פתיחה: ספר הספרים - והמקצוע הפחות אהוד
הנושא שלפנינו הוא התנ"ך, ולפני שניגש ללמוד את הכתובים עצמם עלינו להקדים הקדמה. התנ"ך נחשב לרב המכר מספר אחד בעולם, ובמשך עשרות ומאות שנים הוא לא ירד מן המעלה הזאת: הוא עדיין הבסט־סלר של כל הזמנים, והוא תורגם לשפות הרבות ביותר. כמעט אין אדם בעולם שאיננו מכיר את התנ"ך; כולם למדו אי־פעם תנ"ך. ועם כל זה, כשאנחנו מסתכלים על המציאות כאן בארץ, המצב תמוה: אנחנו עם התנ"ך, חיים בארץ התנ"ך, מדברים לכאורה - ואני מדגיש לכאורה, כפי שנראה מיד - את שפת התנ"ך, ודווקא כאן התנ"ך נחשב למקצוע הפחות פופולרי. כיצד הדבר ייתכן?
סיבה ראשונה: מי שלא חי את המוצר לא יכול לשווק אותו
התשובה הראשונה, וזו תשובה שקולעת בדיוק למטרה, היא שרבים מלמדים את התנ"ך בצורה שאינה מעניינת - ולא מפני שהם מרצים גרועים, אלא מפני שהם אינם חיים את הדברים. האם הייתם ממנים אדם שאוהב בשר, מבקר קבוע במסעדת בשרים, להיות מרצה לטבעונות? הוא ידע את החומר, הוא ידע להעביר אותו, הוא מרצה מעולה - אבל אין לו את זה. אם לא למדת את הדברים מתוך שאתה מיישם אותם וחי על פיהם, אין לך את זה. אנחנו לא ניקח אדם שישווק מוצר שהוא לא מאמין בו; כשאתה לא מאמין במוצר, אתה לא מכניס את הרוח בשיווק. אתה תאמר עליו "מוצר בסדר, מצוין", ולא תספר שאתה עצמך נפלת איתו כמה פעמים ושבבית שלך אתה לא מחזיק אותו - אבל הלקוח יקלוט את זה. הוא יקלוט שאתה לא חי את המוצר, שזה לא בדמך.
אינני מדבר על כולם, ואני מדגיש זאת: יש הרבה שאוהבים תנ"ך, מלמדים תנ"ך ומאמינים בתנ"ך. אבל רבים מלמדים את התנ"ך שלא מתוך אמונה בו, וממילא כשהם מעבירים טקסטים הם בעצם מספרים: "כך אומרים שאמר הנביא", "כך אומרים שהייתה נבואה מעין זו, אנחנו לא יודעים אם זה התקיים או לא". ומשפטים מן הסוג הזה נופלים בדור שלנו, שהוא דור תכליתי מאד. פעם למדו מקצועות ספרות ומקצועות רוח, מקצועות שהמהות הפילוסופית שלהם היא העיקר; היום השאלה היא "תכלס, מה אני עושה עם זה?" אני רוצה ללמוד משפטים, אני רוצה ללמוד רפואה, אני רוצה מקצוע שיקדם אותי בחיים. מדוע יש לנו מבול של עורכי דין? מפני שמחפשים משהו תכליתי. וכשבא מורה ומלמד תנ"ך, ומבחינתו אין זה ספר שצריך ליישם אותו אלא אוסף סיפורים שכל מיני אנשים חיברו במשך הדורות, ואולי זה נכון ואולי לא - ומלשונו אתה מבין שה"אולי לא" חזק אצלו יותר מה"אולי כן" - אז התלמיד שואל את עצמו: מה תכלס, ולמה לשבת כאן? אדם לא מוצא בזה עניין.
סיבה שנייה: צורת העברת המסר
סיבה נוספת לכך שהתנ"ך נחשב למקצוע הפחות אהוד היא צורת העברת המסר. במה התמקדו איתנו בבית הספר? "תשנן את שירת דבורה", "תשנן את שירת חנה" - התחלנו ללמוד טקסטים בעל פה. ההתמקדות הייתה בלשונו של כותב הספר: מדוע כאן נקט לשון כזו ושם לשון אחרת, מה בא לבטא בלשונו. זו התמקדות לשונית, וכך אכן לומדים ספרות - אבל לא כך לומדים תנ"ך. את התנ"ך צריך ללמוד מתוך רוח הדברים ורוח התקופה: מה בא הנביא לבטא, מה בא לומר לנו כותב הספר. האם הוא בא לספר לנו סיפורים גרידא?
הזוהר הקדוש אומר שאם באנו לכתוב ספר סיפורים - יש ספרים מוצלחים בהרבה מן התורה, הרבה יותר מוצלחים. אלא שהתורה באה ללמד מסר. וכך גם התנ"ך: הוא בא להעביר מסר. כשהנביא כתב וסיפר לנו סיפור, הוא לא בא לומר לי "תדע לך ששם היה כך" - מה זה משנה לי? הרי אין זו היסטוריה.
הוכחה שהתנ"ך אינו ספר היסטוריה
ההוכחה ברורה, פשוטה וחותכת: בתנ"ך לא מוזכרים תאריכים. ספר היסטוריה בלי תאריכים איננו ספר היסטוריה. איך אפשר לכתוב היסטוריה בלי לציין באיזו שנה בדיוק היה הדבר, מתי, כמה שנים? ויותר מזה - אין מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר פרק שלם יכול להיות כתוב מוקדם אף שכרונולוגית הוא קרה מאוחר יותר. לא כך כותבים היסטוריה. התנ"ך הוא ספר שבא לתת הוראות כיצד על האדם להתנהג, ולפיכך אינו כותב את הדברים לפי סדרם הכרונולוגי, לפעמים משמיט דברים שבמקומות אחרים נחשבים עיקריים, ומתמקד בדברים שנראים לנו שוליים - וגם את זה נצטרך להבין מדוע ולמה. אבל ברור לנו שאין כאן תיאור של "כך הייתה ההיסטוריה של העם היהודי", אלא תיאור של דרך החיים שכותב הספר האמין בה ורצה להנחיל אותה לדורות הבאים.
הקושאן שמחייב חלקית
ידוע שבן גוריון, שהיה חובב תנ"ך מושבע ובקיא בו מאד ותמיד היה מהלך עם תנ"ך, נשאל באו"ם: מה הזכות שלכם על ארץ ישראל, מה הקושאן שלכם? תפס בן גוריון את התנ"ך ואמר: זה הקושאן שלנו על ארץ ישראל -
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
הנה, כאן אנחנו מובטחים שהארץ שלנו. מספרים שהיה שם סנאטור פיקח מאד - איני יכול לאמת את הסיפור, אך כך מספרים - ששאל אותו: הקושאן הזה מחייב? אמר לו: בוודאי. אמר לו: שם כתוב גם לשמור שבת. ובן גוריון נאלם. שהרי אם אתה מתייחס אל התנ"ך כאל קושאן שמחייב חלקית, מדוע שאני אקבל אותו, כשאתה עצמך אומר שבמובנים אחרים אין הוא מחייב אותך? מבחינה היסטורית הוא צדק: לקחנו מן התנ"ך את מה שנוח לנו, ומה שלא נוח לנו העדפנו להניח בצד. וזה בעצמו גרם לכך שגם האחרים לא קיבלו ברצינות את הכוונות שלנו, שהרי אי אפשר לקחת מה שאתה רוצה ולהשמיט מה שאתה רוצה.
הפרדוקס של הלשון
יש בעיה נוספת: התנ"ך כתוב בלשון ארכאית. ושימו לב לפרדוקס. מצד אחד הוא כתוב בלשון שרבים מאיתנו אינם מדברים בה, ומצד שני הוא כתוב בלשון שכולנו מבינים - וזה עצמו אחד הגורמים לכך שאיננו מבינים את התנ"ך. לכאורה, אם התנ"ך כתוב בשפה שלנו, זו סיבה שנבין אותו. אלא שיש בעיה קטנה: לא תמיד המילים שאנחנו מתבטאים בהן הן המילים שהתנ"ך מתבטא בהן. יש מילה שאנחנו מבינים אותה בצורה מסוימת, אבל אין זו שפתו של התנ"ך ואין זו כוונתו. בסלנג אתה צודק, כך מדברים - אבל התנ"ך לא התכוון לומר את זה.
לשון הקודש - שפה אלוקית ולא הסכמית
לשון הקודש שונה לחלוטין מכל השפות. כל השפות שאנחנו מכירים בעולם הן שפות הסכמיות: כמה חכמים מבין האנשים ישבו והחליטו שמוצר פלוני ייקרא כך, ומאז הוא נקרא כך. אף אחד אינו יכול לתת לי סיבה הגיונית מדוע שולחן נקרא table, וכיסא chair, וחלון window. אין שום סיבה, מלבד זו שהסכמנו כולנו שזה יהיה שמו. לעומת זאת התנ"ך כתוב בשפה המוגדרת כשפה אלוקית. מה פירוש? שפה שלא נתהוותה במשך השנים, אלא ירדה כיחידה מושלמת מלמעלה. ומכיוון שירדה כיחידה מושלמת, כל ביטוי וכל שם עצם יש לו מקור - מצד ההטיה, מצד הפועל או מצד השם המקורי של אותו דבר.
ניקח לדוגמה בעלי חיים. מדוע אריה נקרא אריה? מפני שהוא מטיל יראה - אריה הן אותיות יראה. גמל נקרא גמל מפני שהוא בעל החיים שמסוגל להיגמל מן המים לזמן הרב ביותר. חמור נקרא חמור מפני שהוא מבטא את שיא החומריות; כשרוצים לומר לאדם ביטוי לא נעים אומרים לו "חמור" - לא בגלל האוזניים הארוכות, אלא מפני שהחמור מבטא בהמה חומרית וגשמית, הנחותה והנמוכה ביותר. עוף נקרא עוף מפני שזה עיקר עיסוקו, הוא עף. הדבורה נקראת כך מפני שהיא כל הזמן מדברת - אין לנו עוד בעלי חיים שמדברים תוך כדי מעופם, והדבורה מזמזמת תוך כדי מעופה. סוס נקרא סוס מפני שכל הליכתו וכל מהותו שש וצוהל; זה בעל החיים היחיד שצוהל, כל הליכתו מלכותית. החמור הולך עם הראש למטה, והסוס - אתה רואה אותו כל הזמן מרקד בהליכה שמחה.
ועוד: מדוע נקראים הרמשים רמשים? רש"י אומר שהרמש רומס על האדמה, גופו רומס את האדמה; ולכן הג'וקים ושאר בעלי החיים הנמוכים, שבעלות הבית בורחות מהם כדי הילוך פרסה, נקראים רמשים. ומדוע נקראת בהמה בהמה? מפני ש"בה מה" - אי אפשר להוסיף בה מאומה. אדם יכול להתעלות; אדם מלשון "אדמה לעליון", הוא יכול להידמות לבוראו. אבל הבהמה - מה שיש בה, אי אפשר להוסיף בה, והיא תישאר בדיוק אותו דבר. גם אם תאלף אותה, היא תישאר בהמה.
אילוף מול חינוך: מעשה ברבי יונתן אייבשיץ
מספרים על רבי יונתן אייבשיץ שהיה לו ויכוח עם המשכילים שבדורו. הם טענו שאפשר לחנך בעלי חיים ולשנות את טבעם, והוא אמר להם: לחנך בשום אופן לא תוכלו, אולי לאלף. ומה ההבדל בין אילוף לחינוך? חינוך הוא הבנה, אילוף הוא התניה. אילוף פירושו להקנות הרגלים מסוימים לבעל החיים, בלי שהוא מבין למה הוא עושה זאת. את הילדים שלנו אנחנו מחנכים ולא מאלפים, ומדוע? כי לאלף ילד פירושו שכשאני לידו הוא עושה - גם פיל, כשאתה לידו הוא רוקד - אבל כשאני לא לידו הוא לא יעשה זאת מעצמו. כשאני לידו הוא ידבר יפה: לא חינכתי אותו, אילפתי אותו. ולחנך אותו פירושו שיפנים שלדבר בשפה שאינה מכובדת אינו טוב, וממילא גם כשאיני לידו הדבר יישמר. בהמה אי אפשר לחנך, בהמה אפשר לאלף.
והם אמרו לו: לא, אפשר לחנך בעלי חיים. החליטו לערוך סימפוזיון גדול עם אנשי מדע רבים, להראות לו כיצד הצליחו לחנך בעלי חיים. מה עשו? הביאו חתולים שאילפו במשך תקופה ארוכה לשאת מגשים בידיהם ולהלך על שתיים; קשרו להם פפיונים, הלבישו להם וסטים, והוליכו אותם עם מגשים וכוסות. ומספרים שקודם לכן, כשרבי יונתן אייבשיץ ישב ולמד, היה עכבר אחד שהסתובב והפריע לו, רץ וקופץ ורץ וקופץ. לקח את קופסת הטבק שלו, הכניס את העכבר לתוכה, סגר ושם בכיסו, והעכבר הפסיק להפריע. לאחר זמן באו לקרוא לו: הרב זוכר שהיום המופע? נזכר והלך. הוא רואה את החתולים, ופתאום מתחיל להרגיש רטט בכיסו - וזה היה לפני מאתיים וחמישים שנה, לא פלאפון - ונזכר בעכבר. שלף את העכבר מכיסו ונתן לו לרוץ. אתם יכולים לתאר לעצמכם את המבוכה והמבולקה: הכוסות נפלו, רעש צורם, וכל החתולים רודפים אחרי העכבר. אמר להם: הנה אתם רואים כיצד אפשר לאלף בעלי חיים - אבל לחנך אותם לעולם לא ניתן. וזה הנמשל: כשאתה מאלף מישהו, בא ניסיון קטן והוא אינו עומד בו. הוא אינו עושה זאת מפני שהוא מבין, ולא מפני שהתגבר, ולא מפני שהוא מקבל מצד עצמו שהדבר נכון וחשוב - אילפת אותו לעשות דבר מסוים, וסטייה הקלה ביותר מוציאה אותו מכלל זה.
עוד בשמות בעלי החיים
אנחנו רואים שלשון הקודש היא לשון מתוכננת. הכלב נקרא כלב מפני שכולו לב; הכלב הוא בעל החיים היחיד שמוסר את כל עצמו לאדונו. היו סיפורים על כלבים שהגיעו למצב של התאבדות כדי להציל את אדונם, נכנסו למקום שבו הייתה אש וסכנה ואף נשרפו כדי להצילו. אין זה אומר שהכלב מבין את חובת השליחות והמטרה, אלא שבורא עולם כשברא את הכלב, ברא אותו שיהיה כולו לב לאדונו. החתול הוא בעל החיים היחיד שמכסה את צואתו - מחתל את עצמו, כשם שאנחנו שמים חיתול לילד. והפיל, כל מי שרואה אותו מתעורר בו פלא: איפה ראית בעל חיים עם אף באורך מטר וחצי? אנחנו התרגלנו, אבל הגמרא אומרת שהרואה פיל בחלום - פלאי פלאות נעשו לו. הפיל הוא בעל חיים מפליא.
מילון מדויק - ואין כפל לשון
מכיוון שלשון הקודש איננה לשון הסכמית אלא שפה מתוכננת, כשאני קורא מילה מסוימת בתנ"ך עליי לנסות להבין אותה: מאיזה שורש היא נובעת, מה היא באה לומר, ומה העיקרון שכותב התנ"ך רצה לבטא דווקא במילה הזאת. ואם כאן כתב מילה אחת ושם מילה אחרת, אות היא ששתי המילים שונות ושלא התכוון לומר אותו דבר, אף אם לכאורה חזר על עצמו. "לשבר ולנתוץ" - אין זה אותו דבר. וכשאני אומר גילה, רינה, דיצה, שמחה, חדווה, ששון, צהלה - הכל נקרא בפינו "שמחה", אבל כל אחת מן המילים מבטאת רמה אחרת של שמחה: יש שמחה פנימית שפורצת החוצה, ויש שמחה שאדם שמח בעקבות שמועה טובה, ויש סוגים נוספים. אין זה כפל לשון; כל מילה מבטאת סוג אחר של שמחה. וכן דך, מך, רש, עני, אביון, דל - כל אחד מבטא מהות אחרת של עניות: יש עניות בדעת ויש עניות בממון, ויש עני שהוא תאב לכל דבר, מלשון אביון. כשיש בידינו מילון מן הסוג הזה, אנחנו מסתכלים על התנ"ך בצורה שונה לחלוטין: איננו קוראים את הדברים בשטחיות ואומרים "פחות או יותר זו הכוונה", אלא מבינים את העומק שהנביא בא לבטא בסיפור שהוא מספר.
הכוח שבהעמקה: השופט הרוסי והרב מבריסק
וכמה שונה האור שנגלה למי שמעמיק מן האור שרואה הקורא בשטחיות. פעם בא שופט רוסי אל הרב מבריסק ואמר לו: אתה יודע, התורה שלכם מעודדת שוחד. שאל אותו הרב: מדוע? אמר לו: הנה, על פי החוק הרוסי מי שנותן שוחד ומי שמקבל שוחד - שניהם נענשים, שניהם נכנסים לכלא. ומה הדין על פי ההלכה היהודית? בשום מקום לא נאמר "לא תיתן שוחד", אלא נאמר:
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח
התורה מזהירה רק את הלוקח. אמר לו: ראה מה אתם עושים - התורה שלכם מעודדת שוחד, שהרי לתת אתה יכול, ורק לקחת אסור. וממילא מה אכפת לאדם? אבוא ואנסה לתת; אם לא קיבל - לא קיבל, ואיש לא יענישני. לכאורה טענה חזקה: החוק הרוסי הגיוני יותר וצודק יותר ממה שכתוב בתורה.
ותשמעו את תשובת הרב מבריסק. אמר לו: דע לך שההיפך הוא הנכון. החוק הרוסי מעודד שוחד, והתורה מונעת שוחד. וכך הם הדברים: אדם מגיע לבית המשפט, שומע את ההאשמות, מבין שמצבו חמור, ומחליט להיכנס אל השופט ולדבר עמו בארבע עיניים ולהשאיר לו חבילה, שהעניין יישאר בינינו ואיש לא ידע. השופט עושה חשבון: אני הוא המסתכן כאן. אני עלול לאבד את המשכורת שלי, את השם הטוב שלי, הכל. אלא שמיד הוא ממשיך בחשבון: ומדוע שהדבר ייוודע? האם יש סיכוי שזה ייצא מן החדר הזה? הרי על פי החוק הרוסי, אם ייוודע שנתת שוחד - יתלו אותך, ואם ייוודע שלקחתי - יתלו אותי. יש בינינו קשר של שתיקה: אני לא אספר ואתה לא תספר, לשנינו יש אינטרס לא לגלות. ואז אומר השופט: בסדר, ניקח את השוחד, אין לנו מה להפסיד.
לעומת זאת, על פי התורה, חשבונו של הדיין אחר לגמרי. מגיע אליו אדם שרוצה לתת לו שוחד, והדיין אומר: רגע, הרי אין שום מניעה שתלך ותספר שאתה שילמת שוחד ועל ידי זה הטית את הדין - ואתה מסוכן מבחינתי, ומי שייאכל אותה מן הסיפור הוא אני. תשלם לי כסף, אטה את המשפט לטובתך, ואתה תרוץ ותספר לחברים: "אדון כהן לוקח שוחד, יש לך משפט? תן לו קצת כסף והוא יסדר את העניינים". אף אחד אינו מונע ממך לספר, ואף אחד לא יענישך על נתינת שוחד. ומה יוצא מזה? שהדיין מעיקרא אינו לוקח שוחד, כי הוא אומר: למה שאמסור את ראשי בשביל אדם שמחר ילך ויספר לכולם? אין כאן קשר של שתיקה, שהרי מענישים רק אותי ולא אותו. נמצא שהתורה הייתה מעוניינת שנותן השוחד לא ייענש דווקא כדי שהדיין יפחד לקחת, מפני שיש מי שיגלה את מעשיו. הנה, דבר שמבחינה שטחית נראה שהחוק הרוסי צודק בו, וכשאתה מעמיק ומתבונן אתה רואה שיש כאן עומק שרק בהתבוננות אפשר להגיע אליו: התורה היא שמונעת את השוחד, והחוק הרוסי הוא שמעודד אותו.
שמות האדם לפי שלבי חייו
אתן דוגמה נוספת לכך שהשפה היהודית איננה שפה הסכמית. נסתכל על הילד מרגע שהוא נולד, ואף קודם לכן. ברחם אמו אנחנו קוראים לו עובר - מפני שהוא נמצא בעולם שמעבר. לאחר מכן הוא נקרא ילד, מפני שכבר נולד. אנחנו קוראים לו תינוק מפני שזה עיקר עיסוקו, הוא יונק. כשהוא מתבגר מעט הוא נקרא נער, וכולם יודעים מה זה נער: נער רוצה להתנער מכל מחויבות - אל תגיד לי מה לעשות, אל תנהל אותי, אל תקבע לי. אחר כך הוא נקרא בחור, מפני שהוא במבחר שנותיו, השנים הנבחרות ביותר שלו, לפני שמתחילים כאבי הגב והבעיות. ועוד טעם: הוא נקרא בחור מפני שזהו הגיל שבו הוא אמור לבחור ולהחליט כיצד ייראה ההמשך שלו - ובדרך כלל מה שאדם בחר בהיותו בחור הוא מה שילווה אותו, ולעשות שינויים בגיל ארבעים זה כבר מסובך בהרבה. הוא נקרא גם עלם, מלשון העלם: המידות שלו, הטבעים שלו ואופיו עדיין לא באו לידי ביטוי, הוא עדיין צעיר. לאחר מכן הוא נקרא איש, שכבר יש לו אישיות, והאישיות שלו בנויה יותר. כשמתבגר נקרא זקן, ואומרים חז"ל: "זה קנה" - זקן הוא אדם בעל קניינים, שכבר קנה משהו בעולם הזה. יש אחד שקנה פרארי ויש אחד שקנה חוכמה, קניין חיובי או קניין שלילי, אבל קנה. ואחר כך הוא נקרא סב, מפני שהוא סב על עקביו ומתחיל לסגת אחורה. אתם יודעים מה ההבדל בין ילד לזקן? ילד הולך על ארבע וזקן הולך על שלוש; ואף אצלו מתחילה הנסיגה, עד השלב שצריך לקחת אותו בעגלה, כשם שלוקחים ילד בעגלה. הנה אנחנו רואים שבלשון הקודש כל מילה וכל ביטוי מתוכננים, וכך בדיוק ניגש להבין את התנ"ך ואת הטקסטים שנלמד, ועל ידי זה בעזרת השם תהיה הבנתנו מעמיקה יותר.
דברי חז"ל - לא המצאה אלא קריאה נכונה
אחד הדברים שלא היו בשיעורי התנ"ך הוא דברי חז"ל. וגם כשהביאו אותם, בדרך כלל התייחסו אליהם כאל משהו צדדי: "כן, כך חז"ל מצאו לנכון לומר, זה מה שחז"ל דרשו, הם ניסו להוסיף ממד נוסף לכתובים, זה לא כתוב כאן אבל כך חז"ל אומרים". נוצר רושם שדרשות חז"ל הן מעין המצאה: חז"ל לקחו את המקרא והמציאו סיפור שאינו כתוב בו, וזהו הפולקלור של העם היהודי - לסינים יש אגדות עם, ולנו יש חז"ל, מין אגדות עם ותוספות צבע ותיאורים הרחוקים מן המציאות. תשאל: זה כתוב בכתובים? יאמר לך: לא, בכתוב נאמר כך, וחז"ל באו והוסיפו. ומי שלומד כך את הדברים, ודאי שאין לו שום הערכה למה שחז"ל אומרים, שהרי לדבריו אלו דברים שאינם כתובים אלא תוספת על הכתוב.
אבל אם אדם לומד את לשון הקודש כדרך שאמרנו, הוא לומד לראות שכל מילה שחז"ל דרשו איננה המצאה, אלא כתובה בתוך הכתובים עצמם. ואז הוא שואל: איך לא ראיתי את זה קודם? מפני שלא היה בידי המילון שילמד אותי לקרוא את הכתובים נכון. וכשיש בידי המילון הזה, אני יכול להבין את הדברים, אף שעל פי פשוטם לכאורה אינם כתובים.
לסיכום:
התנ"ך הוא הספר הנקרא ביותר בעולם, ודווקא כאן הוא נעשה המקצוע הפחות אהוד - משתי סיבות: מפני שרבים מלמדים אותו בלי להאמין בו ובלי לחיות אותו, ומפני שהתמקדו בשינון טקסטים ובניתוח לשוני במקום ברוח הדברים ובמסר. התנ"ך אינו ספר היסטוריה - אין בו תאריכים ואין בו מוקדם ומאוחר - אלא ספר הוראה כיצד על האדם להתנהג, ואי אפשר לקבלו "קושאן מחייב חלקית". לשון הקודש איננה שפה הסכמית אלא שפה אלוקית מתוכננת, שבה כל שם מבטא את מהות הדבר, ואין בה כפל לשון ואין בה מילים מתחלפות. מי שמצטייד במילון הזה ולומד להעמיק - כפי שראינו בעניין השוחד, שבהתבוננות מתהפכת כל התמונה - זוכה גם לראות שדברי חז"ל אינם תוספת חיצונית אלא גנוזים בכתובים עצמם. וזו הדרך שבה ניגש מכאן ולהבא ללמוד את הכתובים.