כהשלמה לדברים שאנו עוסקים בהם על ההקדמה של המלבי"ם לתנ"ך, ראוי לתת סקירה קצרה על חייו: מי היה המלבי"ם, באיזו תקופה פעל, ומה עבר עליו.
מלבי"ם הוא ראשי תיבות: מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. ר' מאיר ליבוש קרא לעצמו כך על שם אביו, והצירוף הזה נעשה לשמו בפי כל ישראל.
המלבי"ם התפרסם כאחד מגדולי מפרשי התנ"ך, וספרו נמצא כמעט בכל בית יהודי. הוא היה גאון מופלג בכל חלקי התורה הקדושה, וכבר בגיל עשרים כינו אותו בשם "שר התורה". כל גדולי הדור העריצו אותו בהערצה נפלאה.
מסופר על ר' חיים הלוי סולובייצ'יק, הרב מבריסק, שמנה ארבעה גדולי ישראל שאמר עליהם שהם "מעין הראשונים". הכוונה לארבעה שהיו באירופה (ובארצות המזרח ודאי היו עוד): המהרי"ל דיסקין, אביו של ר' חיים מבריסק - ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, המלבי"ם, ורבי ישראל מסלנט. רואים שהמלבי"ם היה אחד מאותם שנמנו כמעין ראשונים.
ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, רבה של בריסק, הוא בעל "בית הלוי", אמר על פירוש המלבי"ם לפסוקים "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, נמוגים ארץ וכל יושביה" (ונגיע לזה בעזרת השם כשנלמד את המלבי"ם על תהילים, בלי נדר), שאי אפשר לאדם לחבר פירוש כזה אילמלא נחה עליו רוח הקודש. וידוע שעוד מגדולי ישראל אמרו, שמי שלומד את פירוש המלבי"ם רואה בלא כל ספק שלאדם שחיברו הייתה רוח הקודש.
מספרים שלפני ר' אייזל חריף הביאו את פירוש המלבי"ם על התנ"ך, ואמר: "גנוב הוא איתו". חשבו שכוונתו לומר שהפירושים אינם מקוריים ושהוציאם מספרים אחרים, ושאלוהו למה כוונתו. השיב: הדברים גנובים איתו מהר סיני. כלומר, כביכול מהר סיני ירד הביאור, והוא לקחו משם.
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "אור שמח", היה גאון עצום ומבהיל בגאונותו, וחיבר ספר על הרמב"ם, אך את הלכות דעות לא פירש. שאלוהו מדוע דילג על הלכות דעות, והשיב: הרי המלבי"ם כבר חיבר על זה קונטרס שנקרא "עלה לתרופה", ואחרי מה שכתב המלבי"ם אין לי מה להוסיף. והדברים מדברים בעד עצמם: בעל ה"אור שמח", שספרו הוא מן הספרים הנלמדים ביותר בעולם הישיבות, ביאור מעמיק על כל הרמב"ם, אומר שברגע שהמלבי"ם כתב על עניין זה, שוב אין לו מה להוסיף.
ר' מאיר ליבוש (ליבוש הוא יהודה) נולד בי"ט באדר ב' שנת תקס"ט, 1809, לפני כמאתיים שנה, בעיר וולוצ'יסק שבמחוז ווהלין שבפולין. בילדותו התייתם מאביו, ואביו החורג, שהיה רבה של וולוצ'יסק, גידלו בביתו, וממנו זכה גם ללמוד תורה. הוא בחר לו למלמד את הגאון ר' משה הלוי הורוביץ, מחבר הספר "עמק הסידים". כבר מילדותו התפרסם בגאונותו המיוחדת, ובגיל שלוש עשרה החל לכתוב חיבורים וביאורים על התנ"ך ועל התלמוד.
בהקדמה לספרו "ארצות החיים", ספר שהתחיל לחבר על השולחן ערוך, הוא כותב על עצמו: "כשהייתי בן שלוש עשרה שנה כציפור בודד על קן החוכמה לבדי" (כלומר יתום מסכן), "התעוררה נפשי לכל כינור תשוקת הלימודים, מיטיבים נגן באוזניי", הלימודים כביכול הטיבו נגן באוזניו ונמשך אחריהם, "גם נשמת התורה אשר התהלכה בקרב אבותיי מעולם, העירה את רוחי כי אש יאור משנתו, וייקץ, והנה עט בידי ושבט סופר מהיר ביד ימיני. כתבתי, חידשתי, דרשתי ופירשתי, ויד השם עליי חזקה".
גדולי ישראל שראו את "ארצות החיים" אמרו שהפסד עצום הוא לעם ישראל שאינו ממשיך לכתוב על השולחן ערוך. אחד מגדולי ישראל שאל אותו: מדוע אינך ממשיך? ידוע שהמלבי"ם חיבר את פירושו לתנ"ך כמלחמה כנגד המשכילים, שטענו שהתנ"ך אינו כתוב בצורה מדויקת והכניסו בו דברים שאינם ממין העניין, והוא ראה צורך להראות כיצד כל מילה כתובה בדקדוק עצום. השיב לו: צורך הדור הוא לכתוב את הביאור שאני עומד בו זה שנים על התנ"ך. אם תיקחו אתם על עצמכם את הביאור על התנ"ך, אמשיך לכתוב בעומק העיון ביאורים בהלכה ובכל מה שהייתי עסוק בו לפני כן. אלא שמי יכול לקחת על עצמו את מה שהוא נטל על עצמו? הרי הייתה לו גאונות עצומה לדעת כל מילה וכל שורש וכל פועל, מה ביאורו, מה מקורו, מה יסודו ומה הטייתו, וגאונות כזו הייתה רק למלבי"ם, ולכן אף אחד אחר לא יכול היה לקחת זאת.
בגיל ארבע עשרה השיא אותו אביו החורג לאחת מבנות העשירים בוולוצ'יסק. ידוע שרבים מגדולי ישראל סירבו לשאת בנות עשירים. החפץ חיים עצמו נשא את בתו של אביו החורג, לפי שאמו ביקשה זאת ממנו והיה כאן עניין של שלום בית, שכן האב החורג ראה את החפץ חיים בגיל צעיר כגאון עצום ובעל מידות מיוחדות ורצה אותו כחתן לבתו. אמר החפץ חיים: הציעו לי שידוכים מכובדים הרבה יותר, של עשירים, בעלי שם, בעלי ממון וגדולי תורה, ובשביל שלום בית אמי נשאתי את בת אבי החורג, ואיני מתחרט על כך. שרבים מחבריי נשאו בנות עשירים, ובנות העשירים התרגלו לכפית זהב בפה ולא היו מסוגלות לחיות בצמצום ובעניות. כמה זמן יתמוך בה אביה? היו נוהגים לתת "קעסט" עשר שנים, מחזיקו על שולחנו ואחר כך עוזבו לחיות לבדו. ואני רציתי למסור נפשי לתורה, ועברתי תמורות רבות, ניסיונות וקשיים, ואישה בת עשירים לא הייתה מסוגלת לעבור זאת עמי. רק בזכות שהשם זימן לי אחת שלא גדלה בפינוקים כאלה, ברוך השם הצלחתי.
והמלבי"ם, זיווגו היה עם בת עשירים, והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בהתמדתו, בצדקותו וביראת השמיים שלו, ובסופו של דבר הזיווג הזה לא עלה יפה. המלבי"ם גירש אותה ועזב את עירו.
משם הגיע לוורשה, שם הכיר את גדולי התורה וכינו אותו "העילוי מוואלין", והיה מפורסם בשמו. בין אישי התורה נפגש גם עם האדמו"ר ר' צבי, האדמו"ר מזידיטשוב, שהיה גאון עצום בקבלה ומבהיל בגאונותו, ולמד עמו את חוכמת הקבלה. מסופר שהמלבי"ם למד בתוך זמן קצר את כל כתבי האר"י ז"ל: דברים שאנשים לומדים שלושים וארבעים שנה, הוא סיים בתוך כמה חודשים.
בהיותו בן שמונה עשרה חיבר את הספר "ארצות החיים", וכדי לקבל אישורים והסכמות פנה לגדולי ישראל. כל גדולי התורה שראו את ספרו היללו ופיארו אותו ואמרו שעדיו לגאון ולתפארת. וכשמדובר בגדולי התורה, מדובר בענקי הדור, ובהם החתם סופר, שכל עולם התורה היה נרעד לשמע שמו.
סיפור מדהים, שאינו מפורסם, סיפר הגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, הרב מבוסטון. באחרית ימיו של המלבי"ם היו רואים שבכל מוצאי שבת הוא נכנס לחדר מיוחד, נועל את עצמו ומתבודד שם שעה ארוכה, וכשהיה יוצא היו עיניו אדומות מרוב בכי וכולו עטוף עצבות. ואיש לא ידע על מה ולמה הבכי ועל מה הוא מצטער. היו שאמרו שאולי הוא זוכה שם לגילוי אליהו או לגילויים מעולמות עליונים. לימים הגיע רב מליטא, שמע את שהבריות מספרות, והחליט לפנות ישירות למלבי"ם ולשאול.
אמר לו המלבי"ם: אספר לך מעשה שהיה. כשהוצאתי את ספרי הראשון "ארצות החיים", חיזרתי בין גדולי ישראל לקבל הסכמה, והגעתי לפרשבורג, עירו של החתם סופר. הגאון החתם סופר כיבד אותי בכבוד מלכים ונתן לי לומר דברי תורה בשלוש סעודות השבת. במוצאי שבת, כידוע, חושך ואפלה, אין שעון שבת שמדליק את החשמל: מסיימים את הסעודה בחושך, הולכים לבית הכנסת בחושך, ורק לאחר תפילת שמונה עשרה ו"אתה חוננתנו" מדליקים את האור. כשנכנסתי לבית הכנסת לא היו צמודים אליי אנשים, והחתם סופר כיבד אותי כבר בתחילת השבת לשבת במזרח, והלכתי למקומי במזרח והתיישבתי. לאחר שהדליקו את האור, גיליתי לתדהמתי שישבתי על מקומו של החתם סופר. מכל המקומות שבמזרח, ישבתי דווקא על מקומו.
מיד ניגשתי לחתם סופר, ביקשתי את מחילתו והתנצלתי שישבתי על מקומו של מרא דאתרא, ואמרתי לו שהיה זה בלי כוונה. אמר לי החתם סופר: האנשים רצו להוריד אותך, אבל אני לא הנחתי להם, אמרתי להם "ישב לו במקום שהוא יושב", כלומר הניחו לו היכן שהוא יושב. אומר המלבי"ם: אומנם החתם סופר התכוון למקום הישיבה הפיזי, אבל אני מרגיש שמאותו מעשה לא הייתה לי התקדמות ברוחניות ולא התקדמות בתורה. "ישב לו במקום שהוא יושב", כאילו נעצרתי מבחינה רוחנית. ועל זה אני בוכה כל מוצאי שבת ועושה חשבון נפש, ומתפלל להשם שיעזור לי לצאת מאותה "ברכה" של החתם סופר. והרי כל מה שחיבר, והוא אחז שנשאר באותו מקום. ראו איזו גדלות.
בזכות גדלותו התורנית ודיבורו הנעים, שהרי היה דרשן גדול, קיבלוהו לרב בעיר וורשנה. שבע שנים ישב שם ותיקן תיקונים רבים בחיזוק הדת. לאחר פטירתו של ר' עקיבא איגר רצו למנותו לרב בפוזנא, עירו של ר' עקיבא איגר. תארו לעצמכם: ר' עקיבא איגר, ששמו מבהיל רעיון, שבעולם הישיבות קושיה שלו היא פגז שלא קל לפרקו, ועל פי רוב נשארת ב"צריך עיון" וב"צריך עיון גדול". ואמר עליו הנצי"ב: טובה בעיניי סברה אחת של ר' עקיבא איגר יותר ממאתיים אחרונים. כלומר, גם אם מאתיים אחרונים יאמרו להיפך, נשאל מה אומר ר' עקיבא איגר, ואם אומר להיפך מהם, עדיפה עליי סברתו. הרי לנו איזה כוח עיון מבהיל היה לו. ואת המלבי"ם רצו למנות כממלא מקומו, היינו שראו בו אדם הראוי להיות ממשיך דרכו של ר' עקיבא איגר. אלא שקהילת וורשנה לא הייתה מוכנה לוותר עליו בקלות, ובסופו של דבר נשאר שם.
הוא כיהן בכמה וכמה מקומות וברבנויות רבות: בעיר קמפין שבגרמניה, בבוקרשט שברומניה, בקניגסברג ובמוהילוב. באותה תקופה באירופה התחילו המחדשים, הרפורמים והמשכילים, והם רדפו אותו בצורה קשה ונוראה. למלבי"ם היו מלחמות קשות עמם, והוא לא חת ולא ירא מפני איש. כל מקום שנדרש בו תיקון להעמדת הדת על תילה, היה עומד על דעתו ולא היה משנה אותה, והיה תקיף מאוד.
מסופר שבפעם הראשונה שהתמנה בבוקרשט אמר לבני הקהילה: לכוהן מגיעים זרוע, לחיים וקיבה, ואני איני מבקש מכם יותר, רק שתיתנו לי זרוע לחיים וקיבה. נבהלו: וכי כל מי ששוחט בהמה יביא לרב זרוע לחיים וקיבה? אמר להם: זרוע, שתקפידו להניח תפילין, שהתפילין על הזרוע. לחיים, שלא תתגלחו בתער. וקיבה, שתקפידו על אוכל כשר. זה מה שאני מבקש מכם, מכאן נתחיל. ודבר זה מראה באיזו רמה רוחנית ירודה היו הדברים שנצרך לדבר עמם לפני מאתיים שנה.
בכל מקום נלחמו בו המשכילים ומסרוהו במסירות קשות ונוראות למלכות. אילו עלילות לא העלילו עליו, עלילות שפלות שאין בהן קורטוב של אמת. במקומות רבים לא קיבלה המלכות את העלילות, אך דרכם של המשכילים ואנשי השמאל עד דורנו היא דרך המסירה: מוסרים לאומות העולם. גם אז, גם בלי הקרן החדשה לישראל, מסרו את המלבי"ם על ימין ועל שמאל, והוא נאלץ לנדוד ממקום למקום.
הוא גם נלחם על השחיטה, שהייתה אז במצב ירוד מאוד ואנשים עשו בה דברים נוראים, ותיקן שלא ישחטו מבלי להעמיד את הסכין לפני הרב. תקנות אלה לא נתנו לו מנוחה, ובעקבותיהן רכש לו אויבים רבים ונרדף על ידיהם.
החפץ חיים היה פעם אצל המלבי"ם, והיה לו ספר של המלבי"ם שכתב עליו: "את הספר הזה קניתי בכסף מלא מידו של הרב המלבי"ם", מידו של המחבר, מרוב שהעריך ואהב אהבה עצומה את הספר ואת הלימוד בו. ומסופר שאמר לו המלבי"ם: עד מתי אהיה נרדף? שהרי הרדיפות היו נוראות, וגלה ממקום למקום ומקהילה לקהילה, ובפרט שהם ידעו שחיבורו מקצץ את כל נטיעותיהם. הם רצו להוכיח שכותב כתבי הקודש היה עילג שפה, שכתב דברים לא נכונים ולא דייק, ופתאום בא המלבי"ם ומראה להם: אתם כלל אינכם יודעים לקרוא, בואו ונלמד אתכם א' ב'. אמר לו החפץ חיים: תדע לך, אומנם אתה נרדף עכשיו, אך תגיע תקופה שאף אחד מהם לא ייזכר שמו ואיש לא ידע מי היה, ואילו אתה, חיבורך יינשא בפי כל, ולא יהיה בית בישראל שאין בו חיבורו של המלבי"ם.
וכמה הדברים שיצאו מפי החפץ חיים היו כנבואה שנזרקה מפיו. אין היום ספרייה, ואפילו בית כנסת, שאין בו את החומש עם ביאור המלבי"ם, ואילו אותם משכילים, מי יודע מי הם ומי שמע עליהם.
והחפץ חיים עצמו ניסו למשוך אותו להשכלה בגיל צעיר. אדם הכהן שמו של האיש, ומי מכיר את אדם הכהן? אלמלא היה רחוב על שמו איש לא היה יודע מי היה, ושם רשעים ירקב. אותו אדם הכהן רצה להביאו לספרייה שלו, ואומר החפץ חיים: כמעט והלכתי, ילד יתום בגיל שתים עשרה, וסקרן אותי מאוד לראות את ספרייתו, ולא ספרייה של ספרי חולין אלא ספרייה תורנית, אבל ברגע האחרון עצרתי בעצמי. הם היו תמיד מושכים את הגאונים ואת המבריקים. ומאז, כל פעם שהיה מזכיר את אדם הכהן היה אומר: אדם הכהן, יימח שמו וזכרו, שרצה לאבדני משני העולמות. וזה החפץ חיים, שהיה גדול הדור בזהירות מלשון הרע, וכל אימת שהזכיר את שמו הדביק לו "יימח שמו וזכרו", שכמעט איבד לנו את החפץ חיים. מכאן תבינו אילו מלחמות קשות ונוראות היו באותו זמן עם המשכילים.
פעם שלח לו אחד המשכילים שבעירו משלוח מנות. ומה כבר אפשר לקבל ממשכיל? פתח המלבי"ם את הכיסוי, זה עוד לפני שהיו צלופנים, והנה חלה גדולה בצורת חזיר, ראש של חזיר שלח לו. מספרים שהמלבי"ם לא נרתע, הכין אף הוא צלחת יפה של משלוח מנות ושלח אליו. הרים המשכיל את הכיסוי, וראה את תמונתו של המלבי"ם, ולמטה כתוב: אתה שלחת לי את תמונתך, גם אני אשלח לך את דיוקני.
פעם אחרת עבר בשבת לאחר תפילת שחרית ליד ביתו של עשיר. המלבי"ם נלחם גם בעשירים שקפצו את ידם ולא הסכימו לתת צדקה, ודיבר הרבה על העניין הזה, לתמוך בעניים ולעזור לנזקקים, ואף זו סיבה שהעשירים לא אהבוהו. אותו עשיר, שהיה מן המשכילים ומן הנלחמים ברב, הביט מן המרפסת כלפי מטה ואמר: ילמדנו רבנו, מה היא פרשת השבוע? החליט המלבי"ם לענות כסיל כאיוולתו, ואמר לו: כבודו יודע שעיניי נחלשו, ולקרוא בחומש ולראות מה כתוב כבר בקושי אני רואה, אבל הסתכלתי למעלה, כלומר במה שכתוב בראש החומש למעלה, והסתכלתי למעלה וראיתי קורח. לשון נופל על לשון: הוא יושב לו במרפסת, הסתכלתי למעלה וראיתי קורח.
ופעם היה בבית כנסת וראה שמנשקים את ספר התורה ביד, נוגעים ומנשקים ביד, אך כשבא עני ופשט את ידו לבקש צדקה, אמרו לו: אנו מסתפקים בנדרים שאנו נודרים בעלייה לתורה, כשעולים לתורה "בעבור שיתנדב" עשרים שקלים, די לנו בזה. קם המלבי"ם בדרשתו ואמר: אני רואה עולם הפוך. ספר תורה, שצריך לנשק בפה, ככתוב "ישקני מנשיקות פיהו", הם מנשקים ביד. וצדקה, שצריך לחלק ביד, הם מחלקים בפה: "כבר הבטחנו, כבר הבטחנו", מדבר ומבטיח, ובפועל אינו עושה דבר. את זה הוא עושה בפה, מה שהיה צריך לתת בידו.
חיבורים רבים חיבר, ולא נמנה את כולם, אבל ספינת הדגל, הספר המיוחד ביותר שלו, הוא פירושו לתנ"ך. שם הוכיח שאין שם ואין פועל ואין מילה שאין בהם כוונה עליונה, ואין מושג של כפל העניין במילים שונות, ואם התנ"ך כופל דבר, פירושו שיש לכותב הספר עניין להשמיע לנו דבר נוסף. ובזה עשה ביאור כמעט לכל התנ"ך, ביאור שהוא אור חדש על התנ"ך, כפי שהסברנו באריכות.
גם על התורה יש לו ביאור, ויש לו ביאור על ההקדמה לספר ויקרא שיש בו תרי"ג כללים, ממש מילון שצריך להיות גאון עצום כדי לכתוב אותו: תרי"ג כללי לשון הקודש. אם כתוב כך מה זה אומר, ואם כתוב כך מה זה אומר, ואם כתוב "שניים" זה אומר כך ואם כתוב "שני" זה אומר כך, וכשכתובה המילה עם ו' בהתחלה משמעותה כזאת וכשהיא בלי ו' משמעותה כזאת, וכשכתוב בסמיכות בא ללמד כך. שש מאות ושלושה עשר כללים, שאם יש לאדם את המפתחות האלה, קל לו הרבה יותר ללמוד את התנ"ך. כל מה שאנו לומדים בשיעורים שלנו בנביא מבוסס על הכללים שכתב שם. אין הוא חוזר עליהם בכל ספר, אלא מלמד אותך שמה שכתב כאן שביאור המילה הוא כך, הרי זה על פי מה שביאר במקומו, ומפנה לעיין בספרו "איילת השחר", שהוא ההקדמה המבארת את כל כללי לשון הקודש.
בשנת תרל"ט, 1879, קיבל כתב רבנות מהעיר קרמנצ'וג שברוסיה, ורצה לנסוע לכהן שם כרב. בדרכו עבר דרך בריסק שבליטא, והגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, הוא בעל "בית הלוי", קיבלו ברוב הדר וכבוד, ויצאו לקראתו ביום עם נרות, כדרך שיוצאים לקראת גדול שבישראל. בדרך, עוד לפני שהספיק להגיע לקרמנצ'וג לכהן שם ברבנות, חלה, וביום א' של ראש השנה שנת תר"מ, בשעה השמינית בבוקר, השיב נשמתו ליוצרה.
ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, המלבי"ם, נולד בתקס"ט, יתום שגדל בבית אביו החורג, ובגיל שלוש עשרה כבר חידש וכתב, ובגיל עשרים כינוהו "שר התורה". גדולי הדור מנוהו "מעין הראשונים" ואמרו שרוח הקודש נחה על פירושו. הוא נרדף כל ימיו בידי המשכילים, נדד מרבנות לרבנות, ולא חת מפני איש במלחמת השם. את כוחו הגדול הפנה לביאור התנ"ך, להראות שאין מילה מיותרת ואין כפל לשון בכתבי הקודש, וקבע לכך תרי"ג כללי לשון הקודש ב"איילת השחר". וכנבואת החפץ חיים, שם רודפיו נשכח, ואילו חיבורו נישא בפי כל ואין בית בישראל בלעדיו. יהי זכותו מגן וצינה בעדנו, ויזכנו השם ללמוד את כל חיבוריו על התורה ועל התנ"ך, וזכותו תגן עלינו ועל כלל עמו ישראל, אמן ואמן.