לפני שאנו נכנסים לעומק לימוד התנ"ך על פי ביאורו של המלבי"ם, ראוי ללמוד את הקדמתו הגדולה לתנ"ך. בהקדמה זו מגלה לנו המלבי"ם מה הביא אותו לחבר את חיבורו הנפלא, מדוע השקיע כל כך הרבה שנים בעמל הזה, ובעיקר: איזה חיסרון ראה בשאר החיבורים שקדמו לו, עד שאזר כגבר חלציו ויצא לכתוב פירוש חדש לכל כתבי הקודש. המלבי"ם - רבי מאיר ליבוש, שהראשי תיבות של שמו הם "מלבי"ם" - חי לפני כמאה וחמישים שנה, וחיבורו עושה מה שרבים מן המפרשים לא עשו. מתוך קריאת דבריו נבין גם את הקו שלו בפירוש התנ"ך, וגם את ההפרש בינו לבין שאר המפרשים.
"שטף הפירושים והמון הביאורים הזורם ושוטף ועובר מעת לעת בנהרי הנביאים ונחלי הכתובים, מרבית הביאורים והתרגומים היוצאים ונולדים וצומחים יום יום בדורנו זה על הררי המקרא שדי תרומותיו, כגלים על תלמי שדי, המה יתנו עדיהם כי הנפשות השוקקות להבין במקרא ולחשוף תעלומותיו, לא מצאו רוויה במי באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי קדם במחוקק במשענותם"
"גלים" כאן הם כמו תילים, תל, ו"המה יתנו עדיהם" פירושו: הם מוכיחים. עצם ריבוי הפירושים מוכיח שאנשים לא מצאו רוויה במפרשים הקיימים, ולכן הם מחפשים תמיד פירושים חדשים וביאורים נוספים. וממשיך: "ולכן יתורו ויחפרו בארות אחרות ויבקשו מים. והאות והמופת כי הדור הזה, דור חכם בעיניו, לבקר על שורש כל דבר ולחקור תכלית וחוקר, לא מצא ספק נפשו, לא תרגיע בפירושים הולידו דור אבותם". הדור הזה רוצה להעמיק ולהבין למה כתוב כך, למה הנביא אומר כך, מה פירוש המילה הזאת - ואין לו די, הוא אינו שואב סיפוק מן הפירושים שהולידו דור אבותם. "לכן רבתה דרישה ועצמה חקירה מאוד למצוא תעלומות כתבי הקודש ולפתור חידותיהן, ולכן יציצו הבארים מעיר ועיר כעשב הארץ". "הבארים" הוא לשון כפולה: גם לשון באר וגם לשון ביאור - מתחברים כל הזמן חיבורים חדשים.
"אמנם כן, לב הראשונים היה פתוח כפתחו של אולם. המה ידעו חוכמת הלשון, השכילו דרכיה, הבינו נתיבותיה, והמה מצאו דעת קדושים בינה"
הראשונים באמת העמיקו להבין כל דבר. אלא שהם היו המתחילים במלאכה: "ובאשר הם היו המתחילים במלאכה הזאת, ולפניהם הייתה הארץ הזאת מדבר, ארץ לא זרועה, לכן שקדו שקידה עצומה ועבדו עבודה רבה לחפור בעמק ולעדור בהרים ולשדד אדמת הכתובים, לפתור המילות הקשות ולפענח חקר המאמרים, לפתח מסגרותיהם במפתח הפשט הפשטי, בל יהיו עוד כחידות סתומות, כהמון לועז עמקי שפה משמוע". כלומר, עיקר עבודתם הייתה לבאר את המילים, כדי שתוכל להבין מה כתוב בכתובים, שכן הם היו בקיאים עצומים בלשון הקודש.
והוא ממשיך במשל נאה: "על כן מאת זרע רש"י ז"ל בארץ ההיא וימצא מאה שערים ויברכהו השם ויעש פרי תבואה, עד בא הקמחי ויטחן קמח סולת בריחיים ויאפה עוגות מצות". רש"י זרע ועשה תבואה ומצא מאה שערים, ובא ה"קמחי" - רבנו דוד קמחי, הרד"ק - וטחן את התבואה לקמח סולת. ואכן פירוש רש"י מצומצם מאוד, ומי שרואה את הרד"ק רואה בו הארה גדולה יותר: רש"י בעיקר מסביר פירוש המילים, ואילו הרד"ק כבר מסביר את הרעיון ואת משמעות הפסוק, ולא רק את המילה. הוא קידם את הדבר צעד נוסף.
"היה כל עסק המפרשים הפרי עמלם למצוא ראשית דעת פתרוני המילות ודקדוקם לבד, ולא נטו באלה להוליד ילדי הרעיונות הנשגבים המעופפים בכוח אמיץ על מרומי המליצות האלוהיות, אשר גבהו מאוד מן הילדים כגילם, הנולדים על ברכי רוח איש ובינת אדם כגבוה שמיים על הארץ"
עיקר התמקדותם הייתה בהסבר המילים: מה פירוש מילה זו ומה פירוש מילה זו. הם לא התעמקו לבאר את מלוא העניין - ולא מפני חיסרון בעומקם חלילה, אלא כביכול הדבר היה פשוט להם ולא הוצרכו לבאר אותו. את משמעות הרעיון בכללותו, לזה לא נתנו לנו הקדמות ולא ביאורים.
"על כן כל קורא והוגה אשר ישית לב ושום שכל להבין במקרא, ידע ויבין את זאת, כי לא לבד אשר עדן נשארו מליצות רבות וגם פרשיות וגם נבואות שלמות אשר לא הוסר מעל פניהם המסכה הנסוכה, הלוט הלוט על כוונתם, וגם על פתרון מאמריהם ופירוש מילותיהם סגור חותם צר ופרוש מעטה עלטה"
"עדן" פירושו עדיין, והמלבי"ם מרבה להשתמש במילה זו. עדיין נשארו מליצות רבות, פרשיות שלמות ונבואות שלמות שלא הוסר מעליהן הכיסוי להבין את עומקן. וגם בדקדוק הלשון - בהרבה דברים עדיין פרושה עלטה, עדיין איננו מבינים לגמרי. "כי גם הנבואות אשר נדמה לנו בהשקפה ראשונה כי התבארו והתפרשו, גם המה לא התבררו ולא התלבנו, עד נשית לב כי המליצים האלה שרי קודש ברוח השם השכילו, עת נזכור כי לא ברוח אנוש, אך רוח אלוקי, רוח קדוש כביר דובר בם ומילתו על לשונם". הנביאים לא דיברו בשפה פשוטה; רוח אלוקית היא המדברת מתוכם.
"רוח נשגב, אדיר מאוד, נעלם מרוח בני אדם, העולה למעלה בתעופות הרגש על במתי המליצה, ויעף בהתנשאות הנפש על כנפי השיר בתעצומות כוח המדמה והתפעלות הנפש האנושית" - "ויעף" כאן במובן של מתרומם, וזוהי עצם הנבואה: תעצומות כוח המדמה, שבו נדבק האדם אל הכוח הרוחני העליון. "ואם גם אז תתעצם הנפש ותשגיב בכוחה לדבר נשגבות, אף כי בעת ימלא כוח את רוח השם ומשפט הגבורה כי ייתן השם את רוחו עליה". כלומר: אם בשעה שאדם נמצא בהתרוממות נפש הוא מדבר נשגבות, על אחת כמה וכמה כשהקב"ה מדבר עמו - הדברים נשגבים פי כמה וכמה.
"אם בכוח אל אלין תדבר נפלאות ומלין מצד עילת המלל. ואיך ינעמו לחיכנו, ישאל כל מעיין, מטעמים עשו לנו בעלי הפירושים להתאים מעדני החוזים ומליצות אנשי הרוח בריר חלמות"
"ריר חלמות" הוא ביטוי המופיע באיוב, והכוונה לירק חסר טעם שיש בו ריר רב. המלבי"ם שואל: איך ייטב בעינינו כשאיננו יורדים לעומק הדברים, ואנו לומדים את הפסוקים כדבר חסר טעם? וממשיך: "ואיככה נראה בנות האדם ושיריהן כלילות יופי ומליצותיהן מטיפות חן ואמרי נועם ורביד הזהב על גרונם, ובנות עליון כדורנית תלכנה, מדהן כרועים ומליצותיהן קצרי יד, עמקי שפה, נלעג לשון, אין בינה". כשאנו מעיינים בשירים שחיברו בני אדם - איזה יופי, איזו מליצה נשגבה. ואילו "בנות עליון", נבואות השם, נראות כביכול פשוטות בלבושן. מי שקורא את דברי הנביאים ואינו מבין אותם בעומקם תמה מאוד: איך ייתכן שאלה דברי הנביאים, בעוד השירים שחיברו בני אדם יפים מהם?
"ואיך תיקח נפשנו לקח פירושיהם, אם לפיהם ייראו מליצות הכתובים דלות ורעות תואר מאוד, צנומות, דקות, שדופות קדים. וגם השיבולים הטובות והמלאות תבלענה אותן השיבולים הדקות והרעות" - איך נלמד את הלקח שרוצים שנלמד, אם לפי הפירושים נראות מליצות הכתובים דלות, עד ששיבולי דבריהם של בני האדם, הדקות והרעות, בולעות את השיבולים הטובות והמלאות.
וכבר אמר זאת הזוהר הקדוש: מי שחושב שהתורה באה לספר לנו סיפורים - יש רומנים מעניינים יותר, יש סיפורים שחיברו בני אדם יפים יותר. אם התורה באה רק לספר שאצל אברהם היה כך, ואחר כך יצחק, ויוסף והאחים - הרי יש סיפורים יפים מאלה. זהו רק המעטה החיצוני ביותר של התורה הקדושה; עומקה הוא ספרו של בורא עולם, ויכול להיות נשגב מזה? "כה שאול ישאלו המעיינים וכן התמהו" - הלשון לקוחה משמואל ב', "כן ישאלו באבל וכן התמהו", וכך היו מסיימים את שאלתם, מבלי לקבל תשובה.
"אולם לא על זה אדבר עמך עתה. לא קראתיך הלום לשחר פניך כי תטה אוזניך לי לשמוע אמרתי על פירושי ספרי הקודש הכתובים ונאמרים בדרך השיר והמליצה, להשכילך בינה את המגרעות אשר נמצאו בפירושי הספרים ההמה, ולהודיעך איך סוללתי המסילה, סיקלתי מאבן ושמתי מסלול ודרך חדש, ודרך הקודש יקרא לה"
אומר המלבי"ם: לא לשם כך קראתי לך עתה - להראות לך את הביאור החדש בדברי הנביאים, איך סיקלתי את האבנים, כלומר את הקושיות, ויצרתי דרך חדשה. "כי לא עת עתה ולא המקום פה לדבר על אלה. כתר לי זעיר כי עוד חזון למועד, ועוד לאלוה מילים בהקדמת הספרים ההם איש על מקומו בעיתו ובזמנו" - על כך אדבר בעתיד. "כי עתה לא באתי רק להעירך, להעיר את אוזניך, לשמוע בלימודים את אשר הניאני לזרוע ולטעת בחלקה הזאת אשר התבכרה ראשונה, אשר כל דבריו באו דרך סיפור והגדה במאמרים פשוטים". החלקה שהתבכרה ראשונה היא נביאים ראשונים, והוא חושש שיבואו וישאלו: מה צורך יש לחבר חיבור על ספר יהושע? לחבר על ישעיה, ירמיה, משלי, מיכה - מובן; אבל ספר יהושע, הרי כל ילד לומד אותו, מה כאן אינו מובן?
"פן ידמה לבבך כי בם אין להוסיף על דברי המפרשים דבר, מה עוד תוכל לחדש, אחר שהדברים פשוטים ומבוארים בנקל לכל תלמיד עין מבין, ומה שמץ דבר נשמע בם - לכן אתן בידך אנך, פלס ומאזני משפט, ושקלת במאזני שכלך וראית, כי גם הכתובים נעו מעגלותיהם לא תדע כוונתם העלומה והחתומה, עדי תשים דבריי נר לרגליך ופירושי אור לנתיבתך".
המלבי"ם חיבר את פירושיו בדרך של שאלות וביאור הכתובים. כמעט כל מאמר אצלו נפתח בארבע או חמש שאלות, המראות לך שכלל לא הבנת מה כתוב כאן: למה נכתב כך, למה בא בכפילות, למה אריכות דברים, למה לשון שאינה ברורה. לאחר מכן הוא מביא את הביאור, ואז אתה רואה כיצד המקרא מקבל אור חדש. וזהו שאמר: גם בדברים הפשוטים, שלכאורה הפשט ברור וכבר יש רש"י ורד"ק, אראה לך שהכתובים נעו מעגלותיהם ואינך יודע את כוונתם העלומה, עד שאסביר לך - ואז תראה איך אתה יורד פתאום לעומק כוונת הכתוב.
"גם אם תערוך ותשווה סיפורי דברי הימים האלה אל סיפורי חול, כתבו חכמי יודעי העיתים בדור דור קורות עם ועם משנות עולמים, כבר ייראה לעיני הקורא כי נגרע ערך הספרים הקדושים האלה לפי פירוש המפרשים מערך ספרי חכמי לב המושכים בשבט סופר מהיר, בכמו אלה, ועומדים לעומתם בשפל המדרגה בכל פרטיהם"
כלומר, אם תמדוד את סיפורי התנ"ך אל מול סיפורי כותבי קורות הימים, יראה לך המסתכל בשטחיות שסיפוריהם של אלה מוצלחים יותר. ומכאן מונה המלבי"ם את התנאים שמתנים הכותבים לשלמות הספר ויופיו, ויראה לכאורה שכתבי הקודש חסרים אותם.
"כי כל כותב זיכרון דברי הימים מתנה שלמות הספר ויופיו: א', שהכותב ישים לנגד עיניו תכלית מיוחדת. הוא יהי לו למטרה אשר על פיו יסדר דברי סיפוריו... אם שיקשר את הסיפורים והקורות אשר יעלה על ספר בייחוס הסיבות ומסובביהן... ואם שיצייר תהלוכות התולדות לפנים או לאחור בקשר שלשלת העת והמקום והמקרים... ואם שישים מטרתו לצייר מצב העמים המוסרי או המדיני לפי הקורות אשר התילדו מן המצב הזה לחסד או לשבט"
כותב דברי הימים בונה כרונולוגיה מסודרת, שנה אחר שנה ותאריך אחר תאריך, מתאר את מצב העם, מצבו הכלכלי והמדיני, מי היו המלכים - תיאור מפורט מאוד ועשיר בתיאורי רקע. ואילו בתנ"ך כמעט אין תיאורי רקע: מסופר שהייתה מלחמה, מלך זה כנגד מלך זה, קרה כך וכך - ואין מסופר מי היה אותו מלך, מה היה מצב הממלכה, ואפילו לא באיזו תקופה מדובר. דברים רבים בתנ"ך אין אנו יודעים את זמנם. דוגמה לכך היא פסל מיכה, המופיע בסוף ספר שופטים, ואילו על פי חז"ל אירע בתחילת ימי השופטים. ויש עוד דברים שבהם הכרונולוגיה והסדר אינם מסודרים כדרך הראויה.
"וצריך הכותב לשמור חוק ולא יעבור, שכל פרטי הדברים אשר יעלה בסיפוריו יכוונו יחד עם המטרה אשר אליה שם מגמתו". כשהכותב מספר סיפור יש לו כיוון, והוא שומר עליו לכל אורך הדרך. לעומת זאת בסיפורי התנ"ך כביכול הוא קופץ מעניין לעניין ומנושא לנושא.
"צריך הוא לשמור סדר הדברים, בל יקדים המאוחר בזמן או בסיבה ובל יאחר המוקדם, ואף כי שלא יהיו דבריו מעורבים ומבולבלים"
ואילו בתורה ובתנ"ך אין הדבר כן, שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
"ישקול דבריו במאזני צדק, לא יגרע שיחה לפני הקורא ולא ירבה דברים ללא עניין"
במקום שצריך להאריך לא יקצר בשתי מילים, ובמקום שצריך לקצר לא יאריך. ואילו בתנ"ך פעמים רבות אין זה כך, ולעיתים חוזר הכתוב על אותו דבר שלוש פעמים. דוגמה בולטת היא סיפור אליעזר ורבקה: מתואר באריכות כיצד אברהם מצווה את אליעזר, אחר כך כיצד אליעזר מספר זאת לבתואל וללבן, ואחר כך הכל נמסר שוב - אריכות דברים גדולה שהיא לכאורה מיותרת.
"יבחר לשון ערומים צח ונקי ודברים ערבים ונעימים לאוזן שומעת, ומדבר בלשון מליצית"
וכאן ראוי לעמוד על שאלה מעניינת: יש דבר שכל השירים מרבים בו, ובתנ"ך אינו מצוי כלל - חרוזים. אין בתנ"ך שירת חרוזים. שירי רבי שלמה אבן גבירול, שירי אבן עזרא - הכל בנוי על חריזה; ובתנ"ך אין אנו מוצאים חרוזים, גם לא בשיר השירים, אף שבמקומות רבים כותבים בלשון מחורזת, וגם אם אין זה שיר אלא פואמה. מדוע?
כך שואל מלך כוזר את החבר בספר הכוזרי, וכך הוא משיב לו: אדם הכותב בחרוזים מוכרח לשנות מילים כדי להתאימן לחרוז. וכותב הספר - חשוב היה לו הרבה יותר לבטא את הדברים בלשון מדויקת מאשר לשמור על החרוז. החרוז נעים ומצלצל יפה לאוזן, אבל הוא מכריח לשנות מילה: אם כתבת "חלון" ורצית אחר כך לכתוב "כדור", אין זה מתחרז, ותיאלץ לכתוב "בלון" - אך לא זו הייתה כוונתך. לכן חשוב היה לכותב לבטא את הדברים בצורתם המדויקת, שכן המליצה היא עניין חיצוני, והמהותי הוא לבטא את הדבר בלשונו האמיתית.
"וכאשר נבחון את דברי הספרים הקדושים האלה כפי פירוש המפרשים במצרף הבחינה הלזו, הנה התכלית אשר אליו כיוונו הכותבים בסיפוריהם, מבואר נגלה שהייתה מטרתם להראות איך נלווה השגחת השם התמידית אל עם קרובו בכל משך הדורות האלה, ואיך עלו או ירדו, הצליחו או דללו לפי מעשיהם לטוב או לרע, ואיך היה כל ענייני הנהגתם בעניין פלאי, ניסי, אלוהי"
כותב הספר רוצה להראות את השגחת ה' על עמו, "חוץ מדברי מוסר והנהגה, דברים תורניים ואמוניים אשר ארג וטווה בתוך סיפוריו. ובכל זאת, נמצאו במשך הסיפורים עניינים רבים יחטיאו את המטרה הזאת" - שאתה שואל: מה בא ללמד אותי כאן, מה בא העניין הזה להראות לי? "ומעורב במו סיפורים רבים לא נודע תכלית זיכרונם" - לאיזה עניין סיפר לי הכותב את כל זה? לא למוסר ולא להנהגה, לא לתורה ולא לאמונה. על כן צריך פירוש: למה כתב לי עניין זה.
וממשיך במגרעת השנייה: "רוב הדברים באו מעורבים ובלי סדרים, להקדים את המאוחר או לאחר את המוקדם, ולפעמים מדלג מעניין אל עניין, ובאמצע יתפוס עניינים אחרים בלתי שייכים אל עניין זה כלל, או יתפוס עניין קודם לעניין המדובר, וכן ישוב יהפוך ידו כל היום" - הסדר אינו נשמר בסיפורי התנ"ך.
והשלישית: "יכפיל דברים ועניינים ללא צורך, ובאו בם רוב דברים ומעט עניין" - לפעמים חוזר וכופל אותו משפט פעמיים, והרי החכם מצמצם ומתמצת את דבריו.
והרביעית: "ידבר במליצה מוזרה ולשון לא נבחר, ולפעמים יאחז עניין ויניחהו, יתחיל ולא ישלימהו. וכהנה פליאות רבות אשר תראה בכל פרשה ופרשה. אם תקרא את השאלות אשר ערכתי בכל עניין ועניין, מחלון השאלות תשקיף במחזה ולבבך יבין לדעת כי מים עמוקים עצה נסתרה בעומק הסיפורים האלה, אבל ואיש תבונות ידלם" - לדלות את המים העמוקים צריך איש תבונות.
"ודליתי מים חיים זכים, קרים, נוזלים ממקור הבאר אשר כריתי, והשבעתי כל עצי השם ארזי אל בעדן גן אלוהים, והשקיתי מדבר ציה וערבה ותפרח כחבצלת, והרוויתי נפשך העייפה והייתה כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ומלאת ברכת השם, גם תברכני נפשך"
ומדוע? "כי אחרי באתי במשפט על כל נעלם" - הסברתי כל דבר וכל נעלם: למה נכתב כך, למה הקדים כאן ולמה איחר שם, ולמה כפל. "הנה פירושי ערוכה בכל ושמורה, בו שמתי העקוב למישור והרכסים לבקעה, אין כפל ואין חיסרון, אין ערבוב ואין חיסרון סדר, כי כל הכתובים מלאים חוכמת לב ותבונה רבה. והדברים מעידים על עצמם כי הם דברי אלוהים חיים, הנאמרים ברוח אלוהים על ידי אנשי הרוח והלוחות מעשה אלוהים המה. וסידרתי דברי הפירוש בקיצור נמרץ ובלשון קל, למען ירוץ כל קורא בו המבין דבר לאשורו, אם יקרא את דבריי בשום שכל וליבו אל ימהר".
"ופניתי אל המפרשים אשר פירשו המקרא אחרי הקמחי" - אחרי הרד"ק - "המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, ואין איש מתחזק להפיח רוח חיים בכתובים בדרך הפשט". איני מוצא מי שיפיח רוח חיים בכתובים, אלא נותנים ביאור מילים בלבד. "זולת השר מהרי" - הוא האברבנאל, שהמלבי"ם מזכירו הרבה ודוגל מאוד בפירושו - "ואחוזת מרעהו אשר חיו בדורו, והוצאתי פנינים ממצולות דבריהם במקום אשר עלו דבריהם לפניי לרצון, ואספתים ביתה. שמע כי המפרשים זולתם פנו אל דרך הדרוש אשר אין אנו עוסקים בו עתה". רבים הולכים בדרך דרשות חז"ל, לוקחים את המילה ודורשים ממנה דרשות נפלאות מאוד - אבל אין זה פשט הכתובים ואין זו כוונת כותב הספר על דרך הפשט. "והמבארים בדור האחרון אין בפיהם כל חדש, או שהוא חוזר ומלקט מביאורים קדמונים, ויש מהם נשא אותם הרוח הקדים ויראו רוח" - ויש שממש גיבבו הבלים.
"כחותמי לדבר אפרוש כפיי אל השם, שאלת עזריכה ממרום ומקודש תסעדני, נחני באמיתך ורוח נדיבה תסמכני, פניך האר בעבדך ותורתך חונני, גם עד זקנה ושיבה אלוהים אל תעזבני, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורות קודשך, ואודה את שמך על חסדך על אמיתך. חותם, כ"ו תמוז תרכ"ו, בעיר לונטשיץ, מאיר ליבוש מלבי"ם"
כדי להבין למעשה למה מתכוון המלבי"ם באומרו שהוא ביאר גם את העניין וגם את עומקו, נביא דוגמאות. מי שלומד את התנ"ך עם המלבי"ם - עוזב את כל המפרשים ונשאר צמוד אליו בלבד. ייחודו של פירושו הוא ראשית כל בכך שהוא מסביר את כל שינויי המילים: לא רק מדוע כפל הכתוב את הדבר, אלא גם מדוע נקט דווקא בסדר זה.
"שמעו שמיים והאזיני ארץ" - למה לשמיים נאמר "שמעו" ולארץ "האזיני"? "בנים גידלתי ורוממתי" - למה גם גידלתי וגם רוממתי? "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" - מה ההבדל בין "קונהו" לבין "אבוס בעליו"? "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" - למה הכפילות, לא ידע ולא התבונן? ודוגמה ברורה במיוחד: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים" - הוא חוזר על אותו עניין כמה פעמים. ומה הקשר: למה "גוי" דווקא "חוטא" ו"עם" דווקא "כבד עוון"? האם יכול היה לומר "הוי גוי כבד עוון"? ולמה סדר זה: גוי, עם, זרע, בנים; חוטא, כבד עוון, מרעים, משחיתים? כל זה טעון הסבר, והמלבי"ם בדרכו מסביר את כל הדברים, ופתאום אתה רואה אור גדול: מתברר שכותב הדברים לא שלף מילים מתוך מילון וכתב לתפארת המליצה, אלא יש לו קו ויש לו סדר, והקדים כאן מפני שרצה להדגיש, והכל הולך בסדר מדויק.
וייחודו הנוסף של המלבי"ם הוא שהוא יודע להסביר בכל מילה את השוני שלה ואת משמעותה הפרטית. אפשר לומר אותו דבר בכמה מילים: עני, דל, רש, אביון, דך, מך - כולם לשון עניות. אלא שכל אחת מבטאת עניות במהות אחרת, בדרגה אחרת, בעניין אחר. וכן גילה, רינה, דיצה, חדווה, שמחה - כל אחת מבטאת סוג אחר של שמחה, סוג אחר של עליצות. המלבי"ם מבאר כל מילה לפי עניינה, ומתוך כך אתה מבין למה שם נקט לשון זו וכאן נקט לשון שונה - ובזה אתה מקבל אור חדש בכל הכתובים.
בהקדמתו מגלה לנו המלבי"ם את הטעם לחיבורו: ריבוי הפירושים מעיד שהלב הצמא לא נרווה, שכן הראשונים, בגדולתם, עסקו בעיקר בפתרון המילים ובדקדוקן, ולא בהוצאת הרעיונות הנשגבים שברוח הנבואה. מתוך כך נראים כתבי הקודש לעין השטחית כחסרי מטרה אחידה, חסרי סדר, כפולים ומאריכים ללא צורך - בעוד שבאמת "מים עמוקים עצה נסתרה", ואיש תבונות ידלה. המלבי"ם קיבל על עצמו לשים העקוב למישור: לשאול בכל עניין את השאלות, ולהראות שאין כפל ואין חיסרון ואין ערבוב, אלא כל מילה, כל סדר וכל שינוי לשון מדויקים לתכליתם - עד שהדברים מעידים על עצמם שהם דברי אלוקים חיים. יהי רצון שנזכה ללמוד את כל התנ"ך עם ביאור המלבי"ם, לראות את האור הגדול הזה, ועל ידי כך נזכה לגאולה הקרובה, אמן ואמן.