אדם חשוב, ואנשי יהודה אנשים חשובים, והאלף מבנימין אף הם חשובים, ולכן "עם" ו"עמו". אבל ציבא נער בית שאול ובניו ועבדיו, כשעבד הולך איתך הוא אינו הולך עמך אלא אִתך, שהרי יש כאן הפרש מעמד, ולכן "אִתּוֹ".
וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַיִם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר
אבשלום, שמרד בדוד אביו, לקח עמו מאתיים איש שיסייעו לו, אלא שאותם מאתיים כלל לא ידעו שהם הולכים למרוד. בן המלך אמר להם בואו אִתי, והם באו אִתו לתומם, בלי להתחכם. "עם אבשלום" היה משמעו שותפות במטרה, למרוד. הם לא הלכו עם אבשלום אלא את אבשלום. מי שיעבור על התנ"ך בצורה מסודרת יראה את ההבחנה הזאת שוב ושוב. הרי לך שכאשר אתה מכיר את הקוד ויודע את השפה, אתה מצליח להבין. כשהקוד אינו מובן לך, אתה עומד תמה ואינך יודע מדוע הכתוב משנה לשון ומדוע חז"ל דורשים דרשה שלכאורה אינה במקרא.
דוגמה נוספת, מפרשיות השבוע האחרונות. אברהם מבקש מאליעזר שילך ויביא כלה ליצחק, ואליעזר שואל שאלה תמימה:
אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם
לכאורה שאלה עניינית: אנסה לשכנע אותה והיא תאמר שחרן מתאימה לה יותר מארץ ישראל, מה אעשה? ועל כך דורש מדרש בראשית רבה דרשה שלכאורה נראית כעלילת דם: אמר "אולי לא תאבה", ויתן לו את בתי. אמר לו: אתה ארור ואני ברוך, ואין ארור מידבק בברוך. כלומר, לאליעזר היה אינטרס: יש לו בת, ואברהם ידוע כאדם עשיר, ואם היא לא תרצה לבוא, אולי בכל זאת בתי ליצחק. ואברהם משיב לו: לא, אתה בא מכנען ועל כנען נאמר "ארור כנען", ובני ברוך, ואין ארור מידבק בברוך. ושוב השאלה: מאיפה הוציאו חז"ל שאליעזר התכוון לתת את בתו ליצחק, ושאברהם התנגד? לכאורה אין לכך זכר בכתובים.
נתבונן בהבדל שבין "אולי" לבין "פן". "אולי": "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה", "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר", "אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם", "אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו", "אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתִי". ולעומת זאת "פן", המופיע במקרא מאה עשרים ושמונה פעמים (לא אני ספרתי, התוכנה עושה זאת בקלות): "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים", "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", "פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר", "פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה", "פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".
ההבדל פשוט: "אולי" הוא משהו שהייתי מעוניין שיקרה, מלשון הלוואי. "פן" הוא תמיד דבר שאיני מעוניין בו, חס וחלילה פן יקרה כדבר הזה. וזה סיסטמטי לחלוטין: הלוואי איבנה ממנה, הלוואי יש חמישים צדיקים, הלוואי אכפרה, הלוואי אוכל להילחם בו. ומנגד, בוא נגרש את האדם מגן עדן פן ישלח ידו וחי לעולם, פן נפוץ, פן תספה.
ועתה נבחן את דברי אליעזר לפי הכלל הזה. "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" פירושו: הלוואי ולא תאבה. וכי ייתכן? הרי אברהם סמך עליו בעיניים עצומות, ככתוב שכל אשר לו נתן בידו, ושלח אותו לקחת אישה לבנו. היש נאמן ממנו? ובכל זאת לשון "אולי" מגלה שהוא מעוניין שהיא לא תסכים. באים חז"ל ומסבירים מדוע: מפני שיש לו בת, והוא מעוניין שבתו תינשא ליצחק, וממילא יירש את כל עושרו של אברהם.
ויש מקור נוסף לדרשה. כשאליעזר מספר ללבן ולאחיו על מה שאמר לו אברהם, נאמר: "וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי". שימו לב לכתיב: כאן זה כתיב חסר. וכיצד ייקרא הכתיב החסר אם נתעלם מן הניקוד? "אֵלַי". כלומר: אולי לא תלך האישה אחרי, ואז בסופו של דבר תבוא, אברהם, אֵלַי, שהרי יש לי בת. שוב אתה רואה שלחז"ל היו מקורות מתוך עצם הכתובים. כשאתה קורא נכון ויודע להבחין בין "אולי" ל"פן", יש בידך המפתח למקור הדרשה. (יש שתי פירכות על הכלל הזה, ויש עליהן תשובה, אך לא ניכנס לכך מפאת קוצר הזמן.)
וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת
וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים
אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה, ואברהם מאה שבעים וחמש, מספר מכובד בהחלט. ואמרו חז"ל על אדם הראשון: העביר לפניו הקדוש ברוך הוא את כל הדורות, הראהו את דוד, וחיים חקוקים לו שלוש שעות בלבד. נפל אדם ואמר לפניו: ריבונו של עולם, לא תהא תקנה לזה? אמר לו: כך עלתה במחשבה לפני. אמר לו: כמה ימי שני חיי? כלומר, כמה אני אמור לחיות? אמר לו: אלף שנים. אמר לו: יש מתנה ברקיע? מקובל לתת מתנות? אמר לו: כן. אמר לו: שבעים שנה משנותי יהיו לזה. ועל פי המקובלים דוד הוא גלגולו של אדם הראשון, ולכן "אדם" ראשי תיבות אדם, דוד, משיח, וכשיבוא המשיח יתוקן חטא אדם הראשון, אבל זו הרצאה בפני עצמה על גלגולים.
ועל אברהם דרשו: רבי יהודה בשם רבי איבו, ורבי פנחס בשם רבי לוי, ורבנן בשם רבי סימון: אתה מוצא שאברהם חי מאה שבעים וחמש שנה ויצחק מאה ושמונים. למה חי יצחק יותר מאביו? אלא שאברהם מת בקיצור ימים, חמש שנים פחות, מפני שעבר עשיו שתי עבירות, ואמר הקדוש ברוך הוא: כך הבטחתי לאברהם שיבה טובה, מוטב שייפטר בשלום, זהו שכתוב "כי טוב חסדך מחיים". נמצא שאברהם היה אמור לחיות מאה ושמונים, וניכו לו חמש שנים כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה.
ושוב: היכן זה כתוב? כתוב שאדם חי תשע מאות ושלושים ומת, וכתוב שאברהם חי מאה שבעים וחמש. מי אמר לך שהם היו אמורים לחיות יותר? אלא שנדקדק בלשון. שימו לב: המילים "אשר חי" מיותרות. אפשר היה לכתוב "ויהיו כל ימי אדם תשע מאות שנה ושלושים שנה וימת", ואפשר היה לכתוב "ואלה ימי שני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים".
ודעו עיקרון: התנ"ך, אם יכול לבטא דבר בשתי מילים, לעולם לא יבטא אותו בשלוש. ואם ביטא אותו בשלוש, סימן שהמילה הנוספת באה ללמד דבר מה. זה נקרא עיקרון המינימליזם. כותב הספר דקדק מאוד, צמצם, ממש התקמצן במילים, ולא כתב מילה מיותרת. הכסיל מרבה דברים, מלהג ומדבר הרבה, אבל החכם סופר את מילותיו, וסייג לחוכמה שתיקה. וכשכותב התורה מאריך, עליי להבין מדוע האריך ומה רצה להרוויח בכך.
לפיכך "ויהיו כל ימי אדם אשר חי" פירושו: מה שחי בפועל. כלומר היה אמור לחיות יותר, אבל כל ימיו בפועל היו תשע מאות ושלושים. וכן "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": היה אמור לחיות יותר, וזה מה שחי בפועל. הנה למדנו מן הכתוב עצמו שהיה צריך לחיות יותר.
וכמה היה אדם אמור לחיות? כאן מצטרף כלל נוסף. הקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ולמעשה הוא לא מת באותו יום אלא חי תשע מאות ושלושים שנה. האם ציווי בורא עולם לא התקיים? אומרים חז"ל, נאמר:
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה
אצל הקדוש ברוך הוא יום הוא אלף שנה, ויומיים אלפיים שנה. דרך אגב, מסופר על אחד שפגש מלאך ושאל אותו: כמה זו שנייה בשמיים? אמר לו: אצלנו שנייה היא מיליון שנה. שאל: וכמה זה שקל בשמיים? אמר לו: מיליון שקל. אמר לו: תעשה לי טובה, תביא לי שקל. אמר לו: אין בעיה, תחכה שנייה. על כל פנים, "ביום אכלך ממנו מות תמות" פירושו שהיה אמור לחיות אלף שנה, וכיוון שחי תשע מאות ושלושים, חסרות שבעים שנה שניתנו למישהו אחר. וכשאנו בודקים במקראות מי הוא האדם שעברו אליו שבעים שנה, מוצאים את דוד המלך. שוב אתה רואה שכדי לעמוד על דרשת חז"ל עליך ללמוד את שפת המקרא ואת דרכו להתבטא, ואז תגלה שהדרשה מונחת בתוך המקרא עצמו.
וַיְהִי בַיָּמִים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה
בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל
אנחנו קוראים "וימת" ומבינים שמת, כי איננו מכירים את שפת התנ"ך. אבל חז"ל אומרים: "וימת מלך מצרים", שנצטרע, והמצורע חשוב כמת. וכן על עוזיהו: למה כינהו הכתוב מת? אלא שנצטרע. ולכאורה, למה לא להוציא את המקרא מפשוטו? כתוב מת, אז מת. מה רע בהבנת המקרא כמות שהוא?
ראשית, מהו "מצורע חשוב כמת"? מת הוא אדם שמנותק מן החיים, והמצורע מנותק אף הוא: מוציאים אותו מחוץ למחנה, אנשים אינם מתקרבים אליו, הצרעת מדבקת ומסוכנת, כל גופו מוגלה, מצב נורא ואיום ממש. עד לפני כחמישים שנה היה בירושלים בית חולים למצורעים, ואנשים לא התקרבו לשם.
הרב אריה לוין, רבן של האסירים, היה מן הבודדים שהיו מגיעים לשם לעודד את החולים, לדבר איתם ולחזק אותם. הוא היה רבם של אסירי המחתרות בתקופת הבריטים, אותם מורדי כלא עכו, והוא חמיו של הרב אלישיב. מספרים שפעם ראו אותו באמצע הלווייתו של אחד מגדולי ישראל הולך לקנות עציץ. אדם אחד תמה: מה זה, לוויה של אדם גדול והוא הולך עכשיו לקנות עציץ? אלא שהוא החליט לשאול אותו, ובצדק, שהרי אמרו חז"ל שכשאתה רואה מישהו עושה דבר תמוה, שאל אותו, כי הרבה יותר גרוע להשאיר זאת אצלך. כשאתה משאיר את זה אצלך, נכנסת לפרשנות שלך: אדם חסר רגישות, כולם אבלים והוא הולך לקנות עציץ, אינו יכול לסבול דיחוי. בדרך כלל תדון אותו לחובה. ואילו אם תשאל, ייתכן מאוד שייתן לך הסבר שיניח את דעתך.
ואכן האיש ניגש ושאל: כבוד הרב, ראיתי שהרב קונה עציץ באמצע הלוויה, מה בדיוק העניין? אמר לו הרב: טוב ששאלת. דע לך שטיפלתי באדם בבית החולים למצורעים בירושלים ומסרתי לו תפילין שיניח, והנה אותו אדם נפטר היום. ואתם יודעים מה עושים? כל הבגדים וכל מה שהמצורעים נגעו בו, הכל שורפים. רצו לקחת גם את התפילין שהניח ולשרוף אותם, ואיסור חמור הוא לשרוף דבר שבקדושה. אמרתי להם שחייבים למצוא פתרון אחר, ולשרוף בשום אופן לא. אמרו לי: אנחנו מוכנים לעשות לפנים משורת הדין, תביא עציץ ונקבור בתוכו את התפילין, וכך איש לא יוכל לגעת בהם ולא נצטרך לשרוף. והיה עליי להביא את העציץ עד השעה שתים עשרה. אמר הרב אריה לוין: את פטירתו של אותו גדול לא תכננתי, הוא נפטר בדיוק אז והייתי צריך לרוץ להלוויה, אבל אם לא אביא עציץ עד שתים עשרה ישרפו שם את כל חפציו. רצתי והבאתי את העציץ, קברו בו את התפילין, וכך ניצלו התפילין מן השריפה. זה היה הרב אריה לוין. אגב, מומלץ מאוד לקרוא את הספר שיצא לזכרו, "איש צדיק היה", ספר על אדם צדיק ומיוחד.
ונחזור לענייננו. המקור לכך שמצורע חשוב כמת הוא בפרשת מרים, שדיברה לשון הרע על משה: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". ואהרן אומר למשה:
בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ, אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ
הרי שהמצורע נחשב כמת. אבל עדיין יש לשאול: אמנם "מת" יכול להתפרש כמצורע, אבל הוא יכול להתפרש גם כמת ממש. מניין הכריעו חז"ל שכאן מדובר בצרעת?
לשם כך נעיין בפסוק בקהלת: "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו". לא ניכנס לכל הפסוק, אבל "אין שלטון ביום המוות" פירושו שאדם שכבר מת אינו נחשב מלך, אי אפשר לקרוא לו מלך. אמר רבי לוי: קרוב לחמישים ושתיים פעמים כתיב "המלך דוד", וכיוון שנטה למות כתיב "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת". היכן המלך? כשמתים אין מלך, משום שאין שלטון ביום המוות.
ועתה חזרו לפסוק: "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם". אם מת ממש, כיצד הכתוב קורא לו "מלך מצרים"? היה צריך לכתוב "וימת פרעה". עצם העובדה שהוא עדיין נקרא מלך מלמדת שהוא חי. ואם הוא חי, כיצד התורה אומרת עליו "וימת"? אלא שיש מצב שבו אדם מת והוא עדיין חי, וזהו המצורע. הנה שדרשת חז"ל כתובה במקרא עצמו, אם רק יש לך האינדקס הנכון להבין את הכתוב.
וכן אצל עוזיהו: "בשנת מות המלך עוזיהו". אם מת, כיצד הוא "המלך"? הרי אצל דוד, כשעמד למות, לא נקרא מלך אלא "ויקרבו ימי דוד למות". ואצל עוזיהו הדבר ברור עוד יותר, שהרי מפורש בכתוב שהצרעת פרחה במצחו. וראו לעומת זאת: "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד", ולא נאמר "המלך דוד". וכן "וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו", ולא "המלך יחזקיהו". כשאדם מת, אינו בגדר מלך.
מכל מה שראינו למדנו שהבנת הכתובים אינה דבר של מה בכך. אין זה משהו שאתה קורא ונדמה לך שהבנת, ואדרבה, דווקא ידיעת העברית לפעמים מקשה עלינו, כי אנחנו סבורים שאנו מבינים ובאמת איננו מבינים. "עם" מול "את" פתח לנו את פרשת בילעם ואת דין העבד העברי ואת מחילת ה' לשאול; "אולי" מול "פן" פתח לנו את דרשת חז"ל על אליעזר ובתו; עיקרון המינימליזם וייתור "אשר חי" פתח לנו את שנותיהם של אדם הראשון ושל אברהם; והדיוק ש"אין שלטון ביום המוות" פתח לנו את "וימת מלך מצרים" ואת "מות המלך עוזיהו". כשאתה לומד את שפת התנ"ך ומבין שכל מילה באה לבטא דבר מסוים, אתה מסתכל על התנ"ך במשקפיים אחרות: ההבנה אחרת, ההעמקה אחרת, והבנת הניואנסים הדקים שמשמיע לך כותב הספר בשינויי מילים ומשמעות הופכת את לימוד התנ"ך לחוויה שונה לחלוטין מכל מה שחווינו בבתי הספר. יהי רצון שנמשיך בשיעורים אלו, ובעזרת השם נראה בשבוע הבא את תחילתו של ספר יהושע.